ראש השנה

במ"ש ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו וגו' בכל לבבך ובכל נפשך וגו' ומל ה' את לבבך ואת לבב וגו' בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך וגו' ואתה תשוב ושמעת בקול ה' וגו'.

והקשה כת"ר שליט"א: א.

אמאי בעינן שימול ה' את לבבו כיון שכבר שב.

ב.

מהו ביאור הפסוק למען חייך.

ג.

מהו ואתה תשוב ושמעת וגו', דהרי כבר מל ה' את לבבו ומה שייך להוסיף יותר ע"ז, ע"כ.

תשובה - הנה מהר"ם אלשיך ז"ל [על דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ב] עמד באלו, והקשה עמהם עוד הרבה קושיות כדרכו ע"ש, ונעתיק טיפה מהן והיו לאחדים בידינו, וז"ל: אומרו ומל ה' אלהיך כו', יראה כי עד כה לבם ערל ואיך ייטיב להם את כל הטובה לשוב שבותם ולקבץ גלותם ולהביאם אל הארץ אשר ירשו אבותם ולהטיבם והרבותם מאבותם אם עדיין ערלי לבב המה.

ומה ענין אומרו למען חייך וכו'.

אומרו ואתה תשוב כו', שיורה כי עד כה לא שב, והלא הכתוב אמר למעלה אחר התשובה כאומרו ושבת עד ה' כו', ועוד הוסיף ואמר ומל ה' אלהיך כו' שהוא תוספת על התשובה הנזכרת, ואיך יאמר אחרי כן ואתה תשוב ע"כ.

וביאר שהתשובה שם בתחילת הפרשה מיירי על גלות בבל ושאריהם, ואח"כ כבר מיירי על גאולה האחרונה, וכתב שם וז"ל: וכל זה הוא על כי עדיין אין התשובה בכל אחד מן הגליות רק מיראה.

ועל כן הוצרכו ללכת מדחי אל דחי.

אלא שבסוף בגאולה האחרונה ומל ה' אלהיך את לבבך כו' שתהיה מאהבה.

ומה שלא עשה כן בפעמים הראשונים, הלא הוא למען חייך, והוא כי אז יעשה לפנים משורת הדין.

והוא כענין מאמרם בראש השנה (דף טז ב) באומרם שלש כתות ליום הדין, רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה לגיהנם, צדיקים גמורים לאלתר לחיי עולם, בינונים רב חסד מטה כלפי חסד.

ולמה נשתנו אז מעתה, כי בכל ראש השנה הבינוניים תלויים עד יום הכפורים ואינו מטה כלפי חסד.

אך הוא כי כעת יש זמן לתלות, אך אז לא יאריך באשר הוא סוף הזמן וה' חפץ חייהם על כן מטה כלפי חסד.

ועל דרך זמן זה יאמר פה כי הוא יתברך ימול את לבבם להכינם, יזכו אל כל הטובה ההיא, למען חייך כי בעת ההיא אין תלויה רק או חיי עולם או גיהנם.

על כן יעשה למען חיינו כי הוא מלך חפץ בחיים.

או כפשט הכתוב (יחזקאל יח לב) כי לא אחפוץ כו' כי אם בשובו מדרכיו וחיה, וזהו למען חייך.

ולגבי ואתה תשוב וכו' ביאר שם שזהו צואה מעיקרא שלא יחטא, וז"ל [פרק ל פס' ח]: ועל הדרך הזה יאמר למה תחטא ושבת ותהיה גולה ותאבד כל אשר לך ובניך ובנותיך כמה פעמים, בבטחון כי באחרית הימים אחדש אתכם בכל טוב, והלא טוב טוב לך כי מעתה טרם תגלה אתה בעצמך תשוב בתשובה.

וזהו ואתה תשוב כלומר מעצמך, ולא על כי באה עליך הקללה ושמעת כו' ותרויח, כי (ט) והותירך ה' אלהיך אותך בארצך בכל מעשה ידך בפרי בטנך כו' כי טוב אשר לך משתאבדם ותקנה זולתם עכ"ל.

והנה הטעם שהעתקתי תחילה את דברי האלשיך הוא משום שהוא ז"ל עמד על כל קושיותיו בייחוד בפ"א, אכן אי"ז ממש דרך הפשט, ועתה נבוא לפרש הדברים ע"פ דרך הפשט כנלענ"ד, לאורם של רבותינו ז"ל חכמי הראשונים והפרשנים.

הנה ידוע שיצר לב האדם רע מנעוריו, וגם אם ישוב כמה פעמים בתשובה בלב שלם, רוב בנ"א בסכנה שעלולים ליפול שוב ואכמ"ל.

ועיין סוכה נ"ב א' שיצה"ר הקב"ה מתחרט עליו שבראו.

והנה אם אדם רוצה שיהיה לו ערב שלא יחטא לו יוכל כל נברא להתערב על ד"ז, ומי שיוכל ליתן עירבון ע"ז הוא רק הבורא בכבודו ובעצמו אם יאמר שמסיר היצה"ר הטבע הרע מעמו.

וז"ל הרמב"ן דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ו, ומל ה' אלהיך את לבבך - זהו שאמרו (שבת קד א) הבא לטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך.

ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע.

אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל.

והיא המילה הנזכרת כאן.

כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה.

וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית (רמב"ן בראשית ב ט).

וזהו מה שאמר הכתוב בירמיה (לא ל - לב), הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם וגו', כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, וזהו בטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי.

ולכך אמר עוד (שם פסוקים לב לג) והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, ובידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו וצריכים ללמד אותם, אלא שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי.

וכן נאמר ביחזקאל (לו כו כז) ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו' ועשיתי את אשר בחקי תלכו, והלב החדש ירמוז לטבעו, והרוח לחפץ ולרצון.

וזהו שאמרו רבותינו (שבת קנא ב) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב א), אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה.

כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי, ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים בחפץ.

עכ"ל הרמב"ן ז"ל בזה.

וכ"כ רבינו בחיי דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ו: ומל ה' אלהיך את לבבך.

כתב הרמב"ן ז"ל: שיסיר מהם ערלת הלב, כי החמדה ושאר התאוות הן ערלת הלב, והחומד והנוטה אל התאוות נקרא ערל, כענין שכתוב: (ירמיה ט, כה) "וכל בית ישראל ערלי לב", וכל מי שאינו חומד ולא מתאוה נקרא "מול לב", ולכך הבטיחם בזמן שיעשה הלב בטבעו מה שהשכל מחייב כי ישוב הזמן למה שהיה קודם חטאו של אדם, וזהו שאמר ירמיה: (ירמיה לא, ל - לב) "הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה", "לא כברית אשר כרתי" וגו', "זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה", וכתיבת התורה על הלב הוא בטול יצר הרע והסרת התאוות כלן שהיא מילת הלב עכ"ל רבינו בחיי.

ב) ומה שתמה עמ"ש למען חייך - איני יודע מה תמיהה הי"ל בזה, אם לא שהיה באמתחתו לדבר שום דרוש ע"ז, כמו דרוש של הר"ם אלשיך ז"ל, שע"ז כיון מתחילה, אכן בודאי ע"פ הפשט הפשוט מי ששומר מצות ה' זוכה לחיים טובים ואריכות ימים, וצדיק גמור זוכה לחיים טובים בעה"ז כמ"ש בפ"ק דברכות, וכ"א בת"י כאן: מן בגלל דיוגדון חייכון עד עלמין, פי' מן בגלל שיאריכו חייכם עד עולמים.

וכן פי' המלבי"ם [דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ו], למען חייך.

שאם לא כן לא תאריך ימים כי עוד תוסיפו סרה.

וז"ל הרמב"ם פ"ט מהלכות תשובה [הלכה א]: מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה' הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים, והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית, כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות, ואף על פי כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות, אלא כך הוא הכרע כל הדברים, הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו'.

וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט, שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם, הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה' וגו', ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך, נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא, שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ואם עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות, שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.

[ובהלכה ב - ] ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא, לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו, ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם, מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה', ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא, אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד עכ"ל הרמב"ם.

וז"ל ס' הכתב והקבלה  {הג"ר יעקב צבי ב"ר גמליאל מעקלענבורג, תלמיד רבי עקיבא אייגר, ורבה של העיר קניגסברג שבפרוסיה.

}דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ו למען חייך.

הוא היעוד האחרון שאין אחריה עוד, המסובב מעבודת השם באהבה בלב ונפש, ומה לך מעלה גדולה יותר מזה מהוי' שאין אחריה עוד, חיים שאין אחריה מות, חיי עולם בנעימות נצח ע"כ.

ג) ומ"ש ואתה תשוב, והקשה איך יתכן שיצטרך לשוב אחר שמל ה' ערלת לבו.

תשובה - נראה דאין המילה תשובה גמורה בפועל, אלא בבחינת בא ליטהר פותחין לו, והייינו להסיר היצרים המניעין והטורדין מעבודת ה' וכמ"ש הרמב"ן, ועיקר התשובה בין קודם המילה ע"מ לירצות ליטהר, ובין לאחר המילה ע"מ להשלים א"ע ולהזדכך במעשיו בפועל זוהי עבודה המוטלת עליו.

דמילה אינה אלא לעקור הרוע שבאדם, ועליו עדיין לעמול ולטרוח עוד להוסיף אהבה על אהבתו ומעלה על מעלתו.

וארז"ל באיכה רבתי פרשה ה: השיבנו ה' אליך ונשובה, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע שלך הוא השיבנו, אמר להם שלכם הוא שנאמר (זכריה א') שובו אלי ואשובה אליכם נאם ה', אמרה לפניו רבש"ע שלך הוא שנא' (תהלים פ"ה) שובנו אלהי ישענו לכך נאמר השיבנו ה' אליך ונשובה, ע"כ דברי חז"ל, ומיהו לדידן ב' הפסוקים אמת.

ומבואר מזה דיש בחינות שצריך האדם להשלים עצמו קודם שישלים אותו ה' ויש שצריך לקבל סיוע מתחילה ואח"כ יוכל להשלים עצמו יותר ויותר, והא בלא הא לא סגיא.

וזהו יסוד גדול בכל התשובה הלזו.

והאוה"ח הק' פי' דהמילה הוא כנגד מצות ל"ת וה'ואתה תשוב' הוא כנגד מ"ע.

וראיתי דבר חידוש בפי' פס' זה בספורנו [דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ח] וז"ל: ואתה תשוב.

תנוח כמו בשובה ונחת וזה בהגלות משיח צדקנו ואתה תע"בשובה ונחת שלא יוסיף להגלותך כמו שבאר הנביא באמרו אם תשוב ישראל אלי תשוב ולא תנוד (ירמיה ד, א).

וכן כתב בס' הכתב והקבלה וז"ל [דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ח]: ואתה תשוב ושמעת.

תשוב תנוח כמו בשובה ונחת, וזה בהגלות גואל צדק אחר אבדן האלילים, כלומר המה יאבדו ואתה תע"בשובה ונחת, שלא יוסיף לגלותך, כמו שביאר הנביא באמרו אם תשוב ישראל אלי תשוב ולא תנוד; ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום, שלא תחודש דת [כ"ז מספורנו].

ודע שמקרא זה הביא החכם רשד"ל { א"ה הבאתי זה מתוך לשון הספר בלא למחוק, אף שאין אנו יודעים אופיו של אותו האיש.

}למופת ברור וחותך מן התורה עצמה, כי לא בלבד שלא קצבה התורה זמן להפסק חובות הגוף, אלא גם שאמרה בפירוש שהמצות השמעיות לא יפסקו לעולם, ושאף לעתיד לבא ישאר חיובם עלינו ולזרענו עד עולם, כי הכל מודים שפרשת והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו', נאמרה לעתיד לבא, כי כל עניני' מורים כן שמדברת על זמן הגלות שבו כבר באה עלינו הברכה והקללה בכל הגוים אשר הפיצנו ה' בהם, והבטיח שיקבצנו מקצה השמים ושיטיב לנו יותר מאבותינו, וכל זה לא נתקיים עדיין, ואין מי שיתעקש להכחיש זאת, והנה בסוף הענין בדברו על זמן הגאולה העתידה אחרי קבוץ הגליות אמר ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום, הרי שגם לעתיד נשמור ונעשה את כל מצותיו ואין לומר שיהיו מצות חדשות, שהרי הוסיף אשר אנכי מצוך היום היינו המצות עצמן הכתובות בתורה; יבושו ויכלמו האנשים החכמים בעיניהם הפורקים מעליהם שמירת המצות השמעיות עכ"ל.

קרא פחות

{בע"ה כ"ז טבת עש"ק וארא ע"ו
פ"ק קרית ספר יע"א}

א) ממה שכתב כת"ר להקשות מ"ט כשהתפלל משה על פרעה שיסורו הצפרדעים נענתה תפילות, וכשהתפלל על בנ"י במעשה הנחשים השרפים, לא נענה לו מיד הקב"ה, אלא אמר לו עשה לך שרף וגו'.

תשובה לא הבנתי טיבה של שאלה זו, שהרי הכל חשבונות שמים, ולעולם לא נדע מדוע תפילה א' נתקבלה ותפילה א' לא נתקבלה, והרי מעשים שבכל יום שתפילה א' מתקבלת ותפילה א' אינה מתקבלת, ועוד מצינו שהראו חז"ל גבי משה שכשנתפלל על ישראל במעשה העגל נתקבלה תפילתו, וכשנתפלל על עצמו ליכנס לארץ לא נתקבלה תפילתו.

