מקורות: דעת הרדב"ז הובא במ"א סי' ס והפר"ח תפט דמצוות דרבנן א"צ כונה בדיעבד, והובא במשנ"ב ס סק"י וכן סובר הא"ר עי' בבה"ל שם, וכמ"ש הא"ר בסי' תפט, וע"ש בפמ"ג, וע"ע בפמ"ג שהובא בביאה"ל סי' ס' ובאשל אברהם סט סק"ג, וכך יוצא שבדרבנן מצות א"צ כונה, דעת העו"ש בבה"ל בסי' ס, וכך לכאורה צריך לצאת דעת הכנה"ג בבה"ל שם לפי החשבון שאכתוב להלן לענין ספק ודוק, ועי' גם בב"ח תעה ח בדעת הטור, אלא שכתב המ"ב שם שהשו"ע והגר"א חולקים על זה, ויש לדון מה ההלכה בזה, דמחד גיסא הוא מחלוקת בדרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל כמ"ש בע"ז ז, ובפרט דרובא מקילין, ומאידך השו"ע והגר"א רב גוברייהו, ועי' יבמות יד ע"א, וע' ע"ז שם לענין שנים חולקין ואחד גדול או שיש באחד מן הצדדים רוב.
ומיהו בשער הציון תרצ מא כ' שהכרענו בסי' ס שאין לחלק בין דאורייתא לדרבנן, והיינו שמה שנקט המ"ב בלשונו בסי' ס' אך וכו' ר"ל בזה דמה שהמ"א מפרש בדעת השו"ע זה אינו דהשו"ע גופיה לא סבירא ליה כן.
ומיהו הביאוה"ל בסי' ס מדמה ברכות על מצוה דאורייתא כשלא כיון בברכה לדין ספק ברכות, משמע דנקט דבדרבנן גמור שאינו ברכה על דאורייתא פשיטא שלא יברך עוד כדין ספק ברכות, ואולי בספק ברכות החמיר יותר, ולכך בברכות לא הכריע להחמיר בדרבנן ולברך כשלא כיון, ואפשר עוד דבברכה עצמה שלא כיון לא שכיח שבירך על המצוה ולא נתכוון לשום ברכה, ומעשיו מוכיחין כעין מ"ש המ"ב שם בשם החי"א ע"פ הירושלמי, ורק שכיח שלא כיון במצוה שעשה שבזה הסתפק המשנ"ב אם יברך.
ולכן לא מיירי המשנ"ב בלא כיון בברכה עצמה.
לתשובה זו פורסמו 7 תגובות. לצפיה בתגובות לחץ כאן.
מק"ט התשובה הוא: 2848 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/2848
לכאורה בעניין שנים מקרא אין לזה גדר "מצוה דרבנן" לעניין כוונה, דהא מצינו בשו"ע: "מלמדי תינוקות אין צריכים לחזור ולקרות הפרשה בשבת", ונראה הטעם, דכל שקרא שנים מקרא הרי סוף סוף "השלים פרשיותיו עם הציבור".
יש"כ על הראי' הנפלאה ואחר החיפוש מצאתי שיש כמה מחברים מזמנינו שאכן הביאו ראי' זו, ובשו"ת אבני ישפה ח"ח סי' סו הוסיף עוד דבמשנ"ב סי' ס' סק"ט ע"פ הט"ז שם יש משמעות דקריאה כזו עם קטנים היא בחזקת בלא כוונה גם אם מכוון שהקטן יתלמד על הברכה, ולכאורה לפ"ז כל שכן שאין מכוון את הקטן אלא להבנה בעלמא.
והנה הראי' לעצמה היא ראיה חשובה, אבל באמת צריך תלמוד למה תקנה דרבנן לא יצטרכו לה כוונה, ואולי אין כאן תקנה גמורה כשאר התקנות, ולכן גם ממילא הקילו לגבי כוונה, וצ"ע א"כ ההגדרה בזה, דהא עיקר הסכמת הפוסקים בשנים מקרא ואחד תרגום שהוא חיוב כשאר חיובים, ממילא יל"ע מאי שנא מכל חיובי דרבנן דבעי' כוונה למאן דמחייב כוונה.
והנה לכשנתבונן נראה דמלמדי תינוקות שבזמנינו אינם בכלל דין זה, והטעם הוא שבזמנם באמת היו קורין עם התינוקות בפרשת השבוע, אבל האידנא כבר נתבטל לגמרי מנהג זה, ואם כן מבואר שבאמת היתה בזמנם כזאת הכוונה והנחיה של המלמדי תינוקות כלפי עצמם לטובת תלמידיהם שילמדו את פרשת השבוע וישננוה היטב, וכלשון הפוסקים דמסתמא כבר קראו שנים מקרא, וא"כ אולי הכוונה המחוייבת כשקורא שנים מקרא היא קריאה ולימוד ועיון בפרשה שקורין בבית הכנסת אע"פ שאינו מכוון לצאת ידי התקנה ממש, מ"מ כיון שקורא מה שקורין בבכהנ"ס ומכוון ללמוד קריאה"ת אולי זה עיקר התקנה.
