תפילה

לגבי מי שנוהג כרבינו תם בין לקולא בין לחומרא נמצא שלפי מנהגו יש לומר תחנון גם אחר שקיעה של הגאונים, שהרי אפי’ בבין השמשות דעת המשנ”ב לומר תחנון, ואפי’ למנהגינו שחוששים לסכנה לומר תחנון בבין השמשות אבל מי שנוהג אפי’ באיסור סקילה כרבינו תם פשיטא שלענין תחנון יכול לומר תחנון בזמן זה, וחמירא סכנתא מאיסורא נאמר רק לענין ספקות יעוי’ ברמ”א יו”ד סי’ קטז (וע”ע בספ”ק דעירובין).

אולם אם הש”ץ מנהגו כרבינו תם והציבור נוהגים כמנהג הגאונים (דהיינו כפי השקיעה המצויה) הרי שיש לנהוג כמנהג הציבור ולא לומר תחנון, שהרי אין מנהגינו לומר תחנון ביחיד כלל, ובפרט לפי מה שהורו פוסקי זמנינו שאשכנזי שמתפלל אצל ספרדים שלא יעשה נפילת אפים שהרי הדבר ניכר, וכ”ש אם ש”ץ זה נוהג שלא לומר תחנון כלל במנחה (כפי המקרה בשאלה שלך).

המים שלמטה אינם מזיקים אם מי הנתינה (השפיכה) מגיעים לכל מקום ברגליים.

מקורות:

בגמ’ גיטין טז ע”א חציו בטבילה וחציו בנתינה מאי תיקו, ופרש”י שנכנס חציו לתוך המקוה ועל חציו נתן ט’ קבין, וכ’ הב”י בסי’ פח דכיון שהוא דרבנן נקטינן לקולא וכן פסק המשנ”ב שם, וכ”ה במג”א סי’ תרו סק”ט.

ומ”מ בנידון דידן מצד אחד הוא חמור יותר מהנידון בגמ’ שם, דשם בגמ’ הצד להכשיר (כמו שפסקו הב”י והמ”ב) הוא מחמת שהמקוה יש בו כח לטהר בפני עצמו אם היה הבעל קרי נכנס כולו בתוכו, אבל בניד”ד מאיזה דין המים שבתחתית האמבטיה יטהרו, דהרי אפי’ דסגי בשאובין כמ”ש הראב”ד והמג”א והרע”א והמ”ב מ”מ ארבעים סאה ודאי בעינן, דהרי ט’ קבין בנתינה ולא בטבילה כמ”ש בברכות כב ע”א והובא בפוסקים.

ממילא זה פשוט שהמים בתחתית האמבטיה אינם מצטרפים לט’ קבין וכששופך ט’ קבין צריך להזהר שיבואו לכל מקום גם היכן שיש כבר מים.

ומ”מ מים במים אינם חוצצין ולא דנו בגמ’ שם אלא מצד שיועילו מי המקוה לטהר מקום שלא באו לשם הט’ קבין, ולכן למעשה אם אכן שופך הט’ קבין לכל מקום בגופו וברגליו אין המים שלמטה מגרעים או מזיקים, דבעיה מצד חציצה ודאי לא הוי דאפי’ הדם והדיו קי”ל דאם הם לחים אינם חוצצים, וכ”ש כשהנידון על חציצה בבעל קרי ואכ”מ, ומ”מ יש בזה קושי (עכ”פ כששופך על עצמו) להגיע לכל מקום בשפיכה יחד עם כל גופו כמ”ש הס”ח סי’ תתכח שקשה מאוד שאדם שנותן הט’ קבין לעצמו יצליח שהמים יגיעו לכל מקום ה”ה בניד”ד.

ולעיקר הענין יש לציין דגדולה מזו כ”כ הפמ”ג במשב”ז סי’ פח סק”א והמטה אפרים סי’ תרו ס”י, דיש להרטיב כפות רגליו קודם שנותן על עצמו הט’ קבין, ועי’ שו”ת ארץ הצבי ח”א סי’ פט.

