אסור דאין מוכרים טבל אלא לצורך (משנה מעשרות פ"ה ויו"ד סי' שלא סעי' קיז), ואפי' אם מודיעו שהוא טבל אסור (כן מוכח במשנה שם ובשו"ע דכל האופנים הנידונים שם לאיסור ולהיתר מיירי באופנים שמודיעו וממילא בסתם מודיעו ודאי אסור וכ"כ ...קרא עוד

אסור דאין מוכרים טבל אלא לצורך (משנה מעשרות פ"ה ויו"ד סי' שלא סעי' קיז), ואפי' אם מודיעו שהוא טבל אסור (כן מוכח במשנה שם ובשו"ע דכל האופנים הנידונים שם לאיסור ולהיתר מיירי באופנים שמודיעו וממילא בסתם מודיעו ודאי אסור וכ"כ להדיא החזו"א סי' ו סק"י).

נכנסים בזה להרבה שאלות, הנידון העיקרי הוא במה שאמרו (חלה פ"א מ"ז, שו"ע יו"ד סי' שכו ס"ב) העושה עיסה על מנת לחלק שאינו מתחייב בחלה, ובאופן שמחלק לאחר האפייה, אם בשעת אפייה לא יתחלק אינו חשוב כעושה על מנת לחלק ...קרא עוד

נכנסים בזה להרבה שאלות, הנידון העיקרי הוא במה שאמרו (חלה פ"א מ"ז, שו"ע יו"ד סי' שכו ס"ב) העושה עיסה על מנת לחלק שאינו מתחייב בחלה, ובאופן שמחלק לאחר האפייה, אם בשעת אפייה לא יתחלק אינו חשוב כעושה על מנת לחלק (ש"ך סק"ה).

אמנם דנו האחרונים מה הדין באופן שיש כאן תערובת קמחים של ב' אנשים, ובנוסף לזה כוונתם לחלק לאחר האפייה, האם באופן כזה יחשב כעל מנת לחלק או לא, ובפשטות זה הוא המחלוקת בין הרמ"א שם בס"ג שמחייב בזה חלה לבין הגר"א שם שפוטר, לפי שביאר בדבר שאול סי' ו סק"ג דברי הרמ"א שם.

כמו כן דנו האחרונים מה הדין כשמחלק בפועל ללקוחות לאחר האפיה, אבל כבר קודם אפיה מפריד העיסה ללחמים נפרדים כדי לחלקם לאחר האפיה ללקוחות, האם חשוב על מנת לחלק או לא, עי' בשו"ת מנח"י ח"י סי' קי שהביא מחלוקת האחרונים בזה.

וכן נכנסים בזה לנידון נוסף של צירוף סל לאחר אפיה על מנת לחלק, דגם בזה יש צד באחרונים דכל מה שלא מועיל צירוף סל על מנת לחלק לאחר אפייה הוא רק בצירוף סל קודם אפייה על מנת לחלק לאחר אפיה אבל בצירוף סל לאחר אפייה על מנת לחלק לאחר אפייה יועיל כאן על מנת לחלק כדי לפטור, משום שכל הצירוף כאן היה על מנת לחלק בלבד, וכזה שם צירוף לא מועיל כלל, (כ"כ הג"נ גשטטנר בקובץ מבית לוי חי"ד עמש פג בשם הערך שי יו"ד סיש שכו ושו"ת משנה שכיר ח"א סי' מה, ועי' תורת לחם סי' ה' סקל"ג וחדרי דעה סי' שכו ס"א דיתכן שגם לענין דינא דהרמב"ם דלקמן שהעיסה לא תתחייב אחר כך בניד"ד לא ייחשב צירוף כלל, אולם יעוי' תורת הארץ פ"ד אות ק' דלא שייך על מנת לחלק לאחר אפייה כלל עי"ש טעמו וכן נקט הגרש"ו בקובץ מבית לוי ח"ה עמ' לו הערה ח, ועי' עוד בהרחבה במנח"י ח"ח סי מב והאחרונים שהביא שם).

ועוד לענין מצות עי' אחיעזר ח"ב סי' לז וציץ הקדש סי' כא סק"ד בשם מהרי"ל דיסקין.

ואף אם יש בוודאות אדם אחד שקונה במאפיית המצות שיעור חלה עדיין אינו ברור שהקונים האחרים מה שקנו מתחייב ג"כ, דהרי האחרונים (מקדש מעט סק"ט וחלת לחם סי' ה סי"א וסמ"א) נחלקו אם בכה"ג הקונה פחות מכשיעור מתחייב, (ואמנם הם דברו באופן שמתחלק על דעת כן, אבל באופן שאין תכנון מעיקרא כיצד לחלקו יעוי' להלן בסמוך בדברי הגרשז"א).