והשתא זה עדיפא על מה שמלמד את הקטן לומר הברכה, דכשמכוון ללמד את הקטן לומר הברכה אינו מכוון לברכה דנפשיה כלל, אבל כשמלמד את הקטן את פרשת השבוע הרי מקיים בזה עיקר התקנה ללמוד ולשנן את פרשת השבוע וללמד הוא לימוד חשוב ומשובח מללמוד ובודאי הללמוד כלול בללמד.
ובאמת זה דבר שצל"ע בפני עצמו לענין הגדרת מצוות צריכות כוונה למאן דסבר שמצוות צריכות כוונה בדרבנן, האם ההגדרה היא לכוון לקיים את רצון חכמים או לכוון את המטרה ואת טעם הדברים, וכיון שתקנה זו היא פרט ותוספת במצוות קריאת התורה ממילא כשמכוון ללמוד קריאת התורה ולשננו אפשר דסגי בזה, ויל"ע בזה.
אבל אה"נ שהראיה עצמה היא ראיה נפלאה וחשובה וצריכה תלמוד ובירור בענין דברים אלו, ולולי דמסתפינא הו"א דזה נאמר לפי הדעות שא"צ כוונה בדרבנן, רק דאפי' השו"ע (שהמשנ"ב החמיר לדעתו) וכל הפוסקים כולם העתיקו דין זה ולא אשתמיט חד מינייהו לחלוק על זה, וצ"ע.
נלענ"ד, דלא שייך כלל דין "מצוות צריכות כוונה" אלא בתקנות שתוקנו מעיקרא במניין, כגון נ"ח נט"י, ברכות, שופר היו"ט שני וכדו',
אבל נראה שרוב הדברים שבתלמוד כגון זה וכגון עוד דברים רבים, שאמורא או תנא מסויים אומר שיש לנהוג כך, אין זה בגדר תקנת חכמים אלא הנהגה בעלמא (שאולי מצד חשיבותה נחשבת כחיוב), ובמהלך הדורות קיבלו עליהם דין זה (כגון בעצם קבלת התלמוד) ומאז נעשה כחובה, אך מעולם זו לא תקנה שתוקנה במניין.
לעצם החקירה בכוונת מצוות דרבנן, הרי זו חקירה ידוע בהגדרת מצוות דרבנן, האם כל עניינם הוא כבוד חכמים וכל מצוות דרבנן נחשבות כמצוה אחת, או דלמא כל מצוה דרבנן נחשבת כמצווה בפ"ע, וראיתי שבספר דרך הקדש לגרמ"א עמיאל זצ"ל, וכן בספר שארית יוסף (וורמן) ח"ג, כיוונו בזה לדבר אחד ותלו בזה מחלוקת הרמב"ם והרמב"ם בעניין גדר לא תסור.
אבל לכאורה לעניין גדר מצוות צריכות כוונה אין לזה שייכות, דלא מצינו כוונה אלא להוציאו מכלל מעשה רשות, כגון שהיה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, או תוקע לשיר, אבל לא מצינו בשום מקום שמצד מצוות צריכות כוונה יצטרך כוונה לעניין תוכן המצוה.
בלי נדר אשתדל לברר ענין הכוונה בדרבנן. לגוף החילוק אין החילוק אם נתקן במנין וגם יום טוב שני איתא בגמרא שלחו מתם בפרק קמא דביצה, ואפילו יום טוב שני של ר"ה הוא רק אחת מן הדעות שם וגם הרבה דינים דרבנן נזכרו בגמרא בשם יחידאה וכך הלכה ויש לציין דלגבי שניים מקרא גופא נזכר הענין כבר בברייתא קדומה כמבואר בגמ' שם בברכות דף ח' אבל הלשון לעולם ישלים וכו' יש צד רחוק דאין הכונה חיוב מן הדין לענין שנים מקרא וסעודת מוצ"ש .
לא מצאתי המקורות שצירפת, האם תוכל לציין לגבי דרך הקדש היכן מופיע הדבר וספר שארית יוסף היכן ניתן לעיין בו.
ניתן למצוא הספרים הללו באוצר החכמה, (פתוח בחינם בשבוע הקרוב)
דרכי משה (עמיאל) דרך הקדש שמעתתא א פרק ד (עמ' נ' והלאה)
שארית יוסף (וואהרמאן) ח"ג סימן א, וכעת ראיתי שמציין שכתב בזה יותר באורך בשארית יוסף חלק א' סימן י"ז
יישר כח.
וכעת הרחבתי עוד בדברים שדנתי כאן (וחזרתי בי מההצעה שכתבתי כאן לענין הכונה בזה)