שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

{עש”ק פ’ וישב ע”ו פ”ק קרית ספר יע”א} שאלה – יל”ע דמצינו כמה חילוקים בין חלום יוסף הראשון לחלומו השני. חדא, דבחלום הראשון נאמר ותשתחוין לאלומתי, ומאידך בחלום השני כתיב ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, משמע לי בעצמי, ויעויין בח”ס ...קרא עוד

{עש”ק פ’ וישב ע”ו
פ”ק קרית ספר יע”א}

שאלה – יל”ע דמצינו כמה חילוקים בין חלום יוסף הראשון לחלומו השני.

חדא, דבחלום הראשון נאמר ותשתחוין לאלומתי, ומאידך בחלום השני כתיב ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, משמע לי בעצמי, ויעויין בח”ס עה”ת דנקט שהשתחוו לכוכב הי”ב ודבריו צ”ע.

ועוד מצינו חילוק בין יחסי האחים אליו בחלום הראשון לבין יחסיהם בשני, דאחר החלום הראשון נאמר ויוסיפו עוד שנא אותו, ואחר החלום השני נאמר ויקנאו בו אחיו.

עוד מצינו דבחלום הא’ כתיב ויגד לאחיו, ואילו בחלום השני נאמר ויספר אותו לאחיו, ויל”ע בכ”ז (מחכ”א).

תשובה ראשית הדברים מה שתמה ע”ד הח”ס, אמת הוא שפשטות המקראות הן שהשתחוו לו בעצמו, אבל גם בשכל טוב ראיתי שכ”כ, וז”ל, ואחד עשר כוכבים כנגד אחד עשר אחין וכן בכל מקום נזכרין שבטי ישורון כנגד משטרן של מזלות משתחוים לי כך ראה שמשתחוים י”א מזלות למזלו שהוא י”ב ע”כ.

וי”ל דהכתוב סמך על מה שביאר מתחילה שהיה לו אלומה ולזה השתחוו, ולכך לא חש לבאר תו כ”ז, דממילא שמעינן לה שהשתחוו למזלו.

וז”ל פי’ ה”ר חיים פלטיאל מבעלי התוס’, ואחד עשר כוכבים משתחוים לי שאלו { ר”ל שאלו את ה”ר ברוך וכו’.

}הר”ר ברוך היה לו לומר משתחוים לכוכבי כמו שאמר לאלומתי ותירץ דא”כ שהיה אומר שהיו משתחוים לככבי והיו משיבים לו אתה משקר במה אתה יודע אם זה הככב שהשתחוו לו שלך הוא או של אחר הוא כי אין לך כח למשול בככבים אבל באלומות אדם מתקן בעצמו אלומות ויכול בטוב לומר אלומתי עכ”ל.

וי”ל בכונתו דבאמת השתחוו לכוכבו, והוא הרגיש שזהו כוכבו שלו וניכרין דברי אמת, אבל כיסה מה שראה מטעם הזה.

על חילוק השני י”ל דהנה בפ”ט דברכות איכא למאן דאמר על חלום שנשנה שהוא חלום אמת, ולכך רק אחר החלום השני התחילו מתקנאין בו, דאילו בחלום הראשון היו סבורין דמקרה הוא בעלמא, אבל אחר הישנות החלום פעמיים התחילו מתקנאין בו.

[ומה”ט ג”כ רק אחר החלום השני נאמר ואביו שמר את הדבר].

אכן יעויין בפי’ ה”ר חיים פלטיאל שכתב, ויחלום יוסף חלום ויוסיפו עוד שנא אותו תימ’ וכי עבור שראה חלום שנאוהו וכי מה היה יכול שראה חלום בדרך כל אדם שחולם בלילה מתוך השינה ופי’ הר”ר יוסף מאורליי[נ]ש דאמ’ בעלמא אין חלום אלא מתוך מחשבותיו שחושב על מטתו כדכתיב רעיונך על משכבך סליקו ויוסף כמו כן אמרו לו אחיו מתוך שאתה חושב עלינו מחשבות רעות שאתה אומר למלוך עלינו לכך נראו לך החלומות הללו עכ”ל, ולפי דבריו נראה דבאמת לא היתה קנאה בפעם הראשונה אלא שנאה וכפשטות הדברים.

אכן ראיתי בלק”ט שכתב כבר בחלום הראשון ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנא אותו היינו דתנן הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם עכ”ל, וכן מבואר בפי’ הרד”ק, וא”כ היתה כבר קנאה מתחילה, אבל י”ל דהשתא נתוסף קנאה על קנאתו, מכיון שהוציאה התורה בפעם הב’ כבר בלשון קנאה.

מאידך גבי יוסף שהיה לו סימן בחלום הראשון שהוא אמיתי, וניכרין דברי אמת, ולכן לגביו היה זה כבר רק סיפור בעלמא בפעם השניה, אבל בפעם הראשונה היה כאן הגדת דברים כיון שעדיין לא אמר להם זאת מעולם.

והשתא ראיתי בפי’ מהר”ם אלשיך שהקשה י”ב קושיות, והקו’ הי”ב היא, מהו אומרו אחר כך ויקנאו בו אחיו ולא אמר כבראשונה ויוסיפו עוד שנא אותו ומה ענין ואביו שמר וכו’ עכ”ל, ואין כאן המקום להעתיק כל אריכות לשונו הנעימה, ועיי”ש.

ויעויין עוד בפי’ תולדות יצחק שעמד ע”ז ועל עוד הרבה קושיות ע”ש בכל לשונו.

קרא פחות
0

שאלה למה ומדוע נוהגים לומר בהבדלה במוצ”ש כל הציבור ליהודים היתה אורה ושמחה וכו’. נשמח לתשובה *** תשובה לכבוד מע”כ שיחי’ שלום רב אומרים זה לסימן טוב כמבואר ברמ”א או”ח סי’ רצ”ו ס”א, מאותו הטעם שאומרים שאר הפסוקים במוצא”ש כמבואר שם, וכמש”כ בדרכי משה שם סק”א ...קרא עוד

שאלה

למה ומדוע נוהגים לומר בהבדלה במוצ”ש כל הציבור ליהודים היתה אורה ושמחה וכו’.

