זרעים

יתכן שיש מקום להתיר את המאכל, דאמנם נחלקו הראשונים על בצק שתחילתו וסופו סופגנין [באופן שבתחילתו היה נראה כבצק לאפיה ובכוונתו היה לעשות מזה סופגנין] אם חייב בחלה או לא, ולמעשה נחלקו בזה המחבר סי' רכט ס"ג והש"ך שם סק"ד, (עי' עוד בתשובתי האחרת לענין הפרשת חלה לאחר האפייה במקרה של אפיית קוגל), ואעפ"כ בנידון דידן יכול להפריש חלה מחדש, ואע"פ שיש כאן בליעות, הרי יש פלוגתא דהלבושי שרד והחזו"א ואחרונים אם אפשר להפריש מבליעות על בליעות או רק מחלה על בליעות כמ"ש הרמ"א, וממילא מאחר ויש כאן ספק ספקא בדרבנן יש מקום להתיר על ידי הפרשה ולכוון שחלק שמוציא להפרשת חלה הבליעות שבו יהיו חלה על שאר הבליעות שהיו חייבים בחלה למנהג האשכנזים ולא הופרש מהם.

נספח לתשובה זו

מכתב

לכבוד &8230;

שלו' וברכה

לגבי הערתך שאשכנזים וספרדים אינם יכולים לאכול אחד ממטבח של השני אם לא הוכשר המטבח האוכל גם לפי מנהגי זה שאוכל, הנה ההערה ביסודה היא הערה נכונה כקילורין לעיניים, ומ"מ לפו"ר אעיר בזה איזה הערות על הדברים שכתבת לדון בהם כדרכה של תורה.

וראשית כל יש לציין שיש מגופי הכשרות שנותנים השגחה לדבריהם באופן המתאים לכלל העדות והחוגים על אף שגוף הכשרות עצמו מתייחס על אחד מן העדות, וכמובן שעיקרי הדברים שכתבת אינם מדברים על הכשר מסוג זה, ועכשיו אבוא להעיר על גוף הדברים שכתבת.

לגבי הערתך באות א' שהכלים של בני ספרד בלועים מבשר אחוריים הנה יש מנהגי איסור שלא קיבלו עליהם לאסור בליעות כמבואר בפוסקים לגבי חילוקי דעות במנהגי ניקור חלב, ולפו"ר מסתבר דלפי השי' הנוקטים ששם הכלים לא נאסרו להמחמירים כ"ש כאן שעיקר החומרא אינה מדינא, ואולי כת"ר מיירי באופן שהוא יותר מבליעות סתם כלים ואכמ"ל, וצל"ע בזה.

לגבי הערתך באות ב' דלהמחבר בצק של סופגנין פטור מחלה ולהש"ך ופוסקי אשכנז חייב, הנה יש דעות באחרונים דמהני הפרשה מבליעות על בליעות והוא פלוגתא דהלבושי שרד והחזו"א ועוד אחרונים, ולהסוברים דמהני הפרשה מבליעה על בליעה יש תיקון לזה, לאלו שנוהגים להפריש חלה מכל דבר מאפה שאוכלים גם מפיקוח כשרות, ויתכן דכאן יש מקום להקל להלכה להפריש מבליעות על בליעות מחמת ספק ספקא.
(https://shchiche.com/120780).
ומ"מ נכנסים כאן לשאלה אם מסעדה חשיב לכתחילה או בדיעבד וכדלהלן.

לגבי הערתך באות ג' בענין נ"ט בר נ"ט שהרמ"א מחמיר בזה, הנה כמדומה שבדיעבד הרמ"א מקל בזה, וכל חידושו של הרמ"א הוא לאסור לכתחילה כמבואר ביו"ד סי' צה ס"ב בהג"ה, ולכן היה מקום לומר שאין איסור לאשכנזי לאכול במסעדה שנוהגים שם בנ"ט בר נ"ט ע"פ פסקי השו"ע, ואולם עדיין יש מקום לומר שזה אסור מכיון שהמסעדה מכינה מראש באופן שאסור לכתחילה, ויש לבושי שרד שכ' על מקרה אחר דהו"ל כלכתחילה ואסור, וכמו שציינתי בתשובה אחרת בשכיחא לגבי טבילת והגעלת כלים, ואמנם כאן אינו דומה לנידון של הלבושי שרד עצמו מכיון שכאן מי שמכין עושה זאת מכיון שלדעתו הוא מותר ע"פ רבותיו, ומ"מ גם אם אינו איסור מדינא אבל למעשה מגונה הדבר להתירו לכתחילה לבני אשכנז בדרך קבע שיכינו להם בדרך קבע דבר שאסור להכינו למנהגם כדי שיאכלו, ואולי בדרך אקראי יש מקום להקל בזה (מ"מ באופן של הלבושי שרד שהוכן לצורך ישראל לא יועיל שהוא באקראי אלא אם כן יידע הגוי שהוא אסור לישראל ומכינו לצורך גוי אז באופן אקראי אולי יהיה היתר, שזה אינו חשיב לכתחילה, אבל אם נתיר באקראי באופן של הלבושי שרד ממילא הגוי יכין לצורך הישראל וממילא אולי יהיה חשיב לכתחילה, ויל"ע בזה, אבל כאן קצת יותר קל כמשנ"ת), ויל"ע למעשה.

