מועדים

אומרים תיקון רחל בלא תיקון לאה.

מקורות:

בשעה”כ דרוש תיקון חצות דף נח ע”ד ד”ה ודע כתב דבימים שאין אומרים בהם נפילת אפיים אין לומר הקינות (הנקרא תיקון רחל) אלא תיקון לאה בלבד, והובא בכה”ח ס”ק יט ד”ה ואח”כ.

הנה מעיקרו הנידון מתחיל ממחלוקת ראשונים על סוכה שתחת האילן באופן שהסוכה עצמה מסוככת כהלכתה, האם האילן פוסל בכה"ג או לא.

והנה בשו"ע [סי' תרכ"ו] איתא דיש פוסלים באילן הוא רק באופן שצילתו של האילן מרובה מחמתו, אבל באופן שהאילן חמתו מרובה מצלתו והסוכה צילתה מרובה מחמת כשר.

אמנם י"א שכל האופן המותר הוא רק באופן שהסכך הפסול מעורב עם הסכך הכשר באופן שלא יהיה ניכר בו [כ"ז מבואר בשו"ע סי' תרכ"ו].

וא"כ יש לעשות כדברי הרמ"א להניח זה על גב זה ולהצמיד את הרשת מעל הסכך בלי ריווח ביניהם, שלדעתו זה נחשב עירוב, ולדעת החמד משה המובא בבה"ל בעינן עירוב גמור, וזה לא שייך ברשת של יונים כלל, ועיין מה שהכריע בה"ל שם.

ובמשנ"ב שם סק"ח הביא עוד שיש מחלוקת האחרונים אם באופן שניכר הסכך הפסול בפנ"ע באופן שצילתה של הסוכה מרובה מחמתה, ולכאורה בשל תורה יש להחמיר, וכן החזו"א או"ח סי' קנ ס"ק יד החמיר בזה [עי' בשונה הלכות שם ס"י].

ומאידך יש לומר דאין כאן הכלל דבשל תורה וכו' דיש לצרף דעות הראשונים המקילים גם ביותר מזה כל שהסוכה עצמה צילתה מרובה מחמתה, וכן אולי יש מקום לדון ולומר דאדרבה כאן יותר קל מאילן, דהרי כאן אין שום צורת סיכוך כלל ברשת כזו, וגם להסוברים באופן שיש אילן ע"ג סוכה שצריך לערב שני הסככים זב"ז כאן אפשר שלא יצטרכו לערבם זה בזה, כיון שאין כאן צורת סיכוך בדבר זה, ורשת זו אינה מעלה ולא מורדת.

ומ"מ לפי דעת הב"ח הנ"ל לא יהיה מקום להקל, ואז אנו נכנסים לדין לבוד, ובאים אנו לנידון הפוסקים אם שייך לומר לבוד גם לחומרא, עי' תוס' סוכה יז סוף ע"א ועוד, והב"ח פסק להחמיר, ועי' משנ"ב ס"ק יז שחשש לדעתו.

ואולי כאן כיון שנראה כדבר אחד א"צ להגיע ללבוד כדי לאסור, כיון שהדבר נראה כמחיצה שלמה, והו"ל כעין בגד ארוך, ולפ"ז יש לדון דגם בסכך לא הותר אלא באופן שאין כאן מחיצה גמורה שמכסה את כל משך הסכך, וא"כ יהיה אסור בכל גוני.

ובאמת נראה שאין מקום לומר שאין צורת סיכוך בסכך כזה, לענין להחשיב את הרשת כסכך פסול, מאחר שגם בעצים הדקים שמעמידים את הרעפים פסלו הפוסקים, והכשירו רק באופן שהיה עשייה שעקר את הקורות שמעליהם, משא"כ כאן שלא נעשתה שום עשייה ברשת זו ואין להכשיר [ראה שו"ע סי' תרכ"ו ס"ד ומשנ"ב שם סקט"ז].

ומה שהכשיר שם המשנ"ב סקי"ז באופן שהניח את הסכך הכשר ע"ג הלאטש הוא רק באופן שיש עירוב כדין כמבואר בשעה"צ שם, ודיני עירוב נזכרו קודם שהם מחלוקת אחרונים, ומיהו משמעות המשנ"ב כאן שהקיל גם באופן שמונח זעג"ז ואינו מעורב לגמרי דלא כהחמד משה, וא"כ לנוהגים כהכרעות המשנ"ב אפשר שברשת יהיה מקום להקל כשהוא צמוד לסכך, ומאידך המחמירים כהחמד משה והחזו"א יצטרכו להחמיר גם באופן זה.

בקיצור הדברים יש כאן בודאי דבר שאינו מחוור לעשות סוכה באופן כזה ולהקל בדאורייתא על סמך סברות אלו, ומיהו במקום שיש אנשים כעין מסורתיים וכדומה שעושים סוכה כזו, אפשר שאין למחות בהם מאחר שמ"מ ישנם אלו דעות בראשונים שהסוכה כשרה.

[ובאופן שהרשת הוא כלי בפנ"ע ואינו קבוע שם במבנה יש יותר מקום להקל ע"פ דברי הריטב"א בעירובין שבכלים בדבר הנעשה להיות קבוע כך שיהיה פתוח בדווקא ל"א לבוד, עיין קובץ קול התורה ס"ד תשס"ח].

הוספה לתשובה זו שכתבתי זמן רב לאחר מכן

והנה מאחר והמשנ"ב (תרכו סקי"ז) למעשה חשש להחמיר אם אין שלושה בין עמודי הלאט"ש לחשוש לאחרונים המחמירים בזה, הלכך גם ברשת של יונים יש להחמיר.