מ"מ על אף שהנידונים הנ"ל קיימים במצות, מ"מ לכאורה למעשה לא מועיל להחשיב על מנת לחלק אפילו מספק, כל עוד שכל אחד יכול לקנות כמה שהוא רוצה, וכמו שנקט הגרשז"א (שש"כ ח"ב פמ"ב סי"א הערה מז) לגבי מאפיות שמכיון שאין יודעים מי יקנה וכמה יקנה לא חשיב על מנת לחלק, דעל מנת לחלק הוא רק בודאי על מנת לחלק ולא בספק על מנת לחלק, כדמוכח בשו"ע שם ס"ב לגבי נחתום, וכמו שביאר החזו"א ליקוטים סי' ב סק"ב, דמכיון שהחלוקה מסופקת חייב בחלה בתורת ודאי.

ואמנם לגוף הראיה מהשו"ע שם היה מקום לחלק דאילו לגבי נחתום באופן המבואר בשו"ע שם יש צד שלא יחלק כלל את העיסה אם לא יצטרך כמבואר שם, משא"כ כאן שבודאי מחלק והשאלה רק אם אדם אחד יקנה הכל או אנשים רבים, אבל הגרשז"א לא נקט לחלק בזה, מכיון שאם אדם אחד יקנה הכל ממילא הרי הוא כמו שלא נתחלק.

אבל יש להעיר על זה, דממה שנקט השו"ע גבי נחתום שהחיוב הוא שאם לא תימכר השאור יאפנה הוא בפת אחת, משמע שלולא שיש צד כזה לא היינו מחייבים מחמת שאולי אדם אחד יקנה הכל, ואולי הטעם הוא דאם אדם עושה למכור בשוק ואדם אחד החליט על דעת עצמו לקנות הכל אין זה משנה את מהות העיסה מצד המכין את העיסה שהרי המטרה היתה למכור בשוק על יד על יד, ומבחינת המכין ההסתכלות כמו שהגיעו הרבה קונים בבת אחת, דהשינוי לא נעשה מחמתו, משא"כ במקרה של השו"ע שהשינוי נעשה מחמת הצד המכין, וממילא כשיש סיכוי שייעשה שינוי כזה חשיב שאינו בהכרח על מנת לחלק.

אולם בכ"ז הגרשז"א לא קיבל החילוק, דהרי כיון שאם מעיקרא הנחתום מוכר רק כמויות גדולות של שיעור חלה לא יהיה כאן פטור של חיוב חלה, ולכן הסתבר להגרשז"א שגם אם יש סיכוי שאדם יקנה שיעור גדול חשיב כספק על מנת לחלק דחייב בתורת ודאי, ולא הסתבר להגרשז"א לומר שיש כאן ב' דינים, ומה שאדם קונה הרבה יחד יועיל לשנות הגדרה בעיסה רק אם היה כן בדעת המוכר, דממ"נ אם מועיל מועיל ואם לא מועיל לא מועיל.

מ"מ גם הגרשז"א לא מיירי במקום שהזמינו מראש כמה חלות ואין בכל אחת מהם שיעור חלה (ובמקום שהזמינו ואין לכל אחד שיעור חלה עדיין יתכן שתלוי בנידון שתלינו לעיל בפלוגתת הרמ"א והגר"א דלהגר"א אם הקמח שייך לשני אנשים הוא כעל מנת לחלק אבל להרמ"א אינו כעל מנת לחלק כיון שלא יתחלק עדיין בשעת האפייה, ובאופן שהזמינו ויש לאחד שיעור חלה יהיה תלוי בנידון המקדש מעט וחלת לחם שהזכרתי לעיל האם כשיש אחד שיש לו שיעור חלה מחייב גם האחרים או לא).

ואמנם אם אנו באים לדון שההפרשה במאפייה לא חלה מאחד מן הטעמים האלה, ונבוא לחייב הפרשת חלה בבית על מצות שכבר הפרישו עליהם במאפייה, לכאורה ממ"נ אין צריך להפריש שוב בבית, שהרי גם אם נחשיב הצירוף של המצות כצירוף על מנת לחלק שאינו מחייב בחלה, אבל הדין הוא שגם עיסה על מנת לחלק שחילקה וחזק וצירפה שלא על מנת לחלק פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה, כמ"ש בסי' שכו ס"ד ע"פ הרמב"ם הל' ביכורים פ"ז ה"ט.

ולפ"ז לכאורה ממ"נ אין צריך להפריש שוב בבית, דאם הצירוף אינו חשוב על מנת לחלק ומחייב בחלה, א"כ הרי כבר הפרישו במאפייה, ואם הצירוף חשוב על מנת לחלק א"כ צירוף זה פוטר והעיסה לא תחזור ותתחייב אחר כך.

אולם למעשה א"א לסמוך ע"ז, חדא שכן כתב הט"ז סי' שכד סק"ד והמקדש מעט סי' שכו סקי"ג דיש לחשוש לדעת הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם שם לחייב באופן הנ"ל אם חזר וצירף את העיסה שלא על מנת לחלק, ועוד דבפרט בניד"ד שכל הצירוף נעשה רק אחר הגלגול ואחר על מנת לחלק יש צד דלא חשיב צירוף על מנת לחלק לפטור אפי' להרמב"ם דחשיב כאילו לא היה צירוף כלל, עי' באחרונים הנ"ל שציינתי לגבי נידון זה לעיל.