מיהו אפשר ליישב, דהנה גבי ישראל התפילה היתה שתהיה קץ למכתם, וזוהי תפילה שצריך זכות גדולה עבורה, משא"כ במכת צפרדעים התפילה לא היתה אלא על הצפרדעים בלבד, אבל היה פרעה מוכן ומעותד למכות נוספות.

ואדרבה איתא בחז"ל שהיו המכות קבועות שבוע או ג' שבועות למר ולמר כדאית להו, וא"כ בעצם הזמן שביקש פרעה היה הזמן המוכן משמים לזה, [ויתכן עוד שלכך ביקש משה מפרעה יום לפני הזמן משום שידע טיבעו שיאמר 'מחר'].

עוד י"ל לאידך גיסא שבמכת צפרדעים פרעה כבר שב ואמר שישלח את ישראל, ואמרו ז"ל באשר הוא שם היינו שאין דנין את האדם אלא כפי שהוא עתה, אע"פ שעתיד לחזור בו, משא"כ אצל ישראל לא מצינו שהן עצמן חזרו כבר, ואדרבה אחר שעשה הנחש כנ"ל אמרו חז"ל שהיו מסתכלין כלפי מעלה וכו' בספ"ג דר"ה, ועי' הנוסח מזה במכילתא פ' בשלח.

עוי"ל דמצינו שתפילת עכו"ם קרובה להתקבל יותר, מצד שאינו מבין, כמבואר במלכים בתפילת שלמה ע"ש, משא"כ ישראל שיש להם לב להבין אמר להם הקב"ה שיעשו נחש לשוב בתשובה.

עוד י"ל שהיה כאן קידוש השם בבקשה זו, דבכך ידע פרעה שהקב"ה מלך על הכל, וזה בעצם היה מטרת המכות, ולכך היה ברור שתתקבל תפילתו.

ב) מה שהקשה הגרמ"ד סולובייציק שליט"א ר"מ דבריסק היאך מצאו החרטומים מים סביבות היאור, דהנה בדעת זקנים שמות ז' כ"ב הציעו שהיה זה ממים שחפרו, ושם דחו שכיון דנאמר אח"כ ויחפרו כל מצרים ל"א בחד פרשה אין מוקדם ומאוחר בתורה, וצ"ע די"ל שכל מצרים חפרו רק אח"כ אבל החרטומים חפרו כבר מעיקרא.

ומ"מ צ"ע דזה הוה א"ש רק למ"ד שמצאו מים בשמות רבה ט' י"א, אבל לאידך מ"ד שלא מצאו מים לא.

תשובה ראשית כל משמעות הכתוב ש'כל מצרים' לא חפרו עד אח"כ.

ועל השאלה הב' י"ל דמצינו כמה דעות היכן מצאו את המים.

בת"י ודע"ז שם למסקנא תי' שקנו מארץ גושן מישראל, או שבארץ גושן מעיקרא לא שלטו המכות כ"כ בפי' ה"ר חיים פלטיאל, במדרש שכל טוב תי' שנטלו ממי גשמים, החזקוני ור"י בכור שור ועוד ראשונים כתבו דהמים נהפכו לדם רק לרגע א' וחזרו להיות מים מיד, וכך יתרץ מ"ד זה לההו"א הנ"ל.

ג) משה"ק הג"ר גבריאל יוסף לוי [ר"מ דבאר התורה] מ"ט נצרכו ד' לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי ולקחתי וגאלתי בב"ר ר"פ וארא [וכ"ה בירוש' פ"י דפסחים], ומ"ט נתחלקו לד' ענינים.

תשובה הנה הענין מצד עצמו רחב, וכבר דברו מזה הספרים, ועיין עקידת יצחק שמות שער ל"ה ס"ק ט"ו, וכלי יקר ר"פ וארא, ובאמת אין כאן המקום להביא כל דברי הספרים ע"ז, אך אביא כאן קצת להשלים העניין.

המאירי רפ"י דפסחים כתב, ארבע גאולות והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, והענין לומר שכל אחת גאולה בפני עצמה, הראשון גאולת השעבוד והוא והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, ר"ל אותן העבודות הקשות שהיו משתעבדים בהם, וגאולה שניה והצלתי אתכם מעבודתם, ר"ל מכל שיעבוד אף משיעבוד הרגיל בכל מלכות והוא שיעבוד מסים וארנוניות וכיוצא בהם, והשלישית וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, כלומר שאף בשאר הגאולות אפשר להיותם עומדים ביניהם בשפלות ובבזוי אלא שהכה בשונאיהם ועשאם אדונים וזהו זרוע נטויה, הרביעית שלקחם לו לעם קדוש ונתן לנו את תורתו והוא תכלית הכל ועליו נאמר ולקחתי עכ"ל המאירי.

וז"ל הארחות חיים הקדמון סדר ליל פסח סי' י"ג, והנה לך טעמי הדברים שעושין על הסדר על מה ועל מה הנה בארנו שחייבין כל א' בד' כוסות והם כנגד ד' גאולו' והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי וביאור הדבר כך הוא שיש כאן ד' עניני' גדולי' של גאולה שלכל א' לעצמו יש להרבות שבח והודאה אל השם ית' הראשון הוא והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים שבתחלה לרוב סבל העבודה הקשה היה מספיק לנו אם יקל עלינו העבודה אפי' נשאר תחת ידו וממשלתו ובזה יהיה לנו גאולה אחת של והוצאתי כלומר שהוציאנו מתחת העול הכבד והוא יתעלה הוציאנו מתחת ידו וממשלתו ושחררנו מכל עבודתו וזהו לשון והצלתי שהיא גאולה שניה ואלו הוציאנו מתחת ידו וממשלתו ולא דכאם ולא הממם בשפטים גדולים וזהו לשון וגאלתי שהיא גאולה שלישית ואלו עשה כל זה ולא הגיע לנו אלא לגופות לבד דיינו והוא ית' לקחנו לו לעם סגולה והותיר לנו שריד לנפש בתתו לנו את תורתו הנכבדת והיא גאולה רביעית באמרו ולקחתיאתכם לי לעם ע"כ.

ובפי' התפארת ישראל על המשניות רפ"י דפסחים כתב, ד' לשונות שנזכרו בגאולת מצרים והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, ונ"ל שמרמזים לד' חסדים שנעשו להם בגאולת מצרים והוצאתי כנגד סבל פרך "הגוף" והצלתי כנגד "ממונם" שנצלו ממצרים תחת עבודתם שם רד"ו שנים וגאלתי תחת "כבודם" שנתגדל כשנענשו מצרים על ידן ויצאו הם ביד רמה ולקחתי כנגד רווח "הרוחני" שהשיגו כשלקחם הקב"ה לו לעם ונתן להם התה"ק ולכן ראוי שישאו כוס ישועות על כל חסד וחסד לבד ע"כ.

וז"ל המשך חכמה בר"פ וארא (שמות ו' ו'), והוצאתי ד' לשונות של גאולה "והוצאתי" הוא כמו שדרשו על "להוציא גוי מקרב גוי" כעוברה מתוך אשה וזה "הוצאה" כמו להוציא מבטן הוא על שהיו משוקעים בעבודה זרה ובדיעות מושחתות "והצלתי" שם זה על מה שעינו אותם לכלותם וכמו שמות א כב "כל הבן הילוד וכו'" זה כמציל מן הרוצח "וגאלתי" שם הוא מעבודת עבד להיותם חפשיים בלתי משועבדים "ולקחתי אתכם לי לעם" וכו' פסוק ז הוא לעם נימוסיי ולאומי במשטר וסדר וה' עליהם למלך ודו"ק ד' כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי ירושלמי ערבי פסחים הלכה א כוס ראשון קידוש דישראל מקדשי זמנים וכמו שאמרו "החודש הזה לכם" יעויין ירושלמי ראש השנה א ג ואימתי כשהם קדושים וסמך "קדושים תהיו" לעריות שבכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה וגדולים ממלאכי השרת שנאמר בהם שתי קדושות "והתקדשתם והיתם קדושים" ויקרא כ ז היינו שהם מקדשים את הזמן ויקרא רבא ולכן כשהיו גדורים מן העריות במצרים שלכן יתכן "והוצאתי" שאם לא כן איך יכול להוציא בני נכרית כמותה וכמו בבית שני ונקראים קדושים מקדשי הזמנים "והצלתי" יתכן להציל כשנכרי רודף אותם ומציל אותם מן הגייס אבל לא כשהם רודפין זה את זה 'שלא גילו מסתורין שבהם' וזה רומז אל כוס ברכת המזון שעיקר המלשינות הוא בא מהעדר האמונה בהשגחה ומחסרון הסתפקות וברכת המזון הוא שמאמין שכל אחד ניזון מהשם יתברך ומההסתפקות 'שמדקדקים על עצמם כזית וכביצה' ואינו מקנא לחברו "וגאלתי" הוא שעבד רוחו שפלה עד כי אמרו חוב הוא לעבד שיעשה בן חורין 'זילא ליה שכיחא ליה' וזה מצד שאינו מרגיש יחס אבותיו "ועבד לית ליה חייס" והן "לא שינו שמותיהן" דזכרו יחס אבותיהם 'ראובן שמעון נחתין וסלקין' וזה רומז על הכוס השני שאומרים עליו חצי ההלל הראשון שמיוסד על זכרון יחס האומה מאבותיה וזכרונותיה הקדומות "ולקחתי אתכם לי לעם" זה 'שלא שינו את לשונם' שהיו מקוין להגאולה וללאומיות העתידה ולמדו זה מיוסף שעם גודל חשיבותו במצרים נאמר בו בראשית מה יב "כי פי המדבר אליכם" שהיה מקוה להעתיד ואמר "פקד יפקוד" בראשית נ כד ו כה וזהו חצי ההלל השני שמיוסד על הלאומיות העתידה שעל זה נאמר תהלים קח "מן המצר וכו" וזה מכוון הד' כוסות דליתעביד בכל חדא מצוה ועיין במכילתא שם ודו"ק עכ"ל, וע"ש עוד.

וז"ל התורה תמימה (ר"פ וארא הערה ה'), שלשה [מהלשונות] בפסוק זה ואחד בפסוק הבא ובכל הפוסקים והמפרשים וספרי אגדה שהובאה דרשא זו הובאה בלשון כנגד ארבע לשונות של גאולה והנך רואה שבירושלמי שהעתקנו חסרה מלה "לשונות" אלא כנגד ארבע גאולות ולדעתי לשון זה מכוון מאד כי אם נפרש כפשוטו כנגד ארבע לשונות של גאולה אין טעם בדבר לקבוע בשביל זה ארבע כוסות של הודאה והרי ענין הגאולה אחד הוא אם בלשון אחת אם בארבע ועשר לשונות אבל כנגד ארבע גאולות יתבאר הענין היטב יען כי כשנעיין יפה נמצא ד' ענינים שונים בד' מאמרים אלו אשר כל פרט ופרט הוא ענין שלם כשהוא לעצמו ושוה הודאה מיוחדת כי במאמר הראשון והוצאתי מבואר שיוציאם הקב"ה מתחת סבלות מצרים כלומר שיקל עליהם עבודתם אבל אין במשמע שיחופשו בכולם מעבודתם ועל זה הוסיף ואמר והצלתי אתכם מעבודתם והיינו שלא יעבדו כלל ואמנם גם לאחר אלה ההנחות עדיין הם עבדי פרעה ואין גאולתם שלמה הוסיף ואמר וגאלתי אתכם ויחד עם כל אלה עדיין אינם לעם מיוחד וקנין הקב"ה ע"ז הוסיף לומר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים ומבואר דבמאמרים אלו כלולים ענינים מיוחדים בכלל הגאולה והמשך הפסוקים הוא בדרך לא זו אף זו כלומר לא רק הנחה זו אעשה לכם אלא גם זו ולא גם זו אלא עוד גם זו וכו' וכיון שכן מבואר פשוט שעל כל פרט ופרט שבו מעלה יתירה מחויבים בהודאה ולכן תקנו ד' כוסות של הודאה ודו"ק ומה שלא תקנו כוס הודאה לענין והבאתי אתכם אל הארץ דאין לומר מפני שאינו מענין הגאולה שהרי כמו כן תקנו לענין ולקחתי אתכם לי לעם שהוא ג"כ אינו מענין הגאולה י"ל פשוט מפני שבהיותנו עתה בגלות והארץ מסורה בידי זרים אי אפשר לישא כוס יין על זה ואולי לזכר זה תקנו כוס מיוחד לשמו של אליהו לזכרון ורמז שאנו מקוים לביאתו ולתחיית האומה והארץ ב"ב ע"כ.

ד) מה שהקשה ע"ד רש"י בשמות (ז' א') שנביא הוא מל' ניב שפתים, שמצווה לומר דבריו, וכ"כ בדרשות הר"ן דרוש ה', והקשה מדברי הרמב"ם פ"ז מהל' יסוה"ת ה"ז שכתב דפעמים הנביא אפשר שתהיה נבואתו עבורו בלבד.

תשובה ראשית כל לא ידעתי מנא ליה להשואל שהרמב"ם ס"ל כרש"י והר"ן, דשמא להרמב"ם נביא הוא שורש חדש בלה"ק למי שמדבר דברי נבואה, כמו שאר שרשים; בנה חרש למד וכל כה"ג, ובאמת עיין באבן עזרא על רש"י שם שחלק עליו מאוד.

