ראש השנה

שאלה

{שלום וברכה אל הגרע"מ סילבר, אחדשה"ט
הנה איתא ברמב"ם (פ"א מהל' שופר ה"ג) "שופר של ע"ז אין תוקעין בו לכתחלה ואם תקע בו יצא ושל עיר הנדחת אם תקע בו לא יצא.

שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לא ליהנות ניתנו לפיכך המודר הנייה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה".

וצ"ע מאי שנא קול שופר גזול מקול שופר של עולה וע"ז, דמשמע מלשון הרמב"ם שופר הגזול שתקע בו 'יצא', דגם בזה לא איירי לכתחילה אלא אם תקע יצא, ומדוע לא כתב כן בפירוש אין תוקעין בו לכתחילה ואם תקע בו יצא כמוש"כ בשופר של ע"ז ושל עולה.

ואם תאמר דבגזול מותר לכתחילה, א"כ יוקשה מאי שנא משור של עולה, דהתינח שופר של ע"ז י"ל דכיון דאיירי באשרה דמשה (עיין מגיד משנה מ"ש בזה) דכתותי מיכתת שיעוריה, לכך לכתחילה לא יתקעו בו, אך של עולה דטעמיה משום מצות לאו ליהנות נתנו, וכי אמרינן טעם זה רק לענין דיעבד דיצא בדיעבד אך לא לכתחילה ומהיכן ניתי לחלק כן.

יהודה שוארץ}

תשובה

בע"ה

‏מוצ"ש ד' תמוז תשע"ו

פעה"ק ירושלם יע"א שערי צדק

אל מע"כ שליט"א

לכאורה הטעם שהרמב"ם לא פירט הדין בשופר הגזול, הוא דכיון דפשטיה דמילתא מיירי בא' שגזל מחבירו שופר ובא לתקוע בו, דז"פ שלכתחילה אין תוקעין בו מצד איסור גזילה, וכל מה שיוצאין בדיעבד הוא מצד שהמצוה אינה בשופר אלא בשמיעה, וכמ"ש הרב המגיד שם, ולהכי לא הוצרך הרמב"ם לומר שלכתחילה לא יתקע בו, ואה"נ קושטא דמילתא הוא ששייך לדייק גם ממש"כ הרמב"ם שאם תקע יצא שמעינן ממילא דלכתחילה לא יתקע בו, אבל אפשר דא"צ לכך.

ויעוי' במה שכתב בחידושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף כ"ח א', אחר שהביא דברי הרמב"ם הללו והירוש' דמסייע ליה, וז"ל, ומסתברא דהני תרי טעמי מהני להכשיר הגזול מדין גזל שאינו שלו דלא מתהני מידי מדחבריה, אבל אכתי איכא איסורא אחרינא דאיכא מצוה הבאה בעבירה, כדין לולב דמיפסיל מהאי טעמא ביום שני דלא בעינן לכם ויוצא בשאול, שאע"פ שבקולו הוא יוצא מצוה הבאה בעבירה היא, ובמה יתרצה זה אל אדוניו ביום הדין, ובירושלמי דלא חיישי להא משום דלא חייש למימר הכי אלא בגזול שנעשה בו הוא עצמו עבירה בסיוע המצוה, דמצוה הויא שינוי רשות או שינוי השם וקנאו ביאוש ושינוי רשות, הלכך שופר הגזול פסול והשאול כשר, וגזול שקנאו ביאוש ושינוי כראוי קודם מצותו ליכא משום מצוה הבאה בעבירה עכ"ל, וע"ע בשו"ת משכנ"י או"ח סי' קנ"ב בענין מה שיוצא אע"ג דהו"ל מצוה הבאה בעבירה.

ועכ"פ הרי הרמב"ם מיירי גם באופן זה שלא היה שינוי רשות ושינוי מעשה, דזהו פשטות המקרה, ולהכי בגזל פשוט שלכתחילה לא יתקע משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה.

והנה בעצם בשופר של ע"ז ושופר של עולה ג"כ, מעיקר הדין אין להשתמש בהם, אלא דבגזל א"צ לבוא לכך, משום שבגזל פשיטא שא"א ליטול דבר מרשות חבירו ע"מ לקיים בהם כל המצוות שבתורה, כל עוד שחבירו אינו מסכים, משא"כ בעולה וע"ז שכל איסורן הוא מצד גבוה, ס"ד דשרי כל שבאמת אינו להנאתו כלל, דמצוות לאו ליהנות נתנו, ומ"מ לכתחילה אסור מכיון שאין בזה שום זכות שימוש, ואולי הוא משום גזירה שמא יבוא להשתמש בו גם לצרכי עצמו.

ויש להוסיף בטעם הא דפשוט לאסור לכתחילה השימוש בשופר של ע"ז הוא גם משום דמאיס, עיין במה שכתבו התוס' במסכת סוכה דף ל"ב א' וז"ל, ור"ת מפרש דכולהו בע"ז דנכרי וכאן קודם ביטול וכאן לאחר ביטול ולאחר ביטול נמי לכתחלה לא יטול ולא יתקע דמאיס לענין מצוה לפי שהיה עליו שם ע"ז וכן לא תחלוץ בו לכתחלה וכו' עכ"ל.

וכן מבואר עוד בצפנת פענח על הרמב"ם שם וז"ל, שופר של עכו"ם אין תוקעין בו כו'.

הנה כאן אין הטעם משום הנאה דגבי דבר שאין בו ממש בשל ע"ז מותר אף לכתחלה כמבואר ביצה ד' ל"ט ע"א דע"ז בדיל מיניה עי' ברכות דנ"ג ע"א רק הטעם משום דמאיס לכתחלה למצוה עיין ע"ז ד' מ"ז ע"א ובירו' פ"א דבכורים עכ"ל.

ויש להתבונן בסוגיא דר"ה דף כ"ח א' דמבואר שם [לפי דעת הרמב"ם וע"ע להלן] דגבי מודר הנאה לא גזרי' להא גזירתא, אלא היכא דשרי משמע דשרי אף לכתחילה, משא"כ בשאר מידי דאיתא התם מבואר דאסור לכתחילה.

ויעוי' מה שכתב בשו"ת עונג יום טוב סימן צה וז"ל, וכיון דאמרינן בזה מללה"נ מותר ללמוד אף לכתחילה כמו במודר הנאה משופר דמותר לכתחילה.

והא דאסור לתקוע בשופר של עבודת כוכבים כתב התוס' (בפ"ג דסוכה) משום דמאיס למצוה.

מיהו בשופר של שלמים ועולה משמע נמי בגמרא דלכתחילה אסור וכ"פ הרמב"ם ז"ל (בהל' שופר) וצ"ע למה.

ומצאתי בהגהות מל"מ שהביא בשם מהר"מ די בוטין לכתחילה לא אמרינן מללה"נ.

ואיני יודע מה יענה אהך דמודר הנאה משופר שמותר לכתחילה עכ"ל העונג יו"ט, וע"ש במה שהאריך בזה בכל ענין זה של מצות לאו ליהנות ניתנו לכתחילה.

ואביא בזה לשון הנצי"ב ז"ל (בס' הַעְמֵק שְׁאָלָה סי' קנ"ד סק"ב) וז"ל, צריך רבינו [הרמב"ם] לשני הטעמים להסביר מדוע יצא בשופר של עולה, שאם היה בקול דין מעילה לא היה מהני הא דמצוות לאו ליהנות נתנו, שלא שייכת סברא זו לענין מעילה, תדע שלכתחילה אסור לתקוע בו אע"ג דמצוות לאו ליהנות נתנו, אלא לפיכך יצא משום שאין בקול דין מעילה, וא"ת הא מכ"מ מעל שהרי סבור הוא לצאת ידי מעילה בגוף השופר, ומש"ה אמרו בר"ה דף כ"ח למ"ד מצות ליהנות נתנו דמעל, ע"ז השיב [הרמב"ם בלשונו הנ"ל] דקי"ל מצוות לאו ליהנות נתנו וכלפי קולו אמר דבקול ליכא מעילה, ובזה יבואר מאי שנא מודר הנאה משופר, שמותר לכתחילה לתקוע בו, ומאי שנא שופר של עולה דלכתחילה לא יתקע בו, דאותו איסור ליהנות משל קודש שייך גם בקול, ושמצד זה לא מהני הא דמצוות לאו ליהנות נתנו, אינו אלא בקודש, אבל באיסור הנאה דעלמא ודאי מהני הסברא דמצוות לאו ליהנות ניתנו גם לכתחילה עכ"ל הנצי"ב ז"ל, והרי תירץ בדבריו מ"ט בהקדש לכתחילה לא יתקע אע"ג דקי"ל מצוות לאו ליהנות נתנו.

אבל גזל וע"ז מ"מ אסור לכתחילה מהטעמים שביארנו לעיל גבי גזל לחודיה וע"ז לחודיה, אבל באיסור נדר היכא דשרי משמע דשרי אפי' לכתחילה וכנ"ל כמ"ש הנצי"ב.

ויש להוסיף מה שכתב הצפנת פענח על הרמב"ם וז"ל, מצות לאו ליהנות כו'.

וגם י"ל דהוה כמו לא אפשר ולא קמכוין אך כיון דע"כ צריך שישמע קול שופר הוה מכוין ועיין תוס' פסחים ד' כ"ב ע"ב ותוס' מנחות ד' מ"א ע"א ע"ש גבי בגדי כהונה וא"כ י"ל דזה תליא אם דבר שאין מתכוין מותר אם אסור כמבואר בהך דפסחים ד' כ"ה ע"ב ועיין בכריתות ד' כ' ע"ב היכי ס"ל לראב"צ ע"ש ועיין במעילה ד' י"ג ע"ב גבי ערבה ועיין שם בפיהמ"ש ועיין עירובין ד' ל' ע"א בהך דר"א גבי אוכל הנאסר לו לאדם ובתוס' כאן ד"ה המודר הנאה ועיין בה"ג בהל' שופר דפסק דאסור במודר הנאה משופר עצמו ע"ש גם י"ל דר"ל דאסור לתקוע והגמ' דילן ר"ל שאחר יתקע והוא ישמע עכ"ל.

וא"כ לכאורה היה אפשר לומר דמה שאסור לכתחילה הוא מכיון דגם אם קי"ל דלא אפשר ולא קא מכוין שרי, הוא בתנאי דבאמת לא קא מכוין, וא"כ מכיון שיש לחשוש שיבוא לכוין ליהנות מזה, לכן לכתחילה לא יבוא לתקוע כלל בהקדש, אמנם לפ"ז צ"ע מ"ט בנדר לא חששו לזה ושרי לכתחילה.

[וע"ע שו"ת רע"א סי' קכ"ט מה שדן מצד הנאת הגוף שיש לו וא"כ מ"ט נימא בכה"ג מצות לאו ליהנות נתנו].

וכתב בשו"ת הרדב"ז ח"ו סי' ב' אלפים קצ"א וז"ל, שאלת על מה שכתב הרב פ"ק דשופר וא"ת והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לאו ליהנות ניתנו.

וקשיא לך טעמא דלאו ליהנות ניתנו הא לאו הכי היה מועל והא קי"ל אין בקול מעילה.

עוד קשה דאמר לפיכך המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעת מצוה ומאי לפיכך כיון שמותר לכתחלה.

וכתב שם, תשובה אף על גב דאין בקול מעילה לא נהנין לכתחלה ואי לאו משום הא דמצות לאו ליהנות ניתנו לא היה יוצא כיון דאסור מדרבנן מיהא.

הילכך כיון דאסור לכתחלה לא יתקע בו שהיא מצוה הבאה בעבירה אבל בדיעבד יצא כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו בד"א בדבר שהוא אסור מצד עצמו לא יתקע לכתחלה אבל בדבר שהוא אסור על עצמו הנאתו מותר לכתחלה כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו וזה שכתב לפיכך וכו', עכ"ל.