דין התנאי מועיל רק בדמאי על אוכל של אחרים, אבל בדבר שהוא ספק מעושר כגון בחשוד על המעשר אין מועיל התנאי על אוכל של אחרים. בבן האוכל על שלחן אביו הורה החזו"א להקל בתנאי מכיון שיש לו רשות בכל הפירות, ...קרא עוד

דין התנאי מועיל רק בדמאי על אוכל של אחרים, אבל בדבר שהוא ספק מעושר כגון בחשוד על המעשר אין מועיל התנאי על אוכל של אחרים.

בבן האוכל על שלחן אביו הורה החזו"א להקל בתנאי מכיון שיש לו רשות בכל הפירות, וכן בחור הממונה על המעשרות בישיבה.

לגבי מי שהזמין ארוחה מערב שבת בבית הארחה יש מקום לומר שמכיון שכבר שילם נחשבים לענין זה הפירות כשלו.

לענין מי שאוכל אצל אדם שמכיר בו שמעשר ומעשר שוב פעם לחומרא מועיל תנאי בזה (כעין מה שמועיל בדמאי כנ"ל).

מקורות: דרך אמונה פ"ט מהל' מעשרות ה"ז ס"ק ס"ג וציון ההלכה שם ס"ק ק"כ.
ולענין חולה שמתארח בבית חולים עי"ש מה שכתב בזה.

אם אבד טעמו א"א לעשר ממנו כלל, ולגבי אם חייב במעשר ומה הדין אם יש בו קדושת תרומה כשהשתמשו בו אבל עדיין לא אבד טעמו, בכל זה יש לעיין המציאות בזה אם רגיל להיזרע למאכל או רק לתבלין לתה ובזריעה ...קרא עוד

אם אבד טעמו א"א לעשר ממנו כלל, ולגבי אם חייב במעשר ומה הדין אם יש בו קדושת תרומה כשהשתמשו בו אבל עדיין לא אבד טעמו, בכל זה יש לעיין המציאות בזה אם רגיל להיזרע למאכל או רק לתבלין לתה ובזריעה זו לשם מה נזרע.

מקורות:
אין אני בא לדון בגוף הנידון האם תמציות תה שלנו צריך לחשוש עליהם למעשר או לא, (מצד אם יש בהם גידולי א"י, וכן מצד שלכאורה אינם נזרעים לאכילה כלל, ועי' דרך אמונה הל' תרומות פט"ו סקפ"ז ובבה"ל שם), אלא רק בנידון הנשאל כאן ע"י השואל אם תמצא לומר שמחוייב במעשר מה דינו.

ולגבי זה יעוי' במשנה פ"ג דעוקצין והובא בפ' כיצד מברכין דף לט גבי השבת משנתנה טעם בקדירה וכו' ומשנתן טעם בקדירה אין בו משום תרומה, ולכן כ"ש בזה שאי אפשר להפריש תרומה מתבלין כזה שהשתמש בו לנתינת טעם בקדירה וכ"ש אם כבר אבד טעמו שהוא דרגה גרועה יותר מסתם נתן טעם בקדירה [כמו שיבואר בירושלמי דלהלן, וכמו שיבואר בבה"ל הנ"ל בדעת הראשונים ג"כ], ואמנם יעוי' בירושלמי רפי"א ממס' תרומות שיש חילוק בין שבת לשאר תבלין, דבשבת משנתנה טעם בקדירה אין בה משום תרומה ואילו בשאר תבלין דוקא כשאבד הטעם מהתבלין לגמרי, אבל מ"מ עכ"פ באופן שהתבלין איבד טעמו אין בו קדושת תרומה אפי' לחומרא, כ"ש שא"א להפריש ממנו לקולא על תבלין אחר חדש.

ויעוי' בביאור הלכה תרומות פט"ו הי"ב שהביא מחזון נחום על המשנה בתרומות שם שהבבלי חולק על הירושלמי בזה וס"ל שבכל תבלין הדין הוא כמו בשבת, ולפי שיטתו אפי' אם השתמשו פעם אחת בתה כנהוג וכבר רגילים לזרוק את זה כבר לא יהיה אפשר להפריש ממנו תרומה ומעשר על מקום אחר.

וכמו שהערתי לעיל מכיון שהתמצית תה לכאורה במציאות אינו רגיל להיזרע לאכילה כלל אלא רק ליתן טעם בתה [וצל"ע המציאות בזה], א"כ לכאורה לפי המבואר בביאור ההלכה שם אין בזה תרומות ומעשרות כלל, אבל באופן שיש ממנו סתמא לאכילה ונזרע גם לאכילה בזה הכריע שם שאם עדיין נשאר טעם יש בו קדושת תרומה ואם אין בו טעם כלל אין בו קדושת תרומה עי"ש בכל חילוקי הדינים.