ויעוי’ מ”ש בכה”ח סי’ פח סק”ז שמתחילה ישפוך מים על פס רגלו התחתונה כדי שיהיו חיבור אח”כ עם המים שלמעלה וכו’ עי”ש, ודבריו צע”ג דהרי חציו בנתינה וחציו בטבילה לא מצטרף, אם אינו מקוה כשר וכדמוכח בגמ’ וכמבואר מדברי המשנ”ב סי’ פח סק”ג, וחציו לאו דוקא כמו אידך נידון בגמ’ שם בגיטין על גידוד חמישה ומחיצה חמשה.

ומאידך גיסא א”א לטעון דתחילת הנתינה על רגליו חשיב תחילת נתינת הט’ קבין דהרי הפסק לא מהני כמבואר במשנה במקוואות ובכל הראשונים שהובאו בב”י ובס”ח סי תתכח, והכה”ח משמע דמיירי גם כשיש הפסק ביניהם.

ועכ”פ מבואר מכל דברי הנך פוסקים (עכ”פ הפמ”ג וסייעתו שאין בהם קושי’ להלכה) שלא חששו כלל למה שיש כאן טבילה במים שלמטה עם הנתינה שלמעלה, דהעיקר שמי הנתינה יגיעו לכל מקום (עכ”פ להפמ”ג דאילו למטה אפרים סגי בראוי בצורת השפיכה שמגיעים לכל מקום, כמו שהרחבתי בתשובתי השניה), וכנראה שכשהרגליים לחות הוא מועיל לזה אפיל לשיטת הפמ”ג שצריך שמי הנתינה יגיעו לכל מקום.

לא.

מקורות:
כן מבואר לענין נעליים שלא לבשן אדם מעולם במור וקציעה סי’ ד שאין מצריכין נטילה עד שינעול אותם אדם פ”א וילך על הארץ, וכעי”ז בבן איש חי שנה א’ תולדות אות יז, כה”ח סי’ ד סקע”א, שבנעליים חדשות א”צ מדידה.

ויעוי’ בשם ספר שערים המצויינים בהלכה קו”א סי’ ב ס”ט שכתב שהמודד בחנות א”צ נטילה כמ”ש השלה”ג ספ”ק דביצה דאין איסור בכלאים שלובש לצורך בחינה, ולפי סברתו יש לפטור גם בנעליים שאינן חדשות (כל עוד שלא ממש היו מטונפות דבזה פשיטא שאין פטור משום שלא נהנה מהם), ולא זכיתי להבין ההשוואה ביניהם, דשם הוא דין מצד ההנאה מהנעליים, וכאן הוא דין בנגיעה ולא בלבישה, דאפי’ נגיעה לחוד מחייבת נטילה, כמבואר במור וקציעה הנ”ל, ועוד דכאן המחייב אינו ההנאה אלא הטינוף מהנעל, וגם כשאינו מתטנף מהנעל יש בזה להרבה פוסקים תקנה קבועה ליטול ידיו, אבל בכלאים תליא בצורת הנאת לבישה, ומאידך גיסא גם הרבה בגדים חייבין בכלאים ואין מצריכין נטילה, ואולי כוונתו דמאחר שלא חשיב הנאת לבישה ממילא לא נעשה נעל על ידי זה ואז נחשב כנעל חדש שלא הלכו בו וכדברי הפוסקים הנ”ל, ודוקא שלא היה שימוש אחר בנעל קודם לכן.

ומ”מ הסוברים דהנטילה אחר חליצת מנעליו או נגיעה במנעליו הוא מחמת רו”ר (וכמ”ש השוע”ר סי’ ד סכ”ז ועי’ בבית ברוך על החי”א שכך דעת החי”א ג”כ ועי’ בתשובתו של ה”ר יוסף בהר”ח פלאג’י) יש לדון דשמא דין זה הוא בדבר המיוחד לנעילה ועומד לנעילה, ומאידך גיסא יש לומר דרק בדבר שכבר שימש לנעילה כבר, וכן דעת המו”ק הנ”ל דגם רוח רעה אין אם עדיין לא הלכו בו, ויעוי’ בשו”ת שבט הקהתי ח”ד סי’ ב שהצריך נטילה במודד בחנות.

