יעוי' בש"ך וט"ז ונו"כ ביו"ד סי' רכא ס"א שכתבו בשם הרא"ש הטעם דכלים שדרכן להשכיר הוא בכלל האיסור הוא משום שדרך לשוכרן בממון, והרי מכיון שחוסך לו ממון יכול לקנות על ידי זה מאכל, וממילא הו"ל הנאה המביאה לידי מאכל.
ולפ"ז דבר שאין דרכו שמשיג מאכל גם אם יש היכי תמצי להשיג בו מאכל על ידי טובת הנאה לכאורה אינם בכלל איסור זה.
ומ"מ באופן שאכן יפעל על ידי כלי זה להשיג ממון לכאורה הוא בכלל מה שאסור הנאה המביאה לידי מאכל, וכמבואר בשו"ע שם דכל תשמישי אוכל גם אסור ליהנות מכלי חבירו ואפי' טבעת להיראות בה בבית המשתה.
וכנ"ל מה שנתבאר בפוסקים שכלים שאין דרכן להשכיר אינו בכלל האיסור, היינו רק מחמת שכלי זה עצמו לא נחשב לגבי השואל כמי שמשתמש בו, אולם אם השואל עצמו שואל על מנת להשכיר להרויח בזה כסף למטרת עצמו (בהסכמת המשאיל) והולך ועושה כן, לכאורה הוא שוב בכלל איסור הנאה המביאה לידי מאכל.
ומה שהסתפקת לגבי מה שאפשר להשיג ממון על ידי שמרצה חידו"ת לחכם שנותן ממון על זה אם יהיה מחמת זה איסור לשאול ספר, הנה זה ברור שאם שואל ספר למטרת זה לא גרע מטבעת להיראות בה בבית המשתה, אבל יש להסתפק באופן שאינו מתכוון לזה להדיא אלא שאחרים עושים כן, האם דמי לכלי שאם אחרים משכירין כיוצא בו אסור, או דכאן הוא קל יותר.
ונראה דאכן כאן הוא קל יותר, דהרי לא נאסר טבעת להיראות בה בכל מקום אחר מלבד בבית המשתה, למרות שיש אחרים שמתראין בטבעת בבית המשתה, וקל להבין.
מק"ט התשובה הוא: 122242 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/122242