ויש לשים לב כאשר מעשרים תה אחרי שכבר השתמשו בו, שגם המשקה צריך להתעשר, (ונכנסים בזה לנידון החזו"א והגרי"ז לענין לעשר זיעה בעלמא של פירות וכאן הוא אפי' לא מיץ הפרי אלא פחות מזה, והוא נידון בפני עצמו, ושייך קצת לסוגי' דהמתמד ומצא כדי מידתו, ואין כאן המקום לזה).

[ויש לציין לגוף הדין שאין חשיבות לתבלין שעשוי ורגיל רק ליתן טעם בקדירה ע"פ התנאים הנ"ל, דעדיין צל"ע מה הדין אם עשוי גם כן לתערובת בקדירה וכמו"כ צל"ע מה הדין באופן שאינו עשוי לקדירת תבשיל של בשר או ירק וכיו"ב אלא תבלין שעשוי למשקה שיהיה כל המשקה מושפע מתבלין זה ונקרא על שם תבלין זה, ולא נאריך בכ"ז השתא מכיון שאין זה הנידון בתשובה כאן].

כן, יש איסור בזה, כמבואר במשנה כלאים פ"ו מ"ג מ"ד וברמב"ם פ"ו מהל' כלאים הי"ב ושו"ע יו"ד סי' רצו סכ"ז, ועי' בגמ' פ"ק דעירובין, וע' ברמב"ם שם פרטי הדינים בזה ובדרך אמונה. ואציין שבעיני ראיתי בחצר של משפחה של יראים ...קרא עוד

כן, יש איסור בזה, כמבואר במשנה כלאים פ"ו מ"ג מ"ד וברמב"ם פ"ו מהל' כלאים הי"ב ושו"ע יו"ד סי' רצו סכ"ז, ועי' בגמ' פ"ק דעירובין, וע' ברמב"ם שם פרטי הדינים בזה ובדרך אמונה.

ואציין שבעיני ראיתי בחצר של משפחה של יראים ושלמים שיש להם גג מעל החצר שלהם שעליו יש ענפי ענבים מודלים ומתחת הגגון שאר מיני צמחים, ומעולם לא עלה על דעתם שצריך לבדוק הדין לגבי הצמחת אילנות מתחת הגג הזה, ורואים מזה שצריך עירנות בשביל לשים לב שיש בעיות הלכתיות (ומ"מ יש מיני צמחים שמותרים ועי' שו"ע ריש הל' כלאי הכרם ביו"ד, ויעוי' בספר שדה יחזקאל ח"ב סי' ו שהאריך בזה טובא).

ולענין שאלתך באופן שהעציץ שאינו נקוב עומד בכרם, בתשובה הסמוכה לזה ציינתי לדברי המשנה בכלאים והפוסקים שאסרו בעציץ שאינו נקוב, ועי' בחידושי הר"א גוטמאכער כלאים פ"ז מ"ח דמסקנתו שאם העציץ עומד בכרם הוא ודאי איסור, ולענין מעביר עציץ שאינו נקוב בכרם עי"ש מש"כ בזה (ועי' ביאור ההלכה של הדרך אמונה פ"ה הכ"ג דלפי דעת הר"ש סיריליאו והחזו"א הוא אסור ולפ"ד שאר האחרונים יתכן שיהיה מותר), ועי' ירושלמי חלה פ"ב סה"ב ורמב"ם פ"ה מהל' כלאים ה"ג ופשטות הירושלמי בכלאים ספ"ז לכאורה שגם עציץ שאינו נקוב הוא בכלל איסור מעביר עי"ש.

ולכאורה לא מסתבר דבאפפירות (גפן מודלית על סככה) הוא קיל משיעור ד"א של כרם או כדי עבודתה של גפן יחידית לענין מעמיד עציץ שאינו נקוב, וגם אם נאמר דאפפיירות הוא גזירה לגזירה (ע"ד מה שהציע הדרך אמונה הנ"ל בדעת האחרונים לענין מעביר עציץ שאינו נקוב) מ"מ תחת הגפן עצמו שהוא דאורייתא בודאי שאין שום מקום להתיר.

יש בזה כמה שיטות, ולכן מהשיעור הקטן ביותר יש להפריש כבר משהו בלא ברכה ומהשיעור הגדול יותר יש להפריש בברכה. כמו כן יש לשים לב שאם מפרישים מבצק בשיעור הקטן ואחר כך מצרפים שני בצקות יחד בשיעור הגדול הם עלולים להתחייב ...קרא עוד

יש בזה כמה שיטות, ולכן מהשיעור הקטן ביותר יש להפריש כבר משהו בלא ברכה ומהשיעור הגדול יותר יש להפריש בברכה.