והרחבתי בדברי הלבושי שרד עוד כאן https://shchiche.com/5707 וכאן https://shchiche.com/8158 )
לגבי הערתך באות ד' לגבי שימוש במקלף לא טבול לפי הנוהגים בזה חיוב טבילה, יהיה תלוי בנידון הנ"ל בדעת הלבושי שרד.

לגבי אות ה' מש"כ לדעת הרמ"א סגי ברוב מי פירות גם כשאינו מורגש המתיקות כדי להחשיבו מזונות צ"ע דברמ"א סי' קסח ס"ז לא נזכר ענין רוב אלא שיהיה התבלין והדבש כמעט עיקר, ועי"ש במשנ"ב סקל"ג שבנוסף למה שהזכיר שצריך להרמ"א רוב ציין דלהרמ"א בעי' שטעם העיסה יהיה טפל למיני המתיקה, ועי' בארחות רבינו ח"א עמ' עט, והרמ"א לכאורה לא בא להפחית מדין המחבר אלא להוסיף עליו (וכל דין רוב בעיקר וטפל בברכות יש שהעירו שאם אינו ניכר ומורגש וידוע יתכן שכלל אין לו דין רוב וכעי"ז שמעתי בשם מו"ר הגרמ"מ לובין שליט"א).

ז.
לגבי ההערה באות ז' דלהרמ"א בישול אחר אפיה אסור לכאורה אינו מובן דספק מעשה שבת מותר כמ"ש המשנ"ב סי' שיח סק"ב, וגם אין כאן הכשלתו מאחר שעושה הספרדי ע"פ רבותיו, ומ"מ רעיון ההערה הוא נכון שאם המסעדה מיועדת גם לבני אשכנז אינו ראוי בדרך קבע לנהוג היתר לכתחילה בדבר האסור להם, (וגם דכלל המשנ"ב שם אינו נוהג תמיד כמו שציין שם המשנ"ב שצ"ע מהמג"א בסי' שכג סקל"ב ומ"מ סתימת המשנ"ב שבסתם נידונים ופלוגתות יש להתיר בדיעבד במעשה שבת).
(והרחבתי בזה עוד כאן https://shchiche.com/2439 וכאן https://shchiche.com/117389 )

לגבי ההערה על פיצה עם דג לדעת השו"ע ההערה נכונה, ובשכיחא הארכתי על בעיה נפוצה של מכשיר טוסט המיועד לפיצה ולדגים בחנויות טוסטים שמשתמשים בו גם בני ספרד, יעוי' מה שכתבתי שם בזה בהרחבה (https://shchiche.com/6376).

ומ"מ עיקר הדברים ברורים להלכה שאם הרב המשגיח והמפקח מטעם הכשרות באופן מוצהר נותן למסעדה השגחת כשרות רק לבני אשכנז לא יועיל לבני ספרד וכן להיפך.

בברכה מרובה

תשובות שנזכרו בתשובה זו:

אטריות שכבר הופרש מהם חלה ובא לאפות מהם קוגל האם חייב לאחר האפיה להפריש חלה שוב

בירושלמי סוף תרומות ותו"כ פ' אמור פ"ה איתא שאין מאכילין תרומה מאכל אדם לבהמה אלא כרשינין בלבד, ויש ראשונים הסוברין שאיסור זה הוא מדאורייתא ויש הסוברין שאיסור זה הוא מדרבנן.

ודעת הרמב"ם להקל בזה קצת, דלא רק כרשינין בלבד מותר להאכיל לבהמה אלא גם מאכל שאינו עומד לאדם מאכילין אותו לבהמה, ויש אחרונים שכתבו דכוונת הרמב"ם להקל הוא כגון אוכל שהוא מקולקל קצת שמאכילין אותו לבהמה, ובדרך אמונה (דלהלן) הזכיר הגדרה אחרת בזה בשם המאירי.

ומאידך יש פוסקים שסוברים שרק כרשינין מותר להאכיל לבהמה ולא שאר תרומה (ר"ש ותוס' וריטב"א ורבינו פרץ ועוד).

והרחבת הפרטים והדעות בזה מבוארים בדרך אמונה פ"ו מהל' תרומות ה"א ופ"ט ה"ז סקנ"ח, ושם הובאו הרבה מ"מ בזה ולא אכפול הדברים בזה.

