מי שנשך בשר ולא טעם ולא לעס, האם מחוייב להמתין שש שעות

לגבי טעימה בלבד כתבו כמה אחרונים שאינו צריך להמתין ו' שעות ולגבי לעיסה מבואר בהלכה שצריך להמתין ו' שעות, לגבי נשיכה בשיניים ראוי להחמיר.

מקורות: יעוי' בטוש"ע ביו"ד ר"ס פט שהזכירו הלשון והלועס בשר לתינוק שצריך להמתין לחשוש לדעת הרמב"ם שהוא משום בשר הנכנס בין השיניים, והפשטות שלעיסה היא שמרכך את הבשר לתינוק על ידי פעולת הלעיסה, שבזה נכנס הבשר בין שיניו ונשאר שם למשך זמן, ואינו כולל גם נשיכה לשם החזקת הבשר בשיניו, ונקטו באופן זה משום שבזה יש לעיסה דייקא, שצריך ללעוס כדי לרכך את האוכל, ומינה נשמע לכאורה, דהיכא שהיה רק נשיכה גרידא, כמו מי שהוצרך להחזיק בשר בשיניו משמע דא"צ להמתין ו' שעות.

ויעוי' טעם הרמב"ם שהזכיר הטור לחשוש בלעיסה לפ"ז הלשון הוא בשר שבין השינים וכו', [עי' גינת וורדים למהר"א הלוי יו"ד א' סי' י"ז (בדפו"ח הוא י"ד) מה שביאר בזה, וגם אם נימא דשומן גזרי' אטו בשר אבל נשיכה אטו לעיסה יש לומר דלא גזרי' כיון שנשיכה לא מחלף באכילה כמו הכנסה לפה דלהלן], ולפ"ז משמע עוד שבנשיכת בשר בלבד אין מה לחשוש, שהרי בזה אין כ"כ חשש שבנשיכה גרידא כבר נשארו שאריות בשר בין השינים.

אולם יש מקום לדחות שלעיסה היא שם כולל גם לנשיכה בשיניים.

ויש לציין בזה עוד שיש מהאחרונים [הפמ"ג בשם מנח"י בדעת הלבוש] שגרסו בטור אפכא דאדרבה לטעם של רש"י שההמתנה של ו' שעות הוא משום שומן יש להמתין ו' שעות גם בלועס, וא"כ לפי טעם זה של רש"י שהוא משום טעם ולא משום ממשות, א"כ יש סברא לומר דה"ה בנשיכה שייך שיהיה ממשות.

ויעוי' בזבחי צדק פט ה דאם הכניס בשר לפיו לטעום והוציאו שלם אינו בכלל טעימה ולעיסה שחששו הטושו"ע, וכ"כ בהגהות מהרש"ק וכה"ח סקט"ז וע"ש סק"ד, ומ"מ גם מדבריהם אין ללמוד לענייננו דשמא נשיכה קרי ליה כבר לעיסה.

ויש להוסיף בזה דמבואר ברמ"א ר"ס פט וש"ך סק"ג ע"פ ר"ן שאם מצא בשר בין השיניים אינו צריך להמתין מאז ו' שעות (אלא בעי רק קינוח והדחה) עכ"פ באופן שלא בלע את הבשר שמצא [ולענין אם בלע את הבשר עי' בחידושי הפלאה ובאחרונים מש"כ בזה], אלא שאין מכאן ראיה על נושך בשר גמור ושלם שלא נאכל ולא נלעס שלא יצטרכו להמתין אחר אכילתו, דאוכל שנלעס אפי' לענין בשר בחלב הרי דעת הרמב"ם שאחר ו' שעות חשיב כמעוכל וכמו שאינו אוכל, כמ"ש הפרישה סק"ב והפמ"ג בדעת הרמב"ם, ואע"ג דחוששין גם לרש"י הרי רש"י להדיא לא מיירי במי שלא אכל כמו שנתבאר בטור לפי גירסתינו וגירסת הפוסקים, וכמו שנתבאר גם בדברי הזבחי צדק והאחרונים הנ"ל שבהכנסה לפיו גרידא אין חשש כלל, א"כ לרש"י א"צ לבוא לזה שהוא כבר מעוכל, כיון דבלאו הכי הרי לא אכלו, ומה שצריך לבוא לזה שהוא מעוכל הוא רק לבאר דעת הרמב"ם למה אינו מחוייב לשיטתו להוציא שיירי מפיו אם רוצה לאכול גבינה, ואם תמצא לומר שבלועס בשר אפי' אם מנקרו לפי שיטת הרמב"ם צריך להמתין ו' שעות א"כ מועיל ההמתנה ו' שעות כדי להחשיב הבשר כמעוכל (ועי' בערוך השלחן שהאריך לחלוק על הסוברים כן ונקט דהרמב"ם מתיר בניקור תוך ו' שעות, ולדידיה עכ"פ חשיב כמעוכל רק לענין אם אינו רוצה לנקרו), עכ"פ לענין נושך אין ראיה שאין דינו כלועס.

ומ"מ הפשטות שנשיכה אחת אינו בכלל לעיסה והבו דלא לוסיף עלה שאפי' לעיסה הוא רק מטעם ספק בין הטעמים דרש"י והרמב"ם, ואפי' אכילה גמורה אינו מוסכם בפוסקים שמחוייב להמתין ו' שעות מדינא דגמ', דיש בזה מחלוקת הרי"ף והרמב"ם והתוס' ושאר פוסקים [והשעה שנהגו בזמן הרמ"א שהביא רמ"א בר"ס פט אינו מדינא דגמ' כמ"ש בבהגר"א שם אלא כעין פשרה להחמיר כדברי הזוהר אחר שבפי' הגמ' תפסו להקל כהתוס' כנגד הרי"ף וסייעתו].

ורק יש לציין דלפי סברת הלבוש שגרס בטור דלפרש"י שהוא מחמת שומן יש להמתין גם בלועס לתינוק, א"כ יש יותר סברא לומר דנושך הרי הוא כאוכל, כיון שהעיקר לחייב לועס הוא מחמת התדבקות שומן, וא"כ יש לכלול בזה גם נושך, אבל הפוסקים והנו"כ גרסו כלפנינו.

ומתחילה חשבתי שיש להקל בזה כיון שיש כמה צדדים להקל כנ"ל (ועי' ברעק"א מה שכתב להקל מכח זה אם כי אין דבריו שייכי לענייננו דהוא מיירי גם מצד המנהג שנהגו בזמנו כהרמ"א והאידנא כבר לא נהגו כן), וגם דנשיכה אחת שלא לצורך אכילה אינו בא מיד לבין השיניים, אולם בסופו של דבר משכתי ידי מלהקל בזה, מכיון שמצאתי בלשון האחרונים הנ"ל (כה"ח סק"ד בשם האחרונים שהובאו לעיל) נזכר הלשון שאם טעם בלשונו, ומשמע שבאו לאפוקי אם השתמש בשיניו, שאז באים אנו לידי חשש שמא נכנס בשר בין השיניים.

מק"ט התשובה הוא: 4154 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/4154