ערך

בענין שאלתך האם יש איסור בל תשחית בדבר שאינו בריא לאכילתו אע”פ שאי”ז מזיק לו נזק גמור.

הנה גרסי’ בשבת דף ק”מ ב’, וז”ל, ואמר רב פפא האי מאן דאפשר למישתי שיכרא ושתי חמרא [מי שיכול לשתות שכר ושותה יין] עובר משום בל תשחית ולאו מילתא היא בל תשחית דגופא עדיף, כלומר שמכיון ושכר פחות בריא לגוף מיין, (ומביא לידי הפחה, רש”י שם), לכן אין חשש בל תשחית במה שקונה מכספו יין אע”פ שיכול בשכר הזול, משום שמ”מ אמרי’ שבל תשחית על הגוף קודם לבל תשחית על אוכל.

ועיין עוד שבת דף קכ”ט ע”א שמואל צלחו ליה תכתקא דשאגא רב יהודה צלחו ליה פתורא דיונה לרבה צלחו ליה שרשיפא וא”ל אביי לרבה והא קעבר מר משום בל תשחית א”ל בל תשחית דגופאי עדיף לי ע”ש.

וכתב בתורה תמימה דברים פרק כ’ י”ט הערה נז, וז”ל, כלל הדבר מאיסור בל תשחית ומקור השתלשלות שלו הוא כי לא רק במצור בלבד אלא בכל מקום הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, אבל קוצצין אותו אם הי’ מזיק אילנות אחרות או מפני שמזיק בשדה אחרים או מפני שדמיו יקרים כי לא אסרה תורה אלא דרך השחתה.

ובסמוך יתבאר כי זה כונת לשון הפסוק שלפנינו כי האדם עץ השדה, ר”ל חיי האדם הוא מן עץ השדה, ולכן לא תשחית את הדרוש לחיי האדם וכו’, ואמנם בין אילנות בין שארי דברים מותר להשחית היכי שיש בזה צורך הגוף אשר בלא זה ירע או יזיק באיזה ערך לגוף כמו שמבואר בסוגיא שלפנינו דאמוראים היו שורפים כסאות מעולות להסיק בהם ביום הקזה כדי לחמם גופם, ומפרש דאעפ”י דיש בזה משום בל תשחית אבל בל תשחית דגופא עדיף, וטעם הדבר פשוט, דאחרי דעיקר איסור השחתה הוא מפני שיש בו צורך האדם, וא”כ היכי שבהשחתה יש צורך להאדם, הוי השחתתו קיומו עכ”ל.

ויעוי’ בט”ז יורה דעה סימן קיז ס”ק ד, וז”ל, זה אינו דהא יש לו הנאה מזה ואין כאן בל תשחית וכמ”ש בסמ”ג לאוין סי’ רכ”ט שכל שיש לו הנאה מרובה מהשחתה אין כאן איסור בל תשחית וכן איתא בתוס’ דעבודת כוכבים (דף י”א) דיבור המתחיל עיקר כו’ דמותר לעשות הבהמה טרפה וכו’, עיין שם בכל דבריו (ועיין חשוקי חמד ב”מ ל”ח א’, שו”ת משנה הלכות חלק יז סימן סב).

אכן בענינינו מ”מ אין ממה לחשוש אם אינו משחית את האוכל בדרך השחתה, דהנה כפי שכתבנו כבר במקו”א, דמי שרק אינו אוכל דבר ואינו מאבד בידים אינו עובר איסור בל תשחית כמ”ש אחרונים (מנח”י ח”ג סי’ מ”ה, עי’ אג”מ יו”ד ח”ב סי’ קע”ד ענף ג’, וס’ עץ השדה פי”ט ס”ז בשם הגרשז”א), ולכן אין איסור להניח את הירק ולא לאוכלו, וגם אם עדיין לא התקלקל, אם מניח את הירק בתוך שקית ומשליך לפח האשפה – כמדומה שאין בזה משום בל תשחית ולא משום ביזוי אוכלין, עיין וזאת הברכה סופ”ב בשם הגריש”א והגרח”פ שינברג דבכה”ג אף יותר מכזית שרי [וע”ע מ”ב סי’ ק”פ בביאורים ומוספים על מ”ב סק”י], ובפרט אם מה שנשאר מן הירק הוא פחות מכזית, שבזה אין בזה שום איסור מעיקר הדין, עי’ שו”ע סי’ ק”פ ס”ד, א”כ בענינינו אין להחמיר כלל.

לסיכום אין צורך לאכול את הירק הנשאר, ובפרט כשאינו מועיל לבריאות.

קרא פחות

יעויין בספר תשובות הגר”ח (סימן ב’ אלפים רכ”ח), שכתב שם הגרח”ק שליט”א בשם חמיו הגרי”ש אלישיב זצ”ל שמותר, וז”ל, האם מותר להשתמש בבול שרשות הדואר לא חתמו עליו.

תשובה, שמעתי בשם מו”ח שליט”א שהתיר ע”כ.

אמנם יתכן שזה רק בבול הפועל ע”י רשויות המדינה שבאופן זה דעת החזו”א להתיר לגזול, כעי”ז שמעתי כמדומה בשם הרב קרליבך ר”מ דמיר [כסברא דנפשי’].

