לכבוד הרה”ח המפואר המפורסם כמה”ר גמליאל הכהן רבינוביץ שליט”א
ע”ד מה ששאל כת”ר לענין המנהג שלא הכרתי להכניס קוויטלך במדורת ל”ג בעומר אם יש היתר מצד הדין למנהג זה, והארכתי בזה בתשובה לכת”ר בשבוע הקודם, אולם עוד שאל כת”ר לענין כשעושים כן שלא במקום קברו ממש אם יש בזה ג”כ ממש.
ובאמת אחר שכתבתי התשו’ הנ”ל נשאלתי עוד מחכ”א דלשי’ המנח”י וסייעתו (המיוסדים על כמה רבוותא קמאי כמשנ”ת בתשובה) שמותר להניח קוויטל על קבר צדיק באופנים ובתנאים האמורים מ”מ אם מניח במקו”א כגון במדורה שמא נראה כעין עובד ע”ז שעי”ז עושה הצדיק ככל יכול, עכ”ד.
והשבתי דהנה מה שרשב”י יודע מה היה בקברו זה אי’ במגיד מישרים (מהדו’ תר”מ לה ע”ב) ששמחו שקראו זוהר על מערתם, וכבר ברז”ל נזכרו בכ”מ שצדיקים הרגישו מה שדברו עמהם סמוך לקברם וגם רשב”י ואכמ”ל וכבר ליקטו המאמרים בזה, וגם במאמרים בברכות יח ע”ב משמע הכי וגם בהא דר”א בר יאשיה בשבת קנב ע”ב, אבל גם מה שחוץ לקברו אינו מופקע שיודע דהרי אור הגנוז אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו בחגיגה יב ע”ב, והוא גנוז לצדיקים כמ”ש שם, ואמנם היא גנוזה לעתיד לבוא אבל מצינו בכ”מ בחז”ל ששרתה רוה”ק על הצדיק וידע נסתרות, ומצינו גם בדור המדבר שהיה להם מעין אור הגנוז שידעו מה שבטפיח (תוס’ שבת כב ע”ב בשם ברייתא דמלאכת המשכן), ומבואר להדיא במדה”ג פרשת ויחי עמ’ תקעב (ומאמרים קודם לכן עמ’ תקסח ואילך שהם ע”פ הגמ’ בברכות שם אבל בייחוד במש”כ שם בעמ’ תקעב מבואר כן) דשייך שהצדיק יידע לאחר מותו גם מה שאינו בסמיכות לו, וכן בברכות שם ידע אבונא בהאי צערא, ועי’ מה שהארכתי בחיבורי על המדה”ג שם עמ’ תקעא בבירור ידיעת הצדיק לאחר מיתה (וגם בדפים הסמוכים).
ומאחר שנתבאר שיש ידיעה לצדיק לאחר מותו בכל מה שקורה בעולם כולו (כל’ המדה”ג שם) ממילא אם יש נוהגים לעשות כן ואינם מכוונים לע”ז אלא רק שיברכם ויתפלל עליהם הוא אמנם מנהג מחודש מאוד אבל אינו מופקע כ”כ לענין לאסרו מדינא והנח להם לישראל.
השלמה לנידון על זריקת קוויטלאך למדורת ל”ג בעומר
עקב הערות נוספות שקיבלתי על הדברים הנני לחדד שעיקרי הדברים נכתבו רק מצד גדרי האיסור וההיתר דלפי מה שנתברר אין בזה איסור מצד ע”ז ומצד דורש אל המתים, אבל מצד אם הוא טוב ונכון להשתדל בדבר זה כבר כתבתי בפנ”ע לבאר שאינו ההנהגה המסורה עי”ש ודי בזה.
ולענין מה שהעירו עוד דיש בזה משום דרכי האמורי, יש להעיר דהנה הראשונים נחלקו אם דרכי האמורי הוא רק באופן שיודעים שאינו מועיל או גם באופן שיתכן שהוא מועיל, והרחבתי בזה באריכות רבה בכמה תשובות, ולפי מה שנתברר הוא דבר שא”א להגדירו כדבר שאין בו ממש כמו שנתבאר בפנים לענין בקשה מהצדיק להשתדל עבורו לאחר מיתה, ואף שהיה מקום לטעון דעצם ההכנסה היא דבר שאין בו ממש, מ”מ כבר מבואר במרדכי בריש מס’ יומא בשם תשה”ג דבדבר שאפשר ליתן בו רמז וסימן אין בו משום איסור ניחוש ודבר שא”א לומר שאין בו טעם ותועלת מסקנת רוב הראשונים והפוסקים שאין בו איסור כמו שנתבאר במקו”א, וממילא אי אפשר להחזיק הנוהג מנהג זה כדרכי האמורי.
השלמה למה שנתבאר שאין איסור ע”ז או איסור תורה אחר למנהגי ל”ג בעומר
קיבלתי מחכמים שונים הערות על הדברים שכתבתי ותורף דבריהם פחות או יותר דמנהגי ל”ג בעומר כפי המצוי כיום הוא צורת ע”ז, והוסיפו עוד שנודע להם על איזה גוי שבא להשתחוות שם.
