אינו מוקצה. מקורות: בגוף הנידון האם הוספת ניילון על עגלה באופן שכל גג העגלה נפתח בשבת, הוא מותר בשבת או לא נחלקו פוסקי זמנינו, והרבה כתבו להתיר בזה (שש"כ מהדו"ח פכ"ד סי"ג ובהערה מד בשם הגרשז"א, שו"ת באר משה ח"ו ...קרא עוד

אינו מוקצה.

מקורות: בגוף הנידון האם הוספת ניילון על עגלה באופן שכל גג העגלה נפתח בשבת, הוא מותר בשבת או לא נחלקו פוסקי זמנינו, והרבה כתבו להתיר בזה (שש"כ מהדו"ח פכ"ד סי"ג ובהערה מד בשם הגרשז"א, שו"ת באר משה ח"ו סי' צז, הגרנ"ק הובא בארחות שבת פ"ט הערה מד), אבל יש מהפוסקים שהחמירו בזה (שבט הלוי ח"ג סי' נד, אז נדברו ח"א סי' עט אות קלו), וטענתם שמאחר ולא היה מערב שבת גג טפח אע"פ שנעשה בהיתר, ממילא באופן כזה יתכן שיהיה אסור להוסיף על אוהל ארעי כזה לפי החזו"א (ועי' שש"כ שם מש"כ על טענה זו).
ועי' במשנה אחרונה על המשנ"ב סי' שטו סקכ"ז שהאריך להביא המקורות בענין דעות פוסקי זמנינו סביב כל נידון גגון העגלה, ועי"ש בתחילת דבריו על המשנ"ב שם מה שהביא בכל הנידון על סגירת גגון העגלה עצמה בשבת כשלא היה פתוח טפח מבעוד יום מה הדין בזה שאינו מוסכם כלל להתיר בזה והאריכו בזה הפוסקים עי"ש מה שהביא בזה.

ומ"מ לניד"ד לגבי השאלה אם גג זה הוא מוקצה או לא, פשיטא שאינו מוקצה, מכיון שאינו מיוחד רק לעשיית אוהל באופן האסור , כיון שלכו"ע מותר לפרוס כיסוי ניילון זה אם היה גגון העגלה פרוס מערב שבת לפחות טפח, ודבר שמלאכתו גם להיתר אינו נחשב כלי שמלאכתו לאיסור (כמ"ש המשנ"ב בשם המג"א).

אם הוא מעשה קדירה דהיינו מיני מזונות שאין מברכים עליהם המוציא אפילו אם קבע סעודתו אז גם בדיעבד לא יצא ידי חובתו אם בירך המוציא, אבל אם הוא פת הבאה בכסנין כגון רוגלך וופלים (שלכל היותר הם ספק ספיקא המוציא ...קרא עוד

אם הוא מעשה קדירה דהיינו מיני מזונות שאין מברכים עליהם המוציא אפילו אם קבע סעודתו אז גם בדיעבד לא יצא ידי חובתו אם בירך המוציא, אבל אם הוא פת הבאה בכסנין כגון רוגלך וופלים (שלכל היותר הם ספק ספיקא המוציא ואכמ"ל ואז בלאו הכי יצא בהמוציא, אבל הם ודאי לא מעשה קדירה) בדיעבד יצא בהמוציא להרבה פוסקים וספק ברכות להקל.

ומ"מ באופן שהתכוון לקבוע סעודה ובירך על הרוגלך מזונות, ומיד התחרט והחליט לאכול קצת, בזה ודאי יצא, אפילו לכתחילה.

מקורות: אם הוא מעשה קדירה וכו', כ"כ החיי"א (כלל נח ס"א) וז"ל, טעה ובירך על הלחם בורא מיני מזונות, יצא.
אבל אם בירך המוציא על התבשיל שנעשה מה' מיני דגן, לא יצא, כן נראה לי עכ"ל, וכן העתיק בסתמא הקצש"ע (ריש סי' נו ס"א) כמעט אות באות בתוספת קצת עי"ש, ולגוף דבריו על פת הבאה בכסנין כ"כ האבן העוזר (סי' קסח סעיף יג) עי"ש שהאריך להביא ראיות לזה, וכן משמע בדברי הב"י שהביא שם, ועי' גם כה"ח (סי' קסח סקמ"ג).

וכן נראה שנקט המשנ"ב מעיקר הדין שיוצא בהמוציא על פת הבאה בכסנין אם כיוון לפטור אותו, בסוף דבריו [בביאור הלכה בסי' קסח ד"ה טעונים בסופו] בנידון על פת הבאה בכסנין באמצע הסעודה כשאינו עונה לג' התנאים, אף שמדבריו א"א להביא ראי' ברורה לענייננו דאמנם מה שהביא כן בשם החי"א, אמנם החי"א עצמו ודאי כך דעתו, אבל מה שהעתיק המשנ"ב דבריו אינו ראי' ברורה שסובר כמותו לגמרי גם בבירך המוציא על פת הבאה בכסנין מחוץ לסעודה, דהרי לא העתיק דבריו אלא על פת הבאה בכסנין באמצע הסעודה באופן שאין לפת כל תנאי פת הבאה בכסנין, שבזה עיקר דעת המשנ"ב שא"צ ברכה כלל באמצע הסעודה דספק ברכות להקל, אלא דלרווחא דמילתא [באופן המבואר בבה"ל שם] הוסיף שטוב לעשות כעצת החיי"א לפטור באופן זה, והן אמת שכל עוד שאין ראי' ממקו"א במשנ"ב להיפך זה משמע שכך דעתו, אבל אינו ברור לגמרי די"ל שרק כאן שהוא לרווחא דמילתא (כיון שיש צד שהוא לחם גמור וכבר יצא בהמוציא וסגי בזה מעיקר הדין כיון שספק ברכות להקל) סמך ע"ז (ואע"פ שעדיין יש צד שהוא פת הבאה בכסנין גם בלא ג' התנאים כמבואר שם ולא יצא מחמת כן בהמוציא ולא הועיל מה שכיוון לפטור בהמוציא מאחר שנסבור כהדעות דלקמן שהמוציא אינו פוטר פת הבאה בכסנין, מ"מ מכיון שרוב צדדים לקולא סגי בזה).

ואולם יעוי' במשנ"ב שם סקמ"ב לענין החילוק באכל תוך הסעודה פת הבאה בכסנין בדרך קבע שנפטר בברכת המוציא כיון שהיה בלאו הכי צריך לברך המוציא על זה עכשיו, אבל בדרך ארעי לא נפטר בהמוציא, אלא שמדבריו שם א"א להביא ראיה ברורה לענייננו, שכן שם המוציא בירך על הלחם, לא בא להדיא לפטור את הפת הבאה בכסנין.

ואמנם הא"ר לא כתב כהחיי אדם וכן כתב העולת תמיד [הובא במאמר מרדכי שם] וסיים שלמעשה צ"ע, ואולי יש לבאר שיטתם דאע"ג דנקראת פת הבאה בכסנין מ"מ פת סתמא לא אקרי, כעין מה דאמרי' בברכות לה ע"א כרם זית אקרי כרם סתמא לא אקרי ועי' בסוכה יג בסוגי' דשם לואי, אבל עדיין אינו מיישב כלל דא"כ למה אם קבע סעודתו עליו מברך עליו המוציא, דעצם מה שיכול לברך עליו המוציא כשקובע סעודתו עליו זה מוכיח שיש לו שייכות להיקרא פת גמור.

ויעוי' במאמר מרדכי סקי"ח שהאריך בנידון זה ובתחילת דבריו הביא דברי העולת תמיד ואח"כ דן לחלוק עליו ואח"כ דן אם נימא שיצא מטעם ספק (כמו שהעו"ת השאיר בצ"ע שגדרו ספק לפי מה שביאר המאמ"ר שם), ושוב הביא ראיה ברורה מן הרמב"ם שלא יצא וכך נקט למסקנתו שלא יצא, אלא שכ' שדבר שהוא מחלוקת השו"ע והרמ"א שלפי הרמ"א הוא המוציא לא יצטרך לחזור ולברך מזונות לצאת השו"ע דלענין זה אמרי' סב"ל עכ"ד.