אולם יעוי' מה שהובא דברי המנח"י והגרשז"א והחוט שני מה שהביאו מדבריהם לענין דברים אחרים כגון סורגים ואטבי כביסה (ראה ביאורים ומוספים שם), וגם מה שהקיל שם הגרש"ז לענין חבלי כביסה ע"פ הריטב"א [דלעיל], מ"מ הביא להחמיר בענין סורגים, ויתכן א"כ שלא תפס קולא זו לעניין סורגים, וסברתו לענין הסורגים שייכת גם כאן, ומה שהובא שם בשם הגרנ"ק הובא זה רק בתורת ספק לענין חיובי שכנים כלפי בעל הסוכה שכיון שיש צד כזה אין השכן מחוייב להחמיר כהצד השני, וגם סברתו שהובאה בשמו שם לענין חבלי כביסה וסורגים לכאורה לא שייכת כאן, עיין שם, מ"מ יש לחוש לענייננו ברשת של יונים שלא לעשות סוכה תחת רשת של יונים.

קרא פחות

הערה: כל הדברים דלהלן נכתבו בדרך לימוד בלבד שלא להלכה למעשה.

השתא בליל שושן פורים תשפ"ד בהתכוננותי להתפלל תפילת ערבית פה עירנו בני ברק נתיישבתי בדעתי ואבינה בספרים האם צריך לומר כאן על הניסים בליל ט"ו או לא.

דהנה מוחזק בהרבה מקומות פה עירנו בבני ברק מיסודו של החזו"א להחמיר פורים ב' ימים לכל דבריהם, מצד שני לענין על הניסים לא מצינו מי שהחזיק כאן העיר דפה לענין ספק גמור לומר על הניסים בב' הימים אע"פ שנזכר בפוסקים שבמקום ספק אומרים בב' הימים, ואין צריך לומר דלענין קריאת התורה מעולם לא עלתה על דעת אדם לקרוא ויבוא עמלק ביום ט"ו, הלכך נחזי אנן האם יש כאן ספק או אין כאן ספק.

והנה בשנים האחרונות עוררו גדולי הרבנים [הערות הגריש"א בספ"ב דקידושין וכן העיר במאמרו של הגרב"ד דיסקין בעיון הפרשה] מצד שיפו לענין שילוח ציפורי מצורע משמע שהיא עיר המוקפת חומה מימות יהושע בן נון.

ובאמת שיש סברא לומר שאם יפו היא עיר ודאי מוקפת חומה ממילא כל הנידון הוא שונה שכן רוב שאר הטענות כנגד הם קלושות שכן כמעט כל אזורי היישובים כאן במרכז גוש דן הם כעיר אחת מחמת רצף הבתים, וכמעט שאי אפשר כמעט שלא להחשיב את בני ברק כסמוך ונראה לתל אביב יפו (שכיום הם עיר אחת), וממילא יש כאן לכל הפחות ספק גמור של ט"ו, אבל אם יפו היא עיר מסופקת ממילא הטענות לפטור לגמרי מקיום מצוות היום בט"ו הם חזקות יותר (שאז נכנסים גם לנידון סמך ונראה לעיר מסופקת, ומחלוקתם של הביאור הלכה בשם הברכ"י והחזו"א, (אף שיש שטענו שברצף בתים מודים, שכן הובא בשם הגרנ"ק, מ"מ יש שחלקו על זה, ויש שטענו שלא נחשב שיש רצף בתים והדברים נפתחים לדיון מחדש), וגם לנידון של יציאה ידי חובה בי"ד בעיר מסופקת לפי הרבה פוסקים כמובא בב"י ובמשנ"ב בשם הגר"א בשם הר"ן בשם הגאונים).

והנה בגוף דברי הגמ' בקידושין שם אי' לגבי ציפורי מצורע שלא יעמוד ביפו ויזרקנה לים וכו' אלא יעמוד בעיר ויזרקנה מחוץ לחומה וכו', ולא נזכר שם להדיא ענין דבעינן ששילוח הציפורים יהיה מעיר מוקפת חומה ובודאי שלא נזכר שם שיפו היא עיר מוקפת חומה.

ואפי' אם נימא שיש דין הנלמד מעלמא שצריך שילוח הציפורים להיות מעיר מוקפת חומה, אבל עדיין הלשון שם אינו ש"לא יעמוד ביפו ויזרקנה לים אלא יזרקנה לחוץ לעיר", שהיינו מדייקים מזה שיפו כשר לשילוח ציפורי מצורע, אלא הלשון שם הוא "שלא יעמוד ביפו ויזרקנה לים ולא יעמוד בגבת ויזרקנה למדבר אלא יעמוד בעיר ויזרקנה חוץ לעיר" וכו', ומנא לן שלשון זו לא באה גם ללמד על כל הענין (עכ"פ לפי הצד שאליבא דהלכתא צריך ששילוח הציפורים יהיה מעיר מוקפת חומה) שאת כל השילוח יעשה מעיר גמורה שיש לה חומה ויש סמוך לחומתה מקום שהוא מחוץ לחומה ואז יוכל לשלח מחוץ לחומת העיר ולא מעיר כמו יפו שאין לה חומה אלא רק ים ולא כמו גבת שאין לה חומה אלא רק מדבר (ולהלן אכתוב ליישב הקושיא בזה קצת דאפשר דמ"מ הפשטות היא כמ"ש הגרי"ש).

וכמו כן יש להקשות דגם לענין הר"ש בפ"ק דכלים מ"ז שציין לדבריו שם בהערות הגרי"ש, עיינתי בדבריו שם ולא מצאתי שנזכר בדברי הר"ש שם על שילוח ציפרים כלל שצריך להיות עיר מוקפת חומה אלא רק על שילוח מצורע שצריך להיות מעיר מוקפת חומה, וגם הר"ש בסוף נגעים שהביא את דברי הגמ' בקידושין שם על שילוח ציפורים ואת דברי התו"כ השייכים לזה אבל לא נזכר בדבריו שם יותר מדברי הגמ' שם לענין דין שילוח ציפרים שיהיה צריך מעיר מוקפת חומה.