ואני מסכים שיותר טוב להמנע מחלק מהמעשים אשר נעשים ובכלל שעיקר עבודת ת”ח הוא לעמול בתורה (כמו שהורו בזה כל גדולי הדורות האחרונים שגילו דעתם בזה כמעט ללא יוצא מן הכלל) וכבר הרחבתי בזה בתשובתי לידידי הגר”ג רבינוביץ ע”ד שאלתו אשתקד על הנסיעה למירון, וגם לשאר עמא דארעא צאי לך בעקבי הצאן לבור דרך ישרה ולראות מה המצוות שנהגו ממתן תורה ועד עתה בימי התנאים ואמוראים והפוסקים ולילך בהם, ומ”מ כל מי שטורח לכבודה של תורה ולכבוד לומדיה ומוסריה בודאי לצדקה תחשב לו ולא יקפח הקב”ה שכר שיחה נאה.
ומ”מ ללמד חובה על מנהגים אלו שהם ע”ז לענ”ד אין הכרח לזה, מכיון ששייך שפיר ללמד על עיקרי הדברים שהם כדין, וממילא א”צ ללמד חובה, דאדרבה אמר הקב”ה כמובא ביומא עז ע”א מי זה שמלמד סנגוריא על בני והכניסוהו לפנים, וכן אמרי’ בכתובות קיא ע”ב ובסנהדרין קיא ע”א לא ניחא למרייהו דאמרת עלייהו הכי, ואמרי’ בשבת קיט ע”א תיתי לי דכי אתי צורבא מרבנן לקמאי לדינא לא מזיגנא רישא אבי סדיא כמה דלא מהפיכנא בזכותיה, ובכמה מאמרים בזוהר שהביא הח”ח ובשמיה”ל מבואר דהמלמדים זכות על ישראל למעלה הם עיקר עי”ש, ומבואר דכל כמה שאפשר לדרוש לטובה יש לדרוש.
ומאידך גיסא לגבי בלעם אמרי’ בסנהדרין דיש לדרוש לחובה לכל היותר, וכעי”ז אמרי’ במדרשים (הובא במדה”ג ס”פ שמות ועיקרי הדברים בגמ’) לגבי דתן ואבירם דכל מה שיש לך לדרוש ברשע לגנאי דרוש, וחזי’ כאן דבר והיפוכו בצדיק וברשע.
ולכן לענ”ד אף שיש עבודות ששייך להגיע בהם לע”ז מצוה לפרסם שכך הם וגם אפשר להוסיף הדברים שאמרתי לעיל, אבל מי שעושה באופן שאפשר ללמד על זה זכות בודאי שמצוה ללמד עליו זכות שאינו מתכוון לע”ז ואין זו צורת ע”ז ובפרט שהרבה מאוד מישראל עושים כן האידנא.
וכידוע שהנוב”י מהדו”ק יו”ד סי’ צג ומהדו”ת או”ח סי’ קז פקפק על אמירת נוסח לשם יחוד אף שהוא בודאי ע”פ הזוהר מ”מ עלולים עי”ז לקצץ בנטיעות, ואעפ”כ המנהג פשוט שאין נוהגים איסור באמירת לשם יחוד מכיון שאין מתכוונים לע”ז וגם מי שאינו מבין בזה אומר הנוסח על דעת הגדולים שמבינים כדין, וגם הגר”א חתים על נוסח זה שהוא מותר לאמרו לעלמא באדרת אליהו דברים א’ ה’ וכן מתבאר גם לפו”ר בהסכמתו הכמעט יחידית שנתן לסידור אור השנים, וגם בענייננו יש לומר דמשום יחידים שחטאו והוציאו הדברים מהקשרם לא יאבד עולמו (עי’ ע”ז נד ע”ב) ובלבד שרוב בנין ומנין אין מתכוונים לע”ז.
ומה שהעירו לי שהיה גוי שהגיע לאירועי ל”ג בעומר להשתחוות דרך ע”ז איני יודע מה שייך זה לנידון זה, דהוא אינו מבין ועושה כפי רגילותו, וגם איני יודע אם הוא משום ע”ז דיש מקומות שכך הרגילות לפני אנשים חשובים כמו שהוא בכמה מקומות במקרא וגם בגמ’ בכריתות אמרי’ דמשתחוה אם אין כוונתו לע”ז לאו כלום הוא, (גם אם נימא דיש איסורא דרבנן לישראל לעשות באופן שעשה הוא), ומלבד זה גם מסתמא יש אנשים פשוטים שיש להם אמירות שיש בהם שמץ של ע”ז, וכבר כתבתי דבאמת יותר טוב שלא להנהיג מנהג שאפשר לבוא ממנו אנשים פשוטים לחשש ע”ז, ועוד כמה טעמים שכתבתי, אבל לומר דהכל הוא צורת ע”ז הוא לימוד חובה שאינו מוכרח.
ושאלוני עוד בבהמ”ד מה ההיתר לומר יבטל כל הגזירות והשבתי דגמ’ הוא במו”ק טז ע”ב והכונה שהצדיק יבקש והקב”ה יבטל גזירתו, וכמובן שהכונה באופן זה דוקא, וגם מש”כ כנגד זה בסנהדרין סז ע”ב דכשפים מכחישין פמליא של מעלה הכונה ג”כ באופן זה שהקב”ה הנהיג בבריאה שיעשה כמו שיעשו ע”פ הכשפים.
*
מק"ט התשובה הוא: 127041 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/127041
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.