[ויעוי' בהפסקי תשובות שהביא בשם המאמ"ר שסובר כהחיי אדם, ובאמת צ"ע וכן צ"ע שגם הכה"ח שם צירף את המאמר מרדכי להאחרונים המקילים בזה, והג"ר אלחנן כהן שליט"א מכולל חזו"א תירץ לי שהכה"ח מיירי רק לגבי פת הבאה בכסנין המסופקת שהוא פת הבאה בכסנין שלנו, ולא זכיתי להבין דבריו, דודאי אין כוונת הכה"ח לומר כן, חדא שהרי הביא דבריו על תחילת דברי השו"ע דמיירי על פת הבאה בכסנין סתמא, ודין פת הבאה בכסנין המסופקת דן שם בארוכה אחר זה, ועוד שהרי היה צריך כה"ח לחלק ולומר שיש אופן שלא יצא אליבא דהמאמ"ר באופן שהוא פת הבאה בכסנין שאינה מסופקת, ולמה כלל כל האופנים בסתמא שיצא, והרי אין כלל כזה שפת הבאה בכסנין שלנו הוא תמיד מסופק, שהרי יש לנו ולכל מדינה ומקום גם פת הבאה בכסנין שאינו מסופק, אם עונה ל' התנאים, והרי כל הפוסקים לדורותיהם כ' פסקי דינים לענין פת הבאה בכסנין שעונה על ג' התנאים בהרבה אחרונים, ובודאי שאם יש חילוק דין בזה היה צריך לציין זאת, ועוד דהרי לשי' המאמ"ר גופא כמעט אין פת הבאה בכסנין מסופקת, שהרי המאמ"ר סובר לשיטתו שכל אחד מג' התנאים מועיל לעשותו פת הבאה בכסנין, והמאמ"ר גופיה האופן של הספק שהזכיר הוא רק דבר שתלוי במחלוקת השו"ע והרמ"א כמבואר שם, והיינו באופן של מתיקות, וא"כ לומר שהמאמ"ר מדבר בסתם פת הבאה בכסנין שלנו אינו מדוייק כלל, ועוד דהרי הכה"ח שם כ' דהמאמ"ר דעתו כשאר האחרונים החי"א והקצש"ע, והרי אין דעתו כלל כמותם כלל ועיקר והוא חולק עליהם בתכלית, ולא סבר כן אלא באופן של ספק, נמצא מכ"ז שלא שייך לומר שהכה"ח התכוון לומר שהמאמ"ר מיירי רק באופן המסופק ולא באופן ודאי].

ולעיקר ראייתו של המאמ"ר מהרמב"ם לכאורה אינו קשה על החיי"א דהרמב"ם שם מיירי לענין תבשיל של דגן, א"כ בזה הרי החי"א מודה במעשה קדירה, ולא אמר דבריו אלא בפת הבאה בכסנין, וצ"ע על המאמ"ר בזה שלא חילק דהרי הוא חילוק המסתבר, וכמו שהביא האבן העוזר הטעם שיצא בפת הבאה בכסנין משום שבקביעת סעודה יוצא בזה יד"ח, וטעם זה הוא מובן מאוד, דהרי זה מוכיח שנקרא פת, אבל טעם זה שייך רק בפת הבאה בכסנין אבל לא במעשה קדירה, כיון שמעשה קדירה הרי אפי' אם קבע סעודתו עליו לא יצא ידי חובתו.

והמקרה האחרון שהבאתי שיוצא בזה אפי' לכתחילה ואפי' לפי הצד שאינו יוצא בהמוציא במקרה הקודם, כן משמע באגרות משה שכ"כ גם לפי הצד הנ"ל, עי"ש או"ח ח"ב סי' נד, ויו"ד ח"ג סי' קכ אות ב', (דעיקר דברי האג"מ נראים דקאי לפי הצד שלא יוצא בהמוציא בפת הבאה בכסנין גרידא (שאינו אוכל בקביעות סעודה), והיינו כסברת הא"ר, אבל אינו ברור שם דהזכיר בתוך דבריו דגם פת הבאה בכסנין נקראת פת, וזה לכאורה אינו כסברת הא"ר, אבל זה משמע להדיא בדבריו שיוצא יד"ח אפי' לכתחילה כמו שציין שם לדברי הריטב"א).

הנוהגים כהמשנה ברורה מותרים להקל בזה ויעשו רק קינוח והדחה ויש אחרונים שכתבו וכן שנהגו להחמיר בזה לברך ברכת המזון אחר הקפה ולאחר מכן לאכול הבשרי בהפסק שעה. מקורות: הנו"כ ביו"ד סי' פט בביאור דברי הרמ"א שם משמע שנקטו להחמיר ...קרא עוד

הנוהגים כהמשנה ברורה מותרים להקל בזה ויעשו רק קינוח והדחה ויש אחרונים שכתבו וכן שנהגו להחמיר בזה לברך ברכת המזון אחר הקפה ולאחר מכן לאכול הבשרי בהפסק שעה.

מקורות:
הנו"כ ביו"ד סי' פט בביאור דברי הרמ"א שם משמע שנקטו להחמיר בזה כהזוהר [משפטים קכה ע"א] שבפשטות לא חילק בין חלב לאחר בשר לבין בשר לאחר חלב באותה סעודה, עי"ש בש"ך סקט"ז ובביהגר"א סק"ו, וכן הפמ"ג ביו"ד שם סק"ו הביא מהלבוש באו"ח סי' קעג שהחמיר בזה מאוד והאג"מ הביא דברי הפמ"ג, אולם במשנ"ב סוף הל' שבועות נראה שהיה פשיטא ליה שהוא מותר וכן ראיתי בשם הגרח"ק [השלחן כהלכתו] שכך המנהג.

ויתכן שהמשנ"ב מיירי לפי מה שהיה להם מנהג ברור בשבועות להקל בזה, והוא דוחק.
ויעוי' בפמ"ג יו"ד שם שכ' שמנהגם היה לברך בהמ"ז לאחר החלב קודם הבשר.

ונראה דהרמ"א ביו"ד מחמיר בחדא סעודתא רק בחלב אחר בשר, שמפרש בגמ' בסעודתא אחריתא אכילנא שיש להפסיק בבהמ"ז כדי שתהיה סעודה אחרת, וזה נאמר שם על חלב לאחר בשר, וכן הביא הפמ"ג ביו"ד שם סק"ז בשם מהרא"י בעל התה"ד בהגהות שערי דורא סי' עו אות ב [וציין שם הפמ"ג בסק"ה לדברי חמודות חולין פ"ח אות כה ומנחת יעקב כלל עו אות ג שעמדו בזה וכן מבואר בש"ך סק"ה] דמש"כ בגמ' בסעודתא אחריתא (לענין חלב אחר בשר) היינו בהפסק ברכהמ"ז ומה שנהגו בהפסק שעה תירץ שם שהוא במקום קינוח [ונתבאר יותר בדבריו לעיל סק"ה], וא"כ אינו שייך לדין הזוהר כלל, אלא כל מנהג זה לברך בהמ"ז ולהמתין שעה אחר בשר קודם חלב הוא רק ע"פ הגמ' בלבד, וממילא המנהג הוא רק בחלב אחר בשר ולא בבשר אחר חלב, דכיון שהוא מחמת הגמ' ולא מחמת הזוהר אין כאן תרתי דסתרי, אם נוהגים כן רק בחלב אחר בשר דבגמ' נזכר זה רק לענין חלב אחר בשר ולא בבשר אחר חלב (מלבד בשר אחר גבינה קשה שהוא נידון בפני עצמו מה דינו ומה גדרו ומהיכן נלמד ואכמ"ל).

ואולי באופן אחר (היינו על בסיס האופן הקודם רק ליישב שנקט בזוהר כפירושו בגמ') שדחק לפרש כן גם בזוהר דמיירי רק בחלב אחר בשר בלבד, ויל"ע.

עכ"פ תירוצים הללו הם רק ליישב דברי המשנ"ב עם הרמ"א ביו"ד שם, אבל כמו שנתבאר שפשטות ביאורו של הגר"א ברמ"א הוא שהוא כהזוהר, וגם בש"ך סקט"ז לכאורה הכי משמע שיש להחמיר כן [וצע"ק שהש"ך שם מיירי בבשר לאחר גבינה קשה, ולכאורה לפי הזוהר יש להחמיר בשעתא חדא ובסעודתא חדא גם בבשר אחר כל חלב שיהיה וצ"ע, וגם צ"ע שהגר"א בסקי"א הביא מקור להרחקה בבשר אחר גבינה קשה מהזוהר שכ"ה בב"י או"ח סי' קעג והרי בזוהר לא הזכירו דוקא בגבינה, ואולי סברא הוא להחמיר רק בדבר שנמשך בו טעם ובחלב ס"ל מסברא שלא נמשך ממנו טעם כל השעה אם עשה לאחר מכן קינוח והדחה כדין, ובאמת שגם בש"ך הנ"ל אפשר לפרש כן].
ומ"מ באמת שפשטות הרמ"א בלשונו שהביא המנהג רק על חלב אחר בשר משמע שלא היה מנהג בבשר אחר חלב להמתין שעה ולברך בהמ"ז, ומיהו הפמ"ג מנהג לברך בהמ"ז גם בזה לאחר החלב קודם הבשר, ואולי הרמ"א נקט באופן כזה מחמת דקאי על דברי המחבר ויל"ע בכל זה.

