האם זקן בשנים צריך לעמוד בפני זקן בן שבעים הצעיר ממנו ומה הדין במבוגר ממנו

יעוי’ בבהגר”א בהל’ אבלות שכתב שאין ת”ח מחויב בכבוד ת”ח הקטן ממנו, ולכאורה ה”ה בזה ועי’ בשו”ע יו”ד  ס”ס רמד דמשמע שמי שגדול בזקנה יש לכבדו יותר מהקטן ממנו בזקנה עכ”פ כששוים בחכמה ויש לדון אם ה”ה לענין קימה לפטור הצעיר לקום.

ובשו”ע שם סעי’ ח כתב שני חכמים ושני זקנים אין אחד צריך לקום מפני חבירו, אלא יעשה לו הידור ע”כ, וזקן היינו זקן ממש בשנים כמבואר שם בשו”ע בסעיף שלפני זה, ולפו”ר משמע דאפי’ הצעיר שבהם אינו מחוייב לעמוד מפני הזקן ממנו כיון ששניהם זקנים, ולכאורה השיעור בזה לדעת השו”ע שם ס”א הוא מבן שבעים.

ולכאורה נראה שנחלקו בנידון זה הטור והבאה”ג מחד גיסא והר”ן והגר”א מאידך גיסא, דהבאה”ג ע”פ הטור בביאור דברי הרמב”ם סובר בטעם דין זה דכיון שעומדין מפניו אין לו להתבזות בפניהם, ומבואר להדיא בטור בביאור דברי הרמב”ם דמטעם זה גם זקן ליניק וחכים אינו עומד דכיון שעומדין לזקן אין לו לעמוד מפניו אע”פ שגדול ממנו בחכמה.

אבל הבהגר”א סובר [כן מבואר מלשונו שכתב בתוך דבריו אף על גב שהיו גדולים כמותו עי”ש] דמשום שאינו גדול ממנו, וכעי”ז בהרחבה בר”ן קידושין יד ע”א המובא בב”י דהוא מטעם שרק בגדול ממנו [או עכ”פ שלמד ממנו עי”ש] צריך לעמוד אבל בת”ח קטן ממנו לא, וא”כ לפי דבריו דברי השו”ע אמורים בשוין.

אולם יש לדחות דגם לדברי הטור הרי קאי על דברי הרמב”ם שזקן כנגד יניק וחכים אין צריך לעמוד משום שהם שוים שלכל אחד יש מעלה שאין לחבירו משא”כ כשיש זקן שאינו חכם כנגד זקן והוא חכם אפשר שבזה מודה הטור שצריך לעמוד מפניו, וממילא גם בשני זקנים שאחד זקן יותר מחבירו אולי צריך לעמוד מפניו.

וז”ל הטור, ל’ הרמב”ם מי שהוא זקן מופלג בזקנה אף על פי שאינו חכם עומד לפניו ואפי’ חכם שהוא ילד עומד בפני הזקן המופלג בזקנה (היינו מי שיש מפניו חיוב קימה) ואינו חייב לעמוד כדי קומתו אלא כדי להדרו וכו’ ע”כ [לשון הרמב”ם] ואיני יודע למה כתב שאינו חייב לקום מפני הזקן כדי קומתו דהא מהך קרא ילפינן זקן וחכם וכמו שצריך לקום מפני חכם מלא קומתו כך צריך מפני הזקן ואפשר שלא אמר שא”צ לעמוד לפני הזקן מלא קומתו אלא ילד חכם שכיון שצריכין לנהוג בו ג”כ כבוד אין לו להתבזות לקום מפני הזקן אלא שיעשה לו הידור אבל כל אדם צריך לקום מפני הזקן מלא קומתו והכי מסתבר נמי בשני חכמים או בשני זקנים שאין אחד צריך לקום מפני חבירו אלא יעשה לו הידור ע”כ מהטור.

והנה אם נרצה לבחון הדברים לפי דקדוק לשון הטור נמצא לכאורה סתירה מרישא לסיפא, דהרי בתחילת דברי הטור הביא לשון הרמב”ם דמיירי הפטור רק לגבי יניק וחכים, אבל בסוף דבריו שהזכיר שני חכמים ושני זקנים מן הסתם לכאורה מסתימת דבריו מיירי אפי’ בזה גדול מזה.

ואם נרצה ליישב הסתירה נצטרך להעמיד סוף דברי הטור באמת רק בשוין דאילו בזה גדול מזה מודה דאחד חייב בכבוד חבירו, ועי’ גם בסוף הסימן בדברי השו”ע דמבואר שם שהקטן חייב בכבוד הגדול (ואם כי שם מיירי לגבי הקדמת כבוד ויש לדחות דדוקא שם שהנידון מי להקדים על פני חבירו, דלגבי שאחד יכבד חבירו אינו מחוייב).

ובאמת השו”ע כתב רק כסוף דברי הטור ואעפ”כ לא נמנע הגר”א לפרשו דמיירי רק בשוין, וא”כ גם בלשון הטור שייך לפרש כן.