והנה מה שציין שם בהערות הגרי"ש לדברי הקרבן אהרן (וכן המשך חכמה) שסובר שאין שילוח ציפורי מצורע אלא מעיר מוקפת חומה, אבל כבר הביא שהמל"מ חולק על דבריו ומאי חזית דסמכת אהא סמוך אהא, בפרט שהוא דין מחודש שהשילוח הוא מעיר מוקפת חומה שלא נזכר בגמ' להדיא, וגם הקרבן אהרן יל"ע אם אמר דבריו להלכה למעשה שכן לא כתב דבריו באופן שהיה בזה נפק"מ להלכה למעשה ואין למדין הלכה אלא מפי הלכה למעשה, ועוד דלפי מה שכתבתי לעיל גם אם נסבור כן אבל עדיין יש לעיין אם יש לזה מקור מדברי הגמ' שם שיפו היתה מוקפת חומה וכנ"ל.

ומה שציין הגריש"א שם לדברי התוס' בקידושין שם, יש להעיר ראשית כל דהתוס' שם כתבו רק דשמא וכו', והוא לשון שהתוס' עצמם נסתפקו בדבריהם, ועוד דהתוס' שם מיירו רק לפי דעת רש"י ולא משמע מדבריהם שהכריעו וקיבלו את דבריו בוודאות, ועוד דהתוס' באו לפרש רק מסקנת דברי הברייתא אלא עומד בעיר וכו', ומנ"ל שבכוונתם שגם רישא דברייתא על יפו ועל גבת מה שהברייתא באה לשלול ג"כ מתפרשת באופן זה שהם ערים מוקפות חומה מימות יב"נ או מוקפת חומה כלל וכמו שהערתי לעיל, וגם דדברי התוס' שוב לא נאמרו באופן הנוגע להלכה לענין קריאת המגילה וכנ"ל.

אולם גם על זה גופא יש להעיר דהרי כל הוכחה זו מיוסדת רק אם התוס' סבירא להו ששילוח מצורע הוא מעיר המוקפת חומה מימות יב"נ, אבל זה גופא מנ"ל שהתוס' בקידושין סבירא להו לענין דין זה כהר"ש בכלים שם, דשמא התוס' סברי דשילוח מצורע הוא מכל עיר בא"י או עכ"פ מכל עיר מוקפת חומה (כמסקנת דברי הגמ' שם דבעי' שילוח הציפורים מעיר מוקפת חומה עכשיו), וא"כ שמא התוס' לא סברי כהר"ש דשילוח מצורע מעיר מוקפת חומה והר"ש לא סבר כדברי התוס' דשילוח ציפורים הוא ממקום שמצורע משתלח, ואפי' תימא דהתוס' סברי בזה כהר"ש שם, שמא הוקשה להתוס' דאורחא דמילתא הוא שאם משלח מעיר מוקפת חומה אורחא דמילתא דהיא מוקפת חומה מימות יב"נ (כעין סברת מנהג העולם בב"י עי"ש), ממילא הקשו איך יכל המצורע להיכנס לשם, אבל אה"נ אם יטרח ימצא עיר מוקפת חומה שלא היתה מוקפת חומה מימות יב"נ, ועוד בדורו של יהושע גופא שלא היה עיר מוקפת חומה אלא מוקפת חומה מימות יב"נ יהיה באמת ק' קושיית התוס' איך שלחו ציפורי מצורע.

ממילא סו"ס אין כאן הוכחה ברורה שהתוס' סבירא להו ששילוח ציפורי מצורע הוא רק מעיר מוקפת חומה מימות יב"נ.

ומ"מ הפשטות בתוס' דבעי' שילוח מעיר מוקפת חומה שהרי התוס' השוו דין זה לדין שילוח מצורע שהקשו איך המצורע ייכנס לעיר, והרי שילוח מצורע הוא מעיר מוקפת חומה מימות יב"נ כמבואר בר"ש כלים שם.

ואמנם הר"ש בכלים שם כתב כן מדנפשיה לענין שילוח מצורע אבל הביא הר"ש מהתו"כ לגבי שילוח אבנים המנוגעות מחוץ לערים המוקפות חומה, ודין טומאת האבנים שוה לטומאת מצורע בהרבה מקומות, ומסתמא שילוחן שווה כמ"ש הר"ש ומסתמא לא יחלקו על זה התוס', אבל אכתי יל"ע מנ"ל שהקידוש לערים אלו נעשה רק בימות יב"נ, והיה מקום לומר דאמנם הר"ש עצמו סובר כן אבל מהתו"כ אין הכרח לזה דנימא שהתוס' בקידושין סוברים כן, ומיהו יש לומר דסתם הלשון מוקפות חומה בכל מקום הכונה מימות יהושע, ומאחר שנקטו בתו"כ הלשון מוקפות חומה ונקט הר"ש דהיינו מימות יב"נ מסתמא לא נימא דהתוס' בקידושין יחלקו על זה.

ועוד יש להעיר דהרי דברי התוס' בקידושין שם נאמרו ליישב דברי רש"י והרי התוס' הרא"ש בקידושין שם חלקו על דברי רש"י וכן דייקו שם המהרש"ל והמהרש"א מדברי הפסקי תוס' (וכידוע שהתוס' בקידושין שלנו אינם התוס' הרגילין בהרבה מהמסכתות הגדולות שהם תוס' הר"א מטוך המיוסדין על הר"ש משנץ בעל פי' הר"ש על המשניות, אלא תוס' דקידושין הנדפסין הם תוס' איוורא, ואילו תוס' הרא"ש והפסקי תוס' יותר מיוסדין על תוס' הר"ש, ואכמ"ל, ועי' שה"ג ערך תוספות), שמדברי כולם אין דין לשלח את ציפורי המצורע מתוך העיר דוקא, ועכשיו יובן ג"כ למה דברי התוס' שלנו בקידושין שם נאמרו רק בלשון שמא ורק כיישוב על שי' רש"י, ממילא איך שייך לומר בבירור מציאות דהמציאות ביפו בזה היא בודאי כפרש"י ודלא כשאר הראשונים דלדבריהם עדיין אין ראי' לזה מסוגיין.