נשמח לתשובה

***

תשובה

לכבוד מע”כ שיחי’

שלום רב

אומרים זה לסימן טוב כמבואר ברמ”א או”ח סי’ רצ”ו ס”א, מאותו הטעם שאומרים שאר הפסוקים במוצא”ש כמבואר שם, וכמש”כ בדרכי משה שם סק”א וז”ל, ונהגו עכשיו לומר הנה אל ישועתי וגו’ (ישעיה י”ב ב’), כוס ישועות אשא וגו’ (תהלים קט”ז י”ג), ליהודים היתה אורה וגו’ (אסתר ח’ ט”ז), והכל לסימן טוב ואין חובה בדבר עכ”ל.

וכ”כ הלבוש מנהג זה, וע”ש מה שכתב על מנהג זה: ‘ולולי המנהג מפורסם כל כך, הייתי אומר שטוב יותר לומר ראשונה כוס ישועות אשא, ואח”כ הנה אל ישועתי, ואח”כ ליהודים היתה אורה, כי היה נראה לי המנהג באלו הפסוקים שהם כולם לסימן ברכה והם כנגד השלשה ברכות הראשונות של הבדלה, דהיינו כוס ישועות אשא כנגד ברכת הכוס שהוא בורא פרי הגפן.

והנה אל ישועתי וגו’ כנגד ברכת הבשמים שבאים להשיב הנפש יתירה שהיתה בשבת כמו שיתבאר בסימן שאחר זה, כי עליו שייך לומר הנה אל ישועתי, וגו’ שיבטח בו יתברך שיושיעהו בהשבת הנפש בצירוף שאר ישועות אשר יבטח בו יתברך, ופסוק ליהודים היתה אורה כנגד ברכת הנר, אלא שהעולם נוהגין לומר כוס ישועות לאחר הנה אל ישועתי, ויש סומכין אותו לברכת בורא פרי הגפן.

ונוסח המחזור ויטרי (חלק א’ סימן קן) שונה קצת מהנוסח הנ”ל, כיעו”ש.

ובספר המנהיג (הלכות שבת עב) כתב, שמנהג ספרד לומר זמירות לפני ההבדלה וכו’, ויש לו סמך בירושלמי בפרק אין עומדין.

ע”ש.

וזהו ג”כ הטעם שאומרים כל ויתן לך במוצ”ש לסימן טוב, כמש”כ הטור, ועי’ בזוה”ק בהקדמה סי’ ח’.

ויעוי’ בערוך השלחן סי’ רצ”ו ס”ח שכתב בבהכ”נ מתחילין מברכת בפה”ג וכל בעה”ב בביתו מתחילין בפסוקים לסימן טוב והצלחה הנה אל ישועתי ושאבתם מים בששון לד’ הישועה ד’ צבאות עמנו ויש מוסיפין גם ד’ צבאות אשרי אדם ד’ הושיעה ליהודים היתה אורה ומסיימין כן תהיה לנו ואומרים כוס ישועות אשא ולמה אין אומרים אותם בבהכ”נ כדי ללמד לההמון שאין זה מהבדלה ועוד דכיון דאמרו מקודם ויתן לך הרי כבר אמרו הרבה פסוקים לסימן טוב עכ”ל.

ומבואר דאם כבר אמרו שם ויתן לך א”צ לומר אלו הפסוקים, ועוד מבואר בדבריו מקור לאמירת כן תהיה לנו.

ובפסקי תשובות אות ו’ הביא מליקוטי מהרי”ח את המנהג שהשומעים אומרים ליהודים היתה אורה, כמו שנהגו הרבה היום, וע”ש עוד מנהגים שהביא (ועי’ בכתב עת זכור לאברהם חולון, תשנ”ז – תשנ”ח, במאמר סדר ומנהגי ההבדלה אות י”ג, בית אהרן וישראל קי”ב, תשס”ד).

ויתכן הטעם שהציבור אומרים ליהודים ולא הפסוקים האחרים משום ש’ליהודים’ קאי על הקהל, שלהקהל היתה אורה ושמחה וגו’, משא”כ כוס ישועות אשא קאי על המברך, וכן שאר הפסוקים נאמרו בל’ יחיד, ולא בל’ רבים, ולא יאה לאומרן בציבור יחד, ומ”מ הוא מוציאם בשאר הפסוקים הללו.

(עוד יש לציין שהר”צ הכהן מלובלין בכמה מקומות נחית לענין זה שאומרים בהבדלה ליהודים וגו’, ראה פרי צדיק כי תשא אות ט’, פ’ זכור אות י”ג, קדושים אות י”ד).

בכבוד רב

***

קרא פחות
0

לכתחילה אמנם העדים צריכים להמיתו, אך אם עשה כן נתכפר לו חטאו ולא חשיב מאבד עצמו לדעת. מקורות: חדא דמצוה על כל ישראל להמיתו, והוא מכללם, ובדיעבד יצאו בכל אחד מישראל (גם כשהעדים יכולים להורגו), כמו שיתבאר. ב’ דגם החובל במי שנגמר דינו ...קרא עוד

לכתחילה אמנם העדים צריכים להמיתו, אך אם עשה כן נתכפר לו חטאו ולא חשיב מאבד עצמו לדעת.

מקורות:

חדא דמצוה על כל ישראל להמיתו, והוא מכללם, ובדיעבד יצאו בכל אחד מישראל (גם כשהעדים יכולים להורגו), כמו שיתבאר.

ב’ דגם החובל במי שנגמר דינו אינו חייב כמבואר בסנהדרין פה ע”א וברמב”ם פ”ה מהל’ ממרים הי”ב מטעם דהוא גברא קטילא או מטעם אחר [עי’ בחי’ ר”ן שם ובחי’ סנהדרין קטנה] וכ”ש ההורגו שהרי קיים בזה עיקר הציווי, (אף דלכתחילה אסור לאחר להרגו כשאפשר לקיים יד העדים וגו’ וכמבואר ברמב”ם פי”ד מהל’ סנהדרין ה”ח, ומסתבר דאינו לעיכובא, ועי’ עוד בזה במנ”ח מצוה רצו ד”ה ודע דאף אם לא ייחדו, וע”ע בדברי הר”ן שהבאתי בתשובה ד”ה מי שהוא גואל הדם וכו’ ומה שנו”נ שם בדבריו, ולכאורה גם דברי הר”ן שבחובל חייב תשלומין יתיישב רק אם נימא דחשיב רציחה ולכן בחובל חייב בתשלומין, אבל יש לדון בזה כיון דחבלה גרידא בלא מטרת מיתה אלא נתנה לזה רשות, וע”ע משנה אחרונה נגעים פי”ד מ”ט ומנ”ח מצוה תסב, ועי’ בתשובתי ד”ה מי שהוא גואל הדם וכו’ מה שכתבתי עוד בענין זה), וה”ה ההורג את עצמו, דלא יהא חמור מאחר ההורגו.