נמצא שהמחמירים בודאי הם הלבוש והמנהג שהביא הפמ"ג והמקילים בודאי הם המשנ"ב וכן יתכן לומר לפי מה שביאר הש"ך בסק"ה ועוד פוסקים כנ"ל [המהרא"י וסייעתו] המנהג שהביא הרמ"א], ואילו לפי המצרף לחכמה שהביא הש"ך בסקט"ז וכן להגר"א והב"י איך שפירשו דעת הזוהר יש לעיין בדעתם.

וכן בדעת הרמ"א יש לעיין כנ"ל אע"פ שעיקר דעתו בכוונת המנהג מסתבר שהוא כהמהרא"י ושאר פוסקים כנ"ל, וכן מבואר בדרכי משה סק"ה שדעתו כהמהרא"י בפירוש דברי הגמ' שם לפי המנהג (היינו שכך המנהג מפרש דברי הגמ' שם) ושהשעה היא כעין פשרה בין דעת המהרא"י הנ"ל [המיוסדת על דעות התוס' וראבי"ה ושאר הראשונים המקילים] לבין הדעות המחמירים להמתין כמה שעות.

ויעוי' בדרכי משה לעיל מינה בנידון לגבי חלב אחר גבינה קשה שציין לזוהר, וצ"ע כנ"ל דהזוהר לא מיירי רק אחר גבינה, ואולי יש ליישב כנ"ל שהזוהר מיירי באופן שיש נתינת טעם ולא בשותה חלב בעלמא ויותר נראה שהביא דברי הזוהר רק לרווחא דמילתא ליתן סמך למנהג מהר"ם בגבינה, ויל"ע בכ"ז.

לענין הנוהגים בהמתנת שעה אם צריך קינוח מלבד זה (כמו הנוהגים בלא הפסק שעה שאז ודאי צריך קינוח) יעוי' בש"ך סק"ה ופמ"ג ע"ז.

יש חנות שעומדת תחת כשרות מהודרת שמאפשרת ללקוחות לבקש מבעלי המסעדה להכין להם טוסטים עם דגים וגבינה בו זמנית ובזה אחר זה, כך שנוצר מצב שהטוסטר מלא בשיירי גבינה שאסורה באכילה לדעת השו"ע, ונשאלת השאלה על מה סמכו ההכשר לתת ...קרא עוד

יש חנות שעומדת תחת כשרות מהודרת שמאפשרת ללקוחות לבקש מבעלי המסעדה להכין להם טוסטים עם דגים וגבינה בו זמנית ובזה אחר זה, כך שנוצר מצב שהטוסטר מלא בשיירי גבינה שאסורה באכילה לדעת השו"ע, ונשאלת השאלה על מה סמכו ההכשר לתת הכשר לזה לנוהגים עפ"ד השו"ע.

וראיתי בחנות הזו אדם מבני ספרד שהיה נראה אדם של צורה שקונה דבר מאכל המוכן במכשיר הנ"ל, ושאלתי אותו אם מקפיד על איסור דגים בחלב כדעת השו"ע, והשיב שכן, ושאלתי אותו מה עושה עם הבעיה הנזכרת, ואמר לי שהוא לא פוסק ואינו יודע.

והנה לגבי תערובת בעין של דגים בבשר לדידן בני אשכנז הסכמת רוב הפוסקים שהוא אסור עכ"פ כשאין ס', וגם כשיש ס' יש שהחמירו כמו שהרחבתי בתשובה אחרת, ומסתמא שכך הוא לדעת השו"ע בתערובת דגים בחלב, ונשאלת השאלה אם נניח שאין ממשות דג רק טעם דג האם אסור או לא.

והנה כשנשווה לדברי הגמ' בפסחים עו ע"ב על כוורא בכותחא עי"ש דמשמע שגם בדיעבד היה אסור בזמן הגמ', נמצא שגם טעם אסור, אבל באופן הנזכר בגמ' שם של ריחא הוא חומרא דגם לדידן אי' ברמ"א יו"ד סי' קטז ס"ב דבדיעבד אינו אסור ועי"ש בש"ך סק"א שאינו מוסכם אבל כן דעת הרבה אחרונים (ובביאור פסק זה עי' במטה יהונתן שהאריך בזה ואפשר דלעיקר הדין נקט הרמ"א דלדידן נשתנו הטבעים ואין סכנה ולכן לא החמיר אלא לכתחילה, עי' גם ברמ"א או"ח סי' קעג ויו"ד שם ס"ג, ובביאור הגר"א על הרמ"א שם ס"ב משמע שביאר דינו להתיר בדיעבד מדין שאר איסורין דאף שבגמ' איכא מאן דאסר לה היינו משום דסבר ריחא מילתא בכל איסורין אבל לדידן שאין איסור ריחא בשאר איסורין אין איסור ריחא גם בזה, כך יתכן לבאר כוונתו), אבל בניד"ד שהגבינה התבשלה ממש עם דג ונשאר ממשות מהגבינה שהוא חמור מנ"ט בר נ"ט עי' בריש סי' צה א"כ לכאורה הי' לאסור, ובאמת כן מבואר בש"ך על הרמ"א בסי קטז שם דגם אם מכשירין דגים ובשר שנצלו זה אצל זה אבל אם נצלו נוגעין זה בזה אסורין, והביא כן בשם מהרש"ל באיסור והיתר שלו וביש"ש חולין פ"ז סי' לט וכן מדרכי משה בשם איסור והיתר הארוך כלל לט וכן מבואר שם בט"ז סק"א.

אולם בט"ז סי' צה סק"ג מה שהוכיח מהגמ' ושו"ע שטעם בשר בדגים אינו אוסר את הדגים (ובט"ז גופא הובאו כמה צדדים אבל כך העתיק הבאר היטב מסקנת הט"ז), אולם שם לא מיירי לענין דגים ובשר שנתבשלו ממש אלא לענין דגים שנתבשלו בקדירה בן יומה של בשר, ועי' גם בחת"ס על הש"ך ריש סי' קטז מה שהביא מהארוך להקל בבן יומו, אבל כל הנידון שם בארוך ובט"ז ובמהרש"ל שהובא שם ובחת"ס הכל רק מצד פליטת כלים אבל איסור בעין ליכא למאן דמתיר.

ויעוי' בכה"ח או"ח סי' קעג סק"ח בשם הפ"ת לענין נגיעה שאין חוששין שנדבק מן הבשר, אבל באופן שנשאר בעין מן האיסור, דהיינו מהחלב שנתבשל עם הדגים בזה לא מיירי הפ"ת, וכמבואר ריש סי' צה ביו"ד דבאופן שנשאר ממשות האיסור ואין ס' כנגדו לא אמרי' סברא זו לענין בשר בחלב.

ואולי באמת הטעם שלא נהגו להקל בזה משום דמצרפינן כאן הספק שמא יש ס' במאכל החדש שבמכשיר כנגד הגבינה שנשארה ונדבקה במאכל הזה החדש, ובצירוף דעת הרמ"א ואחרונים להתיר דג בחלב וכן דעת המג"א באו"ח סי' קעג (הובא גם במשנ"ב שם) שנוטה להתיר האידנא אפי' דג בבשר, ואולי מצרפים גם שיש אחרונים שנקטו שהוא ט"ס בב"י וממילא לא נקטו כהב"י בזה מטעם שגרסו אחרת בדבריו (עי' סי' פז ביו"ד בד"מ אות ד ט"ז סק"ג וש"ך סק"ה וחידושי הגהות שם בטור אות ד), ואולי סוברים דכיון דלהשו"ע ל"א חנ"נ בשאר איסורים וכ"ש בסכנתא שאינו מטעם איסור כלל, א"כ טעם הדגים שמתחילה בטל בס' בטעם המאכל שבישל לאחר מכן, ולא אמרי' שהגבינה שנשארה במכשיר היא חנ"נ.

וכ"ז כתבתי רק כדי ללמד זכות על ההכשרים שלא עוררו על הענין, ואולי יש גם קצת לימוד זכות אם נימא דהאידנא יש מבני ספרד שהושפעו ממנהגי בני אשכנז כידוע, וממילא קצת קיל ענין מקום שנהגו האידנא, אפשר שיש מקום קצת להקל בזה, לומר שאם רוצה לסמוך להקל בזה אין כאן שינוי מנהג המקום כ"כ, וכ"ז הוא קולא גדולה כי לא מצאתי בשום מקום דבר כזה שאדם ישנה מנהגו מחומרא לקולא מכח טענה זו, וצל"ע המציאות בזה אם באמת יש מבני ספרד שנוהגים כהרמ"א בזה בשעת הדחק, ויל"ע למעשה.

ואולי הדבר המועדף יותר הוא שרבני הקהילות הנוהגים כהשו"ע יגלו דעתם בפני ההשגחות הפועלות שיעמידו מכשיר נפרד להנוהגים כדעת השו"ע.