אכן באמת אין כאן קושיא, דגם אי נימא דס"ל כשא"ר וגם שאר הראשונים מודו להר"מ { והנה הגרח"ק שליט"א בקרית מלך שם כתב מקור לדברי הרמב"ם מברכות ל' ב' לא נביא אתה וכו', וכנראה כונתו למש"ש ל"א ב' לא אדון אתה בדבר ולא רוה"ק וכו', וצ"ע דשם לא נזכר לשון נבואה אלא רוה"ק, ומנ"ל שגם בנבואה אפשר שתהיה נבואתו לעצמו.

}, מ"מ לק"מ, דמצינו הרבה פעמים בין בלשון הקדש ובין בכל לשון שתהא, שתתחדש תיבה מסוימת הנגזרת משרש הסמוך לה משום טעם, ואחר שמשמש את המושג כבר אין חילוק במשמעות הדבר, ולעולם ישמש כינוי מושאל זה את מושג זה, גם היכא דלא שייך השורש הראשון, ואטו איך יאמר הרמב"ם דיש מי שנתנבא רק לעצמו והוא אין נקרא נביא, דבאמת הלשון נבואה כבר נמשך לכל המתנבא.

ואביא בזה דוגמא א' מדברי הגמ' כתובות ס"ב ב' זו אשתו וזו זונתו, אע"ג דבעצם השם זונה היא אשה הסרה ונוטה מן הדרך, וכאן לא שייך, מ"מ נקטו זה מצד דלשון זונה נקבע מתחילה על כל ביאה שאינה לקיום העולם ופשוט וקל.

והנה הא"ע טען על רש"י בזה, והרא"ם השיב עליו וז"ל, גם מה שטען עוד "מה טעם 'השב אשת האיש כי נביא הוא' בראשית כ ז אם פירושו דברן" אינה טענה כי יש לומר שנקרא שם המדבר דברי ה' אל העם תמיד דברן בעבור היותו מזומן לדבר דברי ה' אל העם תמיד ויהיה טעם "השב אשת האיש כי נביא הוא" כי הוא דבק עם ה' להיותו מדבר דברי ה' תמיד והדבק עמו תמיד ראוי לירא ממנו פן יתפלל להמיתך וזהו שכתב אחר זה "כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות" עכ"ל, וע"ע בגו"א שם.

והנה לפי דברינו [שג"כ יתכנו על יסוד תירוץ זה] יובן טפי מ"ט ל"ק על פרש"י בזה.

(ב)">

יום שישי י"ח סיון תשע"ו

לפי מה החשיבו גיל עשרים במדבר

שאלה

וצבאו ופקדיהם ארבעה ושבעים אלף ושש מאות וגו' כל הפקדים למחנה יהודה מאת אלף וגו' (ב, ד;ט).

כתב רמב"ן, דהא דהדר קרא והזכיר מספר כלל ופרט גבי דגלים, להודיע הנס שמיום שמנו את בני ישראל בר"ח אייר ועד שנתקנו המחנות וחנו כן לדגליהם וכן נסעו, שהוא כמו עשרים יום עד כ' באייר שנסעו, בכל אותם הימים לא מת אחד מכל העם הגדול הזה, עיי"ש.

ויל"ע, וכי לא נעשה אף אחד מהם בן עשרים בכל אותם הימים.

וכן וכי לא עבר אחד מן המנין את גיל ששים שנה באותם ימים, ויצא מן המנין.

ואי נימא שהנס היה שכנגד אלו שנעשו בני עשרים ונכנסו למנין, בדיוק לעומתם יצאו בני יותר מששים מן המנין, צ"ע, מנא ליה לרמב"ן שלא מת אף אחד, שמא אמנם מתו, ומ"מ נעשה המנין מכוון ע"י אלו שנעשו בני עשרים באותם הימים.

תשובה

המנין היה לפי ראש השנה, דהיינו מי שנעשה בן כ' קודם ר"ה, עיין רש"י כאן ואיתא במדרש במדבר רבה (פרשת במדבר פרשה א), וז"ל, ואם אתה אומר שלא מנו לאותן שיצאו ממצרים שהיו פחות מבן עשרים לא מנו להם עשרים שנה עד חדש ניסן של שנה שנייה אם כן את מוצא בשקלים שלשת אלפים וחמש מאות וחמשים שקלים יתרים אלא מה יש לך לומר מתשרי מנו להם עשרים שהוא ראש השנה לברייתו של אדם הראשון ולכך כלל החשבון כך, להודיענו שהרי נכנסו חדש אחד בשנה שנייה לצאתם ממצרים ולא נתוספו אותן של עשרים עכ"ל.

חשיבות הרב לעומת האב ומ"ש המלמד בנו תורה כאילו ילדו

שאלה

ואלה תולדת אהרן ומשה (ג, א).

ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה.

מלמד שכל המלמד, את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו (רש"י).

לשון חז"ל 'כאילו ילדו' משמע, שאינו ממש כאביו שילדו, אלא דומה לאביו, אולם מ"מ אביו חשיב טפי.

וצ"ב, מהא דתנן (ב"מ לג, א): אבדת אביו ואבדת רבו אבדת אביו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא, ע"כ.

מבואר שרבו עדיף על אביו (עיון הפרשה).

תשובה

איני מבין השאלה, דזה פשוט שהרב חשוב לו מן האב, אבל מנ"ל דחשיב כאילו ילדו, דהחשיבות אינו תלוי דוקא אם נאמר דהו"ל כאילו ילדו, ומש"כ 'כאילו ילדו' הוא ענין אחר.

בני לוי הארון היה מכלה בהם

שאלה

פקד את בני לוי וגו' כל זכר מבן חודש ומעלה תפקדם (ג, טו).

הנה מנין הלוים היה הפחות שבשבטים, ומנינם עשרים ושנים אלף מבן חודש ומעלה (להלן פסוק לט), ושמונת אלפים מבן שלשים שנה (להלן ד, מח), ומבן עשרים לא יגיעו לחצי שבט מישראל הפחות מכולם.

וטעם שהיו המועטים מכולם, פירש"י (בראשית כט, לד) משום שהארון היה מכלה בהם.

וצ"ב טובא, הלא נושאי הארון לא היו כי אם בני קהת (להלן פרק ד), ואילו בני גרשון ובני מררי לא היו נושאי הארון, ומה טעם הם לא רבו כשאר השבטים.

וביותר צ"ע, דלטעם זה היה על בני קהת להיות פחותים מבני גרשון ובני מררי, ואילו במציאות היה להיפך, שבני קהת רבו עליהם (להלן פסוק כח).

עוד צ"ע, מה שייך הכא טעם שהארון כילה בהם, הלא מנינם היה קודם שנשאו את הארון בכלל.

תשובה

כתב בגור אריה בראשית כט, וז"ל, שהארון מכלה בהם.

פירוש שלפעמים היו שוגגין, ולא היו נזהרין בשמירת קדושתו, ולפיכך היה הארון מכלה בהם.

ואם תאמר והלא אף קודם שנשאו הארון, דהיינו כשיצאו ממצרים, לא היה שבט לוי יותר משאר שבטים, ומנין שבפרשת במדבר (ג, טו) היה חדש אחר שהוקם המשכן, ונראה כשיצאו ממצרים היו מעטים מפני טעם אחר, דכתיב (שמות א, יב) "וכאשר יענו [אותו כן ירבה וכן יפרוץ] וגו'", ולוי לא היו בכל העינוי מפני שלא נשתעבדו שבט לוי (רש"י שמות ה, ד).

וטעמא דהכא לא שייך אלא למה לא היו רבים אחר יציאתם עכ"ל.

ובאמת כ"כ בפי' הריב"א בראשית כט, וז"ל, פירש"י כל מקום שנא' על כן מרובה באוכלוסין חוץ מלוי שהיה הארון מכלה בהם.

וקשה שהרי גם קודם שהיו נושאים את הארון היו מועטין מכל השבטים שבפרשת במדבר סיני כשנמנו כל ישראל אחר שהוקם המשכן כתוב כל פקודי הלוים שנים ועשרים אלף ותירץ ר"מ מקוצי שכתוב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ושבט לוי לא היה בכלל הענוי כדפי' רש"י בפרשת ואלה שמות וכמו כן לא היה בכלל כן ירבה וכן יפרוץ ולכך היו מועטים אף קודם שנשאו הארון עכ"ל.

ובאמת כ"כ כבר הרמב"ן.

ואולי יש לפרש עוד עפ"מ שכתב רבינו הט"ז בחיבורו דברי דוד בראשית כט, וז"ל, וענין החשיבות ברבוי עם הוא מצד שעכ"פ יש בכל אחד צד קדושה ממילא נתרבתה הקדושה ע"י צירוף שלהם, ממילא אם יש צדיקים גדולים ויש רוב קדושה אצל כל אחד אז מעט מהם עושה הרבה ונחשב כרוב של כת הראשונה, וע"כ אמר כל שנאמר 'על כן' הוא מרובה באוכלוסין ואז יש הרבה קדושה, חוץ משבט לוי שיש בהם חשיבות קדושה אף על פי שהם מועטים כיון שהם צדיקים גדולים הוה מעלה שלהם בקדושה כמו השבט שאינם צדיקים כל אחד כ"כ אלא ע"י הצירוף הרב, ואמר על זה ש'הארון מכלה בהם', כלומר כיון שהם נושאי ארון יש לכל אחד קדושה רבתי וזהו שמכלה הרבוי בהם, כלומר שאינם באים להיות מרובים עכ"ל.

ולפ"ז יש לבאר דכיון שבני קהת נשאו את הארון ממילא כל השבט נתקדש דהרי כל השבט מישך הוו שייכי לנשיאת המשכן, ומ"מ קדושה הגדולה היתה אצל בני קהת.

[מה שהקשה מ"ט בני קהת מרובין ביחס להנך, איני יודע הטעם בזה, אבל מ"מ סגי לן שהיו מועטין ביחס לכלל ישראל, ואם פחות או יותר ביחסי שאר משפחות הלוי זה כבר תליא במאורעות והקורות וחשבונות שמים לפ"ז].

שכנותם של השבטים למשה בדגלי מדבר

שאלה

והחנים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד משה ואהרן ובניו שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל (ג, לח).

משה אהרן ובניו, וסמוכין להם דגל מחנה יהודה, והחונים עליו ישכר וזבולון, טוב לצדיק טוב לשכנו, לפי שהיו שכניו של משה שהיה עוסק בתורה נעשו גדולים בתורה, שנאמר (תהלים ס, ט) יהודה מחוקקי, ומבני ישכר יודעי בינה וגו' (דה"י א ב) מאתים ראשי סנהדראות, ומזבולון (שופטים ה, יד) משוכים בשבט סופר (רש"י).

יל"ע, הרי גם משבט ראובן היו יותר ממאתים ראשי סנהדראות, כמש"כ רש"י בפרשת קרח במאתים וחמישים איש שהיו ראשי סנהדראות רובם משבט ראובן, א"כ מה החידוש בשבט יששכר שהיה סמוך למשה רבינו { {השאלה מאת הגאון רבי אברהם יצחק ברזל שליט"א מראשי ישיבת 'מיר' מודיעין עילית - עיון הפרשה גליון קלד.

} }.

תשובה

מ"מ כולם כפרו במ"ר ובתורה מן השמים ונתכלו מן העולם, וא"כ מה תועלת ושבח יש להם, ודוקא מי שהיה בשכנות למ"ר זכה לגדל ת"ח אמתיים וקדושים.

מי שיש לו ב' ראשין כמה עומרין נטל במן

שאלה

שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו' כל זכר לגלגלתם (א, ב) יש לדקדק, אמאי הכא גבי מנין ישראל הזכיר קרא 'לגולגלתם', ואילו במנין הלוים (להלן ג, טו) כתיב: 'פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם', ולא נאמר 'לגולגלתם'.

וביאר חת"ס (שו"ת יו"ד סי' רצד), עפ"י הא דילפינן במנחות (לז, א) מדכתיב 'לגולגלתם' לגבי בכור שנולד עם שני ראשים [ראה מש"כ בזה להלן (אות ו)], ה"ה הכא במנין ישראל היו כאלו שנולדו עם שני ראשים, ולכך הוסיף קרא 'לגולגלתם', ואילו בבני לוי לא נמצא כזה, ולפיכך לא הזכיר קרא הכי [והוסיף החת"ס, שכן הוא נמי גבי המַָן, דכתיב (שמות טז, טז): 'עומר לגלגלת', בהכרח שגם בזמן המן היו כאלו עם שני גולגלות, ונפל להם שני עומרים, שהרי אף לתינוק בן יומו נפל עומרו (יומא עה, א)].

והנה עוד מצאנו בדברי חת"ס (שו"ת חו"מ סי' יב) שהביא מגמ' (עירובין פג, ב) דילפינן מדכתיב במן (שמות טז, טז): 'עומר לגלגלת' ונאמר (שם, יט): 'איש אל יותר ממנו', מכאן אמרו האוכל כשיעור הזה הרי זה בריא ומבורך, יתר על כן רעבתן, פחות מכן מקולקל במעיו, ע"כ דברי הגמ'.

ודן החת"ס, מה שיעור מן שירד לתינוקות, כי אם ירד כשיעור, הרי אינם לא יכולים לאכול כשיעור זה, וגם הגדולים לא אכלו יותר מהשיעור שירד עבורם.

ואי לא ירד להם מן, כיצד יכלו לקחתם מן הגדולים, הלא היה להם בדיוק כמחסורם.

והוכיח מזה החת"ס, שהעומר, שהוא שיעור עשירית האיפה, היה משתנה לכל אחד ואחד לפי גודלו ולפי צרכו, עיי"ש [וכ"כ החת"ס גם באו"ח (סי' קפא)].