ג’ דקי”ל שאול בן קיש שאיבד עצמו מותר כמבואר בהרבה ראשונים ע”פ הב”ר, ואע”ג דלא דמי לגמרי כיון שכאן חיוב המיתה ע”פ דין מ”מ אין בזה חילוק לעניננו, ויש גם צד לומר דכיון שהוא גברא קטילא יותר מותר להורגו מאם אחר רודפו.

ואמנם הי’ מקום לטעון דכיון שמחוייב למות ע”פ ב”ד ממילא לא נאמר בו היתר זה של “אך” דמכם שמתיר לאבד עצמו, דהיתר זה נאמר כדי להציל אדם ממיתה שאינו מחוייב בה (ליהרג בפחות ביזיון), ומ”מ יש לומר הבנה בזה דכיון שעומד למות ממילא הו”ל כגברא קטילא לענין זה שמותר לאבד עצמו, כיון שלא נאמרה קצבה לדבר כמה שיעור ביזיון מותר להרוג עצמו כדי למנוע מזה, א”כ יש לומר דההגדרה היא כנ”ל שעומד למות, אבל עדיין יש לדחות דבעינן משהו ביזיון או צער שמונע מעצמו ולזה הותר להרוג עצמו, אבל עדיין אינו ברור דצער או ביזיון לחוד אינו מתיר לאבד עצמו, אלא דבצירוף המיתה אז הצער מתיר לו לאבד עצמו, ואינו מוכרח, וע’ בחיבוריהם של בעה”ת עה”ת פרשת נח.

ד’ דיש אחרונים שטענו שמי שאיבד עצמו מחמת צרות ורדיפות לא חשיב מאבד עצמו וגם אם לא נקבל דבריהם כ”כ מ”מ דבריהם מסתברים מצד עצמם בגברא קטילא כמו בניד”ד.

ה’ במעשה דיקום איש צרורות למדו מזה האחרונים (שבו”י ח”ב סי’ קיא והגהות הרד”ל קידושין פא ע”א) דמי שחטא מותר להרוג עצמו לכפרה וכן הביאו את דברי השטמ”ק ומהרי”ט בכתובות קג ע”ב גבי ההוא כובס שיצתה בת קול וכו’, וכן למד הרד”ל מעובדא דר’ חייא בר אשי בקידושין שם דמותר לאדם להרוג עצמו לכפרה, ודלא כיפ”ת שהביא השבו”י שם שקצת נסוג מהגדרת ההיתר, ועי’ ברכ”י יו”ד סי’ שמה ס”ג.

ו’ יש להוסיף עוד דאדם שנגמר דינו למיתה אסור לו לברוח מב”ד, ורק לגבי בועל ארמית נאמרו לגבי הקנאי דיני רודף, אבל לגבי חייבי מיתות ב”ד שנהרג בדין לא נאמרו שום דיני רודף על הב”ד (ע”ע במנ”ח מצוה הנ”ל דהרחיב הענין על עוד מחוייבי מיתה אבל במחוייבי מיתת ב”ד שנגמר דינם הוא פשוט ואי”צ לפנים), ואסור לו להלחם בב”ד ולא לברוח מהם, וחזי’ שוב את הנקודה שגם לגבי עצמו הוא מתייחס כאדם שחייב מיתה.

ז’ עי’ עוד בתשובה אחרת (ד”ה מי שהוא גואל הדם וכו’) שציינתי עוד לדברי הגמ’ בשבת קלו ע”א שהחובל בנפל חשיב לענין שבת כמחתך בשר בעלמא אם כי שם הגדרים אחרים כיון שלא נולד עדיין כתיקונו, כמו שהערתי שם, ובנגמר דינו לא בהכרח נאמר דינא דמחתך בשר, וע”ע במנ”ח שם בהגדרת עובר במעי אמו לענין רציחה.

וכ”ז דלא כמו שהביא כת”ר מספר מדרש אליהו לבעל השבט מוסר (פרק ח) שכתב וז”ל, מספקא לי על מי שנגמר דינו למיתה וקדם והרג לעצמו אם נקרא מאבד עצמו לדעת, כי אפשר שלא נקרא מאבד עצמו דכתיב “יומת המת” השווהו הכתוב למת, או אפשר שגזרתו יתברך שיחיה עד אותה שעה שימיתוהו בית דין, ודעתי נוטה שאינו יכול, וטוב שיטלה מי שהניחה ותהא מיתתו כפרה, משא”כ ממית עצמו אין אותה מיתה כפרה על העון שעשה.
ועוד שבהורג עצמו קודם שימיתוהו בית דין, נראה כבועט על גזרותיו שגזר עליו המיתה הזאת ומאבד עולמו עכ”ד, ואילו לפי מה שנתבאר (וכן מה שנתבאר באידך תשובה הנ”ל ד”ה מי שהוא גואל הדם וכו’), אכן א”א לו להרוג עצמו כיון דלכתחילה יד העדים תהיה בו בראשונה, אולם בדיעבד לא חשיב כאיבד עצמו לדעת אלא ככל אחד מישראל שאם הרג נתקיימה המצוה בזה בדיעבד, וגם היתה לו כפרה דלא גרע מיקום איש צרורות שלא היה גמר מיתה.

קרא פחות
0

היינו הך ואין חילוק בדבר וכמבואר בדברי החת”ס סי’ שמו שאף יש מקום להזהר למאן דקפיד גם בעיון בדינים אלו, ופשוט דגם מס’ שמחות הוא בכלל זה, דאפי’ בבירור תשובה בענין אבלות נזכר שם בחת”ס שנסתכן מחמת זה עי”ש.

היינו הך ואין חילוק בדבר וכמבואר בדברי החת”ס סי’ שמו שאף יש מקום להזהר למאן דקפיד גם בעיון בדינים אלו, ופשוט דגם מס’ שמחות הוא בכלל זה, דאפי’ בבירור תשובה בענין אבלות נזכר שם בחת”ס שנסתכן מחמת זה עי”ש.