אין ראיה שיש מצוה בזה. ומאידך גיסא גם איסור לכאורה מוסכם שאין בזה. מקורות: יעוי' בתענית כה ע"א על הנר שנעשה בו נס על ידי ר"ח בן דוסא ודלק עד מוצ"ש ובמוצ"ש הביאו ממנו אור להבדלה, והיה מקום לבאר שיש בזה ...קרא עוד

אין ראיה שיש מצוה בזה.
ומאידך גיסא גם איסור לכאורה מוסכם שאין בזה.

מקורות: יעוי' בתענית כה ע"א על הנר שנעשה בו נס על ידי ר"ח בן דוסא ודלק עד מוצ"ש ובמוצ"ש הביאו ממנו אור להבדלה, והיה מקום לבאר שיש בזה מעלה דכיון דאיתעבידא ביה חדא מצוה ליעבד ביה מצוה אחריתי, כמ"ש לגבי עירוב, וכ"כ הפוסקים גם לגבי שעוה של נרות בית הכנסת להשתמש בזה לנר של מצוה.

אולם במפרש (מיוחס לרש"י) בתענית שם פי' שאחר כך כיבוהו כדי שלא ליהנות ממעשי ניסים, וא"כ מה שנקטו בגמ' על הנר ההוא שהביאו ממנו אור להבדלה הוא רק להשמיענו שאחר זה כבר לא השתמשו עוד בנר זה (ורק לצורך מצוה הקילו להשתמש במעשה ניסים במקום שהיו צריכים שלא היה להם אש אחרת אז, כמו שהקילו לענין הדלקת נר שבת כדלעיל מינה במעשה המובא בגמ' שם), ומאידך גיסא גם במפרש אינו מוכח לפרש כן, דיש לומר שבא לפרש הטעם למה רק עד אז דלק ולא יותר, כלומר מאחר שהנס גרם לו לדלוק א"כ מאיזה טעם כבה לבסוף, אבל הטעם שהשתמשו בזה לנר הבדלה אפשר מחמת הואיל דאתעביד וכו'.

אולם יעוי' במשנה ובגמרא בשלהי ביצה דלענין כמה דינים מבואר ששלהבת אין בה ממשות ורק מדרבנן תקנו כמה דברים גם בשלהבת כמו בדבר שיש בו ממש יעוי' שם, וא"כ גם לענייננו יש מקום לומר דג"כ אינו צריך להשתמש דוקא בשלהבת שהשתמשו בה לנר שבת.
ואמנם מצינו שיש דינים מסוימים שנאמרו גם בשלהבת, עי' בביצה שם, וכן לענין נר ששבת מצינו שהזכיר השעה"צ [רחצ כו] שיש בנר השני מהאור הראשון.

וכן יש לציין דהנה נזכר בשו"ע ס"ס תרכד שצריך להשתמש במוצאי יו"כ בנר ששבת, ואילו לענין שבת נזכר בסי' רחצ ס"ה שא"צ נר ששבת כלל אלא רק ששת ממלאכת עבירה, ולא הזכירו שטוב גם בשבת להשתמש בשלהבת הנר של הדלקת הנר של שבת ויל"ע.
(ומה שלא הזכירו שיש מעלה להשתמש באותו הנר גופא שנשאר משבת אה"נ זה כלול במה שהזכירו בהנ"ל לענין שעוה של בית הכנסת דהיינו הך).

ויש לציין עוד דבשו"ע הל' נר חנוכה ס"ס תרעד הזכיר על כמה נרות של מצוה המבוארים שם שמותרין להדליק זה מזה, ולא הזכיר כלל שיש עדיפות דוקא ליקח מנר של מצוה לנר של מצוה, וא"כ אולי משמע שלגבי שלהבת לא נאמר ענין זה של הואיל ואתעביד וכו'.

עד כאן לא מצינו הכרח לומר שיש לו להדליק מנר שנשאר מהדלקת הנר של שבת לנר של הבדלה.

ומאידך גיסא לכאורה לדעת כמה פוסקים אין לעשות כן, והוא הביאור הגר"א והחמד משה שהביא המשנ"ב בהל' חנוכה שם ס"ס תרעד, וכן באשל אברהם מבוטשאטש שם, ואמנם בסי' קנד ס"ק נד נקט המשנ"ב כהדעה בשו"ע המקילה, אבל ודאי שאין להדר בדבר שהוא איסור לפוסקים אחרים, אפי' אם נימא שיש בזה הידור כנ"ל.

ויש לנו להתבונן בגוף דברי הפוסקים שלגבי שיירי השעוה כ' להתיר ולגבי הדלקת הנר עצמו כ' לאסור עכ"פ בחלק מהמקרים ולחלק מהדעות בכל המקרים.

ונראה דאין טעמם משום שבשלהבת לא אמרי' הואיל ואתעבידא וכו' מהטעם הנזכר שאין בשלהבת ממש, אלא משום שבהעברת שלהבת איכא ביזוי משא"כ בשיירי שעווה הנשארים.

וכן מבואר בשו"ע סי' קנד סי"ד דנר של בהכנ"ס אחר שכבה מותר להדליק ממנו נר של חול, וע"ש במשנ"ב ס"ק נה דלא עדיף מנר חנוכה אחר זמן מצוותו, וכן בנר של הבדלה כ' הבה"ל ומקורו בט"ז בהל' חנוכה שם סק"ג שלאחר שהבדילו עליו נגמרה מצוותו.

א"כ אם נימא דהגר"א והחמד משה בהל' חנוכה סי' תרעד מודים לדברי השו"ע ומשנ"ב שם בסי' קנד, א"כ אין איסור בדבר להדליק מנר של שבת אחר מוצ"ש שכבר עבר זמן מצוותו, וכמ"ש בתענית שם (אף שאין ראי' ברורה מהגמ' שם לדידן דכל ענין הדלקה מנר לנר אפי' בנר חנוכה של איסה"נ תלייא באשלי רברבי ואכמ"ל), אבל גם מצוה אין לנו ראיה ברורה שיש במה שמעדיף להשתמש בנר של שבת להדליק ממנו נר של הבדלה.

הסכמת כמה פוסקים שמי שאין לו בית אינו יכול להדליק נרות חנוכה, ולענין אם מחוייב לשכור בית יעוי' במקורות.מקורות: מקראי קודש חנוכה סי"ח, אג"מ יו"ד ח"ג סי"ד אות ה, מנחת שלמה ח"ב סנ"א א, פניני חנוכה פ"ד עמ' צד, ועי' ...קרא עוד

הסכמת כמה פוסקים שמי שאין לו בית אינו יכול להדליק נרות חנוכה, ולענין אם מחוייב לשכור בית יעוי' במקורות.
מקורות: מקראי קודש חנוכה סי"ח, אג"מ יו"ד ח"ג סי"ד אות ה, מנחת שלמה ח"ב סנ"א א, פניני חנוכה פ"ד עמ' צד, ועי' ביאורים ומוספים תרעא בביאה"ל ד"ה בלילה מה שהביאו הרבה פרטי דינים בזה.
ולענין אם מחוייב להשתדל שיהיה לו בית הגרח"ק בשיעור (נדפס בשבות יצחק חנוכה יג) הביא בשם הגריש"א שכן, ולכאורה הוא בכלל כל חיוב נר חנוכה שמחוייב לשאול על הפתחים או למכור כסותו, ואין כאן פטור.
והגרח"ק שם כ' דלהרמב"ם מחוייב לשכור בית כנ"ל ולרש"י יתכן שפטור וכן להתוס' פטור, והובא שם שהגריש"א נקט דלכו"ע חייב, עי"ש בשבות יצחק בהרחבה.
אולם בריא"ז שציין בשעה"צ תרעב יז, שהביא ממנו החמד משה ראיה והמשנ"ב כ' דאין מוחין במי שנוהג כן, שם בפנים הזכיר בתוך דבריו עוד ענין (שאינו הנידון בשעה"צ שם) שמי שהוא בין הנכרים גם אם אין לו בית ופתח חייב להדליק בברכה גם אם מדליקים עליו בביתו כיון שכשהוא בין הנכרים אין לו ברכת הראיה עכ"ד, ואולי הוא דין מיוחד למי שאינו יכול לברך על הראייה, דאל"כ היה לו להזכיר הדין הזה של הדלקה בלא בית רק בפנ"ע בלא דין של בין הנכרים.
עכ"פ גם אם יסבור הריא"ז כן לענין מי שאין לו בית נמצא שהוא חולק על רש"י ותוס' (בין להגריש"א ובין להגרח"ק) ולא קיימא לן כוותיה.
ומיהו יתכן גם לדחות שמה שנקט הריא"ז אין לו בית הכונה שהוא אכסנאי במקום גוים, דגם באכסנאי הזכירו הראשונים הלשון אין לו בית, עי' ר"ן, ולכך נקט הריא"ז הלשון אין לו בית לעצמו.
ושוב עיינתי בריא"ז בפנים ונתברר דבאמת כל דברי הריא"ז שם קאי לענין אכסנאי שיש אכסנאי שיש לו בית לעצמו ויש אכסנאי שאין לו בית לעצמו עי"ש.
ובגוף דברי הר"ן אף שנזכר בדבריו שנ"ח אינו כמזוזה שחייב רק מי שיש לו בית, מ"מ יש לדון דהרי קאי שם באכסנאי שיש לו זכות דיורין בבית, ועדיין לא מיירי במי שאין בית כלל שמחוייב לשכור לשם כך בית, ויל"ע.