ויש לציין דכן מבואר בפי' הראב"ד בעדויות דתרומה מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה, אולם בחיבור הנדפס בצדו ע"ש תוס' שאנץ יעוי' מש"כ שם, אם כי בתוס' שאנץ בשטמ"ק ב"מ צ ע"א כ' כהראב"ד.

ומענין לענין יש לציין דדעת רב הונא בפ"ג דתענית דמאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה אפי' בחולין משום בעל תשחית ומשמע שם שהיא שיטה ולא לכו"ע, ובמשנ"ב משמע שחשש לדעה זו.

ולענין האכלת תרומה טמאה לבע"ח החמיר שם בדרך אמונה פ"ו ה"א ולפמ"ש שם החזו"א במסקנתו החמיר בזה, ומאידך אינו מוסכם לכו"ע, עי' עוד במ"מ שהובאו בשו"ע הוצאת דרשו סי' שלא עמ' 103.
(ויש שמועה בשם הגרי"ש שהורה לשתף פעולה עם הגן חיות להגיע להיתר להאכיל בעלי חיים כדי שלא יעשו זאת באופן האסור בודאי, ומיהו אולי שם היה מדובר בדברים שלא הוכשרו ולא נטמאו שהם קלים יותר, עי' בדרך אמונה שם, ואיני יודע מקור ואמיתות השמועה).

הבא לצאת מידי ספק יפריש שוב, והמיקל בזה אין מזניחין אותו.

מקורות:
בשו"ע סי' רכט ס"ג פסק שבצק שבשעת לישתו התכוונו לעשותו באופן הפטור ועשאו באופן הפטור פטור, ור"ת חולק, וכן הביא הש"ך סק"ד שם בשם הרא"ש פסחים פ"ב סי' טז והטור שם ופוסקים בשם מהר"ם מרוטנבורג דאופן הפטור הוא רק אם מתחילת הלישה היה הבצק לישתו רכה, ולא די שהתכוון לעשותו באופן הפטור, וכן פסק הש"ך לחוש לדבריהם וכ"כ הבא"ח שנה ב' שמיני הל' חלה ס"ד וכן משמע בביאור הלכה סי' קסח סי"ג ד"ה ונהגו.

ובד"מ שם כתב דבאטריות גם לר"ת פטור, והביא שם ראיה מרבינו יונה ברכות כז ע"א מדה"ר, וכן נקטו החזו"א ליקוטים סי' ה סק"ב ועוד אחרונים, אולם הפנים מאירות חולק, ונקט דאין ראיה מדרבינו יונה לשי' ר"ת [ובאמת רבינו יונה סובר כמו השי' שפסק המחבר], ובפת"ש שם סק"א הביא ב' הדעות.

ויש להעיר דבתוס' בכיצד מברכין בברכות לז ע"ב מבואר דאטריות חייבין בחלה ומיירי התם לפי שי' ר"ת, וגם לשיטת רבינו יחיאל שם שמסתפק מ"מ מחייב מספק, ואמנם הרמ"א וסייעתו קאי על ר"ת כמו שהובא בתוס' בפסחים לז ע"ב ד"ה דכולי ובר"ש פ"ק דחלה מ"ה ששם לא נזכרו אטריות, אבל בתוס' בברכות שם נזכר אטריות שחייבין, ואולי לא הכירו הלעז הנזכר בתוס' שם, וצ"ע.

עכ"פ מבואר דיש פלוגתא האם אטריות חייבין בחלה או לא, וממילא לפי הדעות שאטריות פטורין מחלה, אם הפרישו ממנו חלה הו"ל כמפריש חלתו קמח, וממילא אחר שאפאו שוב בלא משקה ועשו ממנו פשטידת אטריות (לאקשן קוגעל), נכנסים כאן לשאלה של בשלו ולבסוף אפאו.

ויש מפוסקי זמנינו שהחמירו בזה להחשיבו אפיה (הגריש"א בקובץ תשובות ח"ג סי' ל והגרח"ק בדרך אמונה בכורים פ"ו סקצ"ב וצהה"ל סקר"ח בשמו, וראה עוד מה שהובא בשמו במשפטי ארץ הל' חלה פ"א הערה 27 שהוא גם כשהשמן אינו כ"כ מועט מ"מ השמן נבלע באטריות ואינו ניכר בפני עצמו, והמנח"י ח"ח סי' קח כ' כעי"ז דחשיב אפיה רק דמועיל מה שהפריש קודם לכן מהאיטריות וצ"ע) ויש שהקילו בזה (מנחת שלמה ח"ג סי' קנח אות טז, חידושים וביאורים חלה סי' ב אות י) דלא חשיב אפיה.