[ויעוי' במשנה למלך פי"א מהל' טומאת צרעת ה"א שכבר דייק כן מדברי התו"כ, אלא שכ' שם שהברייתא בקידושין אינה סוברת כן וכ' לבאר כן גם בברייתא בתו"כ שלא תסתור לברייתא בקידושין, ונראה שעיקר שיטתו שאינו סובר להלכה כפשטות הברייתא בתו"כ].

ומ"מ יתכן לפרש גם בגמ' ש"עיר" דסיפא דנקט שיעמוד בעיר וישלח חוץ לעיר קאי על "עיר" כעין עיר דרישא שהוא יפו וגבת, דאל"כ אלא אם תאמר ששילוח ציפורי מצורע מכל מקום ולא דוקא מעיר א"כ הו"ל למימר בקצרה שלא ויזרקנה לים או למדבר, ולמה נקטו שלא יעמוד ביפו ויזרקנה לים ולא יעמוד בגבת ויזרקנה למדבר, וממה שנקטו שמות ערים, משמע שמחזרים לומר שמות ערים דוקא, דע"ז אמרי' שלא יעמוד בעיר ויזרקנה לים או למדבר אלא יעמוד בעיר ויזרקנה חוץ לחומה, וכיון שבסיפא מיירי בסתם עיר נקט הלשון עיר אבל ברישא דמיירי בערים המיוחדות כגון יפו שיש לה ים וגבת שיש לה מדבר לכך נקט שמותיהם.

וגם יש להעיר דבגמ' במגילה ה ע"ב מבואר שלענין בתי ערי חומה מועיל חומת ים מה שאין מועיל במגילה אלא רק בתורת ספק, ומסברא דין שילוח מצורע דמיא לבתי ערי חומה בזה, וכן שילוח ציפורי מצורע לפי הצד שצריך שילוח מעיר מוקפת חומה, ומסברא יש לומר מלשון הגמ' שם שיפו היתה סמוכה לגמרי לים כדאמרי' שם שלא יעמוד ביפו ויזרקנה לים וכו' אלא חוץ לחומה, משמע שעד עכשיו מה דמיירינן ברישא שעומד ביפו ומזרקה לים באופן זה אינו מזרקה חוץ לחומה, א"כ יפו קצה גבולה היא ימה וכשמזרקה חוץ לעיר הוא מזרקה לים, [רק דמ"מ לדינא צריך שלא יהיה ים מעבר לחומה גם אם יש חומה].

(אולם במל"מ שם יתכן שלא הבין כדברינו לענין יפו, אע"פ שלא קאי להדיא שם על יפו, עי"ש).

ומה שבירושלמי בריש מגילה אי' שכל העיירות המנויות בספר יהושע היו מוקפות חומה, כבר הערתי בכמה מקומות דגמ' שלנו בודאי שאינו סובר כן, וגם בניד"ד יש ליישב דהכונה מוקפת חומה גם באופן שימה חומתה.

נמצא דלאחר העיון והבירור לכאורה עדיין אין ראיה ברורה ומספקת להלכה שיפו היתה עיר מוקפת חומה גמורה מימות יב"נ, אם משום דעדיין לא נתברר שהתוס' בקידושין סוברים כהר"ש לענין הגדרת עיר מוקפת חומה בשילוח מצורע, ואם משום שרבו החולקים על שי' רש"י בקידושין שם שהתוס' שם מיירי לפי דבריו, ואם משום שיפו היא עיר שאולי ימה חומתה.

לגוף הנידון של נגעים בזמנינו יש לציין דהאידנא אין דין שילוח כיון שאין היובל נוהג כמ"ש התוס' בברכות ה ע"ב  ע"פ הגמ' בערכין כט (וגם רש"י בברכות שם יש לפרש בקל דקאי על הזמן שהיובל נוהג לענין מש"כ על בני א"י דבר הלמד מענייננו דמיירי בזמן שדינים אלו היו נהוגים).

יעוי' בתשובתי על כזית של ליל הסדר שביארתי שם כמה עניינים השייכים לזה לענין שיחה באמצע כזית ראשונה של מצה בליל הסדר, ולפי מה שנתבאר שם הנה הטעם של דיבור בתוך כזית ראשון ששייך בכל סעודה שייך כאן אבל רק לשיטות שהאכילה בליל סוכות היא כזית, דלענין השיעור דיתר מכביצה [יעוי' בר"ן] בזה ודאי לא שייך לענין סעודה, ומיהו גם לענין סעודה אמנם הדגמ"ר החמיר בזה והמשנ"ב חשש לדבריו לחומרא אבל מעיקר הדין אינו מחוייב לאכול הכזית בבת אחת רק מצד דבר זה יעוי' במשנ"ב סי' תעה סק"ט כיון דקי"ל בסי' רי שמחוייב לברך אפי' על אכילה פחות מכזית.