ושב שלחו אלינו שאלה למה לא הזכירו ששואל או מוכר כסותו גם לשכור בית, ויש לציין דחדא אין זה גמ' מפורשת לענין נ"ח, ועוד שאינו מוסכם שמחוייב לטרוח לשכור בית וכנ"ל.

יאמר לאדם אחד ג' פעמים שלום עליכם. מקורות: הגם שנהגו לומר לג' בני אדם כמ"ש המטה משה סי' תקמ, מ"מ עיקר המנהג במקורו היה לומר לאדם אחד ג' פעמים שלום עליך, דהשילוש נכפל רק לענין האמירה כמו שאר הדברים שנכפלו ...קרא עוד

יאמר לאדם אחד ג' פעמים שלום עליכם.

מקורות: הגם שנהגו לומר לג' בני אדם כמ"ש המטה משה סי' תקמ, מ"מ עיקר המנהג במקורו היה לומר לאדם אחד ג' פעמים שלום עליך, דהשילוש נכפל רק לענין האמירה כמו שאר הדברים שנכפלו ג' פעמים, אבל לא דוקא לענין ג' בני אדם, וכן הוא במס' סופרים ס"פ יט וברמ"א או"ח תכו ס"ב, וגם במטה משה שם כתב שאם אין לו שלושה בני אדם יאמר לאדם אחד.

ויש סמך למנהג לומר לג' בני אדם שבזה עושה אותם כעין כח ב"ד לברך ולעשות שלום, כמו שמצינו לגבי הטבת חלום [ברכות נה ע"ב] שאומר שלוש שלומות לג' בני אדם.

ויש לציין בזה גם לדברי הגמ' בנדרים לגבי מי שחלם דליזיל לפרשת דרכים ולומר שלום לבי עשרה עי"ש במפרשים.

שאלה בדין בית הבנוי בבנין שיש בתחתיתו בהכנ"ס, אלא שאין בהכנ"ס מכוון ממש כנגד הבית, ויש עוד כמה צדדים ופרטים בניד"ד כמו שיתבאר, האם יש בזה איסור של שנה ע"ג בהכנ"ס. כתב השו"ע [סי' נא] יש ליזהר מלהשתמש בעליה שעל ...קרא עוד

שאלה בדין בית הבנוי בבנין שיש בתחתיתו בהכנ"ס, אלא שאין בהכנ"ס מכוון ממש כנגד הבית, ויש עוד כמה צדדים ופרטים בניד"ד כמו שיתבאר, האם יש בזה איסור של שנה ע"ג בהכנ"ס.

כתב השו"ע [סי' נא] יש ליזהר מלהשתמש בעליה שעל גבי ב"ה תשמיש קבוע של גנאי כגון לשכב שם, ושאר תשמישים יש להסתפק אם מותר להשתמש שם ע"כ.

א) ולענייננו נראה דעיקר הנידון להתיר בזה הוא מצד מה שאין הבית מכוון כנגד בהכנ"ס, אלא כנגד דירה אחרת הבנויה בקומת בהכנ"ס בצד בהכנ"ס, ובזה אין כוונת השו"ע שהוא על גבי בהכנ"ס.

ויעוי' בשו"ת פאר הדור [סי' עד] דשם דעת הרמב"ם שאפשר להשתמש אפי' תשמיש מגונה בעלייה כל עוד ואינו כנגד ההיכל, ועי' להחיד"א [ראה במחב"ר אות ד' וחיים שאל ח"א סי' נו] דנראה שנוטה אחר דעתו [אבל בברכ"י סי' קנא הביאו רק כדעה].
ואם כן כל שכן הוא בנידון דידן שאינו כנגד בית הכנסת כלל.

והן אמנם שבשו"ע ובפוסקים המובאים בב"י לא משמע כן, אלא משמע שמעל כל חלל ביהכנ"ס יש להזהר, ואף במשנ"ב [סי' קנא ס"ק מ] שהביא תשובת פאר הדור הנ"ל, משמע מלשונו שם שהביאו עכ"פ רק לענין תשמיש שאינו מגונה, שבזה יש לסמוך ולהקל על דברי פאר הדור, מ"מ יש מקום לומר דעד כאן לא פליגי הפוסקים על הרמב"ם אלא לענין שלא כנגד ההיכל, דסברי שההקפדה היא כנגד כל בהכנ"ס כפשטות לשון הראשונים בב"י [שם], אבל לענין שלא כנגד בהכנ"ס בזה מודו להרמב"ם אפילו על תשמיש מגונה דאין בזה משום קדושה כלל.

דהנה הראשונים [הובאו בב"י שם] שדנו לענין עליות של בהכנ"ס למדו זה ע"י שהשוו דין עליות ביהכנ"ס לעליות העזרה וההיכל, והזכירו דגגין ועליות דעזרה לא נתקדשו [פסחים פו ע"א] ושל היכל נתקדשו, ולהכי נסתפקו היאך לדמותו, וכן הובא במשנ"ב שם [ס"ק לט], ומסתברא דבהיכל ג"כ לא נתקדש אלא כנגד ההיכל ולא לצדדין, וכמו שיבואר להלן מדברי המשנה במע"ש [פ"ב מ"ז], א"כ אין להחמיר לענייננו יותר מזה.

וז"ל המשנה במעשר שני הנ"ל, הלשכות בנויות בקודש ופתוחות לחול תוכן חול וכו', בנויות בקודש ובחול ופתוחות לקודש ולחול תוכן, וגגותיהן מכנגד הקודש ולקודש קודש מכנגד החול ולחול חול עכ"ל.

ובפשטות כוונת המשנה דאם אותן הלשכות עצמן פתוחות גם לקודש וגם לחול בב' פתחין ללשכה אחת, בזה דינם שחצים חול וחצים קדש כנגד חומת הקדש, וכנ"ל על גגיהם יהיה הדין ג"כ שרק מה שכנגד חומת הקדש ולפנים יהיה קדש ומה שכנגד חומת הקדש ולחוץ חול, וזה אף שאין כותל או מחיצה למטה בין הקדש לחול, אלא סגי שאם לא היתה בנויה לשכה זו היתה המחיצה ממשכת בקו ישר ממקום שבאה למקום שהיא ממשכת שם כעת, וכן מבואר ביומא [כה ע"א] דבלשכה שפתוחה לב' הצדדים ובנויה בקדש ובחול כך הוא דינה שחציה חול וחציה קדש, ואמנם עיין שם בתוס' ישנים.

ולכאורה [ועי' הון עשיר ושנות אליהו בשם ירושלמי] לענין גג אין נפק"מ בין פתוחות הלשכות עצמן לקדש בלבד או לחול בלבד או לקדש ולחול, דגם אם הלשכות עצמן פתוחות רק לאחד מהם, מ"מ הגג מכנגד הקדש קדש וכנגד החול חול, (באופן שיש קדושה לגג כגון לשכות שבהיכל או לשכות השווין לקרקע עזרה, עי' פסחים [פו ע"א], ועי' להלן).

דהנה בבנויה בחול ופתוחה לקדש דאמרי' ברישא דמתני' תוכה קדש ועלה אמרי' וגגו קדש, א"כ בזה הקדושה היא רק כנגד מה שהיה צריך להיות תחתיה אילו היה המקדש בקו ישר, אלא דעיין בגמ' פסחים שם שפירשו רישא דמתני' באופן אחר עיין שם, ועכ"פ בניד"ד של ביהכנ"ס לא שייך ללמוד ממש מדינים אלו לקולא, כיון דלענין ביהכנ"ס כל מקום שהוא קודש בתחתיתו, כגון שמשמש לתפילה, חשיב קדש גם בלא זה, ומסתמא מה שפתוח רק לקדש הוא קדש בעצמו, משא"כ במקדש שהכל בכתב ולא בשימושים תליא מילתא, ובזה קדושה לא פשטה לגגו, גם אם מפרשי' מתני' כפשטה, אבל עכ"פ בניד"ד בשאלה על בהכנ"ס מיירי באופן שגם אינו גג למקום כזה הפתוח רק לקדש.

וא"כ כ"ש בניד"ד שהעליה בנויה על גבי דירה שאינה פתוחה לקדש כלל, וה"ה העליה עצמה אינה פתוחה לקדש ואף לא לשטח שבנוי ע"ג הקדש, א"כ אין חשש קדושה בעליה זו.