ונחת בזה לנידון הזה ג"כ וחילק בין דבר שהוא אסור מצד עצמו לדבר שהוא איסור על הגברא.

והנה כ"ז לדעת הרמב"ם, אבל השו"ע כתב בסי' תקפ"ו ס"ה וז"ל, המודר הנאה משופר, אדם אחר תוקע בו וזה יוצא י"ח.

אבל אם אמר קונם לתקיעתו עלי, אסור לתקוע בו אפי' תקיעה של מצוה ע"כ.

ומבואר בזה דבאמת מעולם לא הותר כלל להשתמש בדבר שהוא איסור לצורך מצוה ורק בדיעבד יוצא [או שעושה המעשה ע"י מי שאינו אסור בזה], והיינו מטעם שיש הנאה מ"מ במעשה עצמו וכנ"ל, ורק במצוה כדי שלא יפסל המצוה בעינן שנאמר 'מצות לאו ליהנות ניתנו' על מנת שיקרא שעושה המצוה בכשרות.

ומקור דברי השו"ע הם מדברי הכל בו (סי' ס"ד כ"ט ע"ג, הובא בב"י) שכ' וז"ל, המודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה פירוש אדם אחר תוקע לו והוא שומע אבל הוא עצמו אמר הגאון שאסור לתקוע בו אפילו תקיעה של מצוה מפני שיש הרבה בני אדם נהנים כשהן עצמן תוקעין וכל מידי דאיכא הנאה לגוף ליכא לשרויי בשביל טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ע"כ.

ועי' תוס' ר"ה כ"ו א' ד"ה בל, ועיין באריכות בהערות הגרי"ש אלישיב ר"ה כ"ח א'.

בברכה רבה

בס"ד

שלו' רב לכבוד ידידי ורעי החשוב הג"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,

א.

האם מותר לעיין בכרטיס הברכה "שנה טובה" שמביאים מכרים הבאים להתארח אצל מארחים?

ב.

האם מותר לקבל מתנה או משלוח ממתקים ביו"ט ושבת?

ג.

מה הוא "סדר אכילת סמני רה"ש", לפני או אחרי קידוש ומהי סדר קדימות הברכות?

ד.

היכן עדיף להדליק את נרות יו"ט ושבת האם אצל המארח או אצל המתארח בביתו?

ה.

שאלה ספציפית - בליל היום השני אני מתארח אצל משפחה אך לא נספיק את הנרות בביתנו כי אנחנו יוצאים לסדר תשליך וחוזרים לאחר תפילת ערבית למשפחה המארחת האם אני יכול להדליק הנרות כשנחזור יותר מאוחר בביתי או להדליק אצל המשפחה המארחת?

לתשובות כבוד אודה מקרב ליבי,

הקט' אהרון

***

התשובות בקצרה

א.

אם כתובה בלשון לעז דאין לעיין בזה, ומ"מ אם כתובה הברכה בלשון הקדש אין למחות ביד הקוראים בזה.

ב.

מותר.

ג.

ניתן לעשות כפי סדר הגמ' או השו"ע, מלבד הדברים שטעונים ברכה, ראה בפנים התשובה הפרטים בזה.

ד.

בבית המתארח.

ה.

בין שתי האפשרויות לכאורה האפשרות להדליק במקום האוכל היא העדיפה.

ביאור והשלמת הדברים יש לראות בתשובות המלאות.

תשובה

בע"ה

‏יום שישי כ' אלול תשע"ו

לכבוד ידידי הרב אהרון שליט"א

א.

האם מותר לעיין בכרטיס הברכה "שנה טובה" שמביאים מכרים הבאים להתארח אצל מארחים?

השו"ע סי' ש"ז סי"ג כתב דגם אגרות של שאלת שלום אסור לקרותן, אכן בענינינו שמא יש להתיר מכיון ואמירת השנה טובה הוא מנהג שהובא בהלכה ואינו דברים בטלים, אך בעצם אי"ז ראיה כ"כ, דהרי אמירת השנה טובה היא משום סימנא מילתא היא (עי' הוריות י"ב א'), ומאן לימא לן שיש בזה איזה מצוה, ואם נחשיבה מצוה גם שאלת שלום נוכל להחשיבה מצוה, כדאמרי' בספ"ק דברכות י"ז א', מרגלא בפומיה דאביי לעולם יהא אדם ערום ביראה מענה רך משיב חמה ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם ואפילו עם נכרי בשוק כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה ויהא מקובל על הבריות אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק, והרי חזינן שלא התירו שאלת שלום, אע"פ שהיה מקום לומר שהיא מצוה, וכמו"כ ברכה גרידא היא ג"כ בגדר שאלת שלום כדתנן בספ"ט דברכות דף נ"ד והתקינו שיהיו שואלים שלום בשם, ומייתי קרא דיברכך ה'.

ואמנם בט"ז על השו"ע שם הביא דענין זה של שאלת שלום הוא מחלוקת רש"י והרמב"ם, אבל למעשה השו"ע פסק להחמיר, וכן המ"ב הביא רק דעה האוסרת ולא הזכיר דבר מן המתירים.

ובירושלמי [ספט"ו דשבת] אמרו, א"ר אבוה שבת לד' מה הקדוש ברוך הוא שבת ממאמר אף אתה שבות ממאמר וכו' א"ר חנינא מדוחק התירו לשאול שלום בשבת ע"ש.

והנה במג"א סקט"ז התיר לקרוא לסעודה מתוך הכתב כיון שהוא צורך מצוה, וכ"כ במ"ב סקמ"ח, שאם הסעודה של מצוה יש להקל, ויעויין באול"צ שכתב דגם הזמנות לשמחות אסור לקרוא בשבת [אע"ג שהיה מקום לומר שיש בזה צרכי מצוה, ואולי היכא דלא ברירא לן כגון אם יש לחשוש שזהו בת ע"ה לת"ח שבזה אינו מצוה, אבל בצורך מצוה לא].

ומ"מ על מצווה של שאלת שלום לא התירו כלל.

והנה בענין מה שדנו הפוסקים בענין מי שקיבל בשבת אגרת די"א שמותר לקרותה והזכירו הלשון שדוקא אגרת של שאלת שלום שהיתה בידו ימים רבים ויודע שאין בה אלא שאלת שלום אסור לקרותה בשבת אבל בלא"ה יש לחשוש שכתוב בה פקו"נ [עיין בב"י ובא"ר], הנה זה אינו שייך לענינינו דתמיד יש ללכת לפי הענין ומכיון והדבר ברור שלא כתוב בכרטיסי ברכה דברי פקו"נ גם אם לא קרא אותו לפני שבת לכן לא שייך בזה היתר זה, [ויש מן הפוסקים שאסרו בכלל בזמנינו שיש טלפון לקרוא מכתבים כנ"ל, מכיון ואם היה דבר דחוף היה מודיע בטלפון, ראה אג"מ או"ח ח"ה סי' כ"א סק"א, איל משולש פ"ו ס"ז בשם הגרנ"ק, ויש שחולקין ע"ז ואכמ"ל], אבל מ"מ כאן גריעא כיון שברור שאין בזה שום פקו"נ.

וכן ראיתי לחכ"א שכתב [שבת ח"ב סימן שז, על סעיפים יב-יז אות יד], אסור לקרוא בשבת מכתבים ואגרות שלום, או כרטיסי ברכה לשנה טובה, שגזרו חז"ל שמא יבוא לקרוא בשטרות שיש בהם עניני מקח וממכר.

ומ"מ אם הדבר נכתב בלה"ק לכאורה אין למחות ביד הקוראים, אף שיש כאן כמה דברים לדון, דמחד הרמ"א כתב שדבר הכתוב בלשה"ק אין בו איסור קריאה בשבת, אכן יש לדון האם הכוונה על כל הדברים הכתובים בלשון הקדש או רק על ספרים הכתובים בלשון הקדש, ובמ"ב סי' ש"ז סקס"ג כתב דלדעה זו גם שאלת שלום מותר לקרוא, אכן בספר איל משולש הביא בשם הגרנ"ק שבזמנינו אין שייך כלל היתר הזה שכל עצמו לא נועד אלא ללמד לה"ק, ולא כאשר כולם מדברים בלשון זו.

אכן לכאורה שאין למחות במי שקורא ברכת השנה טובה, אע"ג שדין הרמ"א גופיה שמותר לקרוא בשל לה"ק, אינו מוסכם לכו"ע דבלאו הכי מאידך גיסא יש מן הראשונים דס"ל להתיר אגרות שאלת שלום לגמרי.

ב.

האם מותר לקבל מתנה או משלוח ממתקים ביו"ט ושבת?

כתב במשנה ברורה סימן שו ס"ק לג וז"ל, וגם אסור ליתן מתנה לחבירו דדמי למקח וממכר שהרי יוצא מרשותו אלא דבמתנה מותר כשהוא לצורך שבת ויו"ט כמש"כ סימן שכ"ג ס"ז וכן לצורך מצוה וכן אסור ליתן משכון לחבירו אא"כ הוא לצורך מצוה או לצורך שבת [מ"א בשם הפוסקים] עכ"ל.

ומבואר שמותר לצורך שבת וא"כ כל אוכל שראוי לאכלו בשבת אפשר לשלחו בין בשבת בין ביו"ט (עיין ביצה ט"ו א', ע"ש במג"א סקט"ו).

ומ"מ לעשות מקח ממש לצורך שבת אסור (מ"ב שם סקי"ד), ואם צריך לקנות בשבת מוצר מהמכולת יש בזה דינים מיוחדים, ואין כאן המקום.

ג.

מה הוא "סדר אכילת סמני רה"ש", לפני או אחרי קידוש וסדר קדימות הברכות?

בגמ' הוריות י"ב א' הסדר הוא קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי, ובשו"ע או"ח סי' תקפ"ג ס"א כתב וז"ל, יהא אדם רגיל לאכול בר"ה רוביא דהיינו תלתן, כרתי, סילקא, תמרי, קרא.

וכשיאכל רוביא יאמר יה"ר שירבו זכיותינו; כרתי, יכרתו שונאינו; סלקא, יסתלקו אויבינו; תמרי, יתמו שונאינו; קרא, יקרע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו.

וכתב הרמ"א הגה: ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש (טור), ואומרים תתחדש עלינו שנה מתוקה (אבודרהם), וכן נוהגין.

ויש אוכלים רמונים ואומרים נרבה זכיות כרמון, ונוהגין לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה (מרדכי דיומא) עכ"ל.

הסדר בפועל אפשר לקיים או כפי הכתוב בגמ' או כפי הכתוב בשו"ע, ואינו מעכב כלל, וגם המינים אינם מעכבים זה את זה, שאם יש רק את חלקם אוכל מה שיש לו, רק שיש בעיה בברכות לברך על תפוח לפני התמר מכיון שהתמר הוא ממין שבעה, ולכן הורה הגרשז"א (הליכ"ש ר"ה פ"א דבר הלכה סקכ"ו) לברך על התמר ואם אין לו תמר לברך על הרימון כיון שהם מז' המינים, והרוצה לקיים המנהג לברך על התפוח לא יניח על השלחן פירות מז' המינים בשעת הברכה, וכשמברך על התפוח יכון להוציא גם את הנ"ל בברכתו.

ומ"מ אין למחות במי שנוהג לברך קודם על התפוח, מכיון די"ל שנחשב כחביב, ועי' הל' ר"ה להר"ב זילברברג ובפסקי תשובות על המ"ב שם.