ולענין ברכת המזון הובא בשם החזו"א שהסתפק אם נחשב פת או לא (מעשה איש ח"ג עמ' קכא, וכן כתב בחוט שני ברכות סק"ה דלהלכה נקטי' שהוא ספק, וע"ע לענין ברהמ"ז שש"כ ח"ג פנ"ד הערה סה בשם הגרשז"א לשיטתו שאינו פת, וכן בדברי הגרשז"א במאור השבת ח"ב פניני המאור סי' כד ס"ק יא יג, וכ"כ לענין ברכת המזון באול"צ ח"ב פי"ב תשובה ו).

ומ"מ בברכת המזון יש צד יותר קל מחלה כמבואר במשנ"ב סי' קסח סקע"א דיש אופנים לחייב בחלה אף אם רק בחלק מהתהליך היה פת משא"כ לגבי ברכה יתכן לפטור אם היה מתחילה מעשה קדירה עי"ש ובביאור הלכה ד"ה ונהגו שהביא ראשונים שסברו כן, ולכן יתכן שספקו של החזו"א הוא לאותם הראשונים ועדיין אין ראיה ברורה שגם לגבי חלה הסתפק החזו"א, דשמא בחלה היה מחייב אם נניח שהחזו"א סבר שבבשלו ולבסוף אפאו אזלי' בתר בתרא כמו דאשכחן גבי ברכה דאזלי' בתרא באפאו ולבסוף בשלו בפירורין פחות מכזית בברכות לז ע"א ובשו"ע או"ח סי' קסח ס"י עי"ש ובמשנ"ב על ריש סי"ג, וע"ע בסוגי' דאפאו ולבסוף בשלו גבי מצה בברכות לח ע"ב ובמש"כ ע"ז בגמ' שם לענין ברכות.
(וגם האול"צ שנקט לקולא בברכות עדיין יש לומר דבברכות נקטי' טפי להקל מעיקר הדין מבחלה במקום ספק מלבד הטענה הנ"ל שבברכות יש יותר פטור מחלה לפי חלק מהדעות כמבואר בראשונים שהביא בבה"ל הנ"ל).

ומ"מ לדידן גם לגבי חלה יש ספק בזה מאחר שהוא מחלוקת הפוסקים, ולכן לצאת מידי ספק יכול להפריש שוב פעם חלה לאחר האפיה.

והמקל בזה (שלא להפריש שוב מהפשטידה אם כבר הפריש מהאטריות) אין מזניחין אותו כיון שיש כאן ס"ס ורוב צדדים לקולא, דחדא שמא כבר יצא בהפרשת האטריות, בפרט דבתוס' ברכות מבואר שכך דעת ר"ת, וממילא א"צ שוב הפרשה אחר כך, ועוד דאינו ברור שבשלו ולבסוף אפאו חייב ופשטות דעת הרמב"ן במלחמות ה' פסחים יא ע"א מדה"ר לפטור בזה (ועי' בקובץ תשובות להגרי"ש שם בשם החזו"א או"ח סי' כו סק"ט לחייב, וכן בהערות הגריש"א ברכות לז ע"ב, ועי"ש בקובץ תשובות דבניד"ד רצה לחייב גם לדעת הרמב"ן, אם כי להמחבר דאם נתכוון לבשלו פטור אין ראיה דאם בשלו בפועל (במצב אטריות) ולבסוף אפאו (במצב קוגל) יהיה פטור, דהרי המחבר סובר שאם נתכוון לסופגנין ולבסוף אפה לחם חייב, רק דלא מיירי המחבר באופן שכבר בשלו ולבסוף אפאו, ועי' פסחים מג לגבי מצה ובסי' שיח לגבי בישול בשבת), וכ"ש שיש כאן עוד צדדים נוספים לפטור, דחדא הרי יש מהפוסקים שנקטו שלא נחשב אפיה לאחר בישול כיון שעדיין נשאר צורת האטריות, ועוד דיתכן שנחשב טיגון ולא אפיה, ועי' משנ"ב סי' קסח, ועוד דאפי' אם טיגון בעלמא נחשב כאפיה, אבל כאן על אף שאינו טיגון עמוק אבל מ"מ השמן בודאי ניתן לטעם, ויש שנקטו דשמן שניתן לטעם ולא רק שלא יישרף חשיב טיגון ולא אפייה, (והארכתי בזה בתשובה נפרדת), ולפי הצד שאינו אפייה אין האפייה הזו מחייבת שוב בהפרשה, נמצא שיש הרבה צדדים אמיתיים מעיקר הדין להקל בזה, והצד להחמיר הוא רק בצירוף כמה צדדים וחומרות יחד.

