ישיבות שנשארו בהם ספרים והישיבה מוכרת את הספרים או מחלקת לכל מאן דבעי אחרי הכרזות שמי שמשאיר ספר תעשה הישיבה כרצונה האם אפשר לקנות מהם

הנוהג להקל ולקנות משם אין למחות בידו כיון שכמה גדולים קיימו המנהג בזה עכ"פ באופנים מסויימים (ע"ע במ"מ דלהלן וכן וכן בצי"א חי"ב סי' פח).

ומ"מ לא לחינם המדקדקים אינם אצים ברגליהם לקנות ממקום כזה לכתחילה עכ"פ במקרה רגיל, מכיון שיש כמה שאלות המתעוררות בזה באופנים שונים (ראה באריכות בתשובת אגרות שלום סי' כח באריכות, נדפס בקובץ טובים השנים ח"ג), ומלבד זה לפעמים יש כאן בין אדם לחבירו ואהבת לרעך כמוך ומה דעלך סי לחברך לא תעביד וכו' [וזכורני שפ"א הייתי נוכח שמכרו גמ' שת"ח מיוחד ומופלא כתב עליה הגהותיו החשובות, ובעוה"ר שכח הגמ' בבהכנ"ס ומיהרו התלמידים לקנותו כדי שיוכלו להשתמש בפרי עמלו להנאתם, ויעוי' בגיטין במעשה דשוליא דנגרי וכו' עד ובאותה שעה נחתם גזר דינם].

ועיקרי דבריו של בעל אגרות שלום יש להתחשב בהם ומ"מ אעיר על דבריו כמה הערות.

ראשית, מה שדן שם מצד שמנהג המפקיע ממון צריך להיקבע בב"ד חשוב שבדור, יש לציין בזה דבכ"מ? יש משמעות בשו"ע ורמ"א שמנהג א"צ להקבע דוקא על ידי ב"ד חשוב שבדור דיש עוד אופני מנהג שנקבעים על ידי מנהג העולם וזה קובע כמה עניינים בדינים ובפרט דין השייך לבהכנ"ס, ויש לדון בכל דבר לפי עניינו.

וכ' השו"ע חו"מ סי' ז ס"ב ואם עשו תקנה או שיש מנהג בעיר שדייני העיר ידונו אף על ענין המסים דינם דין ומקורו מהרא"ש בתשובה כלל יג סי' כ דהוא כמו שקיבל עליו קרוב או פסול, ולכאורה הכונה בזה דגם א"א לבעל דין למחות מאחר שכך נהגו.

וכן בשו"ע חו"מ סי' לז סכ"ב עכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתם והסכמתם ועל ההקדשות ועל כל ענייניהם וכשרים אפילו לקרוביהם כיון שקבלום עליהם ע"כ.

וכן ברמ"א בסי' יד וכל זה מדינא אבל נהגו בזמן הזה וכו' עכ"ל, וע"ע סי' יז ס"ג.

ויש לציין לדברי שו"ע חו"מ סי' מב סט"ו לשון שרגילים לכתוב בשטרות אע"פ שאינו מתיקון חכמים אלא שנהגו ההדיוטות לכתוב במקום ההוא הולכים אחריו ואפי' לא נכתב דנין אותו כאילו נכתב ע"כ, וכתב הרמ"א והוא הדין תקנות הקהל או דבר שהוא מנהג בעיר, וכתב הש"ך בסקל"ו ואפי' לא נכתב דנין אותו כאילו נכתב פי' דמסתמא היה דעתו שיכתוב כן  ולפ"ז משמע בפשיטות דהיינו דוקא שידוע שידע מזה וכו' עכ"ל, עי"ש ובבהגר"א סקל"ט.

ובבהגר"א סק"מ הביא ראיה מירושלמי דמגילה לענין ז' בני העיר, ויש לציין דבפוסקים לענין מכירת בהכנ"ס מבואר דבני העיר בלא ז' בני העיר דינם כז' טובי העיר בלא בני העיר, וא"כ יש ללמוד מזה דמנהג קבוע בעיר הו"ל לכה"פ כז' טובי העיר, ומשמע דלא רק לענין ט"ס בשטרות (המדובר בבהגר"א שם) בלבד קאמר דדברי הירושלמי לא שייכי רק לענין זה.

שנית, מה שהיה פשוט לו שמנהג זה לא נקבע בב"ד חשוב שבדור אינו פשוט לי שהוא מוגדר כך, דהרי הכותבים מנהג זה הם האג"מ ח"ב חו"מ סי' מה סק"ב והמנחת שלמה ח"ג סי' קו סק"ג והמנח"י ח"ח סי' קמו והגריש"א (ראה תורת הישיבה פי"ז ה"ג עמ' רלט) והשבט הלוי ח"ט סי' שח וע"ש ח"י סי' רעח, כל אחד בסגנונו ולשיטתו, וגדול שבדור הרי יש לו דין ב"ד חשוב שבדור כדאי' בתוס' דגיטין על ר"ת, וגם בלא ב"ד כלל, וכמ"ש השו"ע סי' ב' שגדול הדור יש לו כח להפקיע ממון, וכן הש"ך שם סקי"א ע"פ הפוסקים דגדול הדור שאין גדול כמוהו רשאי להפקיע ממון מדין הפקר ב"ד הפקר, ויש לציין דגמיר וסביר דינו כמומחה כמ"ש הסמ"ע סי' ג סקי"ד, וא"צ סמוכים להפקיע ממון כמבואר בשו"ע ריש סי' ב, וכמו שהובא בשם החזו"א לענין כתיבת פרוזבול לפני הרב, וכ"ש לפני רב שכל דור כפופים לו, ועכ"פ כשכמה גדולי הדור הסכימו לתקנה זו לכאורה יש מקום לומר מצד זה שיש כאן תקנה קבועה לאפקועי ממונא.