בענין ברכת אדמה ראיתי סתירות בפוסקים בזה, ואינני מורה הלכה למעשה, אבל כמדומה שהגדר הוא, דהנה המ"ב ס"ל שצריך לברך על הירקות באמצע הסעודה, והורו כל פוסקי זמנינו שא"צ לברך כיום מכיון שכיום הם באים מחמת הסעודה, ולכן כ"ש אם עושה מן הקרא והסלקא תבשיל רגיל או קציצה שא"צ לברך עליהם באמצע הסעודה, ודוקא על תפוח הביאו הפוסקים בשם המהרי"ל מכיון שהוא פרי, אבל לא על תבשיל של סעודה, אך אם עשה ממנו כעין קינוח מין מעדן מתוק כמו שיש העושים בזמנינו את הסימנים, בכה"ג לכאורה צריך לברך, ומ"מ ראוי לפטור בדבר שהוא ודאי חיוב כמו חטיף צ'יפס פריך, גם משום שקשה לפעמים לדעת הגדר מתי נחשב בא מחמת הסעודה או לא.

בענין אם הוא לפני או אחרי קידוש, הנה פשוט שא"א לאכול כלום קודם הקידוש, וגם לאחר הקידוש אין לאכול רק סימנים אלא יש לאכול פת או לכל הפחות מיני מזונות או יין כדי שיהיה קידוש במקום סעודה, וראיתי דיש שנהגו לאכול לאחר הקידוש קודם נט"י (קצה המטה על מטה אפרים השמטות עמ' נ"ח), וציינו שהגרשז"א במכתבו למחזור המפורש (עמ' 8) כתב שאי"ז הפסק אבל רצוי שלא להכנס לספק ברכה אחרונה.

ומ"מ המנהג הנפוץ הוא לאכול את הסימנים בתוך הסעודה בליל ר"ה, ואפשר גם שלא בתוך הסעודה, וגם למחרת ביום ר"ה טוב לאכול (ראה בא"ח שנה א' נצבים סק"ד), ויש שנהגו גם בלילה של יו"ט השני (א"ר סי' תקפ"ג סק"א), וכן נהג הגר"ש ואזנר (מבית לוי ח"ד עמ' י"ח).

ולכאורה מהלשון בגמ' 'רגיל' וכו' משמע שכל מה שמרבה בזה הר"ז משובח רק שא"צ להרבות יותר מדי.

ד.

היכן עדיף להדליק את נרות יו"ט ושבת האם אצל המארח או אצל המתארח בביתו?

אם המתארח יש לו מקום מיוחד לישון שם, יש להדליק בביתו של המתארח היכן שישן שם (ראה שו"ע סי' רס"ג ס"ו ומ"ב שם סקכ"ט, וראה עוד שם סקל"ח).

וכל שכן אם יהיה מקרה שישן בביתו של עצמו ורק לסעודה הולך לבית אנשים אחרים.

אבל בכל אופן יזהר ליהנות מהנרות, ולא ידליק ומיד ילך משם ויחזור רק אחר שהם כבים.

וכ"כ בקובץ מבית לוי [י"א, תשנ"ז, עמ' לז-לח], וז"ל, כשאוכלים כמה אנשים – משפחות – על שלחן אחד, נוהגים בני אשכנז כדיעה שכל אחד מברך על המנורה שלו, שכל שמיתוסף אורה יש בו שלום בית ושמחה יתרה להנאת אורה בכל זוית וזוית.

אמנם אם יש להם חדר נפרד עדיף שתדליק ותברך בחדר [או עכ"פ שלא על השלחן ששם כבר הדליקו נרות אלא במטבח וכדו'], ואם ישנים בביתם והולכים לאכול במקום אחר עדיף שתדליק בבית [נרות גדולים שידלקו עד דיחזרו בלילה, או עד שיחשיך ותהנה מן הנרות] עכ"ל.

וע"ש במקורי הדינים מה שביאר דברי הפוסקים בזה.

ה.

שאלה ספציפית - בליל היום השני אני מתארח אצל משפחה אך לא נספיק את הנרות בביתנו כי אנחנו יוצאים לסדר תשליך וחוזרים לאחר תפילת ערבית למשפחה המארחת האם אני יכול להדליק הנרות כשנחזור יותר מאוחר בביתי או להדליק אצל המשפחה המארחת?

הנה בעצם השאלה מתי להדליק נר של יו"ט שני, אמנם בשל"ה ס"ל שעדיף להדליק קודם השקיעה כשיש קצת חשיכה (הובא בא"ר סי' תפ"ח, וראה כה"ח סי' תקי"ד סקפ"ב), אבל אינו מוסכם שיש עדיפות דוקא בכך, אם כי בפוסקים נזכר שאין בזה איסור מצד שכשיש קצת חשיכה קודם השקיעה ומדליק נראה כמדליק לצורך יו"ט ראשון כמבואר בתוס' ביצה כ"ב א' ד"ה אין (וראה כה"ח סי' תקי"ד סקע"ח בכל המ"מ שהביא).

אמנם י"א דבזמנינו שיש אור החשמל אינו ברור ההיתר הזה (הגרשז"א מנחת שלמה ח"ב סי' נ"ח סק"ז, שבות יצחק, הדלקת נרות, פ"ו אות א' סק"ג בשם הגריש"א), ולכן יתכן שבזמנינו יהיה יותר ענין להדליק כבר כאשר יש חשיכה, על מנת שיהיה אפשר לומר שהוא לצורך יו"ט לקיים תקנת חכמים, אבל ביום ראשון של ר"ה סמוך לשקיעה לא מחזי שעושה לצורך יו"ט ראשון כשעושה לאור החשמל (עי' שו"ת מים חיים ח"א סי' ל', וראה שו"ת רב פעלים ח"ד סי' כ"ג).

אבל באופן זה באמת צ"ב מה עדיף מבין ב' האפשרויות, האם להדליק נר במקום שאוכל שם או במקום שישן שם, דהנה יש עליו חיוב עכ"פ להדליק נר שבת מאחר שישן במקום מיוחד כמבואר בדברי הפוסקים כנ"ל, ומחד גיסא חיוב הדלקת נר יו"ט המונח על האדם הוא לכאורה מיד בתחילת היו"ט, היינו מיד לאחר צאה"כ, א"כ עדיף שידליק במקום שאוכל, אבל מאידך גיסא הרי יש דין שצריך שבביתו יהיה נר והיינו שלו' בית שלא יתקל בעצים ובאבנים, וכמו"כ יש בזה שאלה של ברכה, באופן שמדליקין כמה במקום אחד, אם כי הרמ"א סי' רס"ג ס"ח הכריע להקל בשאלה זו ולהדליק בברכה גם כמה בנ"א במקום אחד, אבל כבר כתבו הפוסקים דהיכא שאפשר שלא לבוא לידי חשש זה עדיף [ראה מש"כ הגרנ"ק שאם אפשר שיוציאו בברכה עדיף, וראה מה שהבאנו מהקובץ מבית לוי שאם אפשר להדליק בחדרו עדיף או בביתם].

וכמו"כ יש לצדד דאע"ג שיש להם חדר מיוחד וזה מחייבן מצד הדין להדליק נר בפני עצמן, מ"מ אפילו אם תמצי לומר שהחיוב מתחיל מיד בצאה"כ מ"מ א"א לחייבן יותר ממה שיש בפועל, דהנה החיוב של הדלקת הנר הוא מדין שלום ביתו שלא יתקל בביתו, וא"כ איך אפשר לחייבו מתחילת יו"ט מצד שיש לו חדר מיוחד בהמשך יו"ט, הרי כעת הוא במקום מואר וסמוך על שלחן בעה"ב, ובשלמא בשבת שא"א להדליק באמצע שבת מתחייב לפני שבת על כל החיובים שעתידים להיות לו אבל ביו"ט אפשר דלא מתחייב עד שיבוא לידי חיוב, ומסברא קשה לחלק בזה.

ומ"מ אפשר לומר באופן אחר דבאמת הדלקת בעל הבית היה יכול לפוטרו אילו לא היה לו חדר מיוחד והיה משתתף בפרוטה, ורק משום שיש לו חדר מיוחד צריך להדליק, אבל השתא עדיין יכול לצאת בשל בעה"ב, ומ"מ דוחק לומר שצריך לבינתים להשתתף בפרוטה, ואולי י"ל טעם שלא יצטרך להשתתף בפרוטה, דכיון שבהמשך הלילה מדליק ממילא למפרע קיים מצוות הדלקת נר שבת, ולא שייך לומר שמתחילה ישתתף ויל"ע.

וביסוד החקירה בזה אפשר לדמותו למצוות ברית מילה, שאמנם ברגע שהתחיל חיוב המצוה זריזין מקדימין למצוות ומלין מיד בבוקר [ע' פסחים דף ד'], אבל מ"מ יש חילוק בין הבוקר של יום השמיני לבוקר של יום התשיעי, דבבוקר של יום השמיני המצוה מוטל עליו מעיקר הדין למתי שירצה, ומאידך ביום התשיעי כבר מחוייב לגמרי, ואמנם גם אם יאחר בדיעבד קיים המצוה, אך כל זמן שאינו מל הרי אסור לו להמתין שכבר נתחייב לגמרי במצוה, [גם להדעות שאי"ז חיוב כרת אם מל למפרע], והר"ז כאדם שיש גזילה בידו שמחוייב להשיבה בכל רגע.

כמו"כ יש להסתפק בגדר חיוב הדלקת הנר, דהנה ידוע לכל מי שלמד הלכות הדלק"נ דיש ב' דינים בכל הנידון הלזה, האחד הוא החיוב על הגברא להדליק, והב' הוא החיוב שבביתו יהיה מקום מואר, ויש כמה נפק"מ בזה, [דהנה בשאר הבית אפשר גם להדליק חשמל, ואפשר גם לסמוך על אור שמבחוץ מעיקר הדין, וכמו"כ זה אפשר שגם הבעל יעשה, ולאו דוקא האשה, ואכמ"ל], והנה כאן מצד החיוב לשהות במקום מואר עדיין לא התחיל עליהם שום חיוב, אבל מצד החיוב להדליק, שהוא חיוב המונח כאן על האדם מכיון שישן בחדר מיוחד, ע"ז יש להסתפק האם החיוב מתחיל מתחילת יו"ט או משעת הצורך.

ועל דרך זה היה מקום להסתפק מי שבבוקר יבוא לדור בבית אפל, דהנה בודאי יש לו חיוב לבדוק שהמקום מואר, אבל יש להסתפק אם ביו"ט יחדו לו חדר לשנה כגון שישן ביום בלבד, ובחדר זה הוא מגיע רק ליום, האם בכה"ג תקנו גם ליום ברכה, דהרי מונח כאן חיוב הדלקה על הגברא, ומאידך לא שמענו לחייב הדלקה ביום, ומאידך מה שלא שמענו הוא במי שכבר קיים בלילה את מצוות ההדלקה שעל הגברא, וכעת מדין השני שיהיה אור פשיטא שאין מברכין שוב.

וראיתי בחידושי הגר"ח (מהגרי"ז זצ"ל), שבת כ"ג ב' וז"ל, הרמב"ם פ"ה מהל' שבת ה"א כתב הדלקת נר בשבת וכו' ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת, אפילו אין לו מה יאכל וכו' שזה בכלל עונג שבת, ובפרק ל' ה"ה כתב וצריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת, ויהיה נר דלוק וכו' שכל אלו לכבוד שבת הן.

ולשון הרמב"ם צ"ע שבפ"ה כ' שדין נר דלוק הוא דוקא בשבת, ובפ"ל כ' שהחיוב הדלקה הוא מבעוד יום, ועוד קשה על מה שכתב 'מבעוד יום' והרי פשיטא דהאיך שייך הדלקה בשבת, דודאי צריך להדליק מבעוד יום כיון שבשבת אסור להדליק.