קרא פחות
0

שאלה שלו’ אני צריך מקור לב’ דברים אלו בדברי היעב”ץ, תודה מראש. כתב היעב”ץ וז”ל, ידוע מה שאמרו רבותינו ז”ל כי משה ואהרן היו מוכרחין למות במדבר, שאם היו נכנסין לארץ ישראל לא היה עוד משם מות ומשכלת, לא חורבן ולא גלות, ולפי ...קרא עוד

שאלה

שלו’

אני צריך מקור לב’ דברים אלו בדברי היעב”ץ, תודה מראש.

כתב היעב”ץ וז”ל, ידוע מה שאמרו רבותינו ז”ל כי משה ואהרן היו מוכרחין למות במדבר, שאם היו נכנסין לארץ ישראל לא היה עוד משם מות ומשכלת, לא חורבן ולא גלות, ולפי שצפה הקדוש ברוך הוא שעתידין ישראל לחטוא ויתחייבו גלות ושיחרב הבית, לפיכך לא הכניסם.

והרי זו עבירה לשמה, ועל דרך שאמרו במקושש, שעשה להורות חומר איסור שבת.

עכ”ל.

א.

היכן הוא אמרו רבותינו.

ב.

היכן אמרו במקושש וכו’.

תודה.

א.

ט

***

תשובה

הדבר הראשון ראה במדרש פטירת משה, נדפס בבתי מדרשות ובאוצר מדרשים ערך משה, שם יש דבר כעי”ז.

המדרש הזה לגופו הועתק ג”כ בספר פתרון תורה דברים ובקצת קיצור בדב”ר פרשה אחרונה ומשם לילקו”ש בנוסח הדב”ר.

הדבר השני מובא בתוס’ ב”ב קי”ט ע”ב בשם מדרש, עי’ בט”ז דברי דוד במדבר טו, לב, ואור חדש פסחים ה.

***

שאלה חוזרת

יש”כ רב.

עוד אחת וגדולה היא אלי: מה שדרשו גם כל חלי וכל מכה וגו’ זו מיתת צדיקים, ולא מצאתי.

א.

ט

***

תשובה

המדרש הזה כצורתו הובא ג”כ במלבי”ם תורה אור ניצבים כט, טו; הפלאה כתובות ח ע”ב; משך חכמה דברים כח, סא; מנח”י ח”ז הקדמה ד”ה ובזה י”ל, ערבי נחל לבעל הלבושי שרד ניצבים דרוש ו.

ועוד.

[ועי’ אלשיך משלי כז].

בדברי חז”ל כצורתו ממש לא ראיתי, אבל יתכן שכונת חכמי ישראל בזה היא למש”כ עשרה הרוגי מלכות אוצר מדרשים עמ’ 445 עי”ש.

***

קרא פחות
0

מש”כ להוכיח מדברי הרמב”ם יש לציין כי בסה”מ מצוה ט”ז כתב הרמב”ם “שציונו להקהיל את העם ביום השני של סוכות” הרי שנקט בפירוש שזמן ההקהל הוא בבוקרו של מוצאי יו”ט ראשון, וכ”כ בפירוש המשניות סוטה פ”ז מ”ח וא”כ מה שנקט ...קרא עוד

מש”כ להוכיח מדברי הרמב”ם יש לציין כי בסה”מ מצוה ט”ז כתב הרמב”ם “שציונו להקהיל את העם ביום השני של סוכות” הרי שנקט בפירוש שזמן ההקהל הוא בבוקרו של מוצאי יו”ט ראשון, וכ”כ בפירוש המשניות סוטה פ”ז מ”ח וא”כ מה שנקט בהלכות חגיגה מוצאי היינו אחר, וע”ד הא דאמרי’ בתענית כט.

מוצאי שבת ופירש”י יום ראשון, יעו”ש, וא”כ אכן שמחת בית השואבה היתה בליל מוצאי יו”ט ראשון ואילו ההקהל היה למחרתו, ויעו’ להאדר”ת בזכר למקדש פרק ג’ אות ב שנסתפק באיזה זמן היה בבוקר.

ואעתיק בזה מה שכתב הרש”ז כהן בעומקא דפרשה היו”ל במודיעין עילית גליון שנ”ו:

מצות הקהל או מצות שמחת בית השואבה הי מינייהו קדים

אודות מאי דהסתפקנו בגליון שנ”ג בהא דתנן בסוכה (נא.

) ששמחת בית השואבה במוצאי יו”ט הראשון של חג, ובמוצאי שנת השבע איכא נמי מצות הקהל מדאורייתא, ותחילת זמנה במוציו”ט הראשון, וכדתנן בסוטה (מא.

) פרשת המלך כיצד, מוצאי יו”ט הראשון של חג, ומשמע שזמנה בלילה, וכ”כ בשיירי קרבן על הירוש’ בסוטה פ”ז ה”ח, ובתפאר”י שם (מח).

[וכן נראה מהרמב”ם בפ”ג מחגיגה ה”ג דכתב, “אימתי היו קורין במוציו”ט הראשון של חג הסכות שהוא תחילת ימי חולו של מועד”, ונראה מייתור הלשון דאתא לאשמועינן שתחילת זמנה כבר בלילה].

ומעתה איכא לספוקי איזה מצוה עבדינן ברישא, אי מצות שמחת בית השואבה, או דילמא מצות הקהל.

וזכינו לקבל בזה תשובה ממרן שר התורה והיראה הגר”ח קניבסקי שליט”א, שכתב “הקהל קודמת דהא בירושלמי קאמר שאז הבדילו”.

ושמא כוונת דבריו, דהנה תנן בסוטה מא.

פרשת המלך כיצד וכו’ וקורא מתחילת אלה הדברים ועד שמע והיה אם שמוע עשר תעשר וכי תכלה לעשר וכו’ ברכות שכהן גדול מברך המלך מברך וכו’.

ואיתא בירוש’ (פ”ז ה”ח) אמר רבי אבהו ולמה קורין עשר תעשר, כי תכלה לעשר, על ידי שיצאו ישראל משביעית לשמינית, שלא לשכח את המעשרות.

רבי חגיי בעא קומי רבי יוסי ואינו צריך להבדיל, אמר ליה כבר הבדיל מראש השנה.

ובפשטות כונת הירוש’ דבתחילה ביארו טעמא דמילתא דקורין בהקהל פרשיות דמעשרות, דכיון דבכל שנת השמיטה לא קיימו מצות מעשרות, וכדי שלא לשכח את המעשרות, קרא לפניהם פרשיות המעשרות להזכירם שצריך לשוב ולעשר.