ובגוף הנידון הנ"ל לענין בשלו ולבסוף אפאו יעוי' עוד במשנ"ב סי' קסח סקפ"ה שהביא פלוגתא דהמג"א והט"ז לגבי דבר שטגנו בשמן ואח"כ אפאו בתנור אם חוזר ונעשה פת גמורה או לא, דלהמג"א שוב הוא פת גמור ומברך המוציא אפי' בלא קבע סעודתו עליו, ומ"מ גם להט"ז והאחרונים שם שסוברים שבטגנו ולבסוף אפאו אינו מחוייב בבהמ"ז היינו מדין פת הבאה בכסנין כיון שהוא מלא בשמן (ובתנאי שהוא אכן מלא בשמן), ולא מדין מעשה קדירה לומר שהאפייה אחר כך אינו מחשבתו כאפוי כלל, יעו"ש בדבריו, ואם יקבע סעודתו יצטרך לברך בהמ"ז, וגם לגבי חלה לכאורה לא יפטור הט"ז מחלה אם נאפה לבסוף לשי' הט"ז, וכ"ז דלא כהרמב"ן הנ"ל לכאורה, וא"כ לכאורה נקטו האחרונים דלענין הגדרת פת טגנו ולבסוף אפאו חשיב פת ומתחייב בחלה, ולכן אין להחשיב שי' הרמב"ן הנ"ל אלא רק כסניף בעלמא.

יש בזה הרבה בעיות גם אם טוחנים הגרעינים וגם אם מניחים את הגרעינים שלא על העץ ממש וכ"ש אם מדובר על העץ ממש וכ"ש אם מדובר בכלאי הכרם.

מקורות: ראשית כל נכנסים כאן לנידון האם שתילת זרעי עצים יחד הוא דבר אסור או מותר והוא דבר שנחלקו בו גדולי הראשונים והפוסקים בכל הדורות עד דורינו אנו, דהשיטה העיקרית ברמב"ם הל' כלאים פ"א ה"ו ושו"ע סי' רצה ס"ג וסי' רצו ס"ב דכלאי אילנות של אילן באילן נאסרו רק באופן של הרכבה, וכך דעת הרבה ראשונים (הרא"ש הל' כלאים סי' ג והתשב"ץ ח"ג סי' שיד), ואילו דעת הראב"ד בהשגות שם דגם זריעת כמה שתילים יחד הוא איסור כלאי אילן, ונחלקו הפוסקים אם הלכה כהשו"ע לקולא (הגר"א סק"ה והחזו"א כלאים סי' ג אות יא ודיני כלאים אות לב), ויש שנקטו שצריך לחשוש לשי' הראב"ד רק בא"י ולא בחו"ל (ב"ח וש"ך סק"ב), דכל המקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, ויש שהגבילו מעיקרא את חומרת הראב"ד רק באופנים מסויימים (היינו המהר"ם אריק בשיירי טהרה כלים פי"ז מ"ה שהגביל דברי הראב"ד רק באילן וירק אולם לא נקטו כדבריו שאר אחרונים, עי' חזו"א כלאים סי' י אות יא ותורת הארץ ח"ב פ"ו אות צח), ואכמ"ל, ומ"מ גם למהר"ם אריק מתעורר הנידון בזיבול העשוי מירקות.

עכ"פ יש לדון לפי שי' המחמירים אם יש לאסור לזבל האילנות עם פירות רקובים, באופן שיש בהם גרעינים שיכולים לצמוח, כאשר לא ניחא ליה שיצמחו הגרעינים האלה.

ומאידך יש מקום לדון אם מזבל ממין פרי אחד ע"ג העץ עצמו האם יש כאן לתא דהרכבה ואז ייאסר לכו"ע מדין כלאי אילן דהרכה דאסור לכו"ע או לא.

והנה במקרה הראשון נראה לפשוט לכאורה מהירושלמי כלאים פ"ה ה"ו ובר"ש סיריליאו וביאור הגר"א שם שאסור לעבור עם זרעים בכרם אם יש חשש שינשרו, מכיון שזו פשיעה, וכ"ש בניד"ד, והעצה לזה היא שיטחון את הזבל לפני שהוא מפזר אותו באופן שלא יישארו גרעינים.

ואע"פ ששם מיירי לגבי כלאי הכרם, שהוא חמור יותר כיון שאוסר בדיעבד בכל מקרה של בדיעבד, מ"מ צריך להתיישב בדבר אם מצינו ראיה לחלק ביניהם, בפרט שלכאורה יש כאן בעיה כיון שאפי' אם נבוא לדון בגדרי מתעסק בשאר איסורים אבל בניד"ד יש כאן שאלה של פסיק רישא.

ויעוי' בזית רענן לבעל המג"א על הילקו"ש דברים כב שכ' ע"פ הספרי שם פ' כי תצא פיסקא רל דקרא אשר תזרע בא לרבות אפי' עפו השתילים לכרם על ידי רוח מצויה, ואולי באמת הוא ריבוי מיוחד בכלאי הכרם לרבות אפי' לא היתה זריעה גמורה.