אמנם מצד הנידון השני שם של הפסק בין הברכה למצוה יש כאן ודאי חשש שלא לדבר, מכיון שהברכה קאי על הכזית והכזית הזה הוא הרי חיוב, והרי בעי' עכ"פ לכתחילה שהברכה תחול על כל דבר שהוא חיוב, גם אם נימא שהברכה חלה על הישיבה או על שתיית הקידוש לכל מר כדאית ליה, מ"מ יש כאן ברכת לישב בסוכה שצריכה לחול על הברכה והיה ראוי לברך עליה בפני עצמה לא מצד מצוה רשות (כאכילה בסוכה בשאר ימות החג) אלא מצוות חובה שגם הברכה היא חובה, שכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן, ולכן אין לדבר עד שמסיים לאכול מה שחוייב ע"פ דין כדי שהברכה תחול על הכל, וכמו שציינתם לדברי הכף החיים סי' תרל"ט סוסק"נ שכתב להדיא שלא יפסיק בדיבור עד שמסיים השיעור יתר מכביצה.

קרא פחות

טוב שישמע מאחר וגם יספור בכתיבה וכך יצא רוב צדדים.

מקורות והרחבה: לגבי מה שציינת לדברי הגרי"א דינר על אילם, הנה הגרי"א הביא למעשה ב' פתרונות לאילם שבכל אחד הפתרון אינו מושלם, דלגבי שומע כעונה חשש הגרי"א דינר שאינו פתרון מכיון שאולי אינו מחוייב בדבר, שאינו מוסכם בפוסקים ששמיעה מוגדרת כספירה, דיש אומרים שאין שומע כעונה בספירת העומר כמו שהביא המשנ"ב סי' תפט סק"ה ובביאור הלכה שם, ולגבי כתיבה ג"כ אינו פתרון מושלם, מאחר ואינו מוסכם לכל הפוסקים שהוא נחשב לספירה, וממילא עדיף גם לספור בכתיבה וגם לשמוע מאחר - כדי שיצא ידי חובה לפי יותר שיטות ויותר צדדים.

ובגוף דברי הגריא"ד שליט"א על מה שהזכיר בלשונו אינו מחוייב בדבר, צ"ב דהרי יכול לצאת על ידי דיבור בשפתיים בלא קול כמ"ש בפ"ק דחגיגה ששייך תנועת שפתיים באילם, דהא קיי"ל בברכות לא השמיע לאזניו יצא.

ועוד יל"ע למה מוגדר כמי שאינו מחוייב דפומיה כאיב ליה.

ועוד יל"ע דאם יכול לצאת בכתיבה א"כ מחוייב בדבר ואז יוכל לצאת גם בשמיעה (אם נניח שהבעיה בשמיעה היא רק מצד שאינו מחוייב בדבר), ומה ירוויח אם יכתוב מלבד השמיעה (ונכון שהטעם הוא שבשמיעה אין יוצא לפי צד מסויים, וכמו שיבואר להלן, ורק באתי להוסיף על חומר הקושי' על הלשון "אינו מחוייב בדבר").

וכנראה שמה שנקט הגרי"א דאם אין שומע כעונה בספירת העומר ממילא אילם אינו מחוייב בדבר אף שרק אינו יכול לצאת, הלשון אינו מחוייב הוא רק לרווחא דמילתא שהוא א'נ'ו'ס ואינו יכול לצאת ידי חובה לפי אותם פוסקים שאין יוצא בספירת האומר בשומע כעונה (ולענין הקושיא שיאמר בלי להשמיע לאזניו אולי מיירי באלם כזה שאינו מסוגל לעשות כן).

וכן מבואר בשו"ע הל' שחיטה יו"ד סי' א ס"ז שאילם יכול לצאת בברכת השחיטה של חבירו.

ומענין לענין יעוי' במקרה המקביל לזה לענין חרש המדבר ואינו שומע במשנ"ב סי' תרפט סק"ה דהדעה העיקרית שחרש שמדבר ואינו שומע חשיב מחוייב גמור ושכך דעת כמעט כל הראשונים והפוסקים וכך הלכה כמבואר בבה"ל סי' נה ס"ח (ודעת הב"י בדעת הרמב"ם דבמגילה הוא חמור יותר ודבריו קשין מסוגיית הגמ' לכאורה כמו שהעיר שם הב"י גופיה, אבל גם להרמב"ם דין זה נאמר רק בקריאת מגילה), אבל דעת הט"ז דחרש שאינו שומע כלל אינו מוציא אחרים, דכל שאינו ראוי לשמיעה שמיעה מעכבת בו, ועדיין לא נתבאר להט"ז אם הוא מצד ששמיעה מעכבת בו כהגדרתו של הט"ז דהיינו שיש חסרון בהשמעתו כיון שאינה השמעה כדין כיון שהוא אינו שומע קריאת עצמו ואינו יכול לשמוע, או דגם הוא עצמו אינו מחוייב כיון שאינו יכול לשמוע.

ויש להעיר דהצד הראשון שהטעם שאינו מוציא מחמת חסרון בקריאתו הוא מפורש בט"ז, אבל הצד השני שהחרש עצמו נחשב אינו מחוייב וממילא אינו מוציא לא מצאתי לשון כזו בט"ז.
וכן יש להוכיח דעת הט"ז סי' קכד סק"ב לפי מה שהובא במשנ"ב סי' נה סקל"ח דאין מניעה מעצם החרש לצרפו לשמיעת חזרת הש"ץ ולא אמרי' שדינו כשוטה, אלא רק משום שאינו יכול לענות אמן על הש"ץ וגם בזה חלקו עליו האחרונים, אבל עיקר הדברים דאין הט"ז סובר שדינו כאינו מחוייב כמו שוטה.

וא"כ כמו שנתבאר גבי חרש שבאינו משמיע לאזניו להלכה שלא נפקע ממנו להחשב מחוייב בדבר ואפי' הט"ז מודה בזה כמשנ"ת, א"כ ה"ה בניד"ד באילם שמדבר ואינו מוציא קול כמ"ש בפ"ק דחגיגה הנ"ל, א"כ ג"כ אינו נפקע מלהיחשב מחוייב בדבר, דרק לגבי שומע כעונה בספירה לא מהני לחלק מהפוסקים כנ"ל.