והדר פריך דכשם דבמוצ”ש ובמוציו”ט עבדינן הבדלה, כן ניעבד הבדלה במוצאי שביעית בין קודש לחול, וקסברי דעבדינן ההבדלה ביחד עם מצות הקהל, וא”כ אמאי תנן שברכות שכהן גדול מברך, המלך מברך, והיינו שבע ברכות, הא איכא עוד תרי ברכות דהבדלה שהמלך מברך לאחר קריאת הקהל, וע”ז משני שכבר הבדיל מראש השנה, (יעויין בזה בפנ”מ וק”ה ורידב”ז וטל תורה וגליוני הש”ס להגר”י ענגיל על הירוש’ שם עמ’ עה).

ובשיירי קרבן תמה בזה טובא, דהרמב”ם לא הזכיר כלום הבדלה זו, ותו דמנין שיש הבדלה בשמיטה, ולכך ביאר דבאמת אין כונת הירוש’ דעבדינן הבדלה משום השביעית, אלא ההבדלה היא רק משום הקדושת יו”ט דחג ראשון של סוכות, אלא דקשיא ליה לירושלמי אמאי קתני דהמלך בירך שבעה ברכות לאחר ההקהל, הא איכא עוד תרי ברכות של ההבדלה דיו”ט, דקס”ד דהמלך עושה את ההבדלה סמוך להקהל, שהיא נמי בלילה, וע”ז משני הירושלמי דכבר הבדיל מראש, ול”ג מראש השנה, והיינו שכבר הבדיל קודם קריאת הקהל דהא היו צריכים לעשות הבימה למלך.

ומעתה, אי נימא דקודם שמחו בשמחת ביה”ש והדר קיימו מצות הקהל, נמצא דקס”ד דההבדלה נתאחרה מאוד ולא מסתברא, אך יל”ע דאדרבה לענין הבדלה אמרינן בפסחים קה ע”ב אפוקי יומא מאחרינן ליה כי היכי דלא ליהוי עלן כטונא, וי”ל.

וביותר נראה לבאר דאי עבדינן שמחת ביה”ש והדר הקהל, נמצא דשמחת ביה”ש היתה לפני הבדלה, והא אין החליל דוחה יו”ט, וכן התיקון גדול שעשו לשמחת ביה”ש מלאכה גמורה היא, ובפשוטו עשו התיקון במוציו”ט וכמתני’ בסוכה שם, ולא יתכן דעשו כ”ז לפני ההבדלה, אלא מוכח דהקהל קודם.

ועי’ בהר”א אב”ד בספר האשכול עמוד כא, ובשו”ת תמים דעים סימן קעד דכתבו, ראיתי מי שמברך על הדלק”נ חנוכה קודם שיבדיל, וטעות הוא שאין עסק בעולם קודם הבדלה במוצ”ש, ואילו היה אפשר להבדיל קודם שידליקו הנר שמברכים עליו בורא מאורי האש, לא היינו מאחרים ההבדלה וכו’, וההבדלה מצוה בהדלקת נרות חנוכה, והיא ראשונה לכל מעשיה ואין מעבירין על המצות וכו’, והכי הוא בתשובת הראב”י הנדפס מחדש בסי’ רג, ועי’ בט”ז בסי’ תרפא.

ויש להמתיק זאת, דבשו”ת גור אריה יהודה או”ח סי’ לח כתב דאף דבכל מוצ”ש שרי להדליק נרות לפני ההבדלה, מ”מ נ”ח יש לאסור, דכיון דמקיים מצוה בהדלקתו, הא גופא מחשיבו למלאכה חשובה יעו”ש שהוכיח כן מסוגיות בש”ס, ומשו”ה כתב דהבדלה קודמת לנ”ח, ואדרבה מה”ט כתב דא”ש אמאי בביהכ”נ מדליקין נ”ח לפני ההבדלה, כיון דהתם ההדלקה הוי מנהגא בעלמא, וממילא לאו מלאכה חשובה היא ושרי.

ולפ”ז מבואר היטב דאין לשמוח בשמחת ביה”ש לפני ההבדלה.

אלא דכ”ז תליא אי ההבדלה רק מחמת השביעית או אף מחמת היו”ט.

ועוד נראה לבאר כונת מרן שליט”א, דכיון דחזינן בירוש’ דההבדלה על השביעית נעשית במצות הקהל, הרי דמצות הקהל מישך שייכא לשביעית, וא”כ ראוי להסמיכה כמה שיותר לשביעית, ולא להפסיק בשמחת ביה”ש.

איברא דכבר בקרא כתיב דמצות הקהל היא מקץ שנת השמיטה, אלא דתליא בביאור הקרא דכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה, אי הוי סימן או סיבה.

ברם אכתי צ”ע, דהיאך כתב מרן הגר”ח שליט”א דבירושלמי קאמר שאז הבדילו, הא בירוש’ דחו זאת, שכבר הבדילו מר”ה, או לגירסת השיירי קרבן שכבר הבדילו מראש, ושמא כונתו להוכיח מההו”א, או דאף למסקנא הבדילו במעמד ההקהל, אבל לא עם הברכות בסוף ההקהל אלא בהתחלה לפני המצוה, וצ”ע.

הרב שלמה זלמן כהן

בברכת גמח”ט

א.

הכהן מודיעין עילית

***

קרא פחות
0

{כתיב (ויקרא פרק ט פסוק כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים. ואיתא בתו”כ שמיני (פרשה א, כט) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם זה מקרא מסורס (זה) [ואין] ראוי לומר אלא ...קרא עוד

{כתיב (ויקרא פרק ט פסוק כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים.

ואיתא בתו”כ שמיני (פרשה א, כט) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם זה מקרא מסורס (זה) [ואין] ראוי לומר אלא וירד מעשות החטאת העולה והשלמים, וישא אהרן את ידיו ויברכם שבירידתו נשא את כפיו ובירך את העם עכ”ל.

והקשה הגאון רבי מנחם יעקובזון [ראש ישיבת חמד], ממ”ש בסוטה דף לח ע”ב, אמר ר’ יהושע בן לוי כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה, שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים, מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה ע”כ.

וכתב, ויל”ע אי פליגי התו”כ והגמ’ ובמאי פליגי האם התו”כ חולק על הדין דכל כהן שאינו עולה בעבודה, או שמא התו”כ לומד שהמקרא נכתב מסורס ללמד ע”ז אבל באמת אהרן ירד, ושמא גם כונת הגמ’ כן, עכ”ל המקשה.

