אמנם בגמ' ספ"ק דסוטה יד ע"א נזכר שעיקר מטרת משה להיכנס לארץ היתה כדי לקיים מצוות התלויות בארץ, אבל מבואר במפרשים שעיקר השראת השכינה בא"י, וכמבואר ברמב"ן שעיקר קיום המצוות בא"י, וכדאי' ברז"ל שליצחק לא היה רשות לצאת מן הארץ מפני שהוא עולה תמימה ואז לא נהגו מצוות התלויות בארץ בתורת חובה, והיינו מפני שהי' עולה תמימה, וכן אי' במקובלים שא"י הוא התלבשות השכינה כביכול במקום וכעי"ז אי' במקובלים על לה"ק, ועי' בגנזי רמח"ל.
וא"כ בודאי שיש קדושת א"י גם בלא מצוות התלויות בארץ וכמ"ש ארץ אשר עיני ה' אלהיך בה וגו' ועי' תענית י' ע"א ונדרים כב ע"א, ולא לחינם נקראה חו"ל בירמי' אדמה טמאה, משום שהוא באמת משולל קדושה, ולכך כתיב וכפר אדמתו עמו וכמו שדרשו ז"ל עי' בשלהי כתובות ובמד"ר פ' ויחי.
ומה דאי' לגבי משה רבינו שנתאוה להיכנס מחמת מצוות התלויות בארץ, היינו דלולא טעם זה היה לו לקבל הגזירה מאחר שזה היה רצון ה', אבל מאחר שהי' יכול לקיים רצון ה' על ידי המצוות התלויות בארץ לכך נתאוה לבטל הגזרה כדי לקיים מצוות אלו, אבל הקדושה לבד לא היה די בזה כדי לבטל הגזירה שנגזרה ברצון ה'.
הוספה מלאחר זמן
מה שהפנית אותי לדברי ספר דרך נשר [לאקס עמ' קעט ואילך] שטען שהוא מחלוקת ראשונים, הנה עיינתי בקצת מדבריו ולא ראיתי טעם מספיק להוכיח שסובר הרמב"ם שאין קדושה עצמית לא"י מלבד מצוות התלויות בארץ.
דהנה מה שיש דינים שתלויים ביישוב ישראל, הנה גם הרמב"ן שודאי בתוקף סבירא ליה שיש לא"י קדושה עצמית מודה שיש דינים שמשתנים במקומות לפי כיבושים ולפי דעות בגמ' כמבואר בהרבה במקומות, וגם הרמב"ם גם אם חולק על הרמב"ן בענין ההלכה בקדושת ארץ ישראל האידנא אינו בהכרח שסובר שקדושת א"י היא רק מחמת דיני מצוות התלויות בארץ, דיש לומר שכך נתקבלה הלכה שהקדושה תלויה בגדרים אלו, וכמו תפילין שיש בהם פגם ואינם מרובעות אין בהם קדושת תפילין, ומקוה שחסר קורטוב אין טובלין בו, וזה אינו אומר שמחמת כן קדושת תפילין היא רק מחמת דבר מסויים, וטהרת מקווה רק מחמת דבר מסויים, אלא שכך נתקבלה הלכה בגדרי הדברים.
וגם אם נאמר לדעת איזה מן המפרשים שהרמב"ם כלל מצוות א"י במצוות כיבוש ז' אומות אינו בהכרח שסובר שאין קדושה לא"י דהנה הרבה מצוות בתורה כוללים כללים ופרטים, ולא תמיד אנו יודעים לעומקו של דבר מה נכלל בפרט ומה נכלל בכלל, ובהרבה דברים נחלקו המפרשים מה כלל ומה פרט ומה פרט של מצווה פלונית או פלונית ואם יש פרט של כמה מצוות יחד, ויעוי' בריש ספר מעלות התורה מה שהביא בשם הגר"א, אבל זה אינו טעם לומר שסובר הרמב"ם שאין קדושה עצמית בא"י.
לא קראתי כל דבריו מחמת צמצום הזמן העומד לרשותי, וגם איני בטוח שבעל החיבור הנזכר חולק על עיקר הדברים שכתבתי בדברי הביאור שכתב לדעת הרמב"ם, שכן גם הוא יתכן שמודה הוא שהדברים נקבעים לפי מצוות התלויות בארץ אבל סו"ס אחר שנקבעה הקדושה קדושת א"י היא קדושה עצמיית לכל דיניה וסגולתה, וזה פשוט ומבואר בהרבה מקומות במקרא ורז"ל שחו"ל הוא מקום טמא ומסואב [ספר ירמיה] וא"י הוא מקום קדוש ומטהר ומסוגל לכל טובה ולאריכות ימים [פ"ק דברכות] ולמידות טובות [נדרים כב] ולכפרת עונות [עי' מד"ר ויחי וסוף כתובות], והקב"ה בעצמו מייחד כל טובה וברכה לארץ ישראל [עי' תענית י ע"א] למעלה מדרך הטבע [עי' גיטין נח], ונאמרו עליה אין סוף דבחים במקראות ובדברי רז"ל, וכל דברים אלו מפורשים בחז"ל בהרבה מקומות [וכבר נתחברו כמה חיבורים ללקט מאמרי חז"ל בזה, ויש אחד מהם שנדפס עם הסכמת הנצי"ב], ולא אאריך בזה ובודאי שאין דעת הרמב"ם לחלוק על זה, אם כי הרמב"ם יתכן שלשיטתו שסובר שיש טעמים שכליים למצוות, אבל אחרי שנקבעה המצווה ע"פ גבוה ממילא סגולתה היא למעלה למעלה לאין ערוך, וגם הרמב"ם בטעמים השכליים מעולם לא שלל שיש טעמים אלהיים שלא באו לידינו אלא שסבר שהתורה כפי שנתנה לידינו נתנה לנו באופן שנוכל להבין טעמים מספיקים להגיונה גם בשכלינו כהיום.
לתשובה זו פורסמו 2 תגובות. לצפיה בתגובות לחץ כאן.
מק"ט התשובה הוא: 5878 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/5878
ייש"כ על ההערה. הוספתי התייחסות לדבריך אלו בסוף תשובתי.