ונראה לומר דהלכות אלו הם שני דינים נפרדים, דבחיוב הדלקה יש שני דינים, חדא משום עונג שבת וגם משום כבוד שבת, והם חלוקים בדיניהם, דדין הדלקה שהוא משום עונג שייך רק בשבת עצמה וכמו שאר דינים של עונג כמו אכילה ושתיה וכדו', משא"כ דין הדלקה שהוא משום כבוד שבת עיקר מצותה היא שיהיה דלוק כבר מבעוד יום, דזהו ג"כ בכלל כבוד שבת שמתקן צרכיו מבעוד יום, וגם אם יצוייר הדלקה בשבת עצמה אינו מתקיים בזה דין כבוד שבת.

ובזה שפיר מיושב לשון הרמב"ם דבפ"ה מיירי מדין עונג וכמש"כ שם שזה בכלל עונג שבת, וזה החיוב שייך דוקא בשבת עצמה, משא"כ בפרק ל' דשם מיירי בחיוב הדלקה מדין כבוד שבת וכדמוכח מהא דכללה בהדי דכבוד ומסיים שם שכל אלו לכבוד שבת, ועל כן כתב שחיוב הדלקה הוא מבעוד יום עכ"ל [והראני לזה גיסי המופלג הג"ר דוד ליב סלינג'ר שליט"א].

וציינו שם שכיסוד ד' הגרי"ז מפורש בביאור הגר"א או"ח סי' תקכט סק"ה ע"ש, וז"ל, לשון הרמב"ם בפ' ל' מהלכות שבת ארבעה דברים נאמרו בשבת שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים והן מפורשין ע"י הנביאים שבתורה זכור ושמור ושנתפרשו ע"י הנביאים כבוד ועונג שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד איזהו כבוד כו' שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כו' ור"ל עונג הוא בשבת עצמו וכבוד הוא בע"ש וכן כסות נקיה ע"ש וז"ש בשבת ענג ובי"כ כבוד לבד וכנ"ל עכ"ל הגר"א שם.

ויש מקום לומר לפ"ז שב' הדינים בהדלקה שהזכרנו קודם הם תליין בב' הגדרים בהדלקה שביאר הגרי"ז, כלומר דהדין שיהיה המקום מואר הוא מדין עונג, והדין שהגברא ידליק נר כדין הוא מדין כבוד שבת כמבואר בדברי הגר"ח, ומעתה מכיון שהדין הוא מערב שבת, וכלשון הגרי"ז: "משא"כ דין הדלקה שהוא משום כבוד שבת עיקר מצותה היא שיהיה דלוק כבר מבעוד יום, דזהו ג"כ בכלל כבוד שבת שמתקן צרכיו מבעוד יום, וגם אם יצוייר הדלקה בשבת עצמה אינו מתקיים בזה דין כבוד שבת" עכ"ל, א"כ א"א להמתין עד אח"כ, ומחוייב להדליק קודם שבת, וה"ה לענינינו קודם יו"ט.

ומדברי השו"ת רב פעלים ח"ד או"ח סי' כ"ג שדן במי שנוהג לקבל יו"ט שני מבעוד יום האם ידליק מיד או אח"כ, מביא שם ראיות להוכיח שצריך ע"פ דין וע"פ סוד שיהיה הקידוש לפני הנרות, ולכן נוקט שידליקו עוד מבעוד יום, ומשמע מדבריו לפום ריהטא דמצד היו"ט עצמו אין כאן התחלת חיוב, דודאי החיוב הוא רק משעת חשכה, וכל עוד שא"צ נר אינו מחוייב בנר, ורק מצד שיוכל לקדש לאור הנר אמרינן ליה להדליק, וצלע"ש היטב.

אבל יש לחלק ולומר דמ"מ חיוב ההדלקה של הדין על הגברא ג"כ מתחיל רק מהלילה, דמעולם לא תקנו חכמים להדליק קודם שחשכה, ולכן תפס הבא"ח מטעם הקידוש, א"נ הבא"ח לא רצה להכריע בענין זה, ולכך תפס הראיה מהקידוש שזוהי ראיה ברורה.

וכתב בשו"ת תשובות והנהגות ח"א סימן רע"א וז"ל, שאלה: זוג שאוכלים בליל שבת אצל הורי הבעל או האשה איפוא להדליק.

עיקר מצות הדלקה היא במקום אכילה שזהו מקום עונג, אבל כיון שבלאו הכי אחרים מדליקין שמה ולא יהיה חשוך, ולמנהג ספרד הוי חשש ברכה לבטלה לשתי נשים להדליק במקום אחד וכמבואר במחבר (רס"ג ס"ק ח') אף שלדידן האשכנזים רבוי אורה מצוה כמבואר ברמ"א שם ויכולים לברך במקום אכילה אף שאחרת הדליקה שם, מ"מ מותר לברך גם בחדר שינה שחיוב מדינא שלא יכשל בעץ ואבן להדליק בברכה במקום שינה, ואם כן כה"ג (ובפרט היכא שבלא"ה יש שם אור החשמל) עדיף שתדליק בביתה במקום שינה ובלבד שיהיו הנרות ארוכים שיהנו מהם קודם השינה.

אמנם אם בלאו הכי במקום שינה יש אור שמאיר מרחוב או פרוזדור, שאז אין חשש מכשול בעץ וכדו', הזוג יכולים לבחור, ומדליק במקום אכילה לעונג וכבוד, שסעודה חשובה ברבוי נרות וכדין עביד, ואם נמצאים בשעת הדלקה במקום שינה בביתם ומדליקין שמה, גם כן יוצאין כהלכה.

ולכתחילה נראה אם מדליקין בלאו הכי במקום אכילה, דמקום שינה עדיף, אבל אם נוח בזמן הדלקה להדליק במקום אכילה שנמצאים אז שמה, או הזוג רצונם שיאיר רק מבחוץ ויהיה חושך בחדר שינה, יכולים לברך במקום אכילה, אבל אם מדליקין בחדר שינה יזהרו שהנרות ידלקו כשחוזרים לישון שבלאו הכי הברכה לבטלה.

(ועיין תשובות והנהגות ח"ב סימן קנ"ז באריכות ואכמ"ל).

ולפי זה למעשה אף דבלאו הכי מדליקין בחדר שאוכלת, גם כן יכולה להדליק שמה למנהג אשכנז, אבל אם ישנה במקום אחר, ושואלת אפוא להדליק, ראוי להדליק בחדר שינה בברכה שכה"ג חיוב גמור, ומיהו גם בזה אם מדליקה בחדר אוכל יוצאה כדין.

ע"כ לשון התשוה"נ.

למעשה לכאורה הדבר הראוי הוא ללכת אחר התפילה לבית ולהדליק שם.

אכן אם אינו יכול לעשות כן ורוצה להדליק היכן שאוכל אם הוא בן אשכנז יכול להדליק ולברך, אבל אם הוא בן ספרד אינו יכול לברך משום שכבר יש מי שהדליק כאן.

ואם רוצה להדליק אחר הסעודה היכן שישן יש מקום לומר שדי בזה, ואם הוא בן ספרד יתכן שירויח בזה את הברכה שיוכל לברך, מכיון שבאופן זה לא היה כאן מי שהדליק לפניו, שלא כבבית שאוכל שם.

[ומ"מ הרב פעלים שם ס"ל דאם מדליק שלא לשם קידוש וסעודה יש לחשוש לדעות שהוא ברכה לבטלה].

ובכל מקרה לפי דברי הגר"ח הנ"ל יש צורך להדליק לכה"פ מיד בתחילת היום, ולכן עכ"פ אם הוא בן אשכנז אם אינו יכול ללכת לשם לכאורה עדיף שידליק במקום היכן שהוא בזמן האכילה ולא יברך.

***

המשך שאלות ותשובות

בס"ד

א.

אז יוצא למעשה שיש להדליק בלי ברכה בבית שבו נתארח, האם שאני חוזר אני יכול להדליק גם בביתי בלי ברכה?

אם הנך נוהג כמנהג בני אשכנז תוכל להדליק בברכה בבית שבו הנך מתארח באכילה, וכמו"כ תוכל להדליק שוב בבית שהנך הולך לישון שם אח"כ, אם יוסיף לך שיהיה שם אור, כגון שחשוך שם, אם לא חשוך שם ורוצה להדליק לכבוד יו"ט יש לעיין בדבר אם מותר להדליק אש ביו"ט בשביל צורך זה.

ב.

לגבי הבית כשאחזור סביר להניח שיהיה אור ואח"כ יתכבה ע"י שעון שבת.

 האם יהיה לי מותר להדליק גם בבית מבלי לברך?

כן.

גם אם היה חשמל לגמרי - ראה חוט שני יו"ט פ"א סק"א, אג"מ או"ח ח"ה סי' כ' סק"ל, שש"כ פמ"ג הע' קע"א בשם הגרשז"א, ואף ששם מדובר להדליק בברכה מ"מ יתכן ללמוד מזה גם למי שכבר נפטר מן הברכה מ"מ מכיון שאין נרות שבת במקום ששוהה ורוצה שיהיו שמותר לו להדליק ביו"ט, ויתכן שזה יהיה תלוי בין טעמי הרבנים הנ"ל, דלטעם החו"ש שהוא תוספת אורה יהא מותר אם מעוניין בתוספת אורה, ולהאג"מ שיש בזה משום כבוד ג"כ יתכן שיהיה מותר בכל גוני, אבל להגרשז"א שהוא מצד מנהג וזה מה שמחשיב את הנרות, יתכן שלדעתו אין בזה היתר במקום שכבר קיים דין ההדלקה.

ג.

רעייתי לפני כניסת שבת מדליקה נרות בברכה שדולק כ-6 שעות לפעמים שאנחנו חוזרים כבר נכבה הנר.

א) האם אין פה ברכה לבטלה מאחר כבנו חזרה נכבה כבר הנר?

אם יש חשש שלא יספיקו ליהנות מאור הנר, אלא מדליקים והולכים ולאחר שחוזרים הנר נכבה יש בזה חשש ברכה לבטלה.

ב) אין לנו אפשרות להגיע ולהדליק נר שבת בבית המארח בגלל שאנו הולכים לביה"כ ולאחר ערבית אנחנו באים לאכול אצל המארח, מה הדין במקרה כזה?

יש להדליק לאחר ערבית.

באופן כללי יש מנהג שנזכר בפוסקים להסמיך הדלק"נ לקידוש ביו"ט שני על מנת לפטור שהחינו בהדק"נ שמברך על הקידוש באופן שמותר לו לברך (דהיינו בפרי חדש או כשאין לו דאז קי"ל שמותר).

ד.

מה הדין בשבת.

שתדליק נר שאורך זמן יותר (כגון נר נשמה), או שתבוא מוקדם למקום שאוכלת ותדליק שם.

בהצלחה

שנה טובה וכו"ח טובה

***

{עש"ק וירא ע"ו}

שאלה - כתב הרמב"ם הלכות דעות פרק ד הלכה ט, יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם, כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים, והגבינה המלוחה הישנה, והכמהין ופטריות והבשר המליח הישן, ויין מגתו, ותבשיל ששהא עד שנדף ריחו, וכן כל מאכל שריחו רע או מר ביותר, הרי אלו לגוף כמו סם המות, ויש מאכלות שהן רעים אבל אינן כמו הראשונים לרוע, לפיכך ראוי לאדם שלא לאכול מהן אלא מעט ואחר ימים הרבה, ולא ירגיל עצמו להיות מזונו מהם או לאוכלן עם מזונו תמיד, כגון דגים גדולים וגבינה וחלב ששהא אחר שנחלב כ"ד שעות, ובשר שורים גדולים ותישים גדולים והפול והעדשים והספיר ולחם שעורים ולחם מצות והכרוב והחציר והבצלים והשומים והחרדל והצנון, כל אלו מאכלים רעים הם אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט עד מאד ובימות הגשמים, אבל בימות החמה לא יאכל מהן כלל, והפול והעדשים בלבד אין ראוי לאוכלן לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, והדלועין אוכלין מהן בימות החמה עכ"ל.