בשם הגריש”א הובא (פניני תפילה עמ’ סד) דמשעה שהקטן הולך ונעלו מתלכלכת חשוב כנעל לענין זה, אבל כשהולך בנעל רק מעט אינו נחשב כנעל ואין צריך ליטול.

ויתכן דהפוסקים שסוברים שהוא משום רוח רעה (עי’ שוע”ר סי’ ד ובית ברוך על החי”א) יצריכו בכל נעל וכלשון היעב”ץ במור וקציעה סי’ ד דמשעה שהלך בו פ”א על הארץ מצריך נטילה.

ומאידך גיסא יש לטעון דהרוח רעה הלזו היא רוח הבאה רק למקום זוהמא קבועה, וכלשון המור וקציעה דקרי לה רוח זוהמא, וממילא בנעל שאין הקטן מהלך בו ועשוי כעין שאר בגד להגן עליו מפני הצינה או לתכשיט גרידא לנוי שמא בזה לא אמר גם אם הילך בו מעט כל דהוא כיון שאינו עומד להתלכלך.

אולם בלא הלך הקטן ע”ג קרקע כלל בזה להדיא מבואר במור וקציעה הנ”ל שא”צ נטילה וכן בכה”ח סי’ ד סקע”ב בשם עוד יוסף חי פ’ תולדות אות ו, והחידוש בדברי הגרי”ש שגם במהלך קצת מ”מ אם הוא רק בדרך אקראי בעלמא אינו מצריך נטילה.

והנה נחלקו החזו”א והגריש”א לענין קטן בן יומו אם הנוגע בו במקומות שמכוסין אצל גדול צריך נטילה או לא, ויתכן דהגריש”א שאמר דבריו לענין נעל הקטן אמר כן רק לענין שיטתו דמקום המגולה אצל קטן א”צ נטילה אבל להחזו”א דמשוה קטן לגדול בהנ”ל משום דסובר שהיא תקנה גמורה (עי’ בתשובה אחרת שביארתי ד’ שיטות בדיני נטילה ושהחזו”א סובר שהיא תקנה קבועה וגמורה להצריך בכל אופן ולא אזלי’ בכל דבר בתר הטעם) שמא יסבור גם בנעל של קטן.

ומ”מ בנעל שאינו עשוי להילוך כלל בקטן שאינו יודע כלל להלך אלא עשוי לתכשיט גרידא שמא מודה דאינו בכלל נעל לענין זה.

אבל יש לטעון דסו”ס כיון שתינוק זה כשמונח על הארץ נעל זה נוגע ומונח על הארץ ואין מקפידין על מקום המסוליים (הסוליא) שלא ייטנף ולכן אין מושיבין התינוק ע”ג מיטה נקיה עם שוליא זו א”כ יש בזה שם נעל וממילא לא פלוג.

אולם בנעליים שעשויים כעין גרביים אם אינם מטונפות א”צ נטילה כמ”ש באשל אברהם מבוטשאטש סי’ ד, ובנעל שהוא אינו מעור אך הולך בו על הארץ, עי’ בתשובה ד”ה הנוגע בנעלי גומי נקיות וכו’ דאינו מוסכם לכו”ע שאינו מצריך נטילה ויש בזה מחלוקת אחרונים (ולפי מה שיתכן לבאר בזה דתליא בטעם הדין הזה יתכן ממילא להרחיב המחלוקת בדרך אפשר לענין עוד אחרונים שנתנו טעם בזה ודוק), אבל כאן בצירוף שאינו משמש לנעל ממש אפשר דיש כאן תרתי לטיבותא דמאיזה דין נחייבו כיון שגם אינו נעל וגם לא קביע להילוך.

וכן בנעליים שלא הילך בו הקטן מעולם על הארץ קשה להחמיר אחר שלא ראינו מי שהחמיר בזה מעולם וגם החזו”א שהחמיר בתינוק בן יומו היינו אחר שלגוף הקטן יש דין גוף, אבל נעל שעדיין לא נתברר שלנעל שלו יש דין נעל אינו ברור שחולק בזה על הגריש”א ועכ”פ אחר שנתבאר ביעב”ץ ובכה”ח בשם בא”ח דנעל הוא רק אם הלך בו ע”ג קרקע מצריך נטילה אי אפשר לחדש יותר מזה, כל עוד שאינו מטונף, אחר דבלאו הכי תקנה זו להצריך נטילה בנעל נקי לא נתבררה כל הצורך מקורה מגמ’ כמו שהארכתי בתשובות אחרות.

