בשו”ע או”ח סי’ קכח ס”ג אי’ דכהן שעלה היום פעם אחת ואמרו לו לעלות ולא עלה שוב אינו עובר, ונסתפקתי מה הדין כשעדיין לא עלה אבל עלה אח”כ במקום אחר, דמחד גיסא יש מקום לומר דבזמן שאמרו לו לעלות היה מחוייב לעלות ומאידך גיסא יש מקום לטעון דכיון שעלה במקום אחר חשיב שעשה מה שאמרו לו שהרי אמרו לו לעלות ועלה [ואע”ג שרצו שיעלה בבהכנ”ס פלוני לאו כל כמיניה לומר לו מה לעשות דכל מה שמחוייב הוא רק לברך ברכת כהנים והרי בירך] וכי תימא דא”כ אין לדבר סוף יש לומר דגבול יש בדבר דאם יעלה רק למחר נמצא שהיה יום אחד שאמרו לו לעלות ולא עלה אבל אם עלה היום נמצא שאין יום שאמרו לו לעלות ולא עלה והמקור לומר דיש מהות של ברכה בכל יום דהרי אפי’ אמרו לו לעלות ולא שמע להם אינו עובר אם כבר עלה קודם לכן באותו היום (ועי’ ר”ה כח ע”ב ותוס’ שם ופמ”ג על השו”ע שם), וא”כ כ”ש אם עלה אחרי כן באותו היום יש לומר דאינו עובר כיון שעלה באותו יום ויש לומר דגם חשיב שעשה מה שאמרו לו היינו מה שהיה מחוייב לעלות מכח מאמרם.
ואא”ז הלבוש כ’ שדבר זה סברא הוא, שאם היה חייב לעלות כל פעם שיאמרו לו אפילו אם אמרו אלף פעמים ביום שיעלה אימתי יוכל לקיים שאר המצות או אימתי יעשה צרכיו, אלא ודאי לא הטילה עליו התורה מצות עשה זו אלא פעם אחת ביום עכ”ל, וכתב דכן הטעם ג”כ גבי לולב [והדימוי ללולב צ”ב דשם כתיב ביום הראשון וא”כ תלאו הכתוב ביום אחד ואפי’ במקדש דכתיב ז’ ימים י”ל דתלאו הכתוב בכל יום מז’ ימים או דילפי’ מקדש מגבולין ואף דאין שירות בלילה מ”מ בשאר קרבנות לא אמרי’ מסברא דמצוותן רק פ”א ביום דמוספין הם מצוות היום ולכך א”צ יותר מאחד לכל היום ולא מהך סברא, וצל”ע].
ובמאמ”ר חלק על הלבוש וכתב דא”צ לומר סברא בזה אלא קבלה הוא לבעלי הגמ’ [וחלק מקושיות המאמ”ר צ”ב דמה שהקשה למה צריך לומר סברא בזה כיון שהוא מוכח בגמ’ אמנם לא נשאר בקושי’ זו כ”כ אבל גם בגמ’ גופא מהדרי’ למקור או לסברא בדברי התנאים, ומה שהקשה שהתפילות נמשכות רק שליש היום מ”מ אכתי קשה דבשליש היום אין לדבר סוף, דגם בזה אין סברא שלא יוכל כל שליש היום לקיים שאר צרכיו, וגם דמה”ת מיירינן דאין שיעור לשליש היום מן התורה, ומה שהקשה שנמצא בסמ”ק ריש סי’ קיג דאם קראוהו בשוק אינו מחוייב לילך מ”מ אולי הלבוש לא ראה דברי הסמ”ק ואולי גם לא סבירא ליה ואולי תליא בנידון הפוסקים אם עקירה לרצה מביתו חשיב עקירה (והארכתי בנידון זה במקו”א) וצל”ע, ומש”כ שכן משמע בפוסקים, צל”ע כוונתו, ובלאו הכי מדאורייתא לא שייכא דברי הסמ”ק דהרי מדאורייתא אין נשיא”כ רק בתפילה, א”כ אחר דמדרבנן תקנו שנשיא”כ יהיה רק בתפילה א”כ בשוק דמי לכהן שאינו יכול לעלות וא”כ כיון שסברת הלבוש היא סברא דאורייתא מיושבת הקושי’ דהרי קודם תקנה היה מחוייב לעלות גם בשוק ונמצא דמדאורייתא אין לדבר סוף].