}

תשובה

הנה ברש”י כאן כתב, וירד מעשות – אלמא בעוד עבודה בידו בירך ואח”כ וירד מעשות אלמא השתא הוא דגמר ע”כ, ומשמע לכאורה דמפרש דלא כהתו”כ אלא שהעבודה גופה היתה בזמן נשיאת כפים, ועכ”פ נמשכה עד אז.

אכן ז”ל הגמ’ מגילה דף יח ע”א גבי סדר שמונ”ע, ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים אימא קודם עבודה לא סלקא דעתך דכתיב וירד מעשת החטאת וגו’ מי כתיב לעשות מעשת כתיב ע”כ.

ומבואר להדיא דגם דעת הגמ’ כהתו”כ, ודוחק לומר שיש כאן מחלוקת הסוגיות, ולכך נראה לפרש דאדרבה גם הגמ’ בסוטה ס”ל הכי, ותדע דהא ע”כ השתא קיימינן בברכת עבודה שקודם ברכת כהנים.

ונראה דגם כונת רש”י במ”ש עבודה בידו אין הכונה ממש עבודה בידו אלא שעתה סיים מלאכת העבודה ועד שלא ירד מעשות ונסתלק מן המלאכה לגמרי התחיל לישא כפיו, וה”נ עד שלא ירד מעם הש”ץ שאמר העבודה כבר בא הכהן לישא כפיו.

וכן נ”ל בהדיא כונת המאירי בסוטה שם שכתב וז”ל, ומ”מ אף הוא צריך לעקור רגליו מעט לצד הדוכן בשעה שהוא אומר עבודה שעל כל פנים בשעת עבודה צריך שיהא מכין עצמו לכך ממה שמצינו באהרן וירד מעשות החטאת וכו’ ויברכם עכ”ל.

ומבואר דריב”ל גופיה בסוטה שם מפרש שהעבודה קודמת לנשיא”כ ולא מאוחרת לה, וכפי’ התו”כ והגמ’ במגילה.

הלכות קריאת התורה

קרא פחות
0

שאלה בס”ד שלו’ רב לכב’ מע”כ הגרע”מ סילבר שליט”א, כבוד הרב, יש לי שאלה על תשובת הג”ר זילברשטיין שליט”א (בווי העמודים 27, עמוד 139) נאמר לענ”ד שעדיף לתת כסף לתחרות הסוכה היפה (זה אלי ואנהו) מאשר לתת כסף לצדקה? האם ח”ו לענ”ד יפוך בהבנה, ...קרא עוד

שאלה

בס”ד

שלו’ רב לכב’ מע”כ הגרע”מ סילבר שליט”א,

כבוד הרב, יש לי שאלה על תשובת הג”ר זילברשטיין שליט”א (בווי העמודים 27, עמוד 139) נאמר לענ”ד שעדיף לתת כסף לתחרות הסוכה היפה (זה אלי ואנהו) מאשר לתת כסף לצדקה?

האם ח”ו לענ”ד יפוך בהבנה, האם לא יותר חשוב במיוחד בסוכות לשמח עני במועדי ישראל מהידור המצווה?

לתשובת הרב אודה מקרב ליבי

***

תשובה

בע”ה ז’ חשון ע”ז

שלום רב

ראיתי את דברי הגר”י זילברשטין, לא נראה לי כי כונת הגר”י זילברשטין כהוראה כללית שזה קודם למתנות עניים, דבודאי חובה הוא ליתן צדקה, אלא נ”ל שרק כותב שיש ענין גם בדבר זה, שלא תאמר שלא יתן כלל לדבר כזה וגם מה חשב לתת לזה יתן רק לצדקה, אלא דאחר שנותן לצדקה בא ללמד שיש גם תועלת בדבר כזה, ושאין צריך את כל מה שחושב להקצות מנכסיו לתת דוקא לצדקה אלא גם לצרכי מצוה [ויעוי’ להחפץ חיים בספרו אהבת חסד שכ’ דבמעשר כספים יתן המעשר לעניים ואת המעשר השני דהיינו החומש יוכל לתת למצוות].

***

קרא פחות
0

{ה’ כסלו ע”ו} כתב הפמ”ג סי’ קי”ט סק”א, בדין בקשת צרכי יחיד בשמונ”ע, וז”ל, ובשומע תפלה עיין מ”א מלשון המחבר בשאר ברכות דווקא אם צריך לו ובשומע תפלה אפילו על העתיד רשאי לבקש שלא יחסר לחמו עיין אליה רבה ס”ק ...קרא עוד

{ה’ כסלו ע”ו}

כתב הפמ”ג סי’ קי”ט סק”א, בדין בקשת צרכי יחיד בשמונ”ע, וז”ל, ובשומע תפלה עיין מ”א מלשון המחבר בשאר ברכות דווקא אם צריך לו ובשומע תפלה אפילו על העתיד רשאי לבקש שלא יחסר לחמו עיין אליה רבה ס”ק ב’ ע”כ, והובא במ”ב שם.

והנה כתב הפמ”ג בפתיחה להל’ תפילה, וז”ל, מצות עשה אחת לעבוד את ה’ בכל יום בתפלה הר”מ ז”ל ריש הלכות תפילה וסובר שם פ”א ה”א תפלה מן התורה בכל יום בפעם א’ סגי ומדברי סופרים להתפלל בכל יום ב’ תפלות שחרית ומנחה וכו’, וכתב עוד והנה שאלת צרכיו אף שיש בני אדם שאין צריכים להם ולא חסר להם מכל טוב מכל מקום צריך לבקש על העתיד שלא יחסר לו לחמו ומימו וצריך להתפלל עליו בכל יום אע”פ שיש לו כפשטא דקרא שמות שם ועבדתם את ה’ אלהיכם ובירך את לחמיך כו’ גם אין צדיק אשר יעשה טוב ויבקש מחילה מה’ עיין מה שאכתוב לקמן [ד”ה והנה בילקוט] משם ספרי, ולהר”מ ז”ל תפלה בכל יום חובה משום הכי ספק התפלל או לא התפלל כלל חוזר ומתפלל תפלה א’ עכ”פ דהוה מן התורה ע”כ.

והקשה הג”ר יעקב אשר פלדמן דכיון שכלול במצות תפילה גם בקשה על העתיד, א”כ מ”ש בקשה על שעבר שמותר לאומרה בברכת השנים, לבין בקשה על לעתיד לבוא שאין לאמרה אלא בש”ת.