כמו כן יש לשים לב שאם מפרישים מבצק בשיעור הקטן ואחר כך מצרפים שני בצקות יחד בשיעור הגדול הם עלולים להתחייב מחדש בהפרשת חלה מספק (בכפוף לפרטי דינים), ואף שני מאפים יכולים להצטרף ולהתחייב בכפוף לפרטי הדינים.

השיעורים הם כדלהלן:

בספר מידות ושיעורי תורה כתב ששיטת הגר"ח נאה היא 1,666 ק"ג קמח (ויש כמה שיעורים קרובים לזה, במדריך הכשרות של בד"ץ העדה"ח כ' 1,680, והגרי"מ שטרן כ' 1,660, ובהגדש"פ "מיר" כ' 1,670), אבל יש להחמיר להפריש בלא ברכה כבר משיעור של למעלה מ1,200 ק"ג, ולשיטת החזו"א החיוב בברכה הוא 2,250 ק"ג.

יש שנהגו להפריש בברכה רק באזור שנים וחצי קילו (בשם הבא"ח הובא 2,490 ויש שמועה בדעת החזו"א שהיום זה בערך 2,500, ועי' בספר הבית בכשרותו להגרי"א דינר מה שהביא התייחסות הגרח"ק והגרנ"ק לשמועה זו).

יש לשים לב שמכיון ויש הרבה שיעורים בזה (וחלק גם לא הבאתי כאן) רצוי לעשות שאלת חכם איזה שיעורים יש להחשיב מעיקר הדין, כי אחרת יכול לגרום להרבה מאוד ספקות (למשל שהיה השיעור קטן והפריש חלה, ולאחר מכן הצטרף לשיעור הגדול ממנו והפריש שוב, ולאחר מכן הצטרף לשיעור הגדול ממנו, וכן הלאה).

כהשלמת הדברים אפשר לציין כי למרות שהשיעור במקורו נאמר בשיעור נפח במשנה ובגמ', אבל היום מקובל למדוד זאת לפי משקל לאחר מדידות שנעשו בהזדמנויות שונות על ידי אישים שונים שבאו למדוד את המשקל בהשוואה לנפח כדי להקל על מדידת הקמח לפי שיטות המדידה המצויות כיום, וכנ"ל כעין זה המדידות המצויות לגבי מצה של ליל הסדר.

בתוספתא כלאים פ"א ה"ט אי' דזריעה על אמת המים אין בו משום כלאים, וכן הובא בדרך אמונה ריש הלכות כלאים, ועי' ירושלמי כלאים ספ"א, ודנו פוסקי זמנינו האם מדובר גם באופן זריעה רגילה ע"ג מים ממש או לא. (ועי' גם ...קרא עוד

בתוספתא כלאים פ"א ה"ט אי' דזריעה על אמת המים אין בו משום כלאים, וכן הובא בדרך אמונה ריש הלכות כלאים, ועי' ירושלמי כלאים ספ"א, ודנו פוסקי זמנינו האם מדובר גם באופן זריעה רגילה ע"ג מים ממש או לא.
(ועי' גם ר"ש כלאים פ"ג מ"ב ודו"ק).

ועי' שו"ת הר צבי ח"ב סי' לא אות ה' לענין גידולי מים שבזמנינו הנקרא הידרופוניקס שיש בהם משום איסור כלאים.

ויש לציין דבאמת לפי חלוקת הדברים שם בתוספתא וכן בירושלמי שם משמע שהדברים שנזכרו שם לפטור הם דברים שאין דרכם להצמיח ולא מיירי להדיא בדבר שכך הוא דרך צמיחתו.

וגם יל"ע בכל זה אם הפטור או היתר או רק פטור מדאורייתא.
ויש לציין דגם לענין בית מקורה אי' בירושלמי פ"א ה"ב לענין תרו"מ שאינו בכלל שדך, וגם בזה הרי כלאים במקום מקורה אינו היתר.

ויש לציין עוד דבתוספתא כלאים שם גופא אי' דהזורע דבר שאינו מצמיח פטור ויל"ע דגם שם אפשר שהוא רק פטור ולא היתר, והכונה דבר שאינו מתקיים, ולא מניח גרעין בכד בעלמא [כמו הטומן לפת וצנונות וכו'] שזה אינו זריעה כלל, אלא שיש זריעה שנתפסת וחלה רק שאינה מתקיימת ובזה כיון שאינו מתקיים פטור ומ"מ אסור.
(ויעוי' מה שכתבתי בתשובה אחרת לענין הל' שבת בכה"ג).

אבל יש חולקים על הגרצ"פ, ויש שטענו שיתכן שהוא הגדרה בדיני כלאים שדוקא באדמה חייב משום דכתיב שדך (וע' זבחי אפרים זבחים צד ע"ב), ועי' מה שהובא באנציקלופדיה התלמודית ערך כלאים [חלק כה עמ' תקלט].