והואיל דאתאן לזה לפום אורחן אולי יש מקום לחדש דין דתוך י' סגי לענין זה להחשב כשוין לקרקע עזרה [עי' סוכה ה ע"א מעולם לא ירדה וכו' ולא עלו משה וכו', שנאמר השמים שמים לה' והארץ וגו'], ובזה שמא מיושב קצת מה שהיה קשה בזה, דהנה הקשו בגמ' [פסחים פו ע"א] דממ"נ אם גג הלשכה שוה לקרקע העזרה נמצא דהלשכה עצמה הויא לה כמחילה ומחילות לא נתקדשו, ושם בגמ' תירצו דמ"מ במחילות שפתוחות לקדש כך הוא הדין, אבל יל"ע לפ"ז דהרי מחילה דינה כבנויה בחול, דמחילות לא נתקדשו, אלא שאם היא פתוחה לקדש דינה כבנויה בחול ופתוחה לקדש, א"כ בסיפא דמתני' היאך יתיישב לשון המשנה דמשמע שיש מהלשכה עצמה שהיא קדש ויש ממנה חול וכן בגגה, דאם מיירי בגגותיהן שוות לקרקע עזרה ובנויה במחילה, א"כ דינה כבנויה בחול ופתוחה לקדש ולחול שאין בה קדושה כלל, דהרי אינה בנויה בקדש, ואם מיירי ברצפת הלשכה שווה לקרקע העזרה א"כ הא גגין ועליות לא נתקדשו כמ"ש בגמ' הנ"ל.

ולפי דברינו יש ליישב שגג העליה גבוה מעט מקרקע העזרה תוך עשרה, נמצא דעדיין חשיבא שווה לקרקע העזרה, וכן הלישכה עצמה גם אם עמוקה מעט מ"מ מכוונת לאויר קרקע העזרה בחלק עליון שבה, אמנם לכאורה אם תירוץ זה נכון הו"ל להגמ' ליישב כן גם על קושי' דרישא דמתני' ושמא משום שדוחק הוא עדיפא להו שלא ליישב באופן זה.

אבל אין לומר באופן אחר, דהיא גופא מ"ש שאם יש ממנה בקדש, ר"ל שאם חצי הלשכה בנוי בשווה קרקע העזרה וחצי הלשכה בנוי במחילה דינה כחציה בקדש וחציה בחול, דלפ"ז נמצא דמ"ש כנגד הקדש הוא הגג שאינו שווה לקרקע העזרה אלא גבוה ממנו, ואילו מ"ש כנגד החול הוא הגג השוה לקרקע העזרה (דהיינו הגג שכנגד החלק שבלשכה הבנויה בעומק וחשיבא כמחילה), ואדרבה כלפי ליא דמה שבנוי כנגד הקדש הוא חול ומה שבנוי כנגד החול הוא קדש דהרי נמצא שגג המחילה שוה לקרקע העזרה.

אמנם עכ"פ לפי מה שנתבאר בגמ' דפסחים שם על רישא דמתני' דמיירי בלשכות הסמוכות עלזרה, א"כ גם סיפא דמתני' צריך לאוקמי בהכי, וא"כ אכתי לא שמענו לענין גגי ההיכל דרק כנגד הקדש קודש.
ומ"מ סברא הוא דכך דעת המשנה גם בזה.

ב) ועי' במהרי"ט [יו"ד ח"ב סי' ד'] שהקשה על ההשואה בין בהכנ"ס להיכל, דשאני היכל שכל הגובה קרא אותו הכתוב בשם היכל וגם העליות הם הכל בכתב מאת ד' עכ"ד, וגם אם לא נקבל קושייתו על דברי הפוסקים להלכה להקל, מ"מ עכ"פ חזי' ג"כ לפי ביאורו בענין גג ההיכל דהאיסור להשתמש בגג ההיכל הוא משום שהכתוב קראו היכל, ובודאי לא קרא הכתוב היכל לגג של הצדדין כגון התאים והאולם (ועי' להלן [בדברינו על המנחת שלמה] מה שכתבנו עוד באופן אחר לבאר קדושת העליות שע"ג ההיכל).

ג) ונחזור לענייננו מה שכתבנו להתיר באופן שאין הבית בנוי ממש כנגד ביהכנ"ס, כן יתכן כוונת מש"כ בשו"ת בית הלוי [ח"י סי' לה ס"ק א, וראה גם ח"א סי' כז] וז"ל, ולענין לכתחלה אעפ"י שהרבה פסקו לגמרי כהפאה"ד, מכ"מ אנן בתר פשטות השו"ע והפוסקים נגררים להחמיר בכל השטח עכ"ל, ובכל השטח יש לפרש בפשטות דר"ל בכל השטח של ביהכנ"ס, לאפוקי דעת הפאר הדור דהוא רק מה שמכוון כנגד ההיכל, אבל אם יש איסור שימוש בכל העליה, הוה ליה למימר בכל העליה, וזה נראה דיוק נכון.

ג) ובהליכות שלמה [תפילה פרק יט ס"ג] כתב וז"ל, הדר מעל בית הכנסת יקבע את חדר השינה בצידה האחר של הדירה, שלא מעל בית הכנסת כלל, ובמקום המכוון כנגד ארון הקדש וכו' לא ישתמש שם כלל כל תשמיש שהוא, אלא ישאירנו ריק עכ"ל.
וחדר השינה שישנין שם איש ואשתו נקרא לענין זה תשמיש מגונה, עי' בספר חסידים [סי' תתיב תתיג].

ואע"פ שבהלכה זו נזכר בלשון דיעבד, ולא כתב שמותר לדור בקומה מעל בית הכנסת אם הוא שלא כנגד בית הכנסת, אין לדייק מלשון זה שהוא רק בדיעבד, יש לומר דכי אתשיל אתשיל באופן שכבר דר ולא באופן שהוא לכתחילה אם מותר לבוא לדור שם (וספר הליכות שלמה לא נתחבר ע"י בעל המחבר ז"ל בעצמו), ואדרבה בהערה שם כ' שנשמע ממנו שכל הוראה זו היתה חומרא יותר על עיקר הדין לפי המבואר שם שהיה הפסק בית ביניהם.

א"נ שמא יש לומר דאדרבא בא לאשמעי' לאידך גיסא דאע"פ שהוא בגדרי מצב של דיעבד, שכבר דר שם, והיה בזה מקום להתיר יותר מעיקר הדין, מ"מ אין לו לנהוג לעצמו שיקבע חדר השינה מעל שטח בהכנ"ס אפי' שלא כנגד ההיכל, והוא כמו שכתבנו לדייק מלשון המשנ"ב הנ"ל דבזה אין להקל כהפאר הדור, אבל לא נקט בלשון דיעבד כדי לאשמעינן דלכתחילה לא יבוא לדור שם כלל.

ועוד דלענייננו דאף מקום הדירה עצמה של כל תשמיש שאינו מגונה בזה כבר עדיף יותר מהמקרה שהובא לפני בעל המנחת שלמה, דאילו שם היה ביתו חלקו על גבי ביהכנ"ס, ואמר לו שהשימוש המגונה לא יעשה ע"ג ביהכנ"ס, אלא רק שימוש שאינו מגונה וגם זה שלא ע"ג ההיכל [כמבואר שם], אבל כאן אפי' תשמיש שאינו מגונה אינו נעשה על גבי כל חלל שמעל בית הכנסת.

ד) ואגב מה שתמה בשו"ת מנחת שלמה [ח"א סי' צא] על דברי גאונים אחרונים שכתבו דברים בדיני גגין ועליות, וכתב שם וז"ל, ונלענ"ד דלכאורה צ"ע דמה סברא הוא דגגין בלא מחיצות לא נתקדשו ואם רק עשו מחיצות מסביב ונקראו בשם עליות כבר חלה הקדושה גם עליהם, וגם צריך ביאור דאטו מפני זה שזכר הכתוב "עליותיו" מוכח שקדשו גם את העליות והרי אפשר שהיו צריכים אותו לצרכים אחרים אבל לא שיתקדשו בקדושת ההיכל, ותו דהא אי אפשר כלל לעליה בלא גג וא"כ פשוט הוא שגם הגג הוא בכלל תבנית האולם ומאת ד' ואפי"ה אנו אומרים דאין הגג קודש, וא"כ אמאי לא נאמר נמי דאע"ג שהצריך הכתוב לעשות עליות מ"מ אין העליות בכלל קדושת ההיכל עכ"ל.
עיין שם באורך ותבין דבריו.

ובעניותי לא זכיתי להבין קושיות הללו, דהכתוב מיירי בענין הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל, וע"ז כתיב ועליותיו, שגם העליות היו בכתב, א"כ אין זה תליא כלל במחיצות אלא במה שנצטוה ברוה"ק לעשות עליה ע"ג ההיכל נתקדש בלבד.
נמצא דכל מה שהוא בכלל הציווי ועליותיו לפי הצורה שנצטוה מפי גבוה הוא בכלל קדושת ועליותיו ואילו לא נצטוה אינו אלא גג גרידא.