יש שכתבו שרק נעלי עור מצריכים נטילה (ערך שי או”ח סי’ ד וכן הובא בארחות רבינו ח”ג בהוספות לאו”ח ח”א אות ח בשם החזו”א), ויש שכתבו שגם נעלים שאינם של עור מצריכות נטילה (כה”ח סי’ תקנד סקע”ג בשם הבא”ח דברים אות כא).

ולפי מה שבארתי בתשובה אחרת דאפשר שהחזו”א סובר שנטילה זו היא תקנה א”כ התקנה היא לפי גדרי נעל, ומה שאינו נחשב נעל להרבה פוסקים ביוה”כ (אע”פ שהחזו”א החמיר ביו”כ ות”ב) לא חשיב נעל לענין זה, אבל הכה”ח סי’ ד סקע”ב בשם הבא”ח (עוד יוסף חי תולדות אות ו) סובר שהוא רוח רעה מחמת הדריסה על הקרקע, וממילא בני”ד מחמיר מאחר שיש בזה דריסה על הקרקע דרך זוהמא (וכלשון המור וקציעה בסי’ ד שיש בזה רוח זוהמא משעה שדרך על הארץ).

ובגרביים נקיות אי’ בא”א מבוטשאטש סי’ ד כ’ שאינן מצריכות נטילה, וגם הכה”ח בשם הבא”ח מודו דרק מה שהולך בהן על הארץ מצריך נטילה (ומה שהולך אבל באקראי עי’ בתשובה לגבי קטן).
 

למעשה הדעה העיקרית שהיא דעת רוב הפוסקים והדעה המסתברת להלכה (עי’ תוס’ ישנים יומא כח ע”ב ודוק וכן בסי’ רלג משנ”ב סק”ב ושעה”צ ושונה הלכות שם), וגם הכרעת הרמ”א (סי’ פט ס”א) הגר”א והמשנ”ב (שם סק”ז) וגם פשטות הגמ’ ר”פ תפילת השחר שאי אפשר להתפלל בשום אופן בחצי שעה שאחר חצות, אלא רק מלאחר מכן (היינו מאחרי חצי שעה שאחר חצות שאז מתחיל זמן מנחה גדולה שלנו) בתורת תשלומין, ומ”מ גם אז יכול להתפלל רק אם מה שהפסיד שחרית היה מחמת שהיה שוגג או אנוס ורק כדיני תשלומין בסמיכות לתפילת מנחה לאחריה ע”פ הדינים המבוארים בפוסקים לענין תפילת תשלומין.

ומ”מ יש לציין בזה ב’ נקודות, הא’ שבדיעבד נקט המשנ”ב בשם בדרך החיים (זמן תפילה ס”ג) שיצא בחצי שעה הזו ואינו חוזר ומתפלל, ויש לציין דאין כוונתו לענין מזיד, שהרי מזיד בלאו הכי אינו חוזר ומתפלל תשלומין גם בזמן מנחה, ומ”מ גם לענין שוגג או אנוס צע”ק למה יצא בדיעבד שהרי כתה המשנ”ב לעיל בשם הגר”א, שאינו זמן שחרית כלל, אלא זמן מנחה, ורק מחמת גזירה אין מתפללין אז מנחה, ומשמע מזה כמ”ש בשיח הלכה שבדיעבד סמך הדרך החיים על הב”ח הפרישה סק”ו והט”ז סק”א שיוצא גם בחצי שעה הזו, ובספק חיוב תשלומין הקיל המשנ”ב, ואם נאמר ששבספק זה סבר המשנ”ב בדיעבד לקולא, יהיה נפק”מ גם לענין מזיד שבדיעבד אם התפלל בחצי שעה הזו ייחשב לו שהתפלל, אע”פ שעיקר דברי המשנ”ב שהזכיר בדבריו שאינו חוזר ומתפלל מיירי בשוגג או אנוס.