לסיכום הדברים יש מימרא שזורע ע"ג מים פטור מן הכלאים, אבל אין הכרעה ברורה האם מדובר גם על זריעה המתקיימת והאם הוא גם היתר לכתחילה.

ואציין כמה מספרי זמנינו שהביאו דעות הפוסקים בזה לענין שמיטה, שו"ת נחפה בכסף יו"ד סי' ה, שו"ת שדה הארץ ח"ג יו"ד סי' כח, שו"ת מהרי"ל דיסקין ח"א סי' כז אות א', אור לציון (שביעית) סי' א' אות ז', הר צבי זרעים ח"ב סי' לא, שדה שמואל שביעית סי' יב, שו"ת השבי"ט יו"ד ח"ג עמ' קיד (לענין כלאים), ועי' בצהר ה בסופו ומה שהובא שם בשם החזו"א.

אין לי הכרעה בזה אף שיש לי קצת נטייה בזה מקופיא דאפשר שהתוספתא הוא פטור אבל אסור והוא כעין עציץ שאינו נקוב, מ"מ אין לי הכרעה בזה, ואולי נעיין בדברים יותר בהמשך.

שמעתי שבס' ציץ אליעזר כתב [ולא מצאתיו לעת עתה], דדין בכורים הוא רק פ"א בחיי העץ, וכשיקנה עץ אחר יביא עליו בכורים רק פ"א, ושמעתי שכ"כ הנצי"ב. והנה ודאי אי"ז הפשטות והשגור בפי כל, וגם לפ"ז אנו נדחקין בפירוש איזה ...קרא עוד

שמעתי שבס' ציץ אליעזר כתב [ולא מצאתיו לעת עתה], דדין בכורים הוא רק פ"א בחיי העץ, וכשיקנה עץ אחר יביא עליו בכורים רק פ"א, ושמעתי שכ"כ הנצי"ב.

והנה ודאי אי"ז הפשטות והשגור בפי כל, וגם לפ"ז אנו נדחקין בפירוש איזה מאמרי חז"ל, דהיינו מש"כ דאין מביאין בכורים ב"פ בשנה שנאמר הִגַּדְתִּי הַיּוֹם (דברים כו, ג), פ"א אתה מגיד ואי אתה מגיד ב"פ בשנה, דמתרץ ע"ז דמיירי דוקא בקנה וחזר וקנה, וכן מ"ש רז"ל שאם הבאת בכורים הכתוב מבשרך שלשנה הבאה וכו', ומתרץ דמבשרך שתקנה ועוד כהנה דחוקין.

וכן שמעתי שהביאו חידוש זה קמי מרנן רבותינו שליט"א מרן רה"י שליט"א ומרן בעל הדרך אמוונה שליט"א, ולא הוה ניחא להו בהא, דודאי זהו חידוש ומסורת בידן של ישראל ומרגלא בפומייהו שבכל שנה מביאין בכורים.

אבל נ"ל דיש להעיר על דבריו מכמה קושיות [והגם דאינו נכון לפסוק דין שלא בפני בע"ד, וכבר הזכרתי שלא מצאתיו לע"ע והריני בא בהצעת דברים בלבד], חדא ממ"ש ברש"י גיטין מ"ח א' בס"פ השולח גבי המוכר שדהו לנכרי לוקח ומביא ביכורים ופרש"י ורע"ב שם בכל שנה.
ובודאי לא תקון רבנן מילתא דליתא בשאר בכורים.
וכן הוסיף ידידי יוסף דוד אנקוה הי"ו דמהגמ' שם משמע דלוקח ומביא ביכורים בכל שנה דאמרי' דהא דתקון לה ה"ט כי היכי דלפרקיה ואם לוקח רק פ"א מה הועילו כ"כ חכמים בתקנתן.

ועוד נ"ל להקשות ממתני' דמס' בכורים גבי יש בתרומה ובמעשר מה שאין בבכורים בפ"ב ולא קאמר שכן תרומה ומעשר נוהגין בכל שנה משא"כ בבכורים שאינן נוהגין אלא פ"א לאחר הקנין בלבד, ואע"ג דתנא ושייר הא ביבמות בפ' הערל דחיק לאשכוחי מאי שייר דהאי שייר ולא קאמר דאיכא נמי הא.

ועוד ילה"ק ממ"ש בביאור הגר"א רפ"ג דירוש' דמס' בכורים עי"ש לדעת ר"ש באיזה אופן אם הפריש בכורים על מקצת פירות הם נתקנו והעולים אחריהם טבולים לבכורים, והרי דברים ק"ו ומה פירות של אותה שנה אין נפטרין וצריך לחזור ולהפריש בכורים פירות של שנה הבאה ושל כל שנה ושנה לא כ"ש.

לכך נראה דודאי מצות בכורים נוהגת בכל שנה ושנה כמו ששגור בפי כל ישראל ואם אינן נביאים בני נביאים הן.