וקשה מר"פ וירא שהיה כחום היום, והביא להם אברהם ג' לשונות בחרדל כמש"ש רז"ל, והרי הרמב"ם מנה החרדל בין המאכלים שאין ראויין בימות החמה.

תשובה - יעויין בתוס' ספ"ק דמו"ק דנשתנו הטבעים מזמן הגמ' עד זמנם, וכ"ש דשייך שישתנו הטבעים מזמן המקרא עד זמן הרמב"ם.

והחזו"א באה"ע יצא ללמוד אף בשינוי מציאותי בגוף ממש שנשתנו הטבעים ע"ש.

ויתכן דגם מזמן הרמב"ם עד היום ג"כ נשתנו הטבעין, וכמובן שלא בכל הדברים תתאים תורת הרפואה כיום לרפואות הרמב"ם.

עוד יתכן כי יש הידור הכנסת אורחים גם במאכלים שאינם בריאים הנחשבים משובחים וטובים, ומעולם לא ראינו שיחושו מלהביא מאכלים כמו קולה וכדו' לאורחים, גם אצל גדולי הרבנים ששהיתי אצלן בסעודות, כמו מרן הגרח"ק שליט"א, אף שמסתמא מזיק יותר מן החרדל.

ולכאורה יש בזה מצות הכנסת אורחים כיון שמאכלים הללו מקובלים ונחשבים כמאכלים טעימים.

[קו' זו כבר הקשו בגליון בית המדרש (מס' ז' ע' 2)].

פירוש מחודש כתב בתוספות השלם עה"ת (פ' וירא) חרדל מלשון חרדלית של גשמים (חגיגה י"ט ע"א) הוא זרם מי הגשמים שיורדין במהירות מן הר.

וזה הכוונה כאן ג' לשונות בחרדל עם סגול שעשה הכל במהירות וזריזות להגיש מהר לפני האורחים ע"כ [ראיתי זה מובא בס' דעה"ד], ולפ"ז לק"מ כיון שבאמת לא היה חרדל כלל.

וראיתי שכתב עוד הרה"ג ר' גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א בספרו גם אני אודך (ח"א סי' לט), ואביא כאן דבריו עם מה שאעיר עליהן, וז"ל:

א) נראה לתרץ דהנה לפי המדרש רבה (פרשה מ"ח - י"ב) באו המלאכים לאברהם בט"ו ניסן [יעויין תוס' ראש השנה דף י"א ע"א ד"ה אלא) והנה כתב רש"י בפרשת נח (בראשית ח' כ"ב) בד"ה חורף, וז"ל, קור הוא חצי שבט ואדר וחצי ניסן, עכ"ל.

נמצא שהיה אז ימי קור, ולאברהם היה מוכן רק אוכל של ימות הקור, ואף שהוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, לא היה לו אוכל אחר [וגם לחם לא היה לו מפני ששרה פירסה נידה - (ב"מ פז א)], ולכן בלית ברירה נתן להם שוורים בחרדל.

[א"ה זה תמוה דהיה לו את כל הבהמה לתת להם ולא מצא אלא לתת להם מכל בהמה את הלשון עם חרדל].

ב) י"ל לפי המדרש רבה הנ"ל שבאו המלאכים בט"ו ניסן, שאין זה זמן של ימים חמים, ולכן אף שהוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה ליום אחד, עדיין לא הזיק המלאכים של ימות החמה, דדוקא את כל התקופה ימות החמה י"ל שמזיק מאכלים אלו.

ודו"ק.

ג) אולי נשתנו הטבעיים מימות אברהם ע"ה ועד זמנו של הרמב"ם ז"ל.

[א"ה עמ"ש לעיל].

ד) נראה לתרץ דהנה בימי אברהם אכתי לא היה חולי בעולם, וכדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פז א) דעד יעקב לא הוה חולשא.

עיין שם.

ולפ"ז א"ש דרק כשיש חולאים צריך ליזהר מדברים המזיקים, אבל כשאין חולאים בעולם לא צריך ליזהר מדברים אלו, דכלל לא הזיק אז.

ודו"ק היטב.

ובסו"ד כותב: וכעת הראה לי ידידי השואל הנ"ל הגרש"ב גנוט שליט"א, שהוציא לאור קונטרס רינת שמואל, ושם (בעמוד 13) הביא קושייתו הנ"ל, ותירוץ מדודו בעל "עבודת משא" שליט"א, דהרמב"ם כתב דבריו לגופי ישראל דוקא, אך אברהם סבר שהינם ערביים (רש"י בראשית י"ח - ד' בד"ה ורחצו), והרי גופי עכו"ם אינם כגופי ישראל דאוכלים הם שקצים ורמשים, (שבת דף קמ"ה ע"ב), ולכן לא חשש להאכילם מאכלות אלו.

[א"ה זה תמוה מאוד והרמב"ם כתב הכל ע"פ הנסיון שלו שהיה הרופא במדינה בבית המלכות, והרמב"ם כתב עוד כמה ספרי רפואה שלא נתפרסמו בינותינו ואכמ"ל, והרמב"ם לא כתב כן רק לגופי יהודים].

שאלה

כבוד הרבנים הגאונים שליט"א

אשמח אם יוכלו להשיבני דבר:

א.

איך מותר להפריש בימינו חלה ותרומה, והרי אסור לגרום טומאה לתרומה, ואנו כולנו טמאי מת ונמצא שבהפרשת חלה ותרומה מטמאים אותם.

ב.

איך הסתדרו בזמן הבית עם כל הכסאות והמטות והמזרנים שבבית שנטמאו בטומאת משכב ומושב של נדה וזבה.

ובשלמא כלים אפשר להשתמש בכלי אבנים כלי גללים וכלי אדמה שאינם מק"ט, אבל כסאות ומטות איך אפשר?

בכבוד רב ותודה מרובה מראש

חיים שינברגר י-ם.

***

תשובה

בע"ה י"ד כסלו תשע"ז

לכבוד הג"ר חיים שינברגר שליט"א

שלום רב

א.

הנה באמת ישנם דעות שאסור לגרום טומאה לחולין של א"י או לחולין הטבולין לחלה, וגרסי' בנדה ו' ב', תנן התם נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה משגלגלה תעשה בטהרה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה חולין נינהו ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל משגלגלה תעשה בטהרה חולין הטבולין לחלה כחלה דמו ואסור לגרום טומאה לחלה, ועי"ש בדף שאחר זה בענין אי אסרינן לטמאות העיסה מצד חולין הטבולין לחלה כחלה דמי עי"ש, ומ"מ להפריש חלה מעיסה שכבר טמאה פשיטא דאין איסור דהרי זהו ציווי התורה, ועי"ע פסחים דף מ"ו גבי מפרישין חלה בטומאה, ועי' במס' ע"ז דף נ"ו, וסוטה ל' ב' ונדה פ"י מ"ו וברמב"ם שם בפה"מ.

ב.

במקומות מבואר שבשנים הקדמוניות היה חדר מיוחד בשביל הנשים הנידות, כמו שכתוב ברמב"ן פר' ויצא וז"ל, והנכון בעיני כי היו הנדות בימי הקדמונים מרוחקות מאד, כי כן שמן מעולם "נדות" לריחוקן, כי לא יתקרבו אל אדם ולא ידברו בו כי ידעו הקדמונים בחכמתם שהבלן מזיק, גם מבטן מוליד גנאי ועושה רושם רע כאשר בארו הפילוסופים, עוד אני עתיד להזכיר נסיונם בזה (ויקרא יח יט), והיו יושבות בדד באהל לא יכנס בו אדם, וכמו שהזכירו רבותינו בברייתא של מסכת נדה, תלמיד אסור לשאול בשלמה של נדה, רבי נחמיה אומר אפילו הדבור היוצא מפיה הוא טמא, אמר רבי יוחנן אסור לאדם להלך אחר הנדה ולדרוס את עפרה שהוא טמא כמת כך עפרה של נדה טמא, ואסור ליהנות ממעשה ידיה עכ"ל.

ועי' בספר ברית שלום פר' תזריע [הספר ברית שלום הוא לה"ר פנחס מפוזנא מלפני כמה מאות שנים] שכתוב שם בהגה"ה, וזה שאמר הכתוב אשתך כגפן פוריה, רצה לומר, כשהיא בנידתה, שהרי דם נידה נמשלה לפירא, והיא נמשלת לגפן כמו שנתבאר לעיל, אז בירכתי ביתך, רצה לומר, לא תאכל עמך בשלחן אחד אלא תשב באחת מזוית הבית, כמו שאמרו חז"ל (ראש השנה כו, א) שקורין לנידה גלמודא גמולה דא מבעלה, וכן היו נוהגין בימיהם שהיתה יושבת בחדר המיוחד לה, וזה שאמר בירכתי ביתך, בניך וגו', כשיש לך בני בית סביב לשלחנך, רצה לומר, כשאוכלים בני בית עמך, אז גם האשה אפילו כשהיא נדה מותר לאכול עמו על שלחן אחד, וזהו סביב לשלחנך, וק"ל.

עכ"ל.

ומ"מ אם לא נזהרו היו צריכים להטביל רק שהיו נזהרים מאוד להעמיד אותה בחדר נפרד וכנ"ל.

בברכה רבה

***

מה שהקשה על מ"ש במגן אברהם ריש סימן תקצ"ז: ובמגיד מישרים כ' בפ' נצבים שלא לאכול בשר ולשתות יין בר"ה עכ"ל.

וק' דהרי ר"ה ג"כ יש בו דין חג כבג' רגלים, כדמשמע בל' השו"ע שם אוכלין ושותין ושמחין בר"ה, והרי אין שמחה אלא בבשר ויין (פסחים ק"ט א' ור"מ הל' יו"ט פ"ו הי"ח).

תשובה - אפשר דהמגי"מ מיירי לפי הדעה דס"ל שאין מצות שמחה בר"ה, ושמותר להתענות בר"ה, וכ"ש שמותר שלא לאכול בשר ויין, והמחבר מיירי לפי הסברא החולקת, וכמו שפסק שאסור להתענות בר"ה.

ואביא לשון אור זרוע הגדול, הלכות ראש השנה סימן רנז { והטעם שאני מעתיק דבריו ולא שאר דברי הפוסקים, משום שמביא גם הדעות שמותר להתענות בבירור, וע"ע בגאוני מזרח ומערב סי' פ"א, המנהיג ר"ה סי' א', סי' ב', ראבי"ה סי' תקכ"ט, רי"צ גאות הל' ר"ה, רי"ו ח"א נ"ו ח"א וח"ג, ס' הפרדס לרש"י סי' קס"ו וסי' ק"ע, ריב"ש תקי"ג, רשב"א ח"ד רס"ב, מרדכי ר"ה סי' תשח, רוקח סי' ר"ג, ר"ן סו' ר"ה, טור וב"י סי' תקצ"ז, שו"ת מן השמים סי' פ"ו, שאג"א סי' ק"ב, מעשה רב להגר"א סי' רז, ועיין הג' בני בנימין להאדר"ת, על הר"מ פ"ו הי"ז מה' יו"ט, אבן ישראל ח"ח סי' י"ב, עי' רע"א שו"ת סי' א ובהשמטות שם.