ועכ”פ בין לסברת הלבוש ובין להמאמ”ר אין פשיטותא לספק דידן.
ויתכן לומר דהנה יל”ע דמה גדר החיוב דכהן שאמרו לו לעלות דעובר בעשה דהרי בר”ה בגמ’ ובתוס’ שם עיקר הנידון מצד אם כבר עלה היום או לא, ולא מיירי שם בהך דינא דאמרו לו לעלות [ועי’ בהגמ”י שם בשם הירושלמי ובב”י סי’ קכח], וא”כ י”ל דהחיוב לעלות מתחיל כשאמרו לו לעלות דכתיב אמור להם, וחיוב זה הוא דבר כל יום ביומו וממילא אם יעלה אח”כ חשיב שחל עליו החיוב וקיים חיובו באותו יום ודמי בזה לכל שאר כהן שאמרו לו לעלות ועלה.
ומאידך גיסא יש לומר דהחיוב מתחיל כשאמרו לו ואז חל עליו החיוב לעשות כמו שאמרו לו ובזאת אם לא עלה כדבריהם וככוונתם לעלות שם לא חשיב שקיים דבריהם משא”כ אם אמרו לו וכבר עלה לא חשיב שאמרו לו כלל דהוא כמו שכבר קיים חובתו של יום זה.
ויתכן דההגדרה בחיוב זה דהנה לכאורה יש לתמוה למה בבבלי בר”ה שם לא הובא דין יסודי זה שצריך לעלות לדוכן רק אם אמרו לו לעלות (ומקור דין זה הביאו הראשונים מהירושלמי בהגמ”י שם ובמאירי ובב”י שם), ורק נזכר ברמז בסוטה דצריך הש”ץ להקרותם לקיים אמור להם, ולכאורה יש לומר דאמנם יש להם חיוב לישא כפיהם אבל צורת קיום המצוה היא כשאומרים להם, ובלא שאומרים להם הו”ל כמי שאין לו מי לברך, וזה גופא כבר נזכר בגמ’ דצורת המצוה שיאמרו להם [אבל צ”ב דמ”מ אם נדמה זה לפרטי מצוות עשה א”כ יש להם חיוב להכשיר פרטי המצוה עד חומש נכסים וא”כ עליהם לבקש שיאמרו להם ויהיה אסור לצאת מבהכנ”ס קודם קריאת כהנים מדין זה ולא רק משום מונע עצמו מלהתחייב במצוה (עי’ משנ”ב סי’ קכח סקי”ב) וצ”ל דכאן הדין לומר הוא מוטל על ישראל ולא דמי למי שיש לו חיוב לתקן תפיליו כדי להניחם אלא דין האמור לישראל, ועדיין צ”ב דהרי חיוב האמירה אינו חיוב כשאר מצוות וגם להחרדים המובא בבה”ל ר”ס קכח סובר דהמצוה על ישראל הוא להתברך, אלא א”כ נאמר דההגדרה היא לברך את ישראל שאומרים להם לברך אותם, וכשאין כאן ישראל שאומרים להם לברך אותם לא התחיל החיוב כלל, ואפשר שהוא דומה למי שאין לו יד ויש באפשרותו להשתיל יד כדי שיוכל לקיים מצות תפילין, דאפשר שאינו מחוייב לטרוח בזה כלל שכעת הוא פטור, אף שלגוף דין זה יש לדון ג”כ בגדרו.
].
ומ”מ גם אם לא נאמר בנוסח זה ממש מ”מ יש מקום לטעון דהמצוה היא לברך בכל יום ורק פרטי המצוה לברך כהלכתה או להתחייב לברך הוא שאומרים להם אבל המצוה היא לברך בכל יום וממילא כשאומרים להם אז מתחיל החיוב המוטל על הכהנים לברך ואינו נפקע מהם עד שיבטלו המצוה דהיינו כשיעבור היום ולא יברכו ואם נימא הכי אה”נ שאינו עובר איסור ואפשר דהשו”ע [ושאר פוסקים] לא הוצרך לומר זה משום דלא הוה ס”ד שמוטל על הכהן לקיים כל מה שיאמרוהו לברך בצד צפון או בצד דרום וה”ה לברך ציבור שלנו או ציבור אחר אלא דחיוב הברכת כהנים של התורה חל בזמן שאמרו לו לברך והחיוב הוא בכל יום ויום כנ”ל.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 111
מק"ט התשובה הוא: 146402 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/146402