בדבר מה שנסתפק בשם הגרב"ד דיסקין שליט"א אם שייך בבגדים קדושת שביעית, ותליא אם הנאת בגדים הו"ל הנאתו וביעורו שוה, וממילא נ"מ בתרתי; א' אם שרי לקנות בגדים בדמי שביעית, וב' אם צמחים של מיני בגדים כגון פשתן וקנבוס אי ...קרא עוד

בדבר מה שנסתפק בשם הגרב"ד דיסקין שליט"א אם שייך בבגדים קדושת שביעית, ותליא אם הנאת בגדים הו"ל הנאתו וביעורו שוה, וממילא נ"מ בתרתי; א' אם שרי לקנות בגדים בדמי שביעית, וב' אם צמחים של מיני בגדים כגון פשתן וקנבוס אי חיילא עלייהו קדושת שביעית או לא.

והנה גבי מיני צבעונין אשכחן דהנאתן וביעורן שוה, בפ"ז דשביעית ובב"ק ק"א ב', ופרש"י שם בשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע, נמצאו הנאתן וביעורן שוה, הלכך חיילא עלייהו קדושת שביעית עכ"ל.
ובתוס' ד"ה שהנאתן פירשו, דהנאתן כשלובשן ואז הוא כלה ומתבער הצבע מיום אל יום עכ"ל.
ואע"פ דלרש"י לא שייך לדמות בגדים, אבל התוס' לכאו' שוה הדין בבגדים, ואפי' לרש"י נהי דגבי צבע בב"ק לא פי' כן, אבל בסוכה מ' א' גבי לולב כתב, שעשוי לכבד את הבית והוא שעת ביעורו וקלקלו ע"כ, ולכאורה ה"ה בגדים שבשעת לבישתן מתבערים ומתקלקלים, אבל מאידך י"ל דגם התוס' שם מודו בבגדים דדוקא צבע שנפסד מן הבגדים טפי משא"כ בגדים עצמן שאין דרך ליפסד כ"כ.

ובתוספתא ריש דמאי, הו' בר"ש שם בספ"ק, תניא דאסור ליתן שמן של שביעית בצמר, וה"נ תניא בתוספתא שביעית דאסור לסוך בשמן של שביעית מנעל וסנדל, ואין לדחות שהשמן אזיל לעלמא וצריך ליהנות מגופו, דה"נ לולב ועצים דמשחן וכבוסה דר' יוסי (הכל בסוכה שם), אין נהנה מגופן ממש.

מיהו תוספתא דשביעית יש לדחות דהיינו טעמא דאסור דלא שוה לכל אדם ומוציא אני כל כה"ג, כמש"ש מ' ב', אבל תוספתא דדמאי לכאו' ראי' היא, ובחסדי דוד פ"י שהשמן אזיל לאיבוד וברור, אבל אם מותר להשתמש בשביעית לבגדים ה"ה בשמן לבגדים ומה דאזיל לאיבוד לא אכפ"ל כדפרישית.

אבל יש להביא ראי' טפי מזה, מהא דתניא בסוכה מ"א א' מי שיש לו סלע של שביעית וביקש ליקח בו חלוק כיצד יעשה וכו', ופרש"י וביקש ליקח בו חלוק ואינו יכול דהתורה אמרה לאכלה בתוך הזמן ולא לסחורה וזה מתקיים לשנה הבאה (ובהגהות הב"ח מוחק תי' ולא לסחורה) עכ"ל, וכן הריטב"א והמאירי שם כתבו שהוא מצד שנשאר הרבה אחר זמן הביעור, אבל התוס' בסוכה ל"ט א' ד"ה שאי (הוב"ד כאן בערל"נ), כתבו אלא ה"ט דאיכא איסורי טובא שאין ע"ה נזהר לאסור לקנות בהן בהמה טמאה עבדים וקרקעות חלוק וטלית ומנעלים ואין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר דשביעית לאכילה ולשתיה ולסיכה ולא לשאר דברים עכ"ל.

והנה בצבע גופא נחלקו הראשונים אם שרי לצבוע בגד בצבע של שביעית, ודעת רש"י בב"ק ק"א א' שאסור, וז"ל (ד"ה שביעית) שביעית אסור לעשות סחורה בפירותיה וקליפי פירות קאמר וכו', ובזה מפרש הגמ' שם בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק, וז"ל בע"ב שם, יש להן ולדמיהן שביעית שאין עושין מהן סחורה דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה ואסור לצבוע בהן דהיינו סחורה עכ"ל.
וזהו כדעת ר' מנא בירוש' רפ"ז דשביעית, דמאכל אדם אסור לצבוע בו, אבל דעת הר"מ רפ"ה מהל' שמיטה ויובל דהשביעית נתנה לאכילה ולשתי' ולהדלקה"נ ולצביעה, וכ"ד הר"פ והמאירי בב"ק ק"א א'.