וצ"ע לפ"ז, מש"כ החת"ס שהנולד עם שני ראשים ירד לו שני עומרים, הרי אדם אחד עם שני ראשים יש לו רק קיבה אחת, ומה יעשה עם שני עומרים (עיון הפרשה).

תשובה

איני מבין מנא ליה לכותב שיש לו רק קיבה אחת, דלכאורה כיון שחלוק בעיכול יש לו מערכת עיכול לכל אחד, וגם את"ל שמתחברים מערכות העיכול יחד, אפשר שמ"מ מערכת העיכול שלו מהירה יותר, שהרי כל ראש יש לו רצונות גופניים משלו, וממילא צריך לאול בפני עצמו, ומערכת העיכול צריכה לטעון ולפרק אכילה של שני ראשים.

ועוד איני מבין מה שייכי דברי הח"ס הללו לאידך דברי הח"ס, דהנה הח"ס קאמר להדיא שדין עומר לגולגולת היה מצד הדין, דהיינו שמדיני העומר היה שכל אחד יטול עומר לגולגולת, ומ"מ היה נהפך לפי צורך כל אחד ואחד, ומה שנטלו מתחילה לפי שיעור עומר לגולגולת אינו מצד הצורך אלא מצד הדין, ואם נניח למשל אדם שלפי טבעו אוכל שמונה פעמים כמה שאוכל חבירו (עי' פסחים פ"ט), לכל אחד היה מותר ליטול עומר מצד הדין, ולכל אחד היה משתנה אח"כ לפי צרכו, לראובן היה מתקטן ולשמעון היה גדל, וא"כ בענינינו נניח שאכן כפי סברת הכותב אדם זה שיש לו ב' ראשים אוכל פחות, אך אכתי אי"ז טעם שיהא צריך ליטול עומר א', דאם דעת הח"ס שאדם זה מצד הדין נוטל ב' עומרין מכיון שיש לו ב גולגלות, א"כ מאי אכפת לן כמה הוא אוכל, כיון שדינו בב' עומרין יטול כמה שדינו צריך ליטול, ואפילו אם יצוייר שאוכל רבע ממה שאוכל כל אדם מכל מקום צריך ליטול לפי דינו, ואח"כ ישתנה להיות כפי צרכו.

וכ"ז הם דברים פשוטים, ומ"מ הארכתי לבאר זה משום שראיתי דברי השואל כ"כ בטענתו.

סדר השבטים במנין הנשיאים

שאלה

ואתכם יהיו איש איש למטה וגו' (א, ד).

צ"ב, לפי איזה סדר נמנו, דהן נכון שנמנו בתחלה בני לאה ואח"כ בני רחל ואח"כ בני השפחות, אבל בבני השפחות ליכא שום סדר המובן לעניותי, לא סדר לידתם ולא סדר אחר, וצ"ע { {הגאון רבי ברוך דב ליכטשטיין שליט"א, ראש ישיבת 'קמניץ', ירושלים – עיון הפרשה.

} }.

תשובה

עיין מה שכתב בחזקוני במדבר פרק א פסוק יב, וז"ל, לדן הזכירו תחלה לבני השפחות לפי שהוא בכור השפחות ואחריו אשר ע"י שהוא ראש החונים על דגלו ואחריו גד שהוא בכור שפחת לאה עכ"ל, וע"ע בשאר המפרשים מ"ש בזה.

מ"ט נתרבתה שנאה לסוטה יתר משאר חוטאין (פרשת נשא)

שאלה

ועבר עליו רוח קנאה (ה, יד).

תניא (סוטה ג, א): רבי אליעזר בן יעקב אומר, כלפי שאמרה תורה 'לא תשנא את אחיך בלבבך' (ויקרא יט, יז), יכול כגון זו [שיראה את אשתו עוברת על דת יהודית וכו' - רש"י], תלמוד לומר 'ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו'.

וצ"ע, למאי בעינן ילפותא להתיר שנאת מי שעובר על דת יהודית, הא מצוה איכא לשנוא את מי שדבר ערוה בו (ראה פסחים קיג, ב).

תשובה

אולי אתא קרא ללמד שבסוטה גם בשוגגת מותר לשנאתה, כיון שזהו צורך הבריאה שיקנא לה על מנת שיוכלו להמשיך בחיים יחדיו.

משא"כ בסתם חוטא שוגג.

מה שהקשה על מ"ש במגן אברהם ריש סימן תקצ"ז: ובמגיד מישרים כ' בפ' נצבים שלא לאכול בשר ולשתות יין בר"ה עכ"ל.

וק' דהרי ר"ה ג"כ יש בו דין חג כבג' רגלים, כדמשמע בל' השו"ע שם אוכלין ושותין ושמחין בר"ה, והרי אין שמחה אלא בבשר ויין (פסחים ק"ט א' ור"מ הל' יו"ט פ"ו הי"ח).

תשובה - אפשר דהמגי"מ מיירי לפי הדעה דס"ל שאין מצות שמחה בר"ה, ושמותר להתענות בר"ה, וכ"ש שמותר שלא לאכול בשר ויין, והמחבר מיירי לפי הסברא החולקת, וכמו שפסק שאסור להתענות בר"ה.

ואביא לשון אור זרוע הגדול, הלכות ראש השנה סימן רנז { והטעם שאני מעתיק דבריו ולא שאר דברי הפוסקים, משום שמביא גם הדעות שמותר להתענות בבירור, וע"ע בגאוני מזרח ומערב סי' פ"א, המנהיג ר"ה סי' א', סי' ב', ראבי"ה סי' תקכ"ט, רי"צ גאות הל' ר"ה, רי"ו ח"א נ"ו ח"א וח"ג, ס' הפרדס לרש"י סי' קס"ו וסי' ק"ע, ריב"ש תקי"ג, רשב"א ח"ד רס"ב, מרדכי ר"ה סי' תשח, רוקח סי' ר"ג, ר"ן סו' ר"ה, טור וב"י סי' תקצ"ז, שו"ת מן השמים סי' פ"ו, שאג"א סי' ק"ב, מעשה רב להגר"א סי' רז, ועיין הג' בני בנימין להאדר"ת, על הר"מ פ"ו הי"ז מה' יו"ט, אבן ישראל ח"ח סי' י"ב, עי' רע"א שו"ת סי' א ובהשמטות שם.

}וז"ל: בתשובת הגאונים על שכתבתם שאנו מחללים שבת ור"ה שאנו מתענים בר"ה ובשבת שבין ר"ה ויוה"כ הלואי שכל ישראל יכולין לעשות כן ואנו נוהגין להתענות קודם ר"ה עשרה ימים ואפי' בשבת שכך אמרו חכמים לפני ר"ה גדולי הדור מתחילין להתענות והקב"ה מכפר להם עד שליש מעונותיהם מר"ה עד יו"כ התחילו היחידים להתענות והקב"ה מכפר להם עד שליש מעונותיהם הגיע יום הכיפורים כל ישראל מתענין אנשים ונשים וטף ולובשים לבנים כמלאכי השרת ועומדים יחיפים כמתים והקב"ה מתמלא עליהם רחמי' ומכפר על עונותיהם ומקבל תשובתם שנא' כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' ואמרו חכמים דרשו ה' בהמצאו אימתי הוא מצוי לישראל בעשר ימים שבין ר"ה ליום הכיפורים קראוהו בהיותו קרוב ביום הכפורים יכול בלא תשובה ת"ל יעזוב רשע דרכו ואמרי' נמי יחיד אימת אר"נ בעשרה ימים שבין ר"ה ליו"כ מיכן למדנו שצריכין להתענות ולבקש תחנונים בעשרה ימים הללו כדי שיתקרע גזר דינם וירחמו עליהם מן השמים עכ"ל אין מיכן שום ראיה שיהיה מותר להתענות בר"ה וכ"ש שאין לשבת ראיה להתענות בה ועוד שבפסיקתא מוכיח שלא היו מתחילין תעניות כ"א בער"ה ולא עשרה ימים קודם ר"ה דאמר בפסיקת' מתענין ער"ה לקיים מה שנאמר לפני ה' תטהרו משל למלך שסרחה עליו מדינה ובא לדונה ויצאו הגדולים לקראתו אמר המלך בשבילכם אניח מחצה כשקרב לעיר חצי מיל יצאו בני העיר לקראתו אמר עדיין אכפר בשבילכם וכשבא לפתח העיר יצאו אנשים ונשים לקראתו אמר המלך אכפר בשבילכם הכל כך הקדוש ברוך הוא יצא לדון בראש השנה ומתענים גדולי הדור והקב"ה מוחל עונות בזכותם לאחר ר"ה כשכבר מתקרב ליום הכפורים מתענים האנשים ונשים והקב"ה מוחל כל עונותיהם אבל לא היו מתחילין להתענות כ"א בער"ה ודוקא גדולי הדור ולא אחרים כדאמר בירושלמי פ"ב דתענית ר' יונתן ציים כל עירובא דריש שתא ואם אחרים כמו כן היו מתענים מאי רבותיה דר' יונתן אלא דוקא גדולי הדור היו מתענין ודוקא בער"ה ולא קודם לכן שא"כ אמאי נקט ער"ה אבל בר"ה ובשבת שבין ר"ה ליו"כ עדיין אין לנו שום ראיה שמותר להתענות ובפ"ק דשבת ירושל' אמרי' ר' חייה רבה מפקד (לאילן דבי רב) [לרב] אין את יכול למיכל חולין בטהרה כל שתא אכול ואין לא תהא אכיל שבעה יומין מן שתא ופי' רבי' ר' נסים גאון זצ"ל מיום ראשון דר"ה עד יו"כ ויוה"כ בכלל עשרה ימי' כד דלית מנייהו שני ימים של ר"ה ויוה"כ שאין בהם אכילה ושתייה אשתייר שבעה ימים ועליהם צוה ר' חייא לרב (אשי) [למדתי] מדבריו שלא היו מתענין בין ר"ה ליו"כ שאם תאמר שהיו מתענין ועל אכילת לילות צוהו א"כ הלא גם בר"ה אפי' המתענה אוכל בלילה מיהו הוא סובר שמותר להתענות בר"ה מיהו אין לי ראיה משם שאני יכול לומר דלא צוהו ר"ח לרב אלא על שבעה ימים בשנה איזו שבעה שיהיו ומורי ה"ר יצחק בר מרדכי מפרגא היה מתענה בר"ה והיה דן ק"ו מתענית חלום שהתירו חכמים להתענות בשבת אף על פי שספק לו אם ע"י מלאך חלם או השד בלבלו כ"ש בר"ה ברור נידון שמותר להתענו' ואינה ראיה דהתם אם ע"י מלאך חלם צריך להתענו' דע"כ הראוהו והזהירוהו שיתענה אבל בר"ה אף על פי שנידון שמא לטובה דנין אותו ואם יודע בעצמו שצריך לסגף נפשו בתענית יתענה קודם ר"ה ור' משה בן רבינו אפרים היה אומר להתענות בר"ה כדי שלא יהא שלחנך מלא ושולחן רבך ריקם שהרי בכל המועדים כתיב פרים ובראש השנה כתיב פר בן בקר אחד והשיב עליו ה"ר ברוך בר יצחק מריגנשפורק דא"כ בשמיני נמי יתענו דכתיב ביה פר בן בקר ותו לדבריו עשית ראש השנה חובה להתענות ובלקח טוב כתוב דיש בתשובת רב יהודאי גאון אסור להתענות בר"ה מפני שנקרא חג שנא' בכסה ליום חגנו ופר"ח כתב דאסור להתענות בר"ה דכתיב גבי ר"ה אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו.

ויש אומרים שרב האי גאון כתב כן ובערוך בערך ראש כתב ר"ה אסור בתענית מהכ' דאמ' בירושלמי כדאיתא בגמ' דפ' סדר תעניות האלו ר"ע אומר מתריעין אבל לא מתענין ועוד הביא ראיה מפ"ק דר"ה דאמר התם מתיב רב אחא בר הונא בתלת בתשרי בטילת אדכרתא מן שטריא שגזרו מלכות יון הרשעה שמד על ישראל שלא להזכיר ש"ש על פיהם וגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירים ש"ש ואפי' בשטרו' וכך היו כותבין בשנת (לירח) כך וכך ליוחנן כה"ג דהוא כהן לאל עליון וכששמעו חכמים בדבר [אמרו] למחר הוא פורע לזה את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה וביטלום ואותו היום עשאוהו יום טוב ואי ס"ד בטלה מגיל' תענית קדמייתא בטלנו אחרנייתא הוספנו הב"ע בזמן שבית המקדש קיים ותיפוק לי דהוה ליה יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם.

כלומר אי בית המקדש הוה קיים בלא"ה הוי יום טוב דהיינו צום גדליה וקרייה רחמנא מועדים טובים (אפילו) בזמן הבית.

אמר רב לאסור יום שלפניו.

דהיינו ב' בתשרי ושלפניו נמי תיפוק לי דהו"ל יום שלאחר (ר"ה ר"ה) [ר"ח.

ר"ח] דאורייתא ודאורייתא לא בעי חיזוק פי' דאין צריך לאסור יום שלאחריו כדי שלא יתענה בו דכיון שהוא דאורייתא נזהרין היטב מלהתענות בו הם למדת שאסור להתענות בר"ה ואפ"ק דר"ה ירושלמי כי מי גוי גדול ר' חנינא ור' הושעיה חד אמר איזו היא אומה [כאומה זאת] שיודעת אופיה של אלהיה בנהוג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורי' ומגדל זקנו ואינו חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך דינו יוצא אבל ישראל אינן כן אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ומחתכים צפורנים ואוכלי' ושותים ושמחים בד"ה לפי שיודעים דהקב"ה עושה להם נסים ומוציא דינם לכף זכות וקורע להם גזר דינם.