רק שהטור עצמו הזכיר טעם יותר מהשו”ע דאם עומדין מפניו לא יתבזה לעמוד בפני אחרים, וטעם זה לכאורה בכל גווני שצריך לעמוד אבל יש לדחוק דאה”נ טעם זה אינו מספיק אלא בשוין או עכ”פ באופן שלכל אחד יש מעלה על פני חבירו.

ויש להוכיח כן דהרי טעם זה כ’ הטור על לשון הרמב”ם הנ”ל גופא שהזכיר שרק אינו עומד מפני יניק וחכים ומשמע דזקן עומד מפני זקן וחכם וחזי’ שכלל זה שמי שעומדין מפניו לא יעמוד מפני אדם אחר אינו כלל גמור דכשיש טעם הגון שהוא וכולם חייבים בכבוד הגדול אינו ביזיון, ועי’ במתני’ רפ”ז דיומא חזן בהכנ”ס נותנו לסגן וכו’ וכולהו מפני כבודו דכה”ג ועי’ ביומא ט ע”ב דריש לקיש לא משתעי וכו’ אפי’ עם ת”ח.

ועוד יש להוכיח דכלל זה (שמי שעומדין מפניו אין לו לעמוד מפני אחר) אינו כלל גמור בכל מקום, דהרי ת”ח שבבבל עומדין זה מפני זה והטעם שמלמדין זא”ז כמ”ש הב”י בשם הר”ן, ועוד דהרי הטור גופיה הביא דמהר”ם מיום שעלה לגדולה לא ראה אביו, ואמאי דהרי פטור מעמידה בפני אביו כיון שעלה לגדולה וחזי’ שאין כלל כזה הפוטר מכל חיובי קימה מי שעומדין מפניו.

והנה דברי השו”ע הם בודאי דברי הטור ולא דברי הר”ן, חדא דהרי הם לשון הטור ולא לשון הר”ן שהביא בב”י שם, ועוד דהרי הר”ן כתב דרק אפשר שבשוין א”צ לעמוד זה בפני זה, והרי דברי השו”ע לכל הפחות מיירי בשוין אם לא נרצה ליישב דאחד מהם גדול מחבירו ואז הוא ודאי דלא כהר”ן, אבל אפי’ אם נעמיד דברי השו”ע בשוין עדיין אינו כהר”ן דהרי הר”ן לגבי שוין לא כתב בהכרעה אלא כמסתפק בלשון אפשר ולא החליט הדברים אלא לגבי קטן ממנו שלא למד ממנו.

והיה מקום לטעון דרק באחד מהם מופלג בחכמה מחבירו עדיף המופלג מחבירו אבל באחד מופלג בזקנה מחבירו אין זה עדיף מזה דכולם בכלל זקן דהרפתקי עדו עליה, אבל בשו”ע הנ”ל בסוף הסי’ ובבהגר”א שם סקכ”א מוכח לא כן אלא דמופלג בזקנה עדיף עי”ש דלפי חשבון הדברים בבהגר”א שם יוצא דאחד מופלג ואחד אינו מופלג המופלג עדיף וכ”ש אם שניהם בזקנה בלבד ואחד מהם מופלג ולא נאריך בזה.

אחרי הדברים והאמת האלה נתבאר שהעיקר לדינא דזקן וחכם עומד אחד מפני חבירו אם הוא גדול ממנו, חדא דכן דעת הר”ן שצריך לעמוד הקטן מפני הגדול וכך למד הגר”א בשו”ע וכך משמע גם בשו”ע בסוף הסימן דגדול חייב בכבוד הקטן וגם בחשבון הדברים בטור שהביא בשם הרמב”ם הדין דלעיל רק על יניק וחכים משמע דבגדול ממנו צריך לעמוד מפניו כמו שנתבאר לעיל יעו”ש.

ומאידך גיסא היו ב’ טענות כנגד זה, אחד דמסתימת לשון הטושו”ע לא משמע כן, וכתבנו לדחות הראיה דהגר”א למד שיטתו בשו”ע גופיה וא”כ אין לדייק היפך בזה, והטענה השניה דטעם הטור לפטור עמידת זקן מפני יניק וחכים [אלא רק הידור בלבד] הוא מפני שמי שעומדין בפניו אין לו להתבזות אבל טענה זו נדחתה כמו שנתבאר.

אולם שוב חשבתי דעדיין לשון הטושו”ע קשה מאוד לפ”ז דהרי נזכר ששניהם זקנים והרי א”א לצמצם ואחד גדול מחבירו ואפי’ אפשר לצמצם מ”מ אינו מצוי שלא יהיה אחד גדול מחבירו, ולא משמע דהטור מיירי באופן זה ששניהם שוין בזקנה, ולמה אין מחוייב הקטן לעמוד מפני הגדול, אלא דצ”ע דבאמת בבהגר”א למד לגבי חכם דהפטור הוא רק בקטן ממנו ולפמשנ”ת מדברי השו”ע בסוף הסי’ שיש מעלה למופלג בזקנה יותר על פני זקן פחות, וכמשנת”ל ע”פ הבהגר”א שם.

ומה שיש מקום לומר בזה דגם מה שנתבאר שם הוא דיש מעלה למופלג על פני שאינו מופלג אבל אחד זקן ואחד זקן ממנו חשיבי שוין, ובזה הכל מיושב.