ועוד נקודה שניה יש להוסיף בזה, שהמשנ”ב שם סיים ועי’ ברעק”א בשם הצל”ח, והנה במקור הדברים בצל”ח ברכות כו ע”א ד”ה כולי כתב שיתפלל בחצי שעה הזו על תנאי שאם הוא זמן שחרית יוצא י”ח שחרית ותפילת מנחה שיתפלל בזמנה תהיה לשם מנחה, ואם הוא זמן מנחה תהיה תפילה זו למנחה ותפילת מנחה שיתפלל בזמנה תהיה לתשלומין, והמשנ”ב לא כתב על זה דבר רק ציין לדבריהם, וגם זה צ”ע דהרי לפי מה שביאר המשנ”ב לעיל דעת האוסרים אין כאן ספק כלל אלא באמת הוא זמן מנחה ורק מחמת גזירה אסרו להתפלל אז וא”כ מה מהני תנאי זה לפי צד האוסרים, ואולי סובר דכיון שיש פוסקים שהוא זמן שחרית וגם להפוסקים שהוא זמן מנחה ואסור להתפלל אז אבל בדיעבד יצא יד”ח אם יתפלל אז (ועי’ בתוס’ ישנים שציינתי לעיל ושאר מה שציינתי בסמוך לו), א”כ הו”ל ודאי יצא יד”ח לכו”ע ורק ספק אם עבר על גזירה דרבנן והו”ל ספק דבריהם והוא לקולא, והמשנ”ב לשיטתו שסבר לקולא בספק זה כמו שנתבאר, וקל להבין.

ויש לציין דאף שהמשנ”ב לא הכריע במקומו על מנחה בחצי שעה זו אם יצא יד”ח אפשר דהספק אינו להמחמירים כאן דלהמחמירים לענין שחרית יצא יד”ח מנחה ולא עיינתי בזה כעת, ועכ”פ יתכן לומר כן בדעת הצל”ח.

קרא פחות

ידוע שנחלקו בזה האחרונים, ובתשובות אחרות הבאתי יותר הרחבה במ”מ בזה, (עי’ בתשובה ד”ה מקומות המכוסין בכל אדם – שהם מגולים בגוף של תינוקות – האם הנוגע בהם צריך ליטול ידיו או לא, וכן בתשובה ד”ה עד כמה יש להקפיד להלביש את הילדים בשרוולים ארוכים, ובהערות והגהות שם), ומ”מ בקיצור אכתוב דיש ג’ או ד’ דעות בפוסקים בהגדרת הדברים.

הדעה הראשונה (וכ”כ כה”ח סי’ ד סקפ”ה לענין גוף רחוץ ואפשר שיש סתירות בזה בכה”ח) דאין דין נטילה במקומות המכוסים גרידא אלא רק מצד מקום שאינו נקי, אבל אם יש מקומות המכוסין והם נקיים אסור, ואפשר דאין הכי נמי סתם מקומות המכוסין חשיבי מקום שאינו נקי גם לדעה זו, כל עוד שלא נתברר אחרת.

ונ”ל להביא סמך לדעה זו מדברי הראב”ד שהביא הש”ך ביו”ד דהנוגע בכותל ג”כ צריך ליטול ידיו שהוא מהדברים המצריכים נטילה כמו מקומות המכוסין, ואע”ג דשם בכותל כו”ע מודו שאינו דבר המצריך נטילה אלא דמיירי במלוכלך.