ובמקום שיש כמה צירופים כגון בזרעי אילן שאינו מוסכם אפי' להראב"ד שיש איסור לשותלן סמוך לאילן וגם להמחמירים בדעתו אינו מוסכם שהוא מדאורייתא, וגם יש לצרף כאן נידון נוסף שאינו זורע ב' המינים יחד ויש אומרים דבאופן זה אינו עובר איסור תורה בכלאי זרעים (כך דעת מראה הפנים בירושלמי כלאים פ"ח ה"א ד"ה מלמד בדעת הרמב"ם ריש כלאים, אבל הערוה"ש סי' רצז ס"ד ס"ה בדעת הרמב"ם חולק וכן דעת ישועות מלכו כלאים פ"ג ה"ט) ולכאורה ה"ה בניד"ד, בכל כה"ג יעשה שאלת חכם.

ומיהו יש לדון בענייננו מצד נידונים נוספים, כגון אם לא חיפה בעפר ולא נתכוון לזריעה דיתכן שאינו חייב משום כלאים (עי' אגלי טל מלאכת זורע אות ז וחזו"א שביעית סי' יח אות ב בסוגריים).

ולענין הנידון השני שכתבתי לדון לכו"ע לענין להכניס תערובת או תרכובת של אילן אחד לתוך אילן אחר, האחרונים דנו בנידון זה בכמה אופנים, לענין שרף עי' חזו"א כלאים סי' ב אות טז ודיני כלאים אות לג ובמכתב בספר חוקות שדה עמ' יז, ותמצית דברי החזו"א בזה שיש חילוק אם השרף רק משביח את האילן או שתפקידו לגדל ענף ממין השרף, וע"ע שו"ת מנחת שלמה תנינא סי' ק סק"ז, קובץ שיעורים כתובות אות רג, מעדני ארץ הל' כלאים פ"א ה"ה אות י, ועוד.

ולגבי אבקה דנו המנח"י ח"ז סי' יב אות ב והשבט הלוי ח"ט סי' רכד בדעת החזו"א דאפשר שיהיה אסור לדעת החזו"א ואולי הם הבינו דהחזו"א אוסר שרף בכל גוני ואין לי פנאי לעיין בזה כעת.

ועוד נידון נזכר באחרונים לגבי הרכבת חיטה באילן באופן המועיל לאילן, ועי' פת"ש יו"ד סי' רצה בשם שו"ת חת"ס יו"ד סי' רפז וחזו"א כלאים סי' ב אות יז ומעדני ארץ הל' כלאים פ"א ה"ה אות ט' עמ' רעג ואילך.

ולכאורה קשה דכאן לכאורה נכנסים לנידון נוסף על זרעים באילן, ואולם מבואר בחת"ס שם דכאן הוא יותר חמור מזריעת ב' זרעים דכאן הוא כעין הרכבה באילן, ולפ"ז מה שכתבתי לעיל לתלות נידון זריעת זרעים בסמוך לאילן במחלוקת הרמב"ם והראב"ד על זריעת ב' מיני זרעים יחד, וכן מבואר בחזו"א כלאים סי' ג סק"י, והוספתי דלדעת קצת אחרונים יהיה רק דרבנן כיון שהאילן זרוע, יש להוסיף ע"פ החת"ס הנ"ל דכ"ז רק אם מזבל על קרקע בסמיכות לאילן, אבל אם מכניס גרעין תפוח בתוך אילן אגוז על הגזע הוא שאלה של הרכבה וכאן נכנסים לנידון החת"ס שם, עי"ש בחת"ס שהביא כמה צדדים בזה דיש צדדים לומר שהוא הרכבה ויש צדדים לומר שאינו הרכבה כיון שאינו גדל אלא רק משביח ועי' בחזו"א סי' ב שם.

ויש לציין בזה עוד ב' נקודות, הא' דכל הנידון עד כאן הוא בשאר אילנות אבל בגפן חמור בודאי בזריעה שלא בכונה גמורה ולענין גרעינים שיש איסור לשותלם בגפן (עי' סי' רצו ס"א ס"ב) ג"כ הוא חמור עכ"פ בא"י.

ועוד יש לציין לענין דעת ראב"ד הנ"ל לענין זריעת זרעים סמוך לאילן שדנו האחרונים עד כמה צריך להרחיק, ראה חזו"א כלאים סי' ג אות י שהסתפק בזה אם הוא שיעור הרחקת זרעים מזרעים או שיעור הרחקת אילנות עי"ש.
 

אסור דאין מוכרים טבל אלא לצורך (משנה מעשרות פ"ה ויו"ד סי' שלא סעי' קיז), ואפי' אם מודיעו שהוא טבל אסור (כן מוכח במשנה שם ובשו"ע דכל האופנים הנידונים שם לאיסור ולהיתר מיירי באופנים שמודיעו וממילא בסתם מודיעו ודאי אסור וכ"כ להדיא החזו"א סי' ו סק"י).