אחר זמן שכתבתי תשובה זו, אמר לי חכ"א שמועה בשם הגרנ"ק בענין אילם שהגדיר באופן אחר ממה שכתבתי את אינו משמיע לאזנו, והבאתי בתשובה אחרת [ד"ה האם אילם יכול לקרוא בתורה], אולם בלאו הכי הו"ל מחייב דפומיה כאיב ליה וכמו שציינתי לדברי השו"ע ביו"ד שם.

יש מקור לאכול הלחם עם האפר אחר סוף אכילתו.

מקורות:

לכבוד הרה”ג המפורסם כמוה”ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט”א מח”ס גם אני אודך ושאר ספרים

נראה דיש טעם למה שיאכל אחר כל הסעודה דהא אי’ בירושלמי פ”ד דתענית ה”ו ובמד”ר שאחר שאכל רב כל צרכו אכל פת באפר ואמר זהו סעודת ת”ב, והטעם כתבתי בתשובה אחרת ע”פ המפרשים כדי שהסעודה המפסקת עצמה תהיה בפת באפר בלבד ולא בשאר מאכלים.

וכן נקט ברמ”א סי’ תקנב ס”ו הלשון לטבל אחר אכילתן פת באפר ולאכלו על שם ויגרס בחצץ וגו’, ומבואר הענין שיהיה אחר אכילתו דוקא.

ולענין הטעם שהזכרתם לאכול האפר אחר אכילתו כדי שיישאר בפיו טעם האפר, יש לציין דכעי”ז מצינו בפוסקים לגבי מצה וקרבן פסח (עי’ פסחים קכ), ואולי יש ללמוד שיש ענין גם בניד”ד ממה שהזכירו בענייננו הפסוק ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר (איכה ג, טז), ומלשון הכתוב משמע דמיירי על עצם החצץ והאפר שבפה ולא דוקא דרך אכילה.

וראיתי בפוסקי זמנינו (הליכ”ש ניסן פט”ו הערה ה, חוט שני יו”ט עמ’ שמט) שכתבו דהישיבה ע”ג קרקע בסעודה המפסקת צריכה להיות כל הסעודה ולא רק באכילת הביצה בסופה, והנה לכאורה דין זה יהיה תלוי במחלוקת בין גירסת הירושלמי לגירסת המד”ר דמאן דגריס שהיה אוכל סעודה בפני עצמה קודם לכן ואח”כ אוכל פת באפר כדי לקיים בזה סעודה המפסקת של ת”ב בפת באפר [ואפשר דבסעודה שקודם לכן היה אוכל ג”כ ב’ תבשילין או בשר ויין מה שאסור בסעודה המפסקת, עי’ במג”א סי’ תקנב], א”כ סובר שרק חילוק סעודה לגמרי חשיב סעודה נפרדת, עי’ במג”א הנ”ל מה שכ’ בפי’ דברי הירושלמי, אבל למאן דגריס שאחר שאכל כל צרכו היה מייחד פת לאוכלה באפר ובפשוטו משמע דבאותה סעודה גופא היה מייחד אחר כך פת לסעודת ת”ב, ולכן היה אומר “זהו סעודת ת”ב”, א”כ אפשר דא”צ לישב כל הסעודה ע”ג קרקע, ומ”מ בגמ’ דידן בתענית דף ל’ משמע דבעי’ חילוק סעודה שיהיו לגמרי ב’ סעודות כדי להתיר ב’ תבשילין ובשר ויין בסעודה הראשונה [מדינא דגמ’], וא”כ לדידן דנהגי’ כהבבלי יש לישב ע”ג קרקע כל הסעודה וכפשטות מנהג ר’ יהודה שהובא בבבלי שם [ועי’ ב”י ורע”א].

והנה מאחר שלדידן בלאו הכי אי אפשר לייחד שרק סוף הסעודה יהיה לסעודת ת”ב א”כ יל”ע למה כ’ הרמ”א אחר אכילתו ואולי לגי’ דגריס שהיו ב’ סעודות [כמ”ש המג”א] ס”ל דמה שהיה אוכל פת באפר אחר אכילתו הוא כדי שיישאר בפיו אפר או טעם אפר לקיים הכפישני באפר.

אולם גם לטעם זה יל”ע למה כ’ המשנ”ב שיאמר זהו סעודת ת”ב אם נימא דמעיקרא דדינא אמר כן רק כדי לחלק את הסעודה לב’ חלקים לפי מה שנתבאר, ויש להוסיף דבלאו הכי תיקשי דבירושלמי שם הרי משמע שהיו ב’ סעודות, ואעפ”כ בא לייחד בפה את הסעודה השניה לסעודת ת”ב, אבל אי משום הא לק”מ דרצה לעשות היכר שיידעו שסעודה הראשונה אינה מחמת ת”ב, אבל המשנ”ב דמיירי בכל אחד שאוכל פת באפר אחר אכילתו שהיתה כדין [בלא ב’ תבשילין ובלא חילוק סעודה בפני עצמה] א”כ למה צריך לומר זהו סעודת ת”ב, וי”ל דמ”מ לעשות היכר שההפסקה לת”ב עצמה תהיה באופן של אבלות.

ומה שציין הרמ”א סמך ממד”ר לעשות סעודה טובה לת”ב זכר לנחמה לא נראה דשייך לפרש כאן כן לענין הפת באפר, עי’ מה שכתבתי בתשובה אחרת בענין זה [ד”ה האם סעודה המפסקת הוא דוקא בפת].