}וז"ל: בתשובת הגאונים על שכתבתם שאנו מחללים שבת ור"ה שאנו מתענים בר"ה ובשבת שבין ר"ה ויוה"כ הלואי שכל ישראל יכולין לעשות כן ואנו נוהגין להתענות קודם ר"ה עשרה ימים ואפי' בשבת שכך אמרו חכמים לפני ר"ה גדולי הדור מתחילין להתענות והקב"ה מכפר להם עד שליש מעונותיהם מר"ה עד יו"כ התחילו היחידים להתענות והקב"ה מכפר להם עד שליש מעונותיהם הגיע יום הכיפורים כל ישראל מתענין אנשים ונשים וטף ולובשים לבנים כמלאכי השרת ועומדים יחיפים כמתים והקב"ה מתמלא עליהם רחמי' ומכפר על עונותיהם ומקבל תשובתם שנא' כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' ואמרו חכמים דרשו ה' בהמצאו אימתי הוא מצוי לישראל בעשר ימים שבין ר"ה ליום הכיפורים קראוהו בהיותו קרוב ביום הכפורים יכול בלא תשובה ת"ל יעזוב רשע דרכו ואמרי' נמי יחיד אימת אר"נ בעשרה ימים שבין ר"ה ליו"כ מיכן למדנו שצריכין להתענות ולבקש תחנונים בעשרה ימים הללו כדי שיתקרע גזר דינם וירחמו עליהם מן השמים עכ"ל אין מיכן שום ראיה שיהיה מותר להתענות בר"ה וכ"ש שאין לשבת ראיה להתענות בה ועוד שבפסיקתא מוכיח שלא היו מתחילין תעניות כ"א בער"ה ולא עשרה ימים קודם ר"ה דאמר בפסיקת' מתענין ער"ה לקיים מה שנאמר לפני ה' תטהרו משל למלך שסרחה עליו מדינה ובא לדונה ויצאו הגדולים לקראתו אמר המלך בשבילכם אניח מחצה כשקרב לעיר חצי מיל יצאו בני העיר לקראתו אמר עדיין אכפר בשבילכם וכשבא לפתח העיר יצאו אנשים ונשים לקראתו אמר המלך אכפר בשבילכם הכל כך הקדוש ברוך הוא יצא לדון בראש השנה ומתענים גדולי הדור והקב"ה מוחל עונות בזכותם לאחר ר"ה כשכבר מתקרב ליום הכפורים מתענים האנשים ונשים והקב"ה מוחל כל עונותיהם אבל לא היו מתחילין להתענות כ"א בער"ה ודוקא גדולי הדור ולא אחרים כדאמר בירושלמי פ"ב דתענית ר' יונתן ציים כל עירובא דריש שתא ואם אחרים כמו כן היו מתענים מאי רבותיה דר' יונתן אלא דוקא גדולי הדור היו מתענין ודוקא בער"ה ולא קודם לכן שא"כ אמאי נקט ער"ה אבל בר"ה ובשבת שבין ר"ה ליו"כ עדיין אין לנו שום ראיה שמותר להתענות ובפ"ק דשבת ירושל' אמרי' ר' חייה רבה מפקד (לאילן דבי רב) [לרב] אין את יכול למיכל חולין בטהרה כל שתא אכול ואין לא תהא אכיל שבעה יומין מן שתא ופי' רבי' ר' נסים גאון זצ"ל מיום ראשון דר"ה עד יו"כ ויוה"כ בכלל עשרה ימי' כד דלית מנייהו שני ימים של ר"ה ויוה"כ שאין בהם אכילה ושתייה אשתייר שבעה ימים ועליהם צוה ר' חייא לרב (אשי) [למדתי] מדבריו שלא היו מתענין בין ר"ה ליו"כ שאם תאמר שהיו מתענין ועל אכילת לילות צוהו א"כ הלא גם בר"ה אפי' המתענה אוכל בלילה מיהו הוא סובר שמותר להתענות בר"ה מיהו אין לי ראיה משם שאני יכול לומר דלא צוהו ר"ח לרב אלא על שבעה ימים בשנה איזו שבעה שיהיו ומורי ה"ר יצחק בר מרדכי מפרגא היה מתענה בר"ה והיה דן ק"ו מתענית חלום שהתירו חכמים להתענות בשבת אף על פי שספק לו אם ע"י מלאך חלם או השד בלבלו כ"ש בר"ה ברור נידון שמותר להתענו' ואינה ראיה דהתם אם ע"י מלאך חלם צריך להתענו' דע"כ הראוהו והזהירוהו שיתענה אבל בר"ה אף על פי שנידון שמא לטובה דנין אותו ואם יודע בעצמו שצריך לסגף נפשו בתענית יתענה קודם ר"ה ור' משה בן רבינו אפרים היה אומר להתענות בר"ה כדי שלא יהא שלחנך מלא ושולחן רבך ריקם שהרי בכל המועדים כתיב פרים ובראש השנה כתיב פר בן בקר אחד והשיב עליו ה"ר ברוך בר יצחק מריגנשפורק דא"כ בשמיני נמי יתענו דכתיב ביה פר בן בקר ותו לדבריו עשית ראש השנה חובה להתענות ובלקח טוב כתוב דיש בתשובת רב יהודאי גאון אסור להתענות בר"ה מפני שנקרא חג שנא' בכסה ליום חגנו ופר"ח כתב דאסור להתענות בר"ה דכתיב גבי ר"ה אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו.

ויש אומרים שרב האי גאון כתב כן ובערוך בערך ראש כתב ר"ה אסור בתענית מהכ' דאמ' בירושלמי כדאיתא בגמ' דפ' סדר תעניות האלו ר"ע אומר מתריעין אבל לא מתענין ועוד הביא ראיה מפ"ק דר"ה דאמר התם מתיב רב אחא בר הונא בתלת בתשרי בטילת אדכרתא מן שטריא שגזרו מלכות יון הרשעה שמד על ישראל שלא להזכיר ש"ש על פיהם וגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירים ש"ש ואפי' בשטרו' וכך היו כותבין בשנת (לירח) כך וכך ליוחנן כה"ג דהוא כהן לאל עליון וכששמעו חכמים בדבר [אמרו] למחר הוא פורע לזה את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה וביטלום ואותו היום עשאוהו יום טוב ואי ס"ד בטלה מגיל' תענית קדמייתא בטלנו אחרנייתא הוספנו הב"ע בזמן שבית המקדש קיים ותיפוק לי דהוה ליה יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם.

כלומר אי בית המקדש הוה קיים בלא"ה הוי יום טוב דהיינו צום גדליה וקרייה רחמנא מועדים טובים (אפילו) בזמן הבית.

אמר רב לאסור יום שלפניו.

דהיינו ב' בתשרי ושלפניו נמי תיפוק לי דהו"ל יום שלאחר (ר"ה ר"ה) [ר"ח.

ר"ח] דאורייתא ודאורייתא לא בעי חיזוק פי' דאין צריך לאסור יום שלאחריו כדי שלא יתענה בו דכיון שהוא דאורייתא נזהרין היטב מלהתענות בו הם למדת שאסור להתענות בר"ה ואפ"ק דר"ה ירושלמי כי מי גוי גדול ר' חנינא ור' הושעיה חד אמר איזו היא אומה [כאומה זאת] שיודעת אופיה של אלהיה בנהוג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורי' ומגדל זקנו ואינו חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך דינו יוצא אבל ישראל אינן כן אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ומחתכים צפורנים ואוכלי' ושותים ושמחים בד"ה לפי שיודעים דהקב"ה עושה להם נסים ומוציא דינם לכף זכות וקורע להם גזר דינם.

וחד אמר בנוהג שבעולם השלטון אומר הדין היום וכו' הרי הלכה שלימה שכן מנהג כשר בראש השנה לאכול ולשתות ולשמוח עכ"ל.

והנה ראשית כל יש לידע דדין שמחה ממש שצריך להקריב קרבן שמחה ברגלים אינו בר"ה וכמ"ש באגור סי' קצ"א, הובא במלבי"ם אילת השחר פרק נב, וז"ל: ושם חג הונח על חגיגה שהיו מקריבים בימי מועד ר"ל שלמי שמחה, וע"כ ר"ה ויוה"כ לא נקראו בשם חג בשום מקום (אגור סימן קצ"א), עכ"ל.

[ובענין הפ' בכסה ליום חגינו דנו האחרונים ואכמ"ל].

והנה אף לדידן שיש מצות שמחה בר"ה, וכמ"ש המשנה ברורה סימן תקצז ס"ק א: אוכלים ושותים ושמחים - ר"ל אף שהוא יום הדין מ"מ מצוה של ושמחת בחגך שייך גם בו שגם הוא בכלל חג כדכתיב תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו ונאמר בנחמיה ח' אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו' כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ד' היא מעוזכם עכ"ל, ודבריו לקוחין מן הראשונים [עטוב"י שם], מ"מ יש להגביל ענין זה.

ואביא לשון בזה, מס' ערכי תנאים ואמוראים [ע' רב ייבא סבא] לא' מן הראשונים רבו של הרוקח, וז"ל: ואף על פי שאין אנו מזכירין שמחה בברכת ראש השנה ויום הכיפורים, [זהו] מפני שאין כתוב בהן שמחה, [ועוד] מטעם [שפתוחים] ספרי החיים והמתים התלויין שהרי אין בהן הלל.

מכל מקום לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים שבהן יוצאות בנות ישראל [וכו'], כדאיתא בשלהי תעניות וביש נוחלין שהיה יום כפרה וסליחה ויום שניתנו בו לוחות האחרונות.

וראש השנה [נמי יום שמחה כדאיתא] בירושלמי דראש השנה ישראל מגלחים ורוחצים ולובשים לבנים בער"ה שהן יודעין שהן זכאין בדין.

שנאמר אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון, הילכך מברכין.

והנה אע"פ שהי' דעתו שיש שמחה בר"ה מ"מ הגביל זה.

עפ"ז י"ל דדין שמחה בר"ה אינו דין שמחה כבשאר רגלים וכמ"ש השו"ע גופיה שם, [ומקורו מן הראשונים בב"י שם], וז"ל: אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה' על פניהם.

א"כ גם בשר ויין אפשר שאינו חיוב גמור, אכן דעת מרן הגרח"ק שליט"א לשתות יין בר"ה וכ"ד עוד פוסקים, וכמדומה שאין דעת כל הפוסקים שוין בזה [ראיתי ע"ז נידון בעבר].

באופן ג' רציתי לתרץ דכונת המגיד מישרים רק למעט ממצות בשר ויין, ובעצם דבריו כשאר הפוסקים שהזכירו שיש למעט מן השמחה בר"ה, וכמו המהרש"ל המובא שם בב"ח ומ"א שלא אכל דגים בר"ה, ואל יתפלא עלי הקורא בזה כפי שאבאר.

דהנה מה שאנו אוכלין בשר בר"ה אינו ע"פ הגמ' שם, דשם נזכר להדיא ששמחה זו של אכילת בשר בר"ה זהו רק בזמן שביהמ"ק קיים, ואייתי התם קרא ע"ז שהשמחה היא בבשר שלמים, ובזמן שאין ביהמ"ק קיים אין שמחה אלא ביין, ומה שאנו אוכלין בשר בר"ה הוא עפ"ד הרמב"ם שם [ועי' בחי' הגר"ח שם מ"ש בזה], אכן המגיד מישרים לא ס"ל כהרמב"ם שם, וגם אם אין חולק על הרמב"ם אפשר דסובר דעכ"פ אי"ז עיקר חיוב השמחה שיהא מחוייב לאכול בשר תמיד בחג, דלהכי אהני הגמ' שם, ולהכי אין עובר שום איסור אם לא ירצה לאכול בשר, ובר"ה ס"ל דעדיף שלא לאכול בשר { ורק אציין דההוראה שם ניתנה להב"י, ויתכן שלאדם פשוט יהא זה קצת זלזול בכבוד החג, וכ"א ישאל לרבותיו.