נכנסים בזה להרבה שאלות, הנידון העיקרי הוא במה שאמרו (חלה פ"א מ"ז, שו"ע יו"ד סי' שכו ס"ב) העושה עיסה על מנת לחלק שאינו מתחייב בחלה, ובאופן שמחלק לאחר האפייה, אם בשעת אפייה לא יתחלק אינו חשוב כעושה על מנת לחלק (ש"ך סק"ה).

אמנם דנו האחרונים מה הדין באופן שיש כאן תערובת קמחים של ב' אנשים, ובנוסף לזה כוונתם לחלק לאחר האפייה, האם באופן כזה יחשב כעל מנת לחלק או לא, ובפשטות זה הוא המחלוקת בין הרמ"א שם בס"ג שמחייב בזה חלה לבין הגר"א שם שפוטר, לפי שביאר בדבר שאול סי' ו סק"ג דברי הרמ"א שם.

כמו כן דנו האחרונים מה הדין כשמחלק בפועל ללקוחות לאחר האפיה, אבל כבר קודם אפיה מפריד העיסה ללחמים נפרדים כדי לחלקם לאחר האפיה ללקוחות, האם חשוב על מנת לחלק או לא, עי' בשו"ת מנח"י ח"י סי' קי שהביא מחלוקת האחרונים בזה.

וכן נכנסים בזה לנידון נוסף של צירוף סל לאחר אפיה על מנת לחלק, דגם בזה יש צד באחרונים דכל מה שלא מועיל צירוף סל על מנת לחלק לאחר אפייה הוא רק בצירוף סל קודם אפייה על מנת לחלק לאחר אפיה אבל בצירוף סל לאחר אפייה על מנת לחלק לאחר אפייה יועיל כאן על מנת לחלק כדי לפטור, משום שכל הצירוף כאן היה על מנת לחלק בלבד, וכזה שם צירוף לא מועיל כלל, (כ"כ הג"נ גשטטנר בקובץ מבית לוי חי"ד עמש פג בשם הערך שי יו"ד סיש שכו ושו"ת משנה שכיר ח"א סי' מה, ועי' תורת לחם סי' ה' סקל"ג וחדרי דעה סי' שכו ס"א דיתכן שגם לענין דינא דהרמב"ם דלקמן שהעיסה לא תתחייב אחר כך בניד"ד לא ייחשב צירוף כלל, אולם יעוי' תורת הארץ פ"ד אות ק' דלא שייך על מנת לחלק לאחר אפייה כלל עי"ש טעמו וכן נקט הגרש"ו בקובץ מבית לוי ח"ה עמ' לו הערה ח, ועי' עוד בהרחבה במנח"י ח"ח סי מב והאחרונים שהביא שם).

ועוד לענין מצות עי' אחיעזר ח"ב סי' לז וציץ הקדש סי' כא סק"ד בשם מהרי"ל דיסקין.

ואף אם יש בוודאות אדם אחד שקונה במאפיית המצות שיעור חלה עדיין אינו ברור שהקונים האחרים מה שקנו מתחייב ג"כ, דהרי האחרונים (מקדש מעט סק"ט וחלת לחם סי' ה סי"א וסמ"א) נחלקו אם בכה"ג הקונה פחות מכשיעור מתחייב, (ואמנם הם דברו באופן שמתחלק על דעת כן, אבל באופן שאין תכנון מעיקרא כיצד לחלקו יעוי' להלן בסמוך בדברי הגרשז"א).

מ"מ על אף שהנידונים הנ"ל קיימים במצות, מ"מ לכאורה למעשה לא מועיל להחשיב על מנת לחלק אפילו מספק, כל עוד שכל אחד יכול לקנות כמה שהוא רוצה, וכמו שנקט הגרשז"א (שש"כ ח"ב פמ"ב סי"א הערה מז) לגבי מאפיות שמכיון שאין יודעים מי יקנה וכמה יקנה לא חשיב על מנת לחלק, דעל מנת לחלק הוא רק בודאי על מנת לחלק ולא בספק על מנת לחלק, כדמוכח בשו"ע שם ס"ב לגבי נחתום, וכמו שביאר החזו"א ליקוטים סי' ב סק"ב, דמכיון שהחלוקה מסופקת חייב בחלה בתורת ודאי.

ואמנם לגוף הראיה מהשו"ע שם היה מקום לחלק דאילו לגבי נחתום באופן המבואר בשו"ע שם יש צד שלא יחלק כלל את העיסה אם לא יצטרך כמבואר שם, משא"כ כאן שבודאי מחלק והשאלה רק אם אדם אחד יקנה הכל או אנשים רבים, אבל הגרשז"א לא נקט לחלק בזה, מכיון שאם אדם אחד יקנה הכל ממילא הרי הוא כמו שלא נתחלק.