אם כי אין בכוונתי לדחות מפשט עצם ביאורו לענין קדושת העליות שהוא כהמהרי"ט.

ואמנם נכון הוא שלפי סברתנו שהוא מדין "הכל בכתב" יש להקשות דא"כ על סמך מה יש להחמיר בבתי כנסיות שלנו כיון שבהם לא נאמר דין הכל בכתב, ובדוחק יש לומר דסברת הפוסקים הראשונים בזה הוא דשמא יש לנו לדמות צורת בהכנ"ס לצורת היכל לענין שגם עליותיו יש בהם קדושה כיון שנקרא ביכהנ"ס מקדש מעט, ועי' במה שכ' דברי הפוסקים לענין ב' פסחים [].

ה) עוד צירוף יש לצרף בזה דבניד"ד יש הפסק של ב' קומות בין קומת בהכנ"ס לקומת הדירה המדוברת, דבזה יש מן הפוסקים שכתבו דיש מקום להקל בזה, וסגי לזה גם הפסק של קומה אחת, ומ"מ רוב הפוסקים נקטו להחמיר בזה.

ו) עוד יש לצרף כאן מה שכתב בדרכי משה [סי' קנא ס"ק ב] וז"ל, וכתב מהר"י וייל בפסקיו [שבסוף תשובותיו סי' נב], מי שיחד חדר לבית הכנסת אם מותר לישן ולשכב עליו והשבתי דשרי דאפילו למאן דאסר אינו אוסר אלא דוקא בית הכנסת הבנוי מתחלה לכך דומיא דהיכל דמייתי מיניה ראיה במרדכי פרק קמא דשבת [סי' רכח] עכ"ל, וכ"כ הרמ"א [בהג"ה על השו"ע שם] וז"ל, וכל זה דוקא בבית הכנסת קבוע שנבנה מתחילה לכך, אבל בית שיחדו לאחר שנבנה לבהכנ"ס מותר לשכב עליו עכ"ל.
ואע"פ שכתב המשנ"ב דמ"מ שומר נפשו ירחק מזה וכו'.
עכ"פ לענין צירוף ודאי יש מקום לצרף זה, דכיון שבניד"ד מדובר בבנין ישן מן הסתם שהדירה למטה נתייחדה רק לאחר בנייתה לביהכנ"ס.

ויש להביא בזה מש"כ בשו"ת אבני נזר [או"ח סי' לב סק"ב] ששמע שאין נוהגין כהט"ז (המחמיר בתשמיש גנאי ע"ג ביהכנ"ס באופן זה של הרמ"א) במקומות הגדולים שא"א להשיג שם מקום להתפלל אם יצטרכו לדקדק שלא יהיה בית דירה למעלה.

ויש להביא עוד בזה מ"ש בעל הקה"י במכתב [נדפס בקריינא דאגרתא ח"ב סי' פו] שבעיירות גדולות שנהגו להקל בזה הוא בכלל מה שאמרו ז"ל בכ"מ [שבת קכט ע"א; יבמות עב ע"א] דהאידנא דדשו ביה רבים שומר פתאים ה' (תהלים קטז, ו), ואין הכונה על כל מה שאסור מצד הדין, אלא על ענין זה דהרמ"א שהזהירו בזה האחרונים שיש בזה סכנה [עי' בכנה"ג סו"ס קנא], ע"ז כתב הקה"י דכיון שמצד הדין יש להקל הלכך לגבי הסכנה אמרי' שומר פתאים ה'.

ועי' בתשובת שבט הלוי [ח"א סי' כז וח"י סי' לה] מה שדן לענין בית הכנסת שמוקם בתוך בנין בזמנינו וההתייחסות לזה, דיש מקום לומר שהוא קל יותר עיין שם.

ז) עוד יש לצרף בזה הא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו [פסחים צ ע"א], ומכיון שמדובר ברכוש משותף, א"כ הרי זה דומה לשותפים שיש להם בית ואחד מהם ייחד הבית לבהכנ"ס, האם חלין דברי קדושה על שאר השותפין בבית זה, ויש לעיין בזה?.

ויל"ע עוד מצד רבים שביררו דרך לעצמם מה שביררו ביררו [עירובין צד], האם הוא מועיל גם לאסור דין בהכנ"ס כשביררו לעצמם מקום לבהכנ"ס שלא מדעת אחד מהבעלים, ודין זה של רבים שביררו גופא מיירי רק באופן שאבדה להם שם דרך [ב"ב ק], והכא שמא בבהכנ"ס יש להם דין אחר, ומסברא נראה דמהיכי תיתי הא, וכי רבים גזלנין נינהו כדפריך בב"ב שם, ומה דיש לרבים כח לקדש הרחוב כדאי' במגילה [כו ע"א] לחד תנא, ונפק"מ שאם ימכרו הרחוב יהיה אסור לקנות בו דבר חולין עי"ש, הני מילי ברחוב שהוא ברשות הציבור, ואין לאחד בעלות על זה יותר מאחר, משא"כ כמזיקין על ידי ייחוד ביהכנ"ס לבית אחר שמא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וצל"ע בכ"ז?.

ואמנם הפוסקים בחו"ל שדנו בזמנם על עליות של בהכנ"ס לא הזכירו הרבה כ"כ דין הדומה לענייננו, מאחר וצורת הבניה כהיום שיש בית משותף רב קומות לא היתה קיימת בזמנם הרבה ובפרט בנין בהכנ"ס הרגיל שכאשר נבנה כולו לשם בהכנ"ס (ועי' לעיל), וגם עלייתו נבנתה עכ"פ בהרבה מהמקרים מדמי הגביה של בהכנ"ס ובבעלות בהכנ"ס ולתשמישי בהכנ"ס מיהא, וגם לא היה מצוי ריבוי בתי כנסיות בעיירותיהם כבמקומותינו כאן, ולכן עיקר הנידונים שדנו בזה הוא באמת באופן שהעליה היא בבעלות ההקדש של בהכנ"ס, וא"כ אפשר דאין הכרח מדבריהם לענייננו.

ועכ"פ לענייננו יש מקום לומר דכיון שלא מיחה הרי הסכים לזה וכאופן דמיצר שהחזיקו בו רבים [עי' רשב"ם ב"ב ק ע"א ד"ה שהחזיקו], וממילא אין בידו לטעון שלא יתקדש רשותו על ידי תפילתם, והיא סברא דקה, דמחד גיסא יש מקום לומר דכיון שאינו בבעלות המתפללים אין יכולין לאסור המקום, ומצד שני אם יצווח שמא לא ישמעו לו ולהכי לא צווח, ולא משום דניחא ליה.

ובשו"ע [סי' שע"ז ס"א בהג"ה] כ' מצר שהחזיקו בו רבים ברשות, אסור לקלקלו, וכתב עלה הסמ"ע, קמ"ל בזה דדוקא כשהחזיקו ברשות אסור לקלקלו, משא"כ כשהחזיקו בו שלא ברשות.
מיהו כל שרבים מוחזקים בו עתה לפנינו טוענין להן ואמרינן דבודאי ברשות החזיקו בו ע"כ.
והכי נמי לענייננו יש מקום לומר כן שטוענין להם שקבלו רשות השכנים להתפלל שם, ומ"מ עדיין יש לומר שטוען שנתן להם רשות להתפלל אבל לא לקדש ולאסור ביתו.

ח) עוד יתכן שיש מה לצרף להקל בזה מחמת שלא היה כאן בהכנ"ס קבוע, ולא ביררתי בפרטי המקרה כאן, ועי' הליכו"ש שם בדבר הלכה [סק"ה].

ט) עוד יתכן לצרף בזה מה שלכאורה אין ארון קודש וס"ת בבהכנ"ס הנ"ל, אמנם השבט הלוי [ח"ט סי' לב] שכתב להקל באופן זה שאין ארון קדש וס"ת נסמך בזה על דעת הפאר הדור הנ"ל שרק מעל ארון הקדש האיסור, ומותר מעל בהכנ"ס, אלא דכמו שנתבאר לעיל אין זו דעת הראשונים המובאים בב"י ושו"ע, אלא שכתבנו דיש ללמוד מדברי הרמב"ם עכ"פ לעניין שטח ביהכנ"ס עצמו, וגם דיש לצרף דעת הרמב"ם עכ"פ כצירוף צד, דחזקה על הב"י שאם היה רואה תשובת פאר הדור הלזו היה מביאה בב"י עם שאר הראשונים.

י) עוד יתכן לפי הנשמע שם שלא מדובר בבהכנ"ס ממש אלא בית ועד לתפילת מנחה וערבית, ולא נכנסתי להאריך הבירור בדינים השייכים לזה מאחר שלא נתברר לי המציאות בזה.