וחד אמר בנוהג שבעולם השלטון אומר הדין היום וכו' הרי הלכה שלימה שכן מנהג כשר בראש השנה לאכול ולשתות ולשמוח עכ"ל.

והנה ראשית כל יש לידע דדין שמחה ממש שצריך להקריב קרבן שמחה ברגלים אינו בר"ה וכמ"ש באגור סי' קצ"א, הובא במלבי"ם אילת השחר פרק נב, וז"ל: ושם חג הונח על חגיגה שהיו מקריבים בימי מועד ר"ל שלמי שמחה, וע"כ ר"ה ויוה"כ לא נקראו בשם חג בשום מקום (אגור סימן קצ"א), עכ"ל.

[ובענין הפ' בכסה ליום חגינו דנו האחרונים ואכמ"ל].

והנה אף לדידן שיש מצות שמחה בר"ה, וכמ"ש המשנה ברורה סימן תקצז ס"ק א: אוכלים ושותים ושמחים - ר"ל אף שהוא יום הדין מ"מ מצוה של ושמחת בחגך שייך גם בו שגם הוא בכלל חג כדכתיב תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו ונאמר בנחמיה ח' אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו' כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ד' היא מעוזכם עכ"ל, ודבריו לקוחין מן הראשונים [עטוב"י שם], מ"מ יש להגביל ענין זה.

ואביא לשון בזה, מס' ערכי תנאים ואמוראים [ע' רב ייבא סבא] לא' מן הראשונים רבו של הרוקח, וז"ל: ואף על פי שאין אנו מזכירין שמחה בברכת ראש השנה ויום הכיפורים, [זהו] מפני שאין כתוב בהן שמחה, [ועוד] מטעם [שפתוחים] ספרי החיים והמתים התלויין שהרי אין בהן הלל.

מכל מקום לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים שבהן יוצאות בנות ישראל [וכו'], כדאיתא בשלהי תעניות וביש נוחלין שהיה יום כפרה וסליחה ויום שניתנו בו לוחות האחרונות.

וראש השנה [נמי יום שמחה כדאיתא] בירושלמי דראש השנה ישראל מגלחים ורוחצים ולובשים לבנים בער"ה שהן יודעין שהן זכאין בדין.

שנאמר אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון, הילכך מברכין.

והנה אע"פ שהי' דעתו שיש שמחה בר"ה מ"מ הגביל זה.

עפ"ז י"ל דדין שמחה בר"ה אינו דין שמחה כבשאר רגלים וכמ"ש השו"ע גופיה שם, [ומקורו מן הראשונים בב"י שם], וז"ל: אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה' על פניהם.

א"כ גם בשר ויין אפשר שאינו חיוב גמור, אכן דעת מרן הגרח"ק שליט"א לשתות יין בר"ה וכ"ד עוד פוסקים, וכמדומה שאין דעת כל הפוסקים שוין בזה [ראיתי ע"ז נידון בעבר].

באופן ג' רציתי לתרץ דכונת המגיד מישרים רק למעט ממצות בשר ויין, ובעצם דבריו כשאר הפוסקים שהזכירו שיש למעט מן השמחה בר"ה, וכמו המהרש"ל המובא שם בב"ח ומ"א שלא אכל דגים בר"ה, ואל יתפלא עלי הקורא בזה כפי שאבאר.

דהנה מה שאנו אוכלין בשר בר"ה אינו ע"פ הגמ' שם, דשם נזכר להדיא ששמחה זו של אכילת בשר בר"ה זהו רק בזמן שביהמ"ק קיים, ואייתי התם קרא ע"ז שהשמחה היא בבשר שלמים, ובזמן שאין ביהמ"ק קיים אין שמחה אלא ביין, ומה שאנו אוכלין בשר בר"ה הוא עפ"ד הרמב"ם שם [ועי' בחי' הגר"ח שם מ"ש בזה], אכן המגיד מישרים לא ס"ל כהרמב"ם שם, וגם אם אין חולק על הרמב"ם אפשר דסובר דעכ"פ אי"ז עיקר חיוב השמחה שיהא מחוייב לאכול בשר תמיד בחג, דלהכי אהני הגמ' שם, ולהכי אין עובר שום איסור אם לא ירצה לאכול בשר, ובר"ה ס"ל דעדיף שלא לאכול בשר { ורק אציין דההוראה שם ניתנה להב"י, ויתכן שלאדם פשוט יהא זה קצת זלזול בכבוד החג, וכ"א ישאל לרבותיו.

וכן הוכיחו האחרונים מהגמ' שבת קמ"ח ב' שיש אכילת בשר בר"ה ע"ש.

}.

ובענין יין אף דיין בזה"ז הוא באמת דין השמחה וא"כ צריך לשתות, י"ל בב' גוני, א' י"ל ע"פ מ"ש השאג"א [ולא עינתי בפנים] דדין השמחה ביין הוא לשתות משקה טוב וחשוב וה"ה יכול לקיים מצוה זו בעוד משקין, ולכך ס"ל להמגיד מישרים שיקיים מצות שמחה בר"ה במשקה אחר כיון דהיין משכר ומביא לשמחה טפי יותר מן הרצוי בר"ה.

ובאו"א י"ל איין, ותחילה אביא בזה מה שמצאתי כתוב בשם הגרי"ש אלישיב (ביאורים ומוספים על המ"ב סי' תקכ"ט ס"ק יא) וז"ל השו"ע וחייב כו' ולקבוע כל סעודה על היין, וכ' המ"ב, היינו גם באמצע סעודה מלבד מה שקידש על היין מתחילה וכמו לענין שבת, וז"ל הספר: ולצאת ביין של קידוש ידי חובת מצות שמחת יו"ט, דעת הגרי"ש אלישיב שמועיל, ולפ"ז מ"ש במ"ב שישתה יין באמצע הסעודה אי"ז משום חיוב שמחה, אלא שיש ענין לקבוע סעודה על היין עכ"ל.

ולפ"ז שאי"ז חיוב מצד מצות השמחה א"כ לצורך גדול זה יש לבטלו וסגי במה ששותה יין הקידוש, ופשוט שאין כונת המג"מ לבטל הקידוש על היין.

עוד י"ל באופן אחר דהנה חיוב זה של בשר ויין אינו חיוב גמור כשאר מצות, וכמ"ש המ"ב שם בשם הרמב"ם פ"ל מהל' שבת דזהו דוקא אם ידו משגת, וציין להל' שבת בסי' רמ"ב, והנה אף דבשאר מ"ע חיייב עד חומש נכסיו כמ"ש הרמ"א באו"ח סי' תרנ"ו מ"מ במצוה זו אינו מחוייב בה כ"כ, ואפשר כיון דשמחה היא מצוה שבלב וכמו שמי ששונא מאוד יין פטור לכו"ע מזה { והנה כ"ז כתבתי לחיוב מצות שמחה בזמנינו שגדרו כנ"ל, אכן לגבי חיוב מצות שמחה בזמן שביהמ"ק קיים אפשר דהתם שאני, כיון דילפי' לה מקרא בפסחים ק"ט א' שישמח בבשר שלמים.

ובפרט להסוברים שיש דין חיוב הקרבת שלמי שמחה, לדידהו ודאי לא שייך סברא זו, בא' מן הרגלים שמצווין להקריב בו שלמי שמחה.

}, וכן נשים שמצוה לשמחן מ"מ יש לשמחם בראוי להן בדברים אחרים, כדאיתא בפסחים ק"ט א', א"כ להכי כל זמן שאינו שייך פטור, ולהכי גם בענינינו כיון דס"ל דבר"ה עדיף טפי הירא"ש וטוב קצת למעט בשמחה א"כ ישמח בדבר אחר ולא בבשר ויין ואין עובר שום איסור.

וזה חידוש יותר מן התי' הקודם, דלפי התירוץ הקודם אזלינן עכ"פ כפשטות הגמ' שמצות שמחה בזה"ז היא ביין, אבל השתא אמרינן דבאמת אין ענינים הללו חובה מצד עשייתן אלא המצוה היא השמחה ויעשה מאי דשייך, ויל"ע בהלכה בכ"ז.

וראיתי לשון מנחת חינוך מצוה תפח, והנה דעת הר"מ והרהמ"ח דמצות שמחה מה"ת לאו דוקא בשלמי שמחה אלא כל עניני שמחה הן אכילה ושתיה ובגדים כל דבר המשמח אך בזמן שבהמ"ק הי' קיים מצוה מן המובחר לאכול בשר שלמים עכ"ל.

והנה יש להעיר ע"ז מלשון הגמ' מסכת פסחים דף עא ע"א מיתיבי והיית אך שמח לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה אתה אומר לרבות לילי יום טוב האחרון או אינו אלא לרבות לילי יום טוב הראשון תלמוד לומר אך חלק מאי טעמא לאו משום דאין לו במה ישמח לא כדתניא מה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון ולהוציא לילי יום טוב הראשון מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו ע"כ, ולפו"ר משמע דכל מצות השמחה היא לשחוט שלמים, ויש לחלק כנ"ל דשאני שחיטת שלמים דאתיא מגז"ש ואי"ז כיין או כבשר בזמנינו שהוא רק כעין עצה לשמחה וכנ"ל, והיינו דיש ב' דינים: הא' דין שמחה שישמח איך שירצה, ובמקרה רגיל יעשה זאת ע"י אכילת בשר ויין, ויש מצות שלמי שמחה כמ"ש האחרונים, וזה סגי להקריב פ"א, אמנם ברש"י שם פי' לרבות לילי יום טוב האחרון - ואין שמחה אלא באכילת שלמים, וצ"ל דכ"ז להס"ד דהתם אבל להמסקנא שם יכול לשמוח גם בכסות נקיה וביין ישן.

שאלה

כבוד הרבנים הגאונים שליט"א

אשמח אם יוכלו להשיבני דבר:

א.

איך מותר להפריש בימינו חלה ותרומה, והרי אסור לגרום טומאה לתרומה, ואנו כולנו טמאי מת ונמצא שבהפרשת חלה ותרומה מטמאים אותם.

ב.

איך הסתדרו בזמן הבית עם כל הכסאות והמטות והמזרנים שבבית שנטמאו בטומאת משכב ומושב של נדה וזבה.

ובשלמא כלים אפשר להשתמש בכלי אבנים כלי גללים וכלי אדמה שאינם מק"ט, אבל כסאות ומטות איך אפשר?

בכבוד רב ותודה מרובה מראש

חיים שינברגר י-ם.

***

תשובה

בע"ה י"ד כסלו תשע"ז

לכבוד הג"ר חיים שינברגר שליט"א

שלום רב

א.

הנה באמת ישנם דעות שאסור לגרום טומאה לחולין של א"י או לחולין הטבולין לחלה, וגרסי' בנדה ו' ב', תנן התם נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה משגלגלה תעשה בטהרה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה חולין נינהו ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל משגלגלה תעשה בטהרה חולין הטבולין לחלה כחלה דמו ואסור לגרום טומאה לחלה, ועי"ש בדף שאחר זה בענין אי אסרינן לטמאות העיסה מצד חולין הטבולין לחלה כחלה דמי עי"ש, ומ"מ להפריש חלה מעיסה שכבר טמאה פשיטא דאין איסור דהרי זהו ציווי התורה, ועי"ע פסחים דף מ"ו גבי מפרישין חלה בטומאה, ועי' במס' ע"ז דף נ"ו, וסוטה ל' ב' ונדה פ"י מ"ו וברמב"ם שם בפה"מ.

ב.

במקומות מבואר שבשנים הקדמוניות היה חדר מיוחד בשביל הנשים הנידות, כמו שכתוב ברמב"ן פר' ויצא וז"ל, והנכון בעיני כי היו הנדות בימי הקדמונים מרוחקות מאד, כי כן שמן מעולם "נדות" לריחוקן, כי לא יתקרבו אל אדם ולא ידברו בו כי ידעו הקדמונים בחכמתם שהבלן מזיק, גם מבטן מוליד גנאי ועושה רושם רע כאשר בארו הפילוסופים, עוד אני עתיד להזכיר נסיונם בזה (ויקרא יח יט), והיו יושבות בדד באהל לא יכנס בו אדם, וכמו שהזכירו רבותינו בברייתא של מסכת נדה, תלמיד אסור לשאול בשלמה של נדה, רבי נחמיה אומר אפילו הדבור היוצא מפיה הוא טמא, אמר רבי יוחנן אסור לאדם להלך אחר הנדה ולדרוס את עפרה שהוא טמא כמת כך עפרה של נדה טמא, ואסור ליהנות ממעשה ידיה עכ"ל.

ועי' בספר ברית שלום פר' תזריע [הספר ברית שלום הוא לה"ר פנחס מפוזנא מלפני כמה מאות שנים] שכתוב שם בהגה"ה, וזה שאמר הכתוב אשתך כגפן פוריה, רצה לומר, כשהיא בנידתה, שהרי דם נידה נמשלה לפירא, והיא נמשלת לגפן כמו שנתבאר לעיל, אז בירכתי ביתך, רצה לומר, לא תאכל עמך בשלחן אחד אלא תשב באחת מזוית הבית, כמו שאמרו חז"ל (ראש השנה כו, א) שקורין לנידה גלמודא גמולה דא מבעלה, וכן היו נוהגין בימיהם שהיתה יושבת בחדר המיוחד לה, וזה שאמר בירכתי ביתך, בניך וגו', כשיש לך בני בית סביב לשלחנך, רצה לומר, כשאוכלים בני בית עמך, אז גם האשה אפילו כשהיא נדה מותר לאכול עמו על שלחן אחד, וזהו סביב לשלחנך, וק"ל.