וכן הוכיחו האחרונים מהגמ' שבת קמ"ח ב' שיש אכילת בשר בר"ה ע"ש.

}.

ובענין יין אף דיין בזה"ז הוא באמת דין השמחה וא"כ צריך לשתות, י"ל בב' גוני, א' י"ל ע"פ מ"ש השאג"א [ולא עינתי בפנים] דדין השמחה ביין הוא לשתות משקה טוב וחשוב וה"ה יכול לקיים מצוה זו בעוד משקין, ולכך ס"ל להמגיד מישרים שיקיים מצות שמחה בר"ה במשקה אחר כיון דהיין משכר ומביא לשמחה טפי יותר מן הרצוי בר"ה.

ובאו"א י"ל איין, ותחילה אביא בזה מה שמצאתי כתוב בשם הגרי"ש אלישיב (ביאורים ומוספים על המ"ב סי' תקכ"ט ס"ק יא) וז"ל השו"ע וחייב כו' ולקבוע כל סעודה על היין, וכ' המ"ב, היינו גם באמצע סעודה מלבד מה שקידש על היין מתחילה וכמו לענין שבת, וז"ל הספר: ולצאת ביין של קידוש ידי חובת מצות שמחת יו"ט, דעת הגרי"ש אלישיב שמועיל, ולפ"ז מ"ש במ"ב שישתה יין באמצע הסעודה אי"ז משום חיוב שמחה, אלא שיש ענין לקבוע סעודה על היין עכ"ל.

ולפ"ז שאי"ז חיוב מצד מצות השמחה א"כ לצורך גדול זה יש לבטלו וסגי במה ששותה יין הקידוש, ופשוט שאין כונת המג"מ לבטל הקידוש על היין.

עוד י"ל באופן אחר דהנה חיוב זה של בשר ויין אינו חיוב גמור כשאר מצות, וכמ"ש המ"ב שם בשם הרמב"ם פ"ל מהל' שבת דזהו דוקא אם ידו משגת, וציין להל' שבת בסי' רמ"ב, והנה אף דבשאר מ"ע חיייב עד חומש נכסיו כמ"ש הרמ"א באו"ח סי' תרנ"ו מ"מ במצוה זו אינו מחוייב בה כ"כ, ואפשר כיון דשמחה היא מצוה שבלב וכמו שמי ששונא מאוד יין פטור לכו"ע מזה { והנה כ"ז כתבתי לחיוב מצות שמחה בזמנינו שגדרו כנ"ל, אכן לגבי חיוב מצות שמחה בזמן שביהמ"ק קיים אפשר דהתם שאני, כיון דילפי' לה מקרא בפסחים ק"ט א' שישמח בבשר שלמים.

ובפרט להסוברים שיש דין חיוב הקרבת שלמי שמחה, לדידהו ודאי לא שייך סברא זו, בא' מן הרגלים שמצווין להקריב בו שלמי שמחה.

}, וכן נשים שמצוה לשמחן מ"מ יש לשמחם בראוי להן בדברים אחרים, כדאיתא בפסחים ק"ט א', א"כ להכי כל זמן שאינו שייך פטור, ולהכי גם בענינינו כיון דס"ל דבר"ה עדיף טפי הירא"ש וטוב קצת למעט בשמחה א"כ ישמח בדבר אחר ולא בבשר ויין ואין עובר שום איסור.

וזה חידוש יותר מן התי' הקודם, דלפי התירוץ הקודם אזלינן עכ"פ כפשטות הגמ' שמצות שמחה בזה"ז היא ביין, אבל השתא אמרינן דבאמת אין ענינים הללו חובה מצד עשייתן אלא המצוה היא השמחה ויעשה מאי דשייך, ויל"ע בהלכה בכ"ז.

וראיתי לשון מנחת חינוך מצוה תפח, והנה דעת הר"מ והרהמ"ח דמצות שמחה מה"ת לאו דוקא בשלמי שמחה אלא כל עניני שמחה הן אכילה ושתיה ובגדים כל דבר המשמח אך בזמן שבהמ"ק הי' קיים מצוה מן המובחר לאכול בשר שלמים עכ"ל.

והנה יש להעיר ע"ז מלשון הגמ' מסכת פסחים דף עא ע"א מיתיבי והיית אך שמח לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה אתה אומר לרבות לילי יום טוב האחרון או אינו אלא לרבות לילי יום טוב הראשון תלמוד לומר אך חלק מאי טעמא לאו משום דאין לו במה ישמח לא כדתניא מה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון ולהוציא לילי יום טוב הראשון מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו ע"כ, ולפו"ר משמע דכל מצות השמחה היא לשחוט שלמים, ויש לחלק כנ"ל דשאני שחיטת שלמים דאתיא מגז"ש ואי"ז כיין או כבשר בזמנינו שהוא רק כעין עצה לשמחה וכנ"ל, והיינו דיש ב' דינים: הא' דין שמחה שישמח איך שירצה, ובמקרה רגיל יעשה זאת ע"י אכילת בשר ויין, ויש מצות שלמי שמחה כמ"ש האחרונים, וזה סגי להקריב פ"א, אמנם ברש"י שם פי' לרבות לילי יום טוב האחרון - ואין שמחה אלא באכילת שלמים, וצ"ל דכ"ז להס"ד דהתם אבל להמסקנא שם יכול לשמוח גם בכסות נקיה וביין ישן.

במוצאי מנוח ערב ראש השנה תשע"ז

ראשית יישר כח על התשובות המעניינות,

רציתי רק להעירו אודות מה שכתב על הסליחות ועל הדילוגים ובסופו הזכיר ענין הפיוטים שמנהג ארץ ישראל שלא לאמרם.

לענ"ד אין זה מנהג ארץ ישראל אלא מנהג הישיבות הליטאיות שכך אולי נהגו בישיבות ליטא, ואילו בליטא עצמה נהגו לומר אם לא את כל הפיוטים וסליחות ודאי את חלקן הגדול, זכיתי והשתתפתי במנין של הגרי"ד סולובייציק זצ"ל (בן הגרי"ז זצ"ל) בשחרית ומוסף של יוה"כ הכהן הקבוע לא יכל להשתתף בשתי התפילות האלו ובאותן שנים גרתי בגבעת שאול והוא ביקש ממני למלאת את מקומו (כמדומני שזו היתה השנה האחרונה לחייו) ולפליאתי אמרו שם הרבה מן הפיוטים שלא נאמרים בישיבות, כמו כן ידוע לי שבבתי הכנסת של הפרושים בירושלים אומרים בארבע פרשיות את הקרוב"ץ אלא שאין אומרים אותו בתוך התפילה אלא לאחריה.

בבתי הכנסת של החסידים בדרך כלל אומרים את כל הפיוטים בכל חסידות ישנם מנהגים שונים מה אומרים ומה משמיטים.

האשכנזים כלומר יוצאי מדינות אשכז והגליל העליון (אויבער לאנד) הממשיכים את מסורתו של מרן החת"ם סופר זי"ע אומרים את כל הכתוב במחזור ואף באמצע הקדושה וכו' וכו'.

כוח"ט בסשצ"ג

יש"י הכהן

***

עוד תגובה בענין אמירת הפיוטים בר"ה

זה עתה קיבלתי אוצר יקר ליקוט מדברי הגרש"ה וואזנער זצ"ל ושם הביא משו"ת שבט הלוי ח"ט סי' קלו וז"ל:

ב"ה, יום ג' בהר בחוקתי ל"ה לספירה תשנ"ג לפ"ק.

כבוד ידידי המכובד הה"ג היקר מלא תורה וי"ש בן צדיקים ר' יוסף מנחם הכהן זלצר שליט"א רב קה"י יאהנסבורג יצ"ו.

אחדשה"ט וש"ת באהבה.

שמחתי להקשיב משלומו הטוב, ואשר שאל בענין לבטל קצת פיוטים ביוה"כ כי יום הארוך קצר ועבודת ה' זו תפלה מרובה, הנה תשובתי בזה בקיצור, אין ספק שאין בנו כח לשנות או לבטל מה שהנהיגו הקדמונים, ובפרט במנהג הפיוטים שכ' הב"ח סי' ס"ח ועוד פוסקים דגם יש בו סכנה, איברא אין לנו ראי' גמורה אם נשאיר עיקר המנהג לומר חלק או רוב הפיוטים, ורק למעט בקצתם אשר בזה לא פוגע בעיקר המנהג וכבר ידוע שהיו הרבה קהלות שמנהג אמירת פיוטיהם נשתנו אלו מאלו, ובכל זאת לעשות תיקון קבוע לשנות אפי' מקצת ממה שנהוג אצלכם עד עכשיו לא כדאי באמת, אבל אפשר ביוה"כ למעט מאמירת הסליחות שהיו נוהגים האשכנזים שחרית מוסף ומנחה שבזה בהרבה מקומות לא קבלו עליהם כלל, ואם זה לא מספיק שידלגו אולי הפיוט הארוך שאחרי הקדושה המתחיל ובכן מי לא ייראך, ושאר כל הפיוטים להגיד ככל האפשר.

והרני דוש"ת בידידות - מצפה לרחמי ה'.

נ"ב, וכן אמר לי פעם גדול וצדיק מפורסם מגדולי אשכנז, שלצורך כדאי לדלג על פיוטים קצרים, אבל לא לדלג על הפיוט הארוך שלפני קדושה שחרית שזה עיקר הפיוט.

ע"כ.

אגב נזכרתי מה שאמר לי ידיד אחד מחסידי גור לפני שנים רבות שאחד המדפיסים בא אל רבם הבית ישראל ואמר לו שרצונו להדפיס מחזורים לימים נוראים ולא ידפיס שם אלא את מה שאומרים בבית מדרשם, אמר לו הבית ישראל וכי מי אמר שלא אומרים את זה אני כן אומר, והיה ידוע לחסידים שבין פסקא לפסקא או בהפסקה היה רבם משלים את אמירת הפיוטים שלא נאמר בבית המדרש

ישי הכהן

***

שאלה

{לכבוד הגרע"מ סילבר שליט"א
נשאלתי ממאן דהוא איה מקום 'ציפורי' שהיתה בזמן חז"ל - בזמן הזה, ונפק"מ אי רוצה להוציא שבת במקום זה כדאמר ר"י יהא חלקי ממוציאי שבת בציפורי.

(מהג"ר יהודה שוארץ שליט"א)}

תשובה

יום חמישי אור ליום ו' עש"ק פר' אמור ה' אייר תשע"ו

לכבוד ידידי היקר הג"ר יהודה שורץ שליט"א

שלום רב

קבלתי שאלתך [וכעת בתחילת הזמן אין בידי להשיב בכל עת כבבה"ז, ויסלח לי כת"ר על העיכוב], ומתוך הדברים יתכן כי השאלה היא היות ובכונת התלמידים הי"ו או משפחה שיחיו לצאת לשבת התאחדות, ואומרים שאם ידעו נאמנה היכן יהיה ציפורי בזמן חז"ל יוכלו לקיים דברי הגמ' כפשטה ולשבות שם, והנה ציפורי היא בראש ההר כמ"ש במגילה ו' א', וטבריא היא בתחתית ההר, אכן בכאן אין צריך לעיכובא דוקא את ההרים הללו, אלא סגי להקדים לקבל שבת בכל עת ויבוא על שכרו מן השמים כדלהלן.

ראשית כל הנה בכונת מאמר זה פרש"י שם בשבת קי"ח ב' וז"ל, ממכניסי שבת בטבריא - מפני שהיא עמוקה, ומחשכת מבעוד יום, וסבורין שחשכה, וממוציאי שבת בצפורי - שיושבת בראש ההר, ובעוד כשהחמה שוקעת נראית שם אור גדול, ומאחרין לצאת עכ"ל.