ודעת {אח"ז ראיתי דיש אחרונים שלא נקטו דברי רש"י כפשוטו, אבל היפ"ע שם, וכן המקדש דוד סי' נ"ט סק"ה, והמשנת יעב"ץ הל' שמיטה ויובל סי' ח' ב', והדרך אמונה שם ועוד אחרונים הבינו דברי רש"י כפשוטו, וכ"ה בפירוש הר"ש משאנץ לתו"כ [הובא במשנ"י שם], וכמדומה שכן דעת המהרש"א והפנ"י.
} רש"י כאן בסוכה מבוארת הטעם שאסור לקנות במעות שביעית בגדים דהיינו סחורה דלא עדיף מצביעה דקרי ליה רש"י סחורה.
ולהכי כתב רש"י בסוכה ג"כ לאכלה ולא לסחורה.
וכן להתוס' בב"ק שם ע"ב ד"ה שהנאתן, י"ל דאית להו דרש"י, וכן בד"ה ולדמיהן דמבואר שאם לקט מין צובעין לצביעה אין לדמיו שביעית אבל לגופיה איכא, ואם לקטו לאכילה גם לדמיו איכא, ואסור לצבוע בו ע"ש במהרש"א, וה"ה קניית בגדים במעות של פירות שביעית עצמן כ"ש דאסור, וז"ש התוס' בסוכה דלא הותר אלא לאכילה ושתי' וסיכה ולא לשאר דברים.

אבל דעת הר"מ עדיין צ"ב, דכיון דס"ל דצביעה שרי, ולא ס"ל להך דין הנזכר בהתוס' שלא הותר אלא לאלו הדברים, א"כ לפ"ד מ"ש צביעה דשרי ומ"ש קניית בגדים דאסור.

ונ"ל {אח"ז הראוני דבפנ"י בב"ק ביאר כעי"ז, וכ"ה ברש"י לעיל ל"ט א' דלא כהתוס' שם ד"ה דפליגי.
} דהנה מש"כ רש"י בסוכה כמו שהבאנו לשונו לעיל לכאו' כתב שני טעמים סותרין זל"ז הא' לאכילה ולא לסחורה והא' דא"א לבערו בזמן הביעור ובאמת הב"ח מחק תי' ולא לסחורה, אבל בלשון רש"י בב"ק מבואר דבאמת זהו טעם רש"י דכל בכלל זה הוא לאכלה ולא לסחורה.
וי"ל טעם הא דהוצרך רש"י לסבור שזהו משום לאכלה ולא לסחורה, ה"ט דאם בבגדים טעם האיסור משום שנשאר אחר הביעור, א"כ מה נעשה בצביעה דבזה התרתה לצבוע בפירות שביעית, דהרי דעת רש"י שהביעור הוא שכלה השורש וקולט הצבע א"כ כבר נתבער ומה עוד.
אלא דהאיסור הוא משום לאכלה ולא לסחורה, ולהכי גם בבגדים כ' רש"י האיסור משום לאכלה ולא לסחורה.
ונראה דגם בבגדים וגם בצבעים האיסור בעיקרו רק משום סחורה, ואפילו אם יאבד ממנו הבגד קודם זמן הביעור על האיסור, דגם בבגדים אין האיסור משום שנשאר אחר זמן הביעור (אף דבמציאות עכ"פ יתכן לעבור גם ע"ז), אלא האיסור הוא שאין אוכלו, דכל דבר העשוי להתקיים אינו אכילה אלא סחורה אף שבעיקרו עשוי הוא לעבור גם על חיוב הביעור, וכבר רמז לזה רש"י וז"ל בסוכה שם (שהו' כבר), ובקש ליקח לו חלוק ואינו יכול דהתורה אמרה לאכלה בתוך הזמן ולא לסחורה וזה מתקיים לשנה הבאה.
עכ"ל.

והשתא הנה הר"מ סובר שאין איסור בצביעה כמ"ש, וא"כ לא ס"ל כל יסוד זה שדבר המתקיים חשיב סחורה, וכל האיסור ליקח דבר המתקיים משום דמשהי ליה אחר זמן ביעורו, א"כ במיני צבעונין כיון שכבר נתבערו כמ"ש כבר אין איסור להשהות הבגד וסחורה ליכא, אבל לקנות בגד במעות שביעית גופיה, שהבגד עצמו נתפס לקדושת שביעית ושום דבר לא נתבער מזה וכבר כלה לחיה מן השדה, וא"כ בגדים אסור ונראה שיש אמת בד"ז ות"ל.

וע"פ {זה הוספתי אח"כ.
} דברינו יש לתרץ משה"ק בס' משנת יוסף (שביעית רפ"ז) על הפנ"י ב"ק שם והתורת זרעים (שביעית שם) דאיסור צביעה משום שנשאר אחר הביעור וכלול באיסור סחורה וה"ק דהרי מבואר ברש"י שכבר נתבער מעיקרא, ולפ"ד מבואר.

לעניננו מה שנתבאר להלכה הוא דפשוט שא"א לקנות בגדים מדמי שביעית.