תשובה גם בסי’ קי”ט לא פקפק הפמ”ג לומר דאינה חשובה כתפילה, והראיה דמותר לאמרה בברכת השנים, אלא דהנה כל מי שאומר כל בקשה באמצע ברכה חשיב כמוסיף על ברכה שתקנו חכמים, וחשיב מעט כמשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ומה”ט כתב הגר”א דבשומע תפילה לא יאריך בקשות, ורק באלהי נצור, ואע”ג דבאמת ס”ל להגר”א באמרי נועם דגם הבקשות שאומר באלהי נצור חשיבי מן השמונ”ע [כן מוכח מדבריו ע”ש], ואפ”ה אין איסור כלל להאריך, מ”מ אסור להאריך בברכת ש”ת בבקשות פרטיות, ואע”ג דמדאורייתא אין נוסח לשמונ”ע מ”מ נראה קצת כמשנה מן הנוסח שטבעו חכמים בברכות, ומש”ה לענינינו כתב הפמ”ג שלא יאמר מה שאין נוגע לעכשיו בתוך הברכה.

ובשו”ת שבט הלוי ח”ח סי’ כ”א כתב דבר חידוש שאם מתפלל על העתיד ומטרתו לעורר את כונת הלב מותר, וכמ”ש בס’ חסידים סי’ קנ”ח שבקשת צרכיו מעוררת את הכונה.

וז”ל הס’ חסידים הנ”ל, שלא ירוץ בתפלה כאלו שמח אם היה כבר מסיים אלא בכל תיבות יחשוב לתת בלבו כונה בכל מה שמוציא מפיו הלא יש לך לחשוב אם יש לך דבר להתחנן ולבקש מאת המלך שהוא בשר ודם הירצך או הישא פניך אם תמהר דבריך לפניו ולא מבעיא שלא יעשה חפצך אלא שיאמר אין אתה אלא מתלוצץ ויגרש אותך מפניו ואל תחשוב ממליך מלכים פחות מן המלכים אשר תחתיו ואם באת להללו ולשבחו דע כשאתה מתאוה לשבח קול נעים ושיר של שבח אם היו מרצים וממהרים בלא ניגון ומי מקובל הי’ וכו’, ואל תעשה כאלו חובה לך שיצאו מפיך לא כן אלא כשתאמר דברי בקשות תאמר בדרך תחנונים וכו’.

ואם תצטרך לפרנסה אל תשים לבך רק לאותה ברכה כמו לברכת השנים או אם יש לך חולי אל תשים לבך רק לברכת חולים מפני שאומרים עליך למעלה זה פלוני סבור שאינו צריך אלא לזאת לכך תכוין בכל הברכות שרי שמונה עשר יראת ה’ להיות לפניו ביראה על כל הברכות ואל תשים כוונת לבך רק לבקשות כי עיקר הכוונה לברכות ולשבח לכן אמרו יכוין בכולם ואם אי אפשר יכוין בברכת אבות או בברכת הודאה שאם תכוין רק בבקשות אז יהיה למעלה שוטנים שאומרים אין ראוי לקבל תפלתו שבכבוד מקום אינו חושש לבקש בכוונה ובדרך תחנונים ואיך נעשה רצונו שברצון נפשו מכוין ולא בשבח לכך טוב להתפלל ולכוין בשמחה ובכבוד להקב”ה להתפלל בכוונה שלא תדבר עם אדם קודם שתעמוד בתפלה אלא אמור דברים המכניעים את הלב תחילה ברחמים וכשתתפלל תוסיף על כל ברכה וברכה מענינה לצרכיך כי ביותר הם מכינים את הלב ואם לא תוכל להוסיף לפי שהקהל סיימו קודם תוסיף באחת או בשתים כדי שלא תצטרך למהר בברכה אחרת ככל מה שכתבנו בסדר התחינה תוסיף ואם לא תוכל להוסיף חקור לך אחר ניגונים וכשתתפלל אמור אותן באותו ניגון שנעים ומתוק בעיניך באותו ניגון אמור תפלתך ותתפלל תפלתך בכוונה וימשוך לבך אחר מוצא פיך לדבר בקשה ושאלה ניגון שמכין את הלב לדברי שבח ניגון המשמח את הלב למען ימלא פיך אהבה ושמחה למי שרואה לבבך ותברכהו בחיבה רחבה וגילה כל אלה הדברים המכינים את הלב עכ”ל.

ולא מצאתי בדבריו מקור ברור לענין זה של השה”ל, ואדרבה בדבריו נזכר הענין שאם היית צריך וכו’.

אבל מ”מ לפמשנ”ת דבעצם גם בקשה על העתיד חשיב כתפילה ממש כדברי השואל, ורק כיון שנוטה מלשון הנוסח אסור שלא לצורך, אך אם עי”ז זוכה לכוין יותר כמ”ש הס”ח, הרי בזה הוא מתקן ומכונן יותר את תפילתו ואת צורתה.

קרא פחות
0

העיקר שיהיה הטיה ושיהיה סמיכה ושיהיה דרך חירות ויש שנקטו שהכל לפי הענין. מקורות: נראה שעיקר הגדרת ההסיבה הוא שיהיה לו נוח ורפוי מה שנקרא נוחות והרפייה (דהיינו שאינו צריך לסבול את כובד גופו), וכמבואר ברמב”ם ובשו”ע סי’ תעב ס”ב שהסיבה ...קרא עוד

העיקר שיהיה הטיה ושיהיה סמיכה ושיהיה דרך חירות ויש שנקטו שהכל לפי הענין.

מקורות: נראה שעיקר הגדרת ההסיבה הוא שיהיה לו נוח ורפוי מה שנקרא נוחות והרפייה (דהיינו שאינו צריך לסבול את כובד גופו), וכמבואר ברמב”ם ובשו”ע סי’ תעב ס”ב שהסיבה היא דרך חירות, והוא ע”פ הירושלמי ר”פ ערבי פסחים שכן מבואר שם, וכמבואר בפ”ק דסוכה דף ו’ שהמיסב בסעודתו נוח לו יותר להתרכז ולהתמקד ולהתפנות למאכלו ולסיים אכילתו מהר, ובמשנה ברכות מב ע”א מבואר דבזמנם לא היה נחשב קביעות חברים לסעודה בסתמא בלא הסיבה, ומה שאנחנו אין לנו יותר נוחות בתנוחת ההסיבה (ולכן איננו עושים כן מתי שלא התבקשנו) הוא מחמת שהוא נוגד את ההרגל שלנו, וממילא הדבר מקשה על השליטה באוכל ובשתיה בזמן התנוחה הזאת, אבל הדרך לשער את חובת ההסיבה הוא כפי מה שאפשר לשער שהיה נוח ההסיבה בזמן שהיו כולם נוהגים לאכול כך.