עכ"ל.

ומ"מ אם לא נזהרו היו צריכים להטביל רק שהיו נזהרים מאוד להעמיד אותה בחדר נפרד וכנ"ל.

בברכה רבה

***

במוצאי מנוח ערב ראש השנה תשע"ז

ראשית יישר כח על התשובות המעניינות,

רציתי רק להעירו אודות מה שכתב על הסליחות ועל הדילוגים ובסופו הזכיר ענין הפיוטים שמנהג ארץ ישראל שלא לאמרם.

לענ"ד אין זה מנהג ארץ ישראל אלא מנהג הישיבות הליטאיות שכך אולי נהגו בישיבות ליטא, ואילו בליטא עצמה נהגו לומר אם לא את כל הפיוטים וסליחות ודאי את חלקן הגדול, זכיתי והשתתפתי במנין של הגרי"ד סולובייציק זצ"ל (בן הגרי"ז זצ"ל) בשחרית ומוסף של יוה"כ הכהן הקבוע לא יכל להשתתף בשתי התפילות האלו ובאותן שנים גרתי בגבעת שאול והוא ביקש ממני למלאת את מקומו (כמדומני שזו היתה השנה האחרונה לחייו) ולפליאתי אמרו שם הרבה מן הפיוטים שלא נאמרים בישיבות, כמו כן ידוע לי שבבתי הכנסת של הפרושים בירושלים אומרים בארבע פרשיות את הקרוב"ץ אלא שאין אומרים אותו בתוך התפילה אלא לאחריה.

בבתי הכנסת של החסידים בדרך כלל אומרים את כל הפיוטים בכל חסידות ישנם מנהגים שונים מה אומרים ומה משמיטים.

האשכנזים כלומר יוצאי מדינות אשכז והגליל העליון (אויבער לאנד) הממשיכים את מסורתו של מרן החת"ם סופר זי"ע אומרים את כל הכתוב במחזור ואף באמצע הקדושה וכו' וכו'.

כוח"ט בסשצ"ג

יש"י הכהן

***

עוד תגובה בענין אמירת הפיוטים בר"ה

זה עתה קיבלתי אוצר יקר ליקוט מדברי הגרש"ה וואזנער זצ"ל ושם הביא משו"ת שבט הלוי ח"ט סי' קלו וז"ל:

ב"ה, יום ג' בהר בחוקתי ל"ה לספירה תשנ"ג לפ"ק.

כבוד ידידי המכובד הה"ג היקר מלא תורה וי"ש בן צדיקים ר' יוסף מנחם הכהן זלצר שליט"א רב קה"י יאהנסבורג יצ"ו.

אחדשה"ט וש"ת באהבה.

שמחתי להקשיב משלומו הטוב, ואשר שאל בענין לבטל קצת פיוטים ביוה"כ כי יום הארוך קצר ועבודת ה' זו תפלה מרובה, הנה תשובתי בזה בקיצור, אין ספק שאין בנו כח לשנות או לבטל מה שהנהיגו הקדמונים, ובפרט במנהג הפיוטים שכ' הב"ח סי' ס"ח ועוד פוסקים דגם יש בו סכנה, איברא אין לנו ראי' גמורה אם נשאיר עיקר המנהג לומר חלק או רוב הפיוטים, ורק למעט בקצתם אשר בזה לא פוגע בעיקר המנהג וכבר ידוע שהיו הרבה קהלות שמנהג אמירת פיוטיהם נשתנו אלו מאלו, ובכל זאת לעשות תיקון קבוע לשנות אפי' מקצת ממה שנהוג אצלכם עד עכשיו לא כדאי באמת, אבל אפשר ביוה"כ למעט מאמירת הסליחות שהיו נוהגים האשכנזים שחרית מוסף ומנחה שבזה בהרבה מקומות לא קבלו עליהם כלל, ואם זה לא מספיק שידלגו אולי הפיוט הארוך שאחרי הקדושה המתחיל ובכן מי לא ייראך, ושאר כל הפיוטים להגיד ככל האפשר.

והרני דוש"ת בידידות - מצפה לרחמי ה'.

נ"ב, וכן אמר לי פעם גדול וצדיק מפורסם מגדולי אשכנז, שלצורך כדאי לדלג על פיוטים קצרים, אבל לא לדלג על הפיוט הארוך שלפני קדושה שחרית שזה עיקר הפיוט.

ע"כ.

אגב נזכרתי מה שאמר לי ידיד אחד מחסידי גור לפני שנים רבות שאחד המדפיסים בא אל רבם הבית ישראל ואמר לו שרצונו להדפיס מחזורים לימים נוראים ולא ידפיס שם אלא את מה שאומרים בבית מדרשם, אמר לו הבית ישראל וכי מי אמר שלא אומרים את זה אני כן אומר, והיה ידוע לחסידים שבין פסקא לפסקא או בהפסקה היה רבם משלים את אמירת הפיוטים שלא נאמר בבית המדרש

ישי הכהן

***

נשאלתי, האם מותר ללבוש בגד חדש בר"ה.

התשובה בקצרה

מותר.

תשובה

מוצאי ‏שבת כ"ח אלול תשע"ו

כתב הטור בהל' ראש השנה סימן תקפ"א וז"ל, ורוחצין ומסתפרין ע"פ המדרש א"ר סימון כתיב כי מי גוי גדול וגומר ר' חנינא ור' יהושע אומרין איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלהיה פי' מנהגיו ודיניו שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער"ה ולהרבות מנות בר"ה ומכאן תשובה למתענין בר"ה עכ"ל.

וכ"כ השו"ע סי' תקפ"א ס"ד, מכבסין ומסתפרין בערב ר"ה.

וכתב המשנה ברורה סקכ"ה, להראות שאנו בטוחין בחסדו ית' שיוציא לצדק משפטינו.

ומ"מ לא ילבש בר"ה בגדי רקמה ומשי כבשאר יום טוב דיהא מורא הדין אלא ילבש בגדים לבנים נאים [ט"ז בשם רש"ל] ועיין במ"א סימן תקצ"ז דבמקום שאין נוהגין ללבוש לבנים עכ"פ לא ילבש חשובים כ"כ עכ"ל.

והנה אמנם האחרונים נקטו דמש"כ במדרש המובא בטור 'לבנים' הכונה לבנים דוקא ולא כל בגדים חשובים שישנם, ועי' עוד בבאר היטב סקט"ו, מ"מ העיקר מה שנתבאר בדברי המדרש הנ"ל הוא שעכו"ם לובשים שחורים וישראל לובשים לבנים, משום שישראל יודעין שהקב"ה יעשה להם נס.

ולא יתכן להשוות דין ר"ה לדין ט"ב שיהיה אסור בבגדים חדשים.

כתב בשו"ע או"ח סי' תקצ"ז ס"א וז"ל, אוכלים ושותים ושמחים, ואין מתענין בר"ה ולא בשבת שובה; אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה' על פניהם.

ועד כאן ביארנו עיקר ענין שמחה בר"ה, אכן נראה להביא ג"כ ראיה למעשה שמותר ללבוש בגד חדש בר"ה.

דהנה כתב בשו"ע או"ח סי' ת"ר וז"ל, בקידוש ליל שני (ילבש בגד חדש) (הגהות מיימוני פ' כ"ט מהלכות שבת) או מניח פרי חדש ואומר שהחיינו; ואם אין מצוי (בגד חדש או) פרי חדש, עם כל זה יאמר שהחיינו עכ"ל השו"ע וההג"ה.

וע"ש במ"ב היכי משכחת לה לברך על בגד חדש, [וכן בתקיעת שופר ביום שני הביאו בפוסקים שראוי ללבוש בגד חדש עי"ש], ומ"מ מדברי ההג"ה מבואר דשרי ללבוש בגד חדש בר"ה, ולא משמע לי לחלק ולומר דרק לצורך מותר וגם לא נראה לומר דרק ביום שני מותר ולא ביום ראשון.

קרא פחות

בס"ד

שלו' רב לכבוד ידידי ורעי החשוב הג"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,

א.

האם מותר לעיין בכרטיס הברכה "שנה טובה" שמביאים מכרים הבאים להתארח אצל מארחים?

ב.

האם מותר לקבל מתנה או משלוח ממתקים ביו"ט ושבת?

ג.

מה הוא "סדר אכילת סמני רה"ש", לפני או אחרי קידוש ומהי סדר קדימות הברכות?

ד.

היכן עדיף להדליק את נרות יו"ט ושבת האם אצל המארח או אצל המתארח בביתו?

ה.

שאלה ספציפית - בליל היום השני אני מתארח אצל משפחה אך לא נספיק את הנרות בביתנו כי אנחנו יוצאים לסדר תשליך וחוזרים לאחר תפילת ערבית למשפחה המארחת האם אני יכול להדליק הנרות כשנחזור יותר מאוחר בביתי או להדליק אצל המשפחה המארחת?

לתשובות כבוד אודה מקרב ליבי,

הקט' אהרון

***

התשובות בקצרה

א.

אם כתובה בלשון לעז דאין לעיין בזה, ומ"מ אם כתובה הברכה בלשון הקדש אין למחות ביד הקוראים בזה.

ב.

מותר.

ג.

ניתן לעשות כפי סדר הגמ' או השו"ע, מלבד הדברים שטעונים ברכה, ראה בפנים התשובה הפרטים בזה.

ד.

בבית המתארח.

ה.

בין שתי האפשרויות לכאורה האפשרות להדליק במקום האוכל היא העדיפה.

ביאור והשלמת הדברים יש לראות בתשובות המלאות.

תשובה

בע"ה

‏יום שישי כ' אלול תשע"ו

לכבוד ידידי הרב אהרון שליט"א

א.

האם מותר לעיין בכרטיס הברכה "שנה טובה" שמביאים מכרים הבאים להתארח אצל מארחים?

השו"ע סי' ש"ז סי"ג כתב דגם אגרות של שאלת שלום אסור לקרותן, אכן בענינינו שמא יש להתיר מכיון ואמירת השנה טובה הוא מנהג שהובא בהלכה ואינו דברים בטלים, אך בעצם אי"ז ראיה כ"כ, דהרי אמירת השנה טובה היא משום סימנא מילתא היא (עי' הוריות י"ב א'), ומאן לימא לן שיש בזה איזה מצוה, ואם נחשיבה מצוה גם שאלת שלום נוכל להחשיבה מצוה, כדאמרי' בספ"ק דברכות י"ז א', מרגלא בפומיה דאביי לעולם יהא אדם ערום ביראה מענה רך משיב חמה ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם ואפילו עם נכרי בשוק כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה ויהא מקובל על הבריות אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק, והרי חזינן שלא התירו שאלת שלום, אע"פ שהיה מקום לומר שהיא מצוה, וכמו"כ ברכה גרידא היא ג"כ בגדר שאלת שלום כדתנן בספ"ט דברכות דף נ"ד והתקינו שיהיו שואלים שלום בשם, ומייתי קרא דיברכך ה'.

ואמנם בט"ז על השו"ע שם הביא דענין זה של שאלת שלום הוא מחלוקת רש"י והרמב"ם, אבל למעשה השו"ע פסק להחמיר, וכן המ"ב הביא רק דעה האוסרת ולא הזכיר דבר מן המתירים.

ובירושלמי [ספט"ו דשבת] אמרו, א"ר אבוה שבת לד' מה הקדוש ברוך הוא שבת ממאמר אף אתה שבות ממאמר וכו' א"ר חנינא מדוחק התירו לשאול שלום בשבת ע"ש.

והנה במג"א סקט"ז התיר לקרוא לסעודה מתוך הכתב כיון שהוא צורך מצוה, וכ"כ במ"ב סקמ"ח, שאם הסעודה של מצוה יש להקל, ויעויין באול"צ שכתב דגם הזמנות לשמחות אסור לקרוא בשבת [אע"ג שהיה מקום לומר שיש בזה צרכי מצוה, ואולי היכא דלא ברירא לן כגון אם יש לחשוש שזהו בת ע"ה לת"ח שבזה אינו מצוה, אבל בצורך מצוה לא].

ומ"מ על מצווה של שאלת שלום לא התירו כלל.

והנה בענין מה שדנו הפוסקים בענין מי שקיבל בשבת אגרת די"א שמותר לקרותה והזכירו הלשון שדוקא אגרת של שאלת שלום שהיתה בידו ימים רבים ויודע שאין בה אלא שאלת שלום אסור לקרותה בשבת אבל בלא"ה יש לחשוש שכתוב בה פקו"נ [עיין בב"י ובא"ר], הנה זה אינו שייך לענינינו דתמיד יש ללכת לפי הענין ומכיון והדבר ברור שלא כתוב בכרטיסי ברכה דברי פקו"נ גם אם לא קרא אותו לפני שבת לכן לא שייך בזה היתר זה, [ויש מן הפוסקים שאסרו בכלל בזמנינו שיש טלפון לקרוא מכתבים כנ"ל, מכיון ואם היה דבר דחוף היה מודיע בטלפון, ראה אג"מ או"ח ח"ה סי' כ"א סק"א, איל משולש פ"ו ס"ז בשם הגרנ"ק, ויש שחולקין ע"ז ואכמ"ל], אבל מ"מ כאן גריעא כיון שברור שאין בזה שום פקו"נ.