ובאחרונים (מועד לכל חי סי’ י אות כט) נזכר מנהג ג”כ לטבל הביצה באפר, ומה שבירושלמי נזכר שטיבל פת אפשר דהוא כדי להרגיש צער האפר יותר שהוא בלא תבשיל.

אם הרפיא עשוי מקנים (כגון קני במבוק וה”ה קני פאפירוס או כל מין שאינו משמש לנסרי תקרה) אין נוהג בו חומרא זו, וגם שהרפיא פרוס לרצועות נראה שלא החמיר בזה הגרי”ש.

מקורות:

הגרי”ש (קובץ תשובות ח”א סי’ סג) כתב לחדש לאסור מחצלת תפורה של נסרי דיקט פחות מד’ טפחים התפורים זה בזה, והוא ע”פ דברי הרשב”א בתשובה סי’ ריג לענין קבע הנסרים במסמרים שיש בזה פלוגתא אם הוא כשר, אבל באופן שקבען זה לצד זה ממש בלא רווח ביניהם נקט הגרי”ש ע”פ המג”א סי’ תרכ”ו סק”ו ובסי’ תרל”ב סק”א שודאי דינם כמסמרים, וכאן עיקר חומרת הגרי”ש מיוסדת על תשובת הרשב”א להחשיב נסרים המחוברים זה לזה כמו שהוא מחוברים בתחילת ברייתן.

והנה דבריו אלו של הגרי”ש אפשר שהם חידוש, אבל עיקר הסברא כן אי’ בחי”א כלל קמו סל”א דאם סרג כמה נסרים דקים יחד אפשר דחשיב כנסר ד’ טפחים, והפשטות שאוסר גם כשאפשר לקפל את הסריגה כיון שסריגה אינה בהכרח מונעת מקיפול הדבר, וממילא הוא דוחק לפרש בדבריו שאוסר רק באופן שיש לזה מראה קשיח אחר הסריגה כמו נסר, רק שלא התברר שם מה הגדר של של אותם נסרים שנאסרים אם מחוברים יחד.

וכן מצינו חומרא אחרת בפוסקים (שוע”ר תרכט סל”ב) לגבי נסרים דקים יותר כשרגילים לשמש לבית (ועי’ בחי”א סי”ז), ושם פוסקי זמנינו (הגריש”א והגרשז”א) נקטו שחומרא זו היא רק בנסרים שדרך לעשות בהם תקרת בית ותלוי בדרך המקום, וכאן יש מקום לדון שבכל גווני יהיה אסור כיון דיש מקום לטעון שכאן הוא בכלל גזירת נסרים מאחר שהוא סו”ס ד’ טפחים ובזה לא פלוג, אבל אי אפשר לומר שבכל גוני יהיה אסור דמצינו אופנים שהקילו להדיא בגמ’ ובפוסקים וכמו שיתבאר.

ובהליכ”ש (פ”ח ס”ה ארחות הלכה הערה י’) הקיל במחצלת זו, ובשבות יצחק שם עמ’ עז הביא בטעם ההיתר של הגרשז”א כפי ששמע מפיו דכיון שעשוי מרצועות עץ רך ושביר לא חשיב בכלל גזירת נסרים אלא בכלל מחצלת שמותר לסכך בה, וכ”כ הגרשז”א בפסקים והערות בספר הסוכה אות ז, ויש לציין דסברא זו שפיר יש מקום לומר דגם החי”א מודה בה (למרות שבסברות דלהלן של השה”ל ואבנ”ז לא נראה שהחי”א מודה).

וכן בשבט הלוי ח”ו סי’ עד חלק על דברי הגריש”א שלא נראה לו סברא זו מטעם אחר שכיון שהסכך מתקפל ואינו דומה לנסר (רק שטען שם שיש לחשוש שהחוטים אין עשויים בכשרות, וכמובן שחשש זה אינו נוהג בעשוי ע”י השגחת כשרות ופיקוח, ועי”ש גם ח”י סי’ צד לענין סכך דיקט הנ”ל שאין כדאי לסכך בו שמא יבואו לסכך בסכך העשוי באופן של פסול, וכמובן שמה שנאמר לגבי דיקט אינו בהכרח לגבי דבר שאינו דיקט בפרט דבר האמור רק לרווחא דמילתא שלא יבואו לטעות ולא מעיקר הדין).

ועי’ גם אבנ”ז סי’ תעג מה שדן עוד במקרה מעין זה וכ’ איזה צדדים להתיר וחלק מהצדדים שכתב שם דנקט דבאריגה לא שייך גזירת נסרים שייכים גם לעניננו.

והנה לגבי הסכך המכונה רפיא יש מקום לדון אם הגרי”ש יחמיר גם בסכך כזה, ובשבות יצחק בפרק הנ”ל עמ’ עו הביא ששמע מפי הגרי”ש דחומרתו (הנ”ל ע”פ תשובת הרשב”א במחצלת) היא רק בנסרים שתפרן יחד משום שעושים תקרת בית בנסרים, ואז יש להחמיר גם בנסרים דקים ורכים משום דלא פלוג, אבל במחצלת של קנים לא החמירו כיון שבקנים אין עושים תקרת בית כלל, ויש להוסיף שכך פשוט בסוגיות (סוכה יט ע”ב) ובפוסקים (סי’ תרכט ס”ו) ששייך להכשיר סוכה עם סכך של מחצלת של קנים.

ובעיקר החילוק שאמר הגרי”ש, ע”ע כעין זה בשו”ת אמרי יושר ח”א סי’ מג.

וראה מה שהקשה עליו בהלכות חג בחג עמ’ קנט מדינא דנסרים של הדס בסוכה לז ע”א ומכח זה רצה להכריח דעיקר האמת בזה כהאבנ”ז דטעם ההיתר במחצלאות הוא משום שתפירה אי”ז נסר, ודלא כהחי”א והאמרי יושר והגרי”ש שאמרו טעם אחר בזה.