משא”כ במקרה ששאלת שזה מחברת דואר בחו”ל יש צורך לברר את פרטי המקרה והנתונים בזה.

אכן יתכן שאין כונתם לזה, שהרי אם טעם ההיתר בגונב מן המדינה הוא משום גונב מן הגנב א”כ אי”ז פשוט כ”כ להתיר לכתחילה, עיין ברכות ה’ ב’.

א”כ אם נימא שכונתם להתיר לגמרי י”ל בדעתם דסבירא להו שיש כאן ערך ממוני שאבד, וכמו מטבע שאבד וכל כעי”ז, שמכיון שמסמל שווי ממוני הר”ז כממונות גם אם ע”פ כללי החברה כאן היה צריך להיות חתום, אך כל עוד שאינו חתום דעתם שיהיה ניתן להשתמש בזה, וזהו חידוש גדול, וצ”ב ופנאי לעיין בנושא זה.

ולפ”ז מ”מ אם היה חתום ורק יוכל להדביקו באופן שאין החתימה ניכרת אין בזה ההיתר הנ”ל, מכיון וע”פ הכללים חשוב כבול חתום.

ועתה ראיתי בשו”ת משנה הלכות (ח”ו סי’ רפ”ח) שדן בזה, וכתב וז”ל, בדבר שאלתו במי שבא לו מכתב והבול עדיין לא נפסל אי רשאי ליקח אותו הבול ולהשתמש בו שנית כי שמע שהחפץ חיים ז”ל פעם שלח מכתב ע”י שליח ופרע בול כדי שלא לגרום הפסד להממשלה.

והנה מהא דהח”ח ז”ל אין ראי’ לענינינו כלל כי הרי הח”ח ששלח עם שליח א”כ אין שום סברא שיצטרך לשלם בול להממשלה כי המלכות לא צוה שכל מי ששולח מכתב לחבירו ישלם להם בול אלא כל מי ששולח מכתב ע”י הדואר ישלם בול וכיון שלא שלח ע”י הדואר אין עליו שום ענין של תשלום אלא שהח”ח ז”ל ברוב קדושתו רצה הצדיק לקדש השם ולא עשה כן אלא למען קה”ש שבו כמובן.

ומיהו בנידון דידן צריך לדעת חוקי הממשלה בזה וכנראה שמחוקי המלכות שכל מכתב שעובר על ידם צריך לשלם להם שכר טרחתם והוא בול וא”כ אם שלח מכתב והניח בול עליו הרי הבול הזה הוא שכר המכתב וקבל שכר פעולה בעד בול הזה והא דלא פסלוהו הוא משום דהפקיד שהי”ל לפסול הבול עוות בתפקיד שלו או שפשוט טעה וא”כ יש לדון מדין הפקיד שטעה ומה הדין בזה.

ונראה דאילו הי’ הדואר שייך לחברה פרטית א”כ אילו היו הבעלי בתים ישראלים הי’ מחויב לפסול הבול משום השבת אבידה, ואם היתה החברה של עכו”ם אז הי’ פטור מלהשיב כדין אבידת עכו”ם שמותרת ואדרבה אסור להשיב כמבואר בש”ס וברמב”ם פי”א מגזילה ה”ג ובטוש”ע ח”מ סי’ רנ”ט ורס”ו מפני שהוא מחזיק יד רשעי העולם ומפני קידוש השם אם החזיר הרי הוא משובח ומפני חלול השם חייב להחזיר ע”ש וכל זה אילו הי’ הדואר שייך ליחידים אמנם בזה”ז דהדואר שייך להממשלה בכל מקום שהוא א”כ שוב נגענו בדין דדינא דמלכותא דינא וא”כ יהי’ נפ”מ ממלכות למלכות דבמלכות וממשלה שהמושלים הם מלכי חסד ודיניהם שוים לכל אדם ישראל ועכו”ם א”כ דינא דמלכותא דינא וצריך להפסיד הבול אבל במדינות הרשעות אשר דיניהם שונות לכל עם א”כ אין להו דין דינא דמלכותא ויכול להונותם ואי שאלתו על מדינה כזו ודאי יכול להשתמש בו פעם שנית אבל בממשלת ושינגטון וכיוצא בהם שדיניהם שוים לכל עם לכאורה דינא דמלכותא דינא הוא הגם כי בתשובה אחת הארכתי קצת בהא דינא באיזה מקום אמרינן דינא דמלכותא ואין כאן מקום להאריך בזה מ”מ מה שנוגע לשאילתן הוא דבכל מקום דקיי”ל דינא דמלכותא אסור להשתמש בבול זה פעם שנית ובמקום דליכא מותר כנ”ל, עכ”ל המשנה הלכות.