סוף הדברים ומסקנת הסוגי' דאין כאן בית מיחוש להחמיר מאחר ואין זה כנגד שטח בית הכנסת, ובלאו הכי יש כמה צדדים לצרף כאן כסניפים להקל ולהסיר מחומר איסור זה דבלאו הכי אינו מפורש בגמ'.

אם לבו נוקפו יכתוב גילוי דעת שאין הכונה לצייר צורת האבות אלא לעשות ציור משל בלבד לקרב הדברים אל השכל [עי' הקדמת מו"נ] ודי בזה. מקורות: בהרבה דורות נדפסו בספרים ציורי ...קרא עוד

אם לבו נוקפו יכתוב גילוי דעת שאין הכונה לצייר צורת האבות אלא לעשות ציור משל בלבד לקרב הדברים אל השכל [עי' הקדמת מו"נ] ודי בזה.

מקורות: בהרבה דורות נדפסו בספרים ציורי האבות הקדושים אם כי אין להביא ראיה ממדפיסי ספרים כידוע וגם ממדפיסי ספרי גדולי הדורות בשעתם, דלאו מר בר רב אשי חתים עלה, אבל בנידון זה באמת נראה באופן עקבי שלא נהגו להקפיד כ"כ במשך הדורות על זה, אם כי יש שערערו על מנהג זה, ועי' בספר משנה הלכות חי"ט קיז שכתב סמך למנהג זה מתרגום שני אסתר וכתב להליץ עליו, ובכל גוני יש לציין שאין כאן גדר איסור מן הדין לכאורה, ולענ"ד באופן שאומר גילוי דעת שאין כאן כוונה לצייר האבות אלא משל בעלמא לית לן בית מיחוש כלל, ויפה עשו בעוז והדר שהביאו באריכות כל דברי הזוהר בענין הסיפורין דאורייתא בתחילת התמונות שעשו.

ובמשנ"ה הנ"ל הביא לדוגמא את דעת החולקין לדברי החת"ס ח"ו סי' ו' ועיינתי בפנים וראיתי דעיקר הנידון שם מצד צורת צלם מדין לא תעשון איתי, ואדרבה צידד שם בתוך הצדדים דבמשה ואהרן קצת קיל יותר מסתם צלם כיון דמוכחא מילתא שלא נעשו לע"ז, עי"ש מה שכתב בכ"ז, ועי"ש מה שדן לענין אם יועיל פחסה וקטיעת חוטם וכ' שם לצדד דכיון שהוא בארה"ק יש חשש נתיצה עי"ש בכל הצדדים, וא"כ בניד"ד שכל התמונה היא רק במחשב ואין בולט כלל, וכבר במחשב יש שהקילו בדיני צלמים ואיני נכנס לנידון זה כאן.
והרי בודאי לא שייך לדון על פחיסה ועל קטיעה אם טענתו מצד שאסור לנו לצייר האבות.

ומילתא אגב אורחא יש לציין דמלבד החת"ס דנו בזה השד"ח ועוד ספרי שו"ת שראיתי דרך לימודי וממה שכמה ספרי שו"ת לא דנו להימין ולהשמאיל אלא לענין איסור לא תעשון איתי משמע שלא ראו פגם בעצם ציור משה ואהרן.

ולענין מה שמצייר על ידי מכונה כמו שכתב כת"ר בשאלתו ודאי שהדבר קל יותר באופן זה, משום דאחרים עשו לו הוא קולא בציורים בדינים אחרים, ומיהו החזו"א החמיר טובא במכונה בין לחומרא ובין לקולא ולמד כן מדברי חרישה דהרמב"ן, וגם הציורים הנעשים על ידי מכונה (AI) בזמנינו אף דלא דמיא למכשיר רגיל שהפקודות ישירות וברורות ולא לחרישה רגילה שיש בבהמה קצת דעתא קלישתא לעשות מה שהוא עושה בה אבל אתיא מבינייהו.

אחר כל זה מצאתי (במאמר שהתפרסם על ידי דרשו בנושא, ומכאן ועד סוף התשובה הוא משם) שבספר 'אוצר פלאות התורה' (כי תשא עמוד תתל״ט) הובא ששאל את הגרח"ק בענין מה שמצינו בספרים ישנים ועתיקים שמצויר על שער הספר (שער בלאט) ציורים של משה רבינו ואהרן הכהן, ולפעמים יש ציורים של האבות הקדושים והנביאים, האם יש בזה זלזול בכבוד האבות והנביאים הקדושים מחמת שהציורים הם בדויים ושקריים, או דלמא אין בזה חשש זלזול.
והשיב בכתב בזה הלשון: 'זה רק משל ואין חשש', עכ"ל.

והובא שם עוד (בשם גליון דברי שיח) שפ"א הובא לפני הגרח"ק ספר עם תמונות בסוף, ואמר ע"כ הגרח"ק שלפני שנים רבות הוא ראה תנ״ך בהוצאת דפוס ישן, ובשער הספר יש ציור של משה רבינו ואחיו אהרן הכהן&8230; וכן של שמואל הנביא (והוסיף כי אחד המדפיסים שהיה עם הארץ צייר שני שמואל: שמואל א' ושמואל ב'&8230;) והוסיף כי גם בביתו יש ספר עם ציור עתיק דומה.
ואמר רבינו: האמת היא שאף אחד – בוודאי לא הצייר – יודעים בבירור כיצד היה מראה פניהם של חכמי הדורות הקודמים (ויתכן שכוונתו שזה פשוט שלא מתיימרים לומר כן, וממילא אין בזה חשש, עמ"ס), אכן, אין שום איסור לצייר אותם אם הדבר מסייע ללומדים.
אלא שצריך לזכור שזה לא מראיהם האמיתי.
כיוצא בזה אמר, כי נשאל פעם אם יש חסרון במה שהוציאו משניות מצוירות כדי להקל על הלומד, בפרט כשיש נושאים קשים של כלאים או אהלות שהציורים מאוד מקלים על הלומד, והשיב שבוודאי אין שום איסור ואדרבה, יש בזה מצוה של זיכוי הרבים.
והזכיר כי כבר בגמרות וילנא שלנו יש בהרבה מקומות ציורים בגליון הגמרא, והראשון שבהם בעירובין דף כ, ע"ב.

אולם בספר דבר שמואל חולק ע"ז, וגם לדבריו יתכן שאם מציין להדיא שהוא משל בלבד להמחשה ואינו בא להראות המציאות אין בזה חשש כ"כ.

לא. מקורות: מבואר בשו"ע יו"ד שעד דאין אבלות על נפל, ועי"ש בחכמת שלמה שדן לענין אנינות בספק נפלים בכמה גווני המבואר שם ושבחלק מה המנהג להקל משום שאין לבו דוה עליו עי"ש, אולם בודאי אונן כגון שמת באופן שאינו בן ...קרא עוד

לא.

מקורות: מבואר בשו"ע יו"ד שעד דאין אבלות על נפל, ועי"ש בחכמת שלמה שדן לענין אנינות בספק נפלים בכמה גווני המבואר שם ושבחלק מה המנהג להקל משום שאין לבו דוה עליו עי"ש, אולם בודאי אונן כגון שמת באופן שאינו בן קיימא כלל משמע שאין לו צד שהוא אונן, והגרע"א ביו"ד שמ"א הביא הירושלמי ס"פ נושאין על האנוסה ופוסקים שאין אנינות והיינו עכ"פ לענין בשר ויין והסתפק בשם התפל"מ לענין ק"ש, ובברכי יוסף שם סק"א ובשו"ת זרע אמת ח"ב קלח החמירו דמחמת כן אין עוסק במצוה פטור מן המצוה, וכ"כ עוד השואל ומשיב (בהגהות יד שאול) ודבר משה יו"ד עג ועוד כמה אחרונים שהובאו בספרי הליקוטים וקיצרתי במ"מ, והכי נקטינן, שכך הוא רהיטת הסוגי' ברוב הפוסקים, והוא לחומרא, ולא מצינו בפוסקים חולקים להדיא להקל בזה, דגם הגרע"א שם נראה דנקט לחומרא בבשר ויין וממילא מאחר ולא הכריע לענין ק"ש ותפילה יש להחמיר בזה ג"כ, וגם שם דיבר על מת תוך ל' דבפוסקים נזכר הגדרתו כספק נפל ולא כודאי נפל, ואפשר דבודאי נפל מודה, והפוסקים שהזכירו אנינות במת תוך ל' תירצו האחרונים דמיירי לענין בשר ויין, עי' זרע אמת שם, ואף שיש לדון בזה מ"מ יש להחמיר מהטעמים המבוארים.
ויש לציין דהאידנא הוא ממש נמסר לכתפים מאחר שאין ההורים עוסקים בקבורתו כלל, אבל נפק"מ לכתפים עצמם, וכן לטירדת האב בעניינים השייכים בקבורה קודם לכן, וכל מה שיצטרכו עזרתו בזה.