וגם מדשתקו קמאי ולא הזכירו חידוש עצום כזה להדיא (באופן שאינו משתמע לב’ פנים) דכל מקום מכוסה מצריך נטילה מן הדין וגם הרשב”א ח”א סי’ קצג (וכן בעוד מקומות נדפסה תשובה זו בתשובותיו שבדפוס) שהזכיר ענין זה לא הזכיר אלא שהנוגע שם צריך ליטול ידיו משום שמלמולי זיעא מצויין שם, וא”כ אם רחץ שם משמע לפו”ר שא”צ, ואפי’ הרשב”א דקאי על הגמ’ ביומא ל’ ע”א ושם בגמ’ אין שום ראיה שכל המקומות המכוסין מלאים מלמולי זיעא אלא דמצוי שיגע גם במקומות שיש בהם מלמולי זיעא כ”א  לפי טבעו, ומהיכי תיתי לפרש ברשב”א ולומר שהוציא מהגמ’ דין שאינו מוזכר בגמ’ כלל בעוד ששייך לפרש דברי הרשב”א באופן אחר בלי להידחק כ”כ (אא”כ נימא דהרשב”א הוציא דינו מגמ’ דנזיר דלקמן).

וגם הראה אאמו”ר דבברכות מג ע”ב מבואר דנעליים שלהם היו מלוכלכות טובא בימות הגשמים עי”ש, ויש להוסיף דגם לענין רחיצה אי’ ברמב”ם לרחוץ מז’ ימים לז’ ימים, והאידנא רוב בני אדם רוחצין יותר מזה, ומ”מ עיקר הנידון בזמן שאין מזיעין כלל כגון בימים הקרים או בזמן שאחר הרחיצה.

וגם אולי יש קצת ראיה מהראשונים בנזיר דלקמן לפי מה שפירשו לענין כינה ולא עלתה על דעתם לפרש מחמת תקנה דמקומות המכוסין.

הדעה השניה היא דיש דין נטילה גם מצד רוח רעה ולא רק מצד נקיות ולכן גם כשהמקום נקי צריך נטילה, ובזה אנו צריכין לדון מה נכלל בכלל ענין זה של רוח רעה, אם רק הנוגע ברגליו או נוגע בנעליו, או שענין זה נאמר בכל מקומות המכוסין, וכמו כן צל”ע עוד אם דין זה נאמר ע”פ נגלה או ע”פ סוד, ונפק”מ באופנים שונים (כגון שניקה ידיו ונגע במקום מכוסה נקי ועכשיו כבר אין לו היאך לנקות ידיו מה יעשה כדי ללמוד ולהתפלל), ועי’ בארוכה בתשובת הר”י בהרי”ח פלאג’י.

הדעה השלישית והיא פשטות דעת החזו”א דדין זה של מקומות המכוסין היא תקנת חז”ל להצריך נטילה במקומות המכוסין משום שהם מצויין להיות מאוסין ואפשר דלמד כן ממה דעכ”פ בסעודה מאוסין בדעת בני אדם דעיקר דינא דתשובות הרשב”א (שמשם הביא הב”י ושו”ע דין זה מקומות המכוסין) קאי על גמ’ דיומא ל ע”א דמיירי לענין סעודה, ולענין סעודה מוכחא מילתא דתליא בדעת בני אדם עי”ש בגמ’, ויש לזה קצת סמך מגמ’ בנדרים נט ע”א שבתפילה אם נגע אדם בבית שחיו צריך נטילה, אלא דיש מהראשונים שפירשו שם מצד כינים.

ויש גם קצת לשונות בשו”ע ומשנ”ב דיותר משמע שמקומות המכוסין מצריכים נטילה בכל גווני, אלא דאינו מוכרח דיש לשונות דמשמע גם לאידך גיסא (אלא אם כן נימא דכל לשון מטונף כולל כל מקום מכוסה).

ולפי דעת החזו”א יש להחמיר בכל גוני כגון אפי’ בתינוק בן יומו ואפי’ בזמן הנחת תפילין ומסתמא אפי’ בבית המרחץ.