וכן ראיתי לחכ"א שכתב [שבת ח"ב סימן שז, על סעיפים יב-יז אות יד], אסור לקרוא בשבת מכתבים ואגרות שלום, או כרטיסי ברכה לשנה טובה, שגזרו חז"ל שמא יבוא לקרוא בשטרות שיש בהם עניני מקח וממכר.

ומ"מ אם הדבר נכתב בלה"ק לכאורה אין למחות ביד הקוראים, אף שיש כאן כמה דברים לדון, דמחד הרמ"א כתב שדבר הכתוב בלשה"ק אין בו איסור קריאה בשבת, אכן יש לדון האם הכוונה על כל הדברים הכתובים בלשון הקדש או רק על ספרים הכתובים בלשון הקדש, ובמ"ב סי' ש"ז סקס"ג כתב דלדעה זו גם שאלת שלום מותר לקרוא, אכן בספר איל משולש הביא בשם הגרנ"ק שבזמנינו אין שייך כלל היתר הזה שכל עצמו לא נועד אלא ללמד לה"ק, ולא כאשר כולם מדברים בלשון זו.

אכן לכאורה שאין למחות במי שקורא ברכת השנה טובה, אע"ג שדין הרמ"א גופיה שמותר לקרוא בשל לה"ק, אינו מוסכם לכו"ע דבלאו הכי מאידך גיסא יש מן הראשונים דס"ל להתיר אגרות שאלת שלום לגמרי.

ב.

האם מותר לקבל מתנה או משלוח ממתקים ביו"ט ושבת?

כתב במשנה ברורה סימן שו ס"ק לג וז"ל, וגם אסור ליתן מתנה לחבירו דדמי למקח וממכר שהרי יוצא מרשותו אלא דבמתנה מותר כשהוא לצורך שבת ויו"ט כמש"כ סימן שכ"ג ס"ז וכן לצורך מצוה וכן אסור ליתן משכון לחבירו אא"כ הוא לצורך מצוה או לצורך שבת [מ"א בשם הפוסקים] עכ"ל.

ומבואר שמותר לצורך שבת וא"כ כל אוכל שראוי לאכלו בשבת אפשר לשלחו בין בשבת בין ביו"ט (עיין ביצה ט"ו א', ע"ש במג"א סקט"ו).

ומ"מ לעשות מקח ממש לצורך שבת אסור (מ"ב שם סקי"ד), ואם צריך לקנות בשבת מוצר מהמכולת יש בזה דינים מיוחדים, ואין כאן המקום.

ג.

מה הוא "סדר אכילת סמני רה"ש", לפני או אחרי קידוש וסדר קדימות הברכות?

בגמ' הוריות י"ב א' הסדר הוא קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי, ובשו"ע או"ח סי' תקפ"ג ס"א כתב וז"ל, יהא אדם רגיל לאכול בר"ה רוביא דהיינו תלתן, כרתי, סילקא, תמרי, קרא.

וכשיאכל רוביא יאמר יה"ר שירבו זכיותינו; כרתי, יכרתו שונאינו; סלקא, יסתלקו אויבינו; תמרי, יתמו שונאינו; קרא, יקרע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו.

וכתב הרמ"א הגה: ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש (טור), ואומרים תתחדש עלינו שנה מתוקה (אבודרהם), וכן נוהגין.

ויש אוכלים רמונים ואומרים נרבה זכיות כרמון, ונוהגין לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה (מרדכי דיומא) עכ"ל.

הסדר בפועל אפשר לקיים או כפי הכתוב בגמ' או כפי הכתוב בשו"ע, ואינו מעכב כלל, וגם המינים אינם מעכבים זה את זה, שאם יש רק את חלקם אוכל מה שיש לו, רק שיש בעיה בברכות לברך על תפוח לפני התמר מכיון שהתמר הוא ממין שבעה, ולכן הורה הגרשז"א (הליכ"ש ר"ה פ"א דבר הלכה סקכ"ו) לברך על התמר ואם אין לו תמר לברך על הרימון כיון שהם מז' המינים, והרוצה לקיים המנהג לברך על התפוח לא יניח על השלחן פירות מז' המינים בשעת הברכה, וכשמברך על התפוח יכון להוציא גם את הנ"ל בברכתו.

ומ"מ אין למחות במי שנוהג לברך קודם על התפוח, מכיון די"ל שנחשב כחביב, ועי' הל' ר"ה להר"ב זילברברג ובפסקי תשובות על המ"ב שם.

בענין ברכת אדמה ראיתי סתירות בפוסקים בזה, ואינני מורה הלכה למעשה, אבל כמדומה שהגדר הוא, דהנה המ"ב ס"ל שצריך לברך על הירקות באמצע הסעודה, והורו כל פוסקי זמנינו שא"צ לברך כיום מכיון שכיום הם באים מחמת הסעודה, ולכן כ"ש אם עושה מן הקרא והסלקא תבשיל רגיל או קציצה שא"צ לברך עליהם באמצע הסעודה, ודוקא על תפוח הביאו הפוסקים בשם המהרי"ל מכיון שהוא פרי, אבל לא על תבשיל של סעודה, אך אם עשה ממנו כעין קינוח מין מעדן מתוק כמו שיש העושים בזמנינו את הסימנים, בכה"ג לכאורה צריך לברך, ומ"מ ראוי לפטור בדבר שהוא ודאי חיוב כמו חטיף צ'יפס פריך, גם משום שקשה לפעמים לדעת הגדר מתי נחשב בא מחמת הסעודה או לא.

בענין אם הוא לפני או אחרי קידוש, הנה פשוט שא"א לאכול כלום קודם הקידוש, וגם לאחר הקידוש אין לאכול רק סימנים אלא יש לאכול פת או לכל הפחות מיני מזונות או יין כדי שיהיה קידוש במקום סעודה, וראיתי דיש שנהגו לאכול לאחר הקידוש קודם נט"י (קצה המטה על מטה אפרים השמטות עמ' נ"ח), וציינו שהגרשז"א במכתבו למחזור המפורש (עמ' 8) כתב שאי"ז הפסק אבל רצוי שלא להכנס לספק ברכה אחרונה.

ומ"מ המנהג הנפוץ הוא לאכול את הסימנים בתוך הסעודה בליל ר"ה, ואפשר גם שלא בתוך הסעודה, וגם למחרת ביום ר"ה טוב לאכול (ראה בא"ח שנה א' נצבים סק"ד), ויש שנהגו גם בלילה של יו"ט השני (א"ר סי' תקפ"ג סק"א), וכן נהג הגר"ש ואזנר (מבית לוי ח"ד עמ' י"ח).

ולכאורה מהלשון בגמ' 'רגיל' וכו' משמע שכל מה שמרבה בזה הר"ז משובח רק שא"צ להרבות יותר מדי.

ד.

היכן עדיף להדליק את נרות יו"ט ושבת האם אצל המארח או אצל המתארח בביתו?

אם המתארח יש לו מקום מיוחד לישון שם, יש להדליק בביתו של המתארח היכן שישן שם (ראה שו"ע סי' רס"ג ס"ו ומ"ב שם סקכ"ט, וראה עוד שם סקל"ח).

וכל שכן אם יהיה מקרה שישן בביתו של עצמו ורק לסעודה הולך לבית אנשים אחרים.

אבל בכל אופן יזהר ליהנות מהנרות, ולא ידליק ומיד ילך משם ויחזור רק אחר שהם כבים.

וכ"כ בקובץ מבית לוי [י"א, תשנ"ז, עמ' לז-לח], וז"ל, כשאוכלים כמה אנשים – משפחות – על שלחן אחד, נוהגים בני אשכנז כדיעה שכל אחד מברך על המנורה שלו, שכל שמיתוסף אורה יש בו שלום בית ושמחה יתרה להנאת אורה בכל זוית וזוית.

אמנם אם יש להם חדר נפרד עדיף שתדליק ותברך בחדר [או עכ"פ שלא על השלחן ששם כבר הדליקו נרות אלא במטבח וכדו'], ואם ישנים בביתם והולכים לאכול במקום אחר עדיף שתדליק בבית [נרות גדולים שידלקו עד דיחזרו בלילה, או עד שיחשיך ותהנה מן הנרות] עכ"ל.

וע"ש במקורי הדינים מה שביאר דברי הפוסקים בזה.

ה.

שאלה ספציפית - בליל היום השני אני מתארח אצל משפחה אך לא נספיק את הנרות בביתנו כי אנחנו יוצאים לסדר תשליך וחוזרים לאחר תפילת ערבית למשפחה המארחת האם אני יכול להדליק הנרות כשנחזור יותר מאוחר בביתי או להדליק אצל המשפחה המארחת?

הנה בעצם השאלה מתי להדליק נר של יו"ט שני, אמנם בשל"ה ס"ל שעדיף להדליק קודם השקיעה כשיש קצת חשיכה (הובא בא"ר סי' תפ"ח, וראה כה"ח סי' תקי"ד סקפ"ב), אבל אינו מוסכם שיש עדיפות דוקא בכך, אם כי בפוסקים נזכר שאין בזה איסור מצד שכשיש קצת חשיכה קודם השקיעה ומדליק נראה כמדליק לצורך יו"ט ראשון כמבואר בתוס' ביצה כ"ב א' ד"ה אין (וראה כה"ח סי' תקי"ד סקע"ח בכל המ"מ שהביא).

אמנם י"א דבזמנינו שיש אור החשמל אינו ברור ההיתר הזה (הגרשז"א מנחת שלמה ח"ב סי' נ"ח סק"ז, שבות יצחק, הדלקת נרות, פ"ו אות א' סק"ג בשם הגריש"א), ולכן יתכן שבזמנינו יהיה יותר ענין להדליק כבר כאשר יש חשיכה, על מנת שיהיה אפשר לומר שהוא לצורך יו"ט לקיים תקנת חכמים, אבל ביום ראשון של ר"ה סמוך לשקיעה לא מחזי שעושה לצורך יו"ט ראשון כשעושה לאור החשמל (עי' שו"ת מים חיים ח"א סי' ל', וראה שו"ת רב פעלים ח"ד סי' כ"ג).

אבל באופן זה באמת צ"ב מה עדיף מבין ב' האפשרויות, האם להדליק נר במקום שאוכל שם או במקום שישן שם, דהנה יש עליו חיוב עכ"פ להדליק נר שבת מאחר שישן במקום מיוחד כמבואר בדברי הפוסקים כנ"ל, ומחד גיסא חיוב הדלקת נר יו"ט המונח על האדם הוא לכאורה מיד בתחילת היו"ט, היינו מיד לאחר צאה"כ, א"כ עדיף שידליק במקום שאוכל, אבל מאידך גיסא הרי יש דין שצריך שבביתו יהיה נר והיינו שלו' בית שלא יתקל בעצים ובאבנים, וכמו"כ יש בזה שאלה של ברכה, באופן שמדליקין כמה במקום אחד, אם כי הרמ"א סי' רס"ג ס"ח הכריע להקל בשאלה זו ולהדליק בברכה גם כמה בנ"א במקום אחד, אבל כבר כתבו הפוסקים דהיכא שאפשר שלא לבוא לידי חשש זה עדיף [ראה מש"כ הגרנ"ק שאם אפשר שיוציאו בברכה עדיף, וראה מה שהבאנו מהקובץ מבית לוי שאם אפשר להדליק בחדרו עדיף או בביתם].

וכמו"כ יש לצדד דאע"ג שיש להם חדר מיוחד וזה מחייבן מצד הדין להדליק נר בפני עצמן, מ"מ אפילו אם תמצי לומר שהחיוב מתחיל מיד בצאה"כ מ"מ א"א לחייבן יותר ממה שיש בפועל, דהנה החיוב של הדלקת הנר הוא מדין שלום ביתו שלא יתקל בביתו, וא"כ איך אפשר לחייבו מתחילת יו"ט מצד שיש לו חדר מיוחד בהמשך יו"ט, הרי כעת הוא במקום מואר וסמוך על שלחן בעה"ב, ובשלמא בשבת שא"א להדליק באמצע שבת מתחייב לפני שבת על כל החיובים שעתידים להיות לו אבל ביו"ט אפשר דלא מתחייב עד שיבוא לידי חיוב, ומסברא קשה לחלק בזה.

ומ"מ אפשר לומר באופן אחר דבאמת הדלקת בעל הבית היה יכול לפוטרו אילו לא היה לו חדר מיוחד והיה משתתף בפרוטה, ורק משום שיש לו חדר מיוחד צריך להדליק, אבל השתא עדיין יכול לצאת בשל בעה"ב, ומ"מ דוחק לומר שצריך לבינתים להשתתף בפרוטה, ואולי י"ל טעם שלא יצטרך להשתתף בפרוטה, דכיון שבהמשך הלילה מדליק ממילא למפרע קיים מצוות הדלקת נר שבת, ולא שייך לומר שמתחילה ישתתף ויל"ע.

וביסוד החקירה בזה אפשר לדמותו למצוות ברית מילה, שאמנם ברגע שהתחיל חיוב המצוה זריזין מקדימין למצוות ומלין מיד בבוקר [ע' פסחים דף ד'], אבל מ"מ יש חילוק בין הבוקר של יום השמיני לבוקר של יום התשיעי, דבבוקר של יום השמיני המצוה מוטל עליו מעיקר הדין למתי שירצה, ומאידך ביום התשיעי כבר מחוייב לגמרי, ואמנם גם אם יאחר בדיעבד קיים המצוה, אך כל זמן שאינו מל הרי אסור לו להמתין שכבר נתחייב לגמרי במצוה, [גם להדעות שאי"ז חיוב כרת אם מל למפרע], והר"ז כאדם שיש גזילה בידו שמחוייב להשיבה בכל רגע.