והר"י מיגאש בתשובה סימן מ"ה כ' יהא חלקי וכו' היינו עם אותם שבתחלת שבת המה בטבריא ובאפוקי יומא הם בציפורי כי טבריא וציפורי תוך תחום אחד ומקדמי ומאחרי שבת, (הוב"ד ברבי עקיבא איגר שם בגה"ש, ובפתח עינים להחיד"א ובשבת של מי, ועיין במגיה שם מה שהקשה ממדרש איכה בפסוק בלע ה', וכן הקשה הרש"ש בגיטין ע"ז ב', ואולי י"ל דבעצם מצד המרחק היה כמה מילין, כמו גם בזמנינו כמדומה, אבל בזמן רבי יוסי עכ"פ, אז היה בורגנין או כל שאר חיבור המחברן זל"ז).

וברב ניסים גאון שם ביאר הענין עוד וז"ל, אמר ר' יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא ועם מוציאי שבתות בציפורי.

לפי שטבריא היתה נמוכה והחמה שוקעת שם בעוד יומם והיו יושביה מקבלין עליהן השבת משקיעת החמה אצלם ושקיעתה לשם קודם שקיעתה במקומות הגבוהין ומי שמקבל עליו הכנסת השבת מאותה השעה הרי עשה סייג לעצמו והוא משובח ומעולה מן היושבים במקומות הגבוהין ובהרים וכנגדן מוציאי שבת בציפורי שהיא גבוהה טפי ומאחרין לשם פני המזרח להכסיף ושוהין ומאדימין והיו מקבלין עליהן שימור השבת עד שמכסיפין פני המזרח התחתון והעליון ולפיכך הן משובחים בזה הענין יותר מאנשי טבריא ובמסכת ראש השנה בפרק יום טוב של ראש השנה (דף לא) משכחת וטבריא עמוקה מכולן שנאמר (ישעיה כט) ושפלת מארץ תדברי ובמסכת מגילה בפרק מגילה נקראת (דף ו) ולמה נקראת שמה ציפורי אמר רב פפא שיושבת בראש ההר כצפור והרי נתברר לך מיכן כי טבריא נמוכה וציפורי גבוהה ע"כ.

אכן נראה דבזמנינו יהיה היכן שלפי מקומו יכול להוציא מאוחר יותר, ואין צורך לשבות בחבורה דוקא בעיר זו של ציפורי, דציפורי היתה עירו של רבי יוסי שהיה ראש ישיבה שם כמ"ש בכמה מקומות, ולא היתה זו מבחירתו אלא משום שגזרה עליו המלכות יוסי ששתק יגלה לציפורי, ואם היה בעיר אחרת היה יכול למצוא במקומו את המקום שהלילה מוקדמת ואת המקום שהלילה מאוחרת.

וכבר כתבו כמה ראשונים דיש להקדים קבלת שבת ולאחר ערבית של מוצאי שבת, עיין אבודרהם מעריב של שבת וז"ל, ומקדימין להתפלל ערבית של שבת מבעוד יום יותר משאר ימות החול כדאמרינן (שבת קיח) עיולי יומא מקדמינן ליה דאמר ר' יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא.

שהיתה יושבת בעמק ובעוד יום גדול היה נראה להם ערב עכ"ל.

ושם סדר מוצאי שבת כתב, מה שמאחרין התפלה כדי להוסיף מחול על הקדש דאמר ר' יוסי יהי חלקי עם מוציאי שבת בצפורי שהיתה יושבת בהר והיה נראה להם יום גדול עד צאת הכוכבים ולכך היו מאחרין במוצאי שבת ומ"מ זמן יציאת השבת להיות מותר במלאכה הוא ג' חלקי מיל וכו' עכ"ל.

וכדברי האבודרהם הנ"ל כ"כ כבר בסדר רב עמרם גאון.

ולכך יסד הפייט דורשי ה' זרע אברהם אוהבו המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא.

וז"ל הטור סי' רצ"ג, סדר ערבית ומאחרין אותו כדי להוסיף מחול על הקודש דאמר ר"י יהא חלקי עם מוציאי שבת בציפורי שהיא יושבת בהר והיה נראה להם יום גדול עד צאת הכוכבים ולכך היו מאחרין במ"ש ע"כ.

ובבית הבחירה למאירי בגמ' שבת שם כתב וז"ל, לעולם יזהיר אדם בביתו להקדים בקבלת שבת ולאחר ביציאתה דרך צחות אמרו יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאיה בצפורי והוא שטבריא היתה בבקעה והיה נראה להם כחשיכה ומקדימין וההפך בצפורי עכ"ל.

[ויש להוסיף עוד שבזמנינו שרבו הדעות א"כ בודאי יש יותר מעלה להחמיר בכל כה"ג, כגון מי שבמקומו נוהגין בשקיעה וצאת השבת כמנהג הגר"א ורוצה לעשות כר"ת, ואם יוסיף עוד אשרי לו].

אחר שכתבתי כ"ז ראיתי עוד במהרש"א בחידושי אגדות שם שכתב וז"ל, וממוציאי שבת בצפורי כו'.

ר' יוסי עיקר דירתו בצפורי היה כדאמרי' פ' אד"מ אחר ר' יוסי לצפורי אלא לזרז את אחרים אמר כן שיהו מאחרים לצאת מן השבת כמ"ש לעיל וק"ל.

והנה כל מה שכתבתי הוא אף להדעות דס"ל שהיה מן הדין חילוק בין בני ציפורי לבני טבריא, אבל יש מן הפוסקים דס"ל שלדינא אין שום חילוק ביניהם, ורק משום חומרא בעלמא נהגו להחמיר, ולדידהו פשיטא שיכול להחמיר בכל מקום כנ"ל.

(בענין הזה עיין ביראו עינינו להגר"ש דבלצקי מה שהביא לשונות הראשונים בזה ומה שהכריע שם, ועיין תפא"י ספ"ק דברכות ואג"מ ח"א סי' מ', ובשאר אחרונים, ולדידי נראה בעניותי שיש כאן מחלוקת הראשונים).

ומ"מ יתכן שדברי האבודרהם הנ"ל הם להדעות שאין חילוק ביניהם בדין, אבל אם סבירא לן שיש חילוק ביניהם בדין יש מעלה להיות בערים הללו, שבכך יוכל להאריך אצלו את יום השבת כמצווה ועושה, ולא כשאינו מצווה ועושה, אך גם לצד זה אין ענין דוקא בהרים הללו.

ומ"מ יש בזה איזו שהיא מעלה, הואיל ונפיק מפומיה דרבי יוסי, להיות דוקא בטבריה וציפורי, וכמ"ש בפסחים דף קיד ע"ב, מאי שני תבשילין אמר רב הונא סילקא וארוזא רבא הוה מיהדר אסילקא וארוזא הואיל ונפיק מפומיה דרב הונא, וכן במסכת סוכה דף לב ע"ב, היכי דמי עבות אמר רב יהודה והוא דקיימי תלתא תלתא טרפי בקינא רב כהנא אמר אפילו תרי וחד רב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד הואיל ונפיק מפומיה דרב כהנא וכו' ע"כ, חזינן שיש ענין להדר אחר מה שיצא מפיהם.

אכן יש לדחות ראירות הללו ע"פ מ"ש הרשב"ם בפסחים קי"ד ב' הואיל ונפק מפומיה - בשביל חיבתו להראות הלכה כמותו, וכאן לא שייך, אבל מ"מ נראה שיש בזה איזה ענין, ומיהו בר"ן שם בפסחים כ"ד ב' מדה"ר כתב הואיל ונפק מפומיה - אע"ג דלא נקטינהו אלא לדוגמא בעלמא, וחזינן שיש ענין לעשות כפי מה שאמר הרב, ואמרינן בשבת ס"ג א' כל העושה מצוה כמאמרה וכו' (וע"ע סנהדרין ע"ב א' וע"ש במאירי מש"כ ולכבודו של רב וכו').

והגאון רבי עקיבא איגר בגהש"ס שם הביא עוד שברבינו יונה פ"ח דברכות דף מג ע"א כתב די"מ שבטבריא היו מגמרים הכלים בע"ש מפני כבוד שבת שיריחו ריח טוב ובציפורי היו מגמרים במ"ש והיו עושין כן לכבוד שבת שהיו מראין הצער שיש להם מהנפש יתירה שהיה להם בשבת ועתה בפרידת השבת צריכין למוגמר להריח ריח טוב עיין שם.

ויעויין בחידושי האגודה מסכת שבת פרק טז סימן קמג אחר שהביא פירוש שאר הראשונים כתב, ויש מפרשים דבטברי' מכבדין שבת בבגדים בכניסתו ובציפורי מכבדין ביציאתו, לכן יש ללבוש בגדי שבת בכניסת היום עד מוצאי שבת עכ"ל.

וא"כ יש מקום לכבד השבת בבגדים נאים בכניסת היום עד מוצ"ש כמ"ש האגודה, לקיים דברי רבי יוסי הללו, וא"צ לילך לשהות דוקא בציפורי.

ובעיקר השאלה היכן היא ציפורי כיום, הנה ישנה עיר כזו כיום והיא לא הרחק מנצרת, והשמות של עיר זו כמו ערים נוספות נשמרו ע"י הערבים (אור ישראל מאנסי ד תשנ"ו עמ' קע"ד, ע"ש עוד), ועוד נראה להביא ראיה שהיא היכן שקורין המקום ציפורי, מדברי האלשיך, במש"כ בסנהדרין דף צח ע"א דמשיח יתיב אפיתחא דרומי, ותמה האלשיך (שה"ש פ' ראשך עליך ככרמל, והובא בסדר הדורות ערך ר' יוסי בן קסמא) דמכיון שישב משיח אשערי רומי, האיך הלך אליו ר' יהושע בן לוי מפתח מערת רשב"י שבגליל לרומי וחזר למחרת כמבואר כאן, הלא ללכת לעיר רומי הוא ימים רבים.

ותירץ דעינינו רואות שליד העיר ציפורי יש עיר שקורין לה "רומי", ששם הי' מושב אנטונינוס, וקרא שמה "רומי" על שם מלכותו, ועליה אמר שמשיח יושב על פתחה עכ"ד, והו"ד גם בסה"ד, וא"כ הכונה למה שהיום ציפורי (וע"ע פעמי יעקב לב תשנ"ה יב - כא).

היוצא מכל זה שאין צורך לילך דוקא לשם [ויש בזה ג"כ ביטול תורה], אלא במקום שהוא - שם יקבל שבת מוקדם ויוציא מאוחר, ומ"מ יתכן שיש מעלה לקבל שבת מוקדם דוקא בעיר שהשקיעה מוקדמת שם לקבל בה שבת, ולהוציא שבת מאוחר דוקא בעיר שהשקיעה מאוחרת שם, ע"מ לקיים הדבר כמצווה ועושה, ומ"מ יש איזהו ענין בכך להכניס שבת וכו' כדברי ר' יוסי בגמ' לקיים מצוה כמאמרה, [וי"ל שיכול לנהוג כן באופן שלא היה עושה שום מצוה אחרת בזמן זה], וציפורי היא העיר שנקראת גם כיום כך.

והג"ר חיים איזנבך ציין שבהגהות יעב"ץ על הש"ס כתב שציפורי הוא כיום באיזור העיר צפת.

וזה מתאים לשאר המקורות בש"ס, ובפרט שידוע שהעיר ציפורי של היום אינה יושבת על ההר כלל, וגם מיקומו של ציון של רבינו הקדוש שם, אינו מתאים עם הגמ' שבמקום קבורתו הוא בבית שערים עכ"ד.