והשיעור שאינו צריך לסבול את כובד גופו הוא ממתי שהיה אפשר לשער שהדבר היה נח ועומד מעצמו (לצורך הענין לו יצוייר שהאדם היה בלא רוח חיים והיה מונח באופן פלוני או אלמוני הוא לא היה נופל כלל משם נחשב הסיבה ואם היה נופל משם מיד וצריך להתאמץ כדי להחזיק עצמו שם נחשב שאין כאן הסיבה כלל אלא טורח ועמל ויגיעה, ובשטח ש”בין חמה לצל” שהתנוחה מסייעת לו להרפות את גופו בשילוב של משקל עצמו, יש לדון בכל מקרה לגופו), אבל גם בדרך שיעור זה יש הרבה מה לדון מכיון שגם מת יתכן שלא היה נופל כ”כ מהר מאחר ששאר חלקי גופו מחזיקים אותו (וצל”ע המציאות בזה), וכמו שאנו רואים בכל אדם שנרדם בבהמ”ד בתנוחת ישיבה שאינו נופל אפי’ שאינו מיסב בהסיבה כלל (ועי’ כתובות קיא), ולכן יתכן שצריך לשער באופן שאין כאן עוד פרט מגופו שדורש ממנו אחיזה שמחזיק אותו, וצל”ע אם יש גדר מדוייק בזה.

אבל זה ברור שלכה”פ במידה ואף אם הדבר שנסמך עליו האדם ינטל אז לא יפול האדם הנסמך עליו, באופן כזה לא חשיב כלל שנסמך על אותו דבר בין לקולא ובין לחומרא (יעוי’ בשטמ”ק זבחים יט ע”ב ומשנ”ב סי’ צד סקכ”ב).

ויעוי’ בקונטרס מצוות צורת ההסיבה מה שציינו עוד לדברי הגמ’ בפסחים קח על הנידון בפרקדן דמבואר שם שצורת הסיבה יותר דומה לצורת שכיבה, וכן ציינו להמהרי”ל (שהוא סובר כהראב”ן והראבי”ה שלא הצריכו הסיבה) שהבאתי בתשובה הסמוכה לענין הסיבה (והוב”ד בב”ח סי’ תעב ובתשובותיו החדשות סי’ ה, וכן בשו”ת מהרש”ל סי’ פח) שהמיסב בזמנינו דומה לחולה עי”ש מה שכתבו בזה, ועי”ש שציינו עוד כמה עשרות מ”מ בזה, וניכר שם גודל העמל והיגיעה שעמל בעל החיבור עליו ותיתי ליה מן שמיא.

(ומה שנתקשו שם מדברי הלקט יושר שנראה מדבריו שסבר שא”צ הסבה גמורה בכל הגוף, לענ”ד התי’ לזה הוא דמסתמא התה”ד סבר לעיקר הדין כקדמוני אשכנז הראב”ן והראבי”ה ורביה המהרי”ל שסברו שאין הסיבה בזה”ז, מה שמראה לכאורה שבארץ אשכנז לא נהגו בהסיבה בימים הקדמונים ולא סברו שיש מצוה בדבר, ולכן גם התה”ד הקיל מאוד בצורת ההסיבה, ומה שבכל זאת עשה מעט הסיבה אולי יש מקום לומר שסבר התה”ד שיש צד שכזאת הסיבה נחשבת ג”כ הסיבה, ולכן מהיות טוב עשה כן, א”נ אולי יש מקום לומר שסבר שאמנם השכיבה דהסיבה אינה נוהגת האידנא בזה”ז אבל שאר דין ההסיבה שיש לאכול בהטיית הראש על צד שמאל שלא יקדים קנה לוושט זה לא נפקע מדין הסיבה, כיון שזה אינו דרך חולה ואינו מפריע לנוחות ומועיל לבריאות כמש”כ בגמ’ שם, ולכן זה עשה עכ”פ ולא מדין הסיבה אלא מדין פרט נפרד שנתקן עם מצוות הסיבה שלא נפקע בזה”ז).

ולענייננו מבואר בהמהרי”ל הענין של התנוחה של מינימום הפעלת כח כחולה שאין בו כח לסמוך גופו אלא בהרפית השרירים של החזקת הגוף על ידי הגוף, אבל זה לכשעצמו עדיין אינו ראי’ שמדובר בהרפיה דיש לומר שעצם ההטיה הוא דרך חולה שהוא חסר כח גם אם החולה עושה בהרפיה והמיסב לא.

ויעוי’ באול”צ (ח”ג פט”ו תשובה א) שכתב שיעור בזה מה הוא שיעור הזוית שנחשב הסיבה שיצדד גופו שיהיה נטוי בין שכיבה לישיבה שהוא צידוד בזוית של ארבעים וחמש מעלות לפחות.

אבל יעוי’ ברש”ש (סוכה ג) שכתב וז”ל, דודאי הסיבתן לא היה בפישוט כל הגוף בשווה אלא דראשו וצוארו וקצת גופו הסמוך לו היו בזקיפת אלכסון קצת על משענת הכותל או ראש המטה עכ”ל, ומבואר מדבריו שאין צריך שכיבה גמורה וגם לא מעין שכיבה גמורה, אלא אלכסון קצת.

וכן יעוי’ בקיצור הלכות פסח של הרב ספטימוס פרק יט אות נא שכ’ בשם השבות יצחק בשם הגריש”א וכן בשם הגרח”ק שאין צריך להטות עצמו הרבה קנ אלא מעט באופן שירגיש בנוח לישב כך, והביא שם עוד בהערה שהגרח”ק אמר על הסברא של מ”ה מעלות שאינו מסתבר עכ”ד, ויש לציין שכך נראים דברי הרש”ש יותר כדברי הגריש”א והגרח”ק.

והביא שם עוד בשם הגרח”ק שאין בזה שיעור הסיבה אלא הכל לפי הענין.

ובמאמר המוסגר יש לציין שידוע שהגריש”א מאוד הידר בצורת ההסיבה.

קרא פחות
0