ובהמשך דבריו שם של הלכות חג בחג נראה שבא לרמוז שהיה שייך לתרץ דשאני הדס דחשיב מינא דארז כמבואר בסוכה שם.

ולולי דברי מו”ר הוה אמינא דהנח להך סוגי’ בדף לז ע”א שהזכירה נסרים של הדס דמוכחא מילתא דמיירי שם בנסרים רחבים מאוד של הדס, וא”כ בלאו הכי נצטרך לתרץ דהוא מין כל שהוא של הדס או גזע שרשיו של ההדס וכיו”ב (ואיני בקי במציאות בזה), או לתרץ דחיבר את ההדס באופן שנראה נסר גמור (כעין ארונות עץ בזמנינו העשויים מכמה עצים מחוברים יחד בקשר שריר וקיים).

ומאידך גיסא בתשובה שנדפסה שם בסוף הספר (ובחלק מהמהדורות נדפסה בתחילת הספר) הביא מו”ר לחילוק זה של האמרי יושר ראיה מהתוספתא שכך מבואר שם לכאורה לפי גי’ הראבי”ה והגר”א ומשמע שנקט כן בפשיטות.

(וכתב עוד שם דלעיל הכריח כהאבנ”ז ולא זכיתי להבין דמאחר שנקט שגם סברת האמרי יושר היא אמת מאיזה טעם שיהיה א”כ שוב אין הכרח לדברי האבנ”ז דהרי כל ההכרח לסברתו של האבנ”ז שם בכמ’ קנט מיוסד על מה שסברתו של האמרי יושר מוקשית וממילא צריך סברא אחרת לחלק בין נסר לארז).

ומה שהביא שם ראיה מהריטב”א בסוכה יד ע”ב והרא”ה (הריטב”א שם בשמו) לומר דאין גזירת נסרים בקנים קשורים ממה דהוה פשיטא להו דבקנים קשורים אין גזירת נסרים אולי יש לדחות דשם לא מיירי בד’ טפחים, ואולי מסתמת דבריהם משמע ליה דגם בפחות מד’ טפחים כך הדין.

ומה שהביא שם ראיה מהר”ן סוכה שם שדן לגבי קנים קשורים נלענ”ד דאין מזה ראיה ברורה למה שקשור על מנת להתקיים, דאילו בקשר שנועד רק להחזיק דבר באופן זמני בזה סברא שלא ייחשב כנסר ד’ טפחים מחמת זה, ועי’ בריש דף ד’ בסוגי’ דבטלו ואין עתיד לפנותו.

עכ”פ מבואר דיש ראיות אחרות שקנים לא גזרו בהם משום נסר גם שמתחברים יחד, וזה ברור שכך הוא, ויש לדון לענין קנים פרוסים (שנעשו ממין שאינו משמש לבית אבל נפרס לחתיכות דקות כמו הרפיא המצוי) האם בתר מעיקרא אזלינן כיון שעשויים ממין קנים שאין עושים בהם תקרת בית או בתר לבסוף אזלינן דכיון שכרגע הם נסרים א”כ יש לומר בהם הגדרת הגרי”ש שבנסרים לא פלוג, וכמובן שהצד הראשון יותר נראה כיון שהם עשויים ממין שאינו משמש לנסרים וכמו שדייק האמרי יושר מדברי הגמ’ בספ”ק גבי מחצלת של שיפא ושל גמי שטעם כשרות המחצלת משום שעשוי ממינים אלו שאינו משמש לנסרים, וצל”ע למעשה.

וראיתי מה שהביא בשו”ת שערי יושר או”ח סי’ כט סק”ו שהגרי”ש גופיה ועוד גדולים נתנו הסכמה לסכך רפיא, כיון שעשוי מדברים שאין דרך לעשות מהם תקרה, וצריך לברר אם סכך זה היה ג”כ פרוס וכמדומה שרפיא הוא בד”כ שם של סכך פרוס, וא”כ קולתו של הגרי”ש נאמרה גם באופן זה.

היוצא בזה שאפשר להקל בזה מכיון שרוב פוסקי זמנינו הקילו גם בסכך שהחמיר בו הגרי”ש, וגם יש בזה עוד סברות שנזכרו להקל בזה כהאבנ”ז והשבה”ל הנ”ל, וגם הגרי”ש עצמו המשמעות שלא החמיר במחצלת העשויה באופן זה, ובפרט שיש כאן כמה צירופים ואין כאן חשש דאורייתא כלל.

וכמובן צריך שהסכך ייעשה בפיקוח כשרות כדי שלא יהיה חשש של תערובת חוטים המקבלים טומאה או מחצלת שעשאה לשכיבה (ועי’ בשה”ל הנ”ל).

ומ”מ כל שלא התברר הדבר לגמרי מה סברת הגרי”ש בזה אין להזניח בעל נפש שיברר לפני שקונה סכך את מה שהעיד בשערי יושר הנ”ל באיזה אופן היה מדובר.

שוב שוחחתי בשמחת תורה עם הרהמ”ח ספר שבות יצחק ואמר לי שבזמן הגרי”ש עדיין לא היה המכונה היום סכך רפיא העשוי מבמבוק פרוס, ואם יש שכתבו כן בשמו שהתייחס לזה הדבר צריך בירור, ולענין קיינס (היינו קני הפאפירוס) להגרי”ש מותר בין בקנים שלמים ובין בקנים פרוסים כיון שאינם עומדים לתקרה, אבל לענין במבוק אמנם אין עושים בהם תקרה אבל יש לדון בהם גם בבמבוק שלם אם כי הדעת נוטה שהם כשרים כיון שאין עושים מהם תקרה [אע”פ שמשתמשים בהם לגדרות וכיו”ב מ”מ לתקרה אין משמשים].