והדעה הרביעית היא מעין הדעה השלישית הנ”ל רק דסוברת שיש לחלק לפי הענין דבדבר שאינו ראוי להיות מכוסה באופן שיש בו כרגע מצב מחודש שהוא מוגדר באופן ברור כמצב חדש אין בו דין מקומות המכוסין, וסברא זו מצינו בחלק מהאחרונים, כגון עי’ א”א מבוטשאטש סי’ ד ועוד אחרונים לענין מקום תפילין בזמן הנחת תפילין, (ופשוט שהצד להתיר הוא רק באופן שאכן נקי, גם אם אם נימא דזיעא ממקומות המגולין אינו מסריח מ”מ זיעא שנשארה ממקום שהיה מכוסה לא נטהר כאשר הוגדר כמגולה, ולא עיינתי בפנים), ועי’ בתורה לשמה סי’ יג לענין נגיעה במקום המרחץ במקומות המכוסין בזמן שהוא רטוב, ומאידך גיסא בשיעורי שה”ל סי’ ר בט”ז סק”ג מחמיר גם בזה, וכן לענין קטן בן יומו שיש לו רגליים מגולות עי’ מה שהבאתי בתשובה הנדפסת בעם סגולה (וישנו גם בשכיחא), ועי’ שם שהארכתי יותר בנידונים אלו כי שם מקומו.

ועוד חילוק יש בין שיטה שלישית לשיטה רביעית הנ”ל הוא לגבי מי שהולך מגולה באיזורים שאצל אחרים הם מכוסים, דבפמ”ג סי’ צב משב”ז אות ב כתב דההולך יחף אפשר דהוי אצלו בכלל מקומות המגולים, וכעי”ז במשנ”ב סי’ ד סקנ”ד, וע”ע מנח”י ח”ד סי’ קיד סק”ב דלפי שיטתו במקומות אחרים בגוף הוא יותר פשוט מרגליים ושהמקל יש לו על מי לסמוך, מאידך ידועה דעת החזו”א גם בזה באגרותיו סי’ ד שלא הקל בזה וס”ל שבטלה דעתם ומבואר להדיא דסובר שהוא מעין תקנה קבועה.

אולם עדיין אין להחליף בין דעה הרביעית לדעה הא’ הנ”ל, דהדעה הרביעית סוברת דיש תקנה וגדר בזה ורק דבדבר שיש בו גדר נפרד כגון מי שהוא יחף אינו בכלל הגזירה, אבל מי שאינו יחף ורגליו נקיות הוא דין אחר, דבזה מוכח כבר מהפמ”ג גופיה שלא הקיל בזה, ודוחק לומר דהפמ”ג מיירי רק בסתמא וממילא בידוע בכל גווני מקל, שלומר כן הוא דחוק מידי, ומ”מ גם הסוברים שיש להקל אחר רחיצה אולי סוברים איזה גדר בזה דלא תהא רחיצת הידיים גדולה מרחיצת המקום המכוסה דרחיצה מועלת בכל מקום.

וכמובן שאין הדעות שוות דגם הפמ”ג שהקיל לגבי מי שרגיל לילך יחף החמיר לגבי הנוגע בשערו בזמן הנחת תפילין בסי’ צ”א א”א סק”ג.

ועתה אפנה לנקודות שהזכרת במכתבך, ראשית כל לענין אם בזמנם היה יותר מקום להחמיר מזמנינו, תשובה אם מדובר בתקנה התקנה לא השתנתה, דהרי גם בזמנינו יש עדיין טעם לתקנה, דהרי גם בזמנינו הרבה מזיעים מאוד, גם אם עיקר טעם התקנה היתה בזמנם, מ”מ עדיין ישנה לתקנה גם בזמנינו, אבל גם אם אין מדובר בתקנה איני יודע אם השתנה דבר, דהרי להסוברים שבמקום נקי א”צ נטילה הרי גם בזמנם א”צ נטילה, ואף אם נימא דלכו”ע סתמא לחומרא, מ”מ כיון שבזמנינו ג”כ הרבה מזיעים למה נימא דסתמא לקולא.

ולענין מה ששאלת אם יש צד שבכל מקומות המכוסין יש רוח רעה (להסוברים שיש בזה רוח רעה) עי’ מנחת יצחק ח”ד סי’ קיד מה שהביא בזה בשם בית ברוך על החי”א כלל ב’ ס”ה מה שהביא בשם השוע”ר וח”א דלדעתו כך סבירא להו וכך יתכן שלמדו במג”א סי’ ד סקי”ז, הובאו בקובץ פעמי יעקב חלק ע”ד עי”ש מ”מ בעניינים אלו, ובאמת לכאורה שיטה זו דתליא ענין מקומות המכוסין ברוח רעה מחודשת.