אבל יש להעיר על זה, דממה שנקט השו"ע גבי נחתום שהחיוב הוא שאם לא תימכר השאור יאפנה הוא בפת אחת, משמע שלולא שיש צד כזה לא היינו מחייבים מחמת שאולי אדם אחד יקנה הכל, ואולי הטעם הוא דאם אדם עושה למכור בשוק ואדם אחד החליט על דעת עצמו לקנות הכל אין זה משנה את מהות העיסה מצד המכין את העיסה שהרי המטרה היתה למכור בשוק על יד על יד, ומבחינת המכין ההסתכלות כמו שהגיעו הרבה קונים בבת אחת, דהשינוי לא נעשה מחמתו, משא"כ במקרה של השו"ע שהשינוי נעשה מחמת הצד המכין, וממילא כשיש סיכוי שייעשה שינוי כזה חשיב שאינו בהכרח על מנת לחלק.

אולם בכ"ז הגרשז"א לא קיבל החילוק, דהרי כיון שאם מעיקרא הנחתום מוכר רק כמויות גדולות של שיעור חלה לא יהיה כאן פטור של חיוב חלה, ולכן הסתבר להגרשז"א שגם אם יש סיכוי שאדם יקנה שיעור גדול חשיב כספק על מנת לחלק דחייב בתורת ודאי, ולא הסתבר להגרשז"א לומר שיש כאן ב' דינים, ומה שאדם קונה הרבה יחד יועיל לשנות הגדרה בעיסה רק אם היה כן בדעת המוכר, דממ"נ אם מועיל מועיל ואם לא מועיל לא מועיל.

מ"מ גם הגרשז"א לא מיירי במקום שהזמינו מראש כמה חלות ואין בכל אחת מהם שיעור חלה (ובמקום שהזמינו ואין לכל אחד שיעור חלה עדיין יתכן שתלוי בנידון שתלינו לעיל בפלוגתת הרמ"א והגר"א דלהגר"א אם הקמח שייך לשני אנשים הוא כעל מנת לחלק אבל להרמ"א אינו כעל מנת לחלק כיון שלא יתחלק עדיין בשעת האפייה, ובאופן שהזמינו ויש לאחד שיעור חלה יהיה תלוי בנידון המקדש מעט וחלת לחם שהזכרתי לעיל האם כשיש אחד שיש לו שיעור חלה מחייב גם האחרים או לא).

ואמנם אם אנו באים לדון שההפרשה במאפייה לא חלה מאחד מן הטעמים האלה, ונבוא לחייב הפרשת חלה בבית על מצות שכבר הפרישו עליהם במאפייה, לכאורה ממ"נ אין צריך להפריש שוב בבית, שהרי גם אם נחשיב הצירוף של המצות כצירוף על מנת לחלק שאינו מחייב בחלה, אבל הדין הוא שגם עיסה על מנת לחלק שחילקה וחזק וצירפה שלא על מנת לחלק פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה, כמ"ש בסי' שכו ס"ד ע"פ הרמב"ם הל' ביכורים פ"ז ה"ט.

ולפ"ז לכאורה ממ"נ אין צריך להפריש שוב בבית, דאם הצירוף אינו חשוב על מנת לחלק ומחייב בחלה, א"כ הרי כבר הפרישו במאפייה, ואם הצירוף חשוב על מנת לחלק א"כ צירוף זה פוטר והעיסה לא תחזור ותתחייב אחר כך.

אולם למעשה א"א לסמוך ע"ז, חדא שכן כתב הט"ז סי' שכד סק"ד והמקדש מעט סי' שכו סקי"ג דיש לחשוש לדעת הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם שם לחייב באופן הנ"ל אם חזר וצירף את העיסה שלא על מנת לחלק, ועוד דבפרט בניד"ד שכל הצירוף נעשה רק אחר הגלגול ואחר על מנת לחלק יש צד דלא חשיב צירוף על מנת לחלק לפטור אפי' להרמב"ם דחשיב כאילו לא היה צירוף כלל, עי' באחרונים הנ"ל שציינתי לגבי נידון זה לעיל.

דין התנאי מועיל רק בדמאי על אוכל של אחרים, אבל בדבר שהוא ספק מעושר כגון בחשוד על המעשר אין מועיל התנאי על אוכל של אחרים.

בבן האוכל על שלחן אביו הורה החזו"א להקל בתנאי מכיון שיש לו רשות בכל הפירות, וכן בחור הממונה על המעשרות בישיבה.

לגבי מי שהזמין ארוחה מערב שבת בבית הארחה יש מקום לומר שמכיון שכבר שילם נחשבים לענין זה הפירות כשלו.

לענין מי שאוכל אצל אדם שמכיר בו שמעשר ומעשר שוב פעם לחומרא מועיל תנאי בזה (כעין מה שמועיל בדמאי כנ"ל).

מקורות: דרך אמונה פ"ט מהל' מעשרות ה"ז ס"ק ס"ג וציון ההלכה שם ס"ק ק"כ.

ולענין חולה שמתארח בבית חולים עי"ש מה שכתב בזה.