שלישית, מה שדן שם מצד אסמכתא לא ברירא לי דחשיב אסמכתא כיון שאין כאן אלא הזנחה, וגם מטעם שכחה מה שדן שם מצד א'ו'נ'ס אינו מוסכם בפוסקים בעלמא דשכחה חשיב א'ו'נ'ס, עי' בביצה גבי הוא סמיא ובמג"א, ובפרט כאן שמתנה מראש ששכחה לא תועיל לו, וא"כ יש לו להזהר כשהוא עוד זוכר שלא לשכוח.

רביעית, יתכן שיש מפוסקי זמנינו שסברו כשכשם שלז' טובי העיר בעיר קי"ל שיש להם כח להפקיע ממון, וכמ"ש הרמ"א בחו"מ סי' ב וכן נוהגין ככל מקום שטובי העיר כעירן כבית דין הגדול ומכין ועונשין והפקרן הפקר כפי המנהג ואף על פי שיש חולקין וסבירא להו דאין כח ביד טובי העיר באלה רק להכריח הצבור במה שהיה מנהג מקדם או שקבלו עליהם מדעת כולם אבל אינן רשאים לשנות דבר במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי או להפקיע ממון שלא מדעת כולם מ"מ הולכי אחר מנהג העיר וכו' ועי"ש בש"ך עוד דעות, כך שעכ"פ לפ"ד הרמ"א ראשי ומנהלי הישיבה יש להם דין ז' טובי העיר לגבי כל המקום המוגדר כשטח הישיבה לגבי כל מה ששם.

חמישית, אעיר מה שהובא באגרות שלום שם בשם אוצרות התורה לרמז על סוגי' דאבדה מדעת, הנה כמו שציינתי בתשובה אחרת (לענין רהיטים ברחוב בערב פסח) דלפי מה שנתברר מהפוסקים הש"ך והעה"ש אין כזה היתר בד"כ של אבידה מדעת ועכ"פ אין היתר כזה כאשר בעל החפץ אינו רוצה בכך, וכ"ש להנוהגים כדעת מחבר השו"ע בודאי שאין היתר בזה כמבואר בתשובה הנ"ל.

ועוד אעיר על מה שראיתי מחבר אחר שכתב שלמכור הספרים הוא בודאי ניח"ל לבעל הספרים לשמור לו דמי המכר ולהביא כשיבוא, כמו שמצינו כעי"ז לגבי אבדות שמתכלין שדינם שמוכרן בב"ד או בלא ב"ד כמבואר בחו"מ, והוא תמוה טובא, ראשית, דאם בא ליישב המנהג הרי אין נוהגים כלל להביא דמי המכר למאבד (ועי' בתורת הישיבה שם מה שהובא יותר מזה בשם הגרשז"א), שנית, נוהגים לתת אף בחינם כאשר אין קונים, שלישית, הרי בד"כ הספרים במכירה נמכרים בהרבה פחות ממחירם בשוק למחצה לשליש ולרביע ואף פחות מכך, רביעית הרי הרבה פעמים הספר גדוש בהערות או חלק מסט או קשה להשגה, ובודאי בהרבה מאוד מקרים לא ניחא ליה כלל שיימכר בינתיים, חמישית הרי בודאי שאם יעכב אצלו את הספר בלא מכירה הערך הממוני עבור המאבד יהיה יותר מלמכור כעת את הספר, ולכאורה דיני מכירת אבידה נאמרו רק באופן שאינו כך.

עוד אעיר דמה שיש שציינו להמג"א סי' קנד סקכ"ג בשם האגודה ריש מעילה דמצא דבר בבהכנ"ס זכה בו הנה אינו נידון מצד ייאוש (ויעוי' ברמ"א מש"כ לענין אם שייך ייאוש על ספרים), וגם אינו נידון לענין דרך הינוח, אלא רק מצד דין זכיית הקדש בא לומר דאין זכיה לבהכנ"ס למציאה.

מה שיש שציינו לדברי המחנ"א הל' קנין חצר סי' ח דשומר קונה אחר ייאוש, הנה רבים חלקו על דין זה (ראה דבר משפט סי' רנט וחת"ס אה"ע סי' פב ודברי גאונים כלל מז סק"ו), וגם יש שכתבו דהמחנ"א מיירי רק בפקדון גוי (ראה הישר והטוב כא עמ' 64 במ"מ הנ"ל בענין דברי המחנ"א), ועכ"פ זה ודאי שהרבה לא התייאשו אלא רק לא באו לקחת או לא זכרו לקחת וכל מקום לפי עניינו.

מק"ט התשובה הוא: 123782 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/123782