כמו"כ יש להסתפק בגדר חיוב הדלקת הנר, דהנה ידוע לכל מי שלמד הלכות הדלק"נ דיש ב' דינים בכל הנידון הלזה, האחד הוא החיוב על הגברא להדליק, והב' הוא החיוב שבביתו יהיה מקום מואר, ויש כמה נפק"מ בזה, [דהנה בשאר הבית אפשר גם להדליק חשמל, ואפשר גם לסמוך על אור שמבחוץ מעיקר הדין, וכמו"כ זה אפשר שגם הבעל יעשה, ולאו דוקא האשה, ואכמ"ל], והנה כאן מצד החיוב לשהות במקום מואר עדיין לא התחיל עליהם שום חיוב, אבל מצד החיוב להדליק, שהוא חיוב המונח כאן על האדם מכיון שישן בחדר מיוחד, ע"ז יש להסתפק האם החיוב מתחיל מתחילת יו"ט או משעת הצורך.

ועל דרך זה היה מקום להסתפק מי שבבוקר יבוא לדור בבית אפל, דהנה בודאי יש לו חיוב לבדוק שהמקום מואר, אבל יש להסתפק אם ביו"ט יחדו לו חדר לשנה כגון שישן ביום בלבד, ובחדר זה הוא מגיע רק ליום, האם בכה"ג תקנו גם ליום ברכה, דהרי מונח כאן חיוב הדלקה על הגברא, ומאידך לא שמענו לחייב הדלקה ביום, ומאידך מה שלא שמענו הוא במי שכבר קיים בלילה את מצוות ההדלקה שעל הגברא, וכעת מדין השני שיהיה אור פשיטא שאין מברכין שוב.

וראיתי בחידושי הגר"ח (מהגרי"ז זצ"ל), שבת כ"ג ב' וז"ל, הרמב"ם פ"ה מהל' שבת ה"א כתב הדלקת נר בשבת וכו' ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת, אפילו אין לו מה יאכל וכו' שזה בכלל עונג שבת, ובפרק ל' ה"ה כתב וצריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת, ויהיה נר דלוק וכו' שכל אלו לכבוד שבת הן.

ולשון הרמב"ם צ"ע שבפ"ה כ' שדין נר דלוק הוא דוקא בשבת, ובפ"ל כ' שהחיוב הדלקה הוא מבעוד יום, ועוד קשה על מה שכתב 'מבעוד יום' והרי פשיטא דהאיך שייך הדלקה בשבת, דודאי צריך להדליק מבעוד יום כיון שבשבת אסור להדליק.

ונראה לומר דהלכות אלו הם שני דינים נפרדים, דבחיוב הדלקה יש שני דינים, חדא משום עונג שבת וגם משום כבוד שבת, והם חלוקים בדיניהם, דדין הדלקה שהוא משום עונג שייך רק בשבת עצמה וכמו שאר דינים של עונג כמו אכילה ושתיה וכדו', משא"כ דין הדלקה שהוא משום כבוד שבת עיקר מצותה היא שיהיה דלוק כבר מבעוד יום, דזהו ג"כ בכלל כבוד שבת שמתקן צרכיו מבעוד יום, וגם אם יצוייר הדלקה בשבת עצמה אינו מתקיים בזה דין כבוד שבת.

ובזה שפיר מיושב לשון הרמב"ם דבפ"ה מיירי מדין עונג וכמש"כ שם שזה בכלל עונג שבת, וזה החיוב שייך דוקא בשבת עצמה, משא"כ בפרק ל' דשם מיירי בחיוב הדלקה מדין כבוד שבת וכדמוכח מהא דכללה בהדי דכבוד ומסיים שם שכל אלו לכבוד שבת, ועל כן כתב שחיוב הדלקה הוא מבעוד יום עכ"ל [והראני לזה גיסי המופלג הג"ר דוד ליב סלינג'ר שליט"א].

וציינו שם שכיסוד ד' הגרי"ז מפורש בביאור הגר"א או"ח סי' תקכט סק"ה ע"ש, וז"ל, לשון הרמב"ם בפ' ל' מהלכות שבת ארבעה דברים נאמרו בשבת שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים והן מפורשין ע"י הנביאים שבתורה זכור ושמור ושנתפרשו ע"י הנביאים כבוד ועונג שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד איזהו כבוד כו' שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כו' ור"ל עונג הוא בשבת עצמו וכבוד הוא בע"ש וכן כסות נקיה ע"ש וז"ש בשבת ענג ובי"כ כבוד לבד וכנ"ל עכ"ל הגר"א שם.

ויש מקום לומר לפ"ז שב' הדינים בהדלקה שהזכרנו קודם הם תליין בב' הגדרים בהדלקה שביאר הגרי"ז, כלומר דהדין שיהיה המקום מואר הוא מדין עונג, והדין שהגברא ידליק נר כדין הוא מדין כבוד שבת כמבואר בדברי הגר"ח, ומעתה מכיון שהדין הוא מערב שבת, וכלשון הגרי"ז: "משא"כ דין הדלקה שהוא משום כבוד שבת עיקר מצותה היא שיהיה דלוק כבר מבעוד יום, דזהו ג"כ בכלל כבוד שבת שמתקן צרכיו מבעוד יום, וגם אם יצוייר הדלקה בשבת עצמה אינו מתקיים בזה דין כבוד שבת" עכ"ל, א"כ א"א להמתין עד אח"כ, ומחוייב להדליק קודם שבת, וה"ה לענינינו קודם יו"ט.

ומדברי השו"ת רב פעלים ח"ד או"ח סי' כ"ג שדן במי שנוהג לקבל יו"ט שני מבעוד יום האם ידליק מיד או אח"כ, מביא שם ראיות להוכיח שצריך ע"פ דין וע"פ סוד שיהיה הקידוש לפני הנרות, ולכן נוקט שידליקו עוד מבעוד יום, ומשמע מדבריו לפום ריהטא דמצד היו"ט עצמו אין כאן התחלת חיוב, דודאי החיוב הוא רק משעת חשכה, וכל עוד שא"צ נר אינו מחוייב בנר, ורק מצד שיוכל לקדש לאור הנר אמרינן ליה להדליק, וצלע"ש היטב.

אבל יש לחלק ולומר דמ"מ חיוב ההדלקה של הדין על הגברא ג"כ מתחיל רק מהלילה, דמעולם לא תקנו חכמים להדליק קודם שחשכה, ולכן תפס הבא"ח מטעם הקידוש, א"נ הבא"ח לא רצה להכריע בענין זה, ולכך תפס הראיה מהקידוש שזוהי ראיה ברורה.

וכתב בשו"ת תשובות והנהגות ח"א סימן רע"א וז"ל, שאלה: זוג שאוכלים בליל שבת אצל הורי הבעל או האשה איפוא להדליק.

עיקר מצות הדלקה היא במקום אכילה שזהו מקום עונג, אבל כיון שבלאו הכי אחרים מדליקין שמה ולא יהיה חשוך, ולמנהג ספרד הוי חשש ברכה לבטלה לשתי נשים להדליק במקום אחד וכמבואר במחבר (רס"ג ס"ק ח') אף שלדידן האשכנזים רבוי אורה מצוה כמבואר ברמ"א שם ויכולים לברך במקום אכילה אף שאחרת הדליקה שם, מ"מ מותר לברך גם בחדר שינה שחיוב מדינא שלא יכשל בעץ ואבן להדליק בברכה במקום שינה, ואם כן כה"ג (ובפרט היכא שבלא"ה יש שם אור החשמל) עדיף שתדליק בביתה במקום שינה ובלבד שיהיו הנרות ארוכים שיהנו מהם קודם השינה.

אמנם אם בלאו הכי במקום שינה יש אור שמאיר מרחוב או פרוזדור, שאז אין חשש מכשול בעץ וכדו', הזוג יכולים לבחור, ומדליק במקום אכילה לעונג וכבוד, שסעודה חשובה ברבוי נרות וכדין עביד, ואם נמצאים בשעת הדלקה במקום שינה בביתם ומדליקין שמה, גם כן יוצאין כהלכה.

ולכתחילה נראה אם מדליקין בלאו הכי במקום אכילה, דמקום שינה עדיף, אבל אם נוח בזמן הדלקה להדליק במקום אכילה שנמצאים אז שמה, או הזוג רצונם שיאיר רק מבחוץ ויהיה חושך בחדר שינה, יכולים לברך במקום אכילה, אבל אם מדליקין בחדר שינה יזהרו שהנרות ידלקו כשחוזרים לישון שבלאו הכי הברכה לבטלה.

(ועיין תשובות והנהגות ח"ב סימן קנ"ז באריכות ואכמ"ל).

ולפי זה למעשה אף דבלאו הכי מדליקין בחדר שאוכלת, גם כן יכולה להדליק שמה למנהג אשכנז, אבל אם ישנה במקום אחר, ושואלת אפוא להדליק, ראוי להדליק בחדר שינה בברכה שכה"ג חיוב גמור, ומיהו גם בזה אם מדליקה בחדר אוכל יוצאה כדין.

ע"כ לשון התשוה"נ.

למעשה לכאורה הדבר הראוי הוא ללכת אחר התפילה לבית ולהדליק שם.

אכן אם אינו יכול לעשות כן ורוצה להדליק היכן שאוכל אם הוא בן אשכנז יכול להדליק ולברך, אבל אם הוא בן ספרד אינו יכול לברך משום שכבר יש מי שהדליק כאן.

ואם רוצה להדליק אחר הסעודה היכן שישן יש מקום לומר שדי בזה, ואם הוא בן ספרד יתכן שירויח בזה את הברכה שיוכל לברך, מכיון שבאופן זה לא היה כאן מי שהדליק לפניו, שלא כבבית שאוכל שם.

[ומ"מ הרב פעלים שם ס"ל דאם מדליק שלא לשם קידוש וסעודה יש לחשוש לדעות שהוא ברכה לבטלה].

ובכל מקרה לפי דברי הגר"ח הנ"ל יש צורך להדליק לכה"פ מיד בתחילת היום, ולכן עכ"פ אם הוא בן אשכנז אם אינו יכול ללכת לשם לכאורה עדיף שידליק במקום היכן שהוא בזמן האכילה ולא יברך.

***

המשך שאלות ותשובות

בס"ד

א.

אז יוצא למעשה שיש להדליק בלי ברכה בבית שבו נתארח, האם שאני חוזר אני יכול להדליק גם בביתי בלי ברכה?

אם הנך נוהג כמנהג בני אשכנז תוכל להדליק בברכה בבית שבו הנך מתארח באכילה, וכמו"כ תוכל להדליק שוב בבית שהנך הולך לישון שם אח"כ, אם יוסיף לך שיהיה שם אור, כגון שחשוך שם, אם לא חשוך שם ורוצה להדליק לכבוד יו"ט יש לעיין בדבר אם מותר להדליק אש ביו"ט בשביל צורך זה.

ב.

לגבי הבית כשאחזור סביר להניח שיהיה אור ואח"כ יתכבה ע"י שעון שבת.

 האם יהיה לי מותר להדליק גם בבית מבלי לברך?

כן.

גם אם היה חשמל לגמרי - ראה חוט שני יו"ט פ"א סק"א, אג"מ או"ח ח"ה סי' כ' סק"ל, שש"כ פמ"ג הע' קע"א בשם הגרשז"א, ואף ששם מדובר להדליק בברכה מ"מ יתכן ללמוד מזה גם למי שכבר נפטר מן הברכה מ"מ מכיון שאין נרות שבת במקום ששוהה ורוצה שיהיו שמותר לו להדליק ביו"ט, ויתכן שזה יהיה תלוי בין טעמי הרבנים הנ"ל, דלטעם החו"ש שהוא תוספת אורה יהא מותר אם מעוניין בתוספת אורה, ולהאג"מ שיש בזה משום כבוד ג"כ יתכן שיהיה מותר בכל גוני, אבל להגרשז"א שהוא מצד מנהג וזה מה שמחשיב את הנרות, יתכן שלדעתו אין בזה היתר במקום שכבר קיים דין ההדלקה.

ג.

רעייתי לפני כניסת שבת מדליקה נרות בברכה שדולק כ-6 שעות לפעמים שאנחנו חוזרים כבר נכבה הנר.

א) האם אין פה ברכה לבטלה מאחר כבנו חזרה נכבה כבר הנר?

אם יש חשש שלא יספיקו ליהנות מאור הנר, אלא מדליקים והולכים ולאחר שחוזרים הנר נכבה יש בזה חשש ברכה לבטלה.

ב) אין לנו אפשרות להגיע ולהדליק נר שבת בבית המארח בגלל שאנו הולכים לביה"כ ולאחר ערבית אנחנו באים לאכול אצל המארח, מה הדין במקרה כזה?

יש להדליק לאחר ערבית.

באופן כללי יש מנהג שנזכר בפוסקים להסמיך הדלק"נ לקידוש ביו"ט שני על מנת לפטור שהחינו בהדק"נ שמברך על הקידוש באופן שמותר לו לברך (דהיינו בפרי חדש או כשאין לו דאז קי"ל שמותר).

ד.

מה הדין בשבת.

שתדליק נר שאורך זמן יותר (כגון נר נשמה), או שתבוא מוקדם למקום שאוכלת ותדליק שם.

בהצלחה

שנה טובה וכו"ח טובה

***