וראיתי עוד בשו”ת שלמת חיים להגרי”ח זוננפלד (חו”מ סי’ נ”ז) שכתב וז”ל, במה שאומרים שיש חוק אם כותבים שטר הלואה צריך להדביק עליו בול והנה צ”ע במה שיש מדביקים בול שכבר נשתמשו בו ודבר זה נוגע לדינא דמלכותא ויש לעורר מפסחים קי”ב ע”ב ואל תבריח עצמך מן המכס דילמא משכחו וכו’ תיפו”ל דאסור מצד דינא דמלכותא שגונב מן המלכות ולפ”ז באופן הנ”ל דליכא חשש דילמא משכחו לא יהא איסור מצד דינא דמלכותא אולם מנדרים כ”ח ע”א קאמר בהדיא לענין מכס דאסור להבריח מדינא דמלכותא ודוקא במוכס שעומד מאליו או שאין לו קצבה אז פטור מדינא ואולי צ”ל דבפסחים מיירי באחד מהני תרי גווני אבל בנידון הבול צע”ג על מה סמכו איזה אנשים להקל וטענתם שלא למסור ממון ישראל ליד גוי ואם כי באים בטענה שלוקחים הרבה ועוד טענות אבל מאחר והדבר קצוב לכל והוא בפרסום מטעם המלכות הרי התנאים מבואר בגמרא תשובה פשיטא שאין לעשות כן עכ”ל.

הוספה מלאחר זמן
כל דברי הגר”ח הללו בשם הגרי”ש הם לפי השיטות שאין בעלות על ממון הממשלה כאן בדיני גזילה אבל כבר האריכו בזה והוא נידון נפרד ורבו המורים להורות שאינו ראוי עכ”פ מצד המוסר, וכמו”כ שמעתי שיש טוענים שכהיום הדואר הישראלי עבר בעלות והוא בבעלות פרטית כיום וצריך לברר המציאות בזה.

קרא פחות

מעשה באדם שמת והשאיר מכתבים רבים, ביניהם מכתבים בנושאים שונים וגם בנושאים אישיים, היורשים שואלים האם מותר לפתוח המכתבים ולעיין בהם.

תשובה
הנה בפתיחת מכתב אישי באופן כללי יש לדון מצד כמה איסורים: א) לשון הרע במה שמתודע לגנותו של חבירו, ומה הדין לאחר מיתה, ב) מצד גילוי סוד שמתודע לסודות של חבירו שלא ברשותו, ג) מצד איסור וחרם דר”ג שלא לקרוא מכתבים שכתב אדם אחר בלא רשותו.

ויש לדון בכל אחד משאלות הללו בפני עצמו.

והנה ראשית כל יש לידע דאיסור לה”ר על המתים בפשוטו אינו איסור מצד הדין אלא מחרם קדמונים, וכתב בשו”ע סימן תר”ו ס”ג וז”ל, תקנת קדמונינו וחרם, שלא להוציא שם רע על המתים (והוא ממרדכי סי’ תשכ”ד).

וכן הביא הח”ח לה”ר כלל ח’ ס”ט.

וכתב ע”ז הערוך השולחן שם וז”ל, כלומר אף על גב דאמרינן בברכות י”ט א’, דכל המספר אחר המת כאלו מספר אחר האבן אי משום דלא ידעי אי משום דלא איכפת להו, לבד בצורבא מרבנן דהקב”ה תובע עלבונו ע”ש, מ”מ תקנו כן עכ”ל.

ועיין מה שכתב הרמ”א חו”מ סימן תכ סעיף לח וז”ל, המדבר רע על שוכני עפר, צריך לקבל עליו תעניות ותשובה ועונש ממון כפי ראות בית דין ע”כ.

והנה מצינו בהרבה מקומות שהיו כל מיני בנ”א שחששו שלא יהיה קלון לאחר מיתה, וכמו אבימלך בן גדעון בספר שופטים שחשש שלא יאמרו אשה הרגתהו, וראה ביוסיפון הרבה מעשיות כעין זה, וכמה שמביא שהיו בנ”א מוסרים עצמם למות כדי שיהיה להם שם ויאמרו שמתו בגבורה, אמנם על כל דוגמאות כעין אלו י”ל דע”ה שביניהם טפשים היו ולא ילפינן מינייהו, ות”ח שביניהם (כמו מ”ר ע”ה כמ”ש רז”ל) חששו לכבוד תורתם כבגמ’ בברכות שם, אבל מ”מ האמת היא שהמתים אינם יודעים מאומה או דידעי ולא אכפת להו.

ויעויין בשיעורי הגריש”א בברכות שם דס”ל למסקנת הגמ’ שאסור לספר על המתים, דקי”ל למסקנת הגמ’ שם בברכות דף יח ע”ב שהמתים מספרין ויודעין, דגרסינן התם, וז”ל, ואף רבי יונתן הדר ביה דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מנין למתים שמספרים זה עם זה שנאמר ויאמר ה’ אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר מאי לאמר אמר הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתיה לבניכם עכ”ל, והקדמונים רק הוסיפו חרם ע”ז.

אכן בערוה”ש הנ”ל מבואר לא כן, וכן מבואר בארח מישרים להגר”מ טריווש פ”ח סי”א אות כ’.

אכן מ”מ ובין כך – דין לה”ר הוא דוקא במי שמספר לה”ר על חבירו, אבל מי שמסתכל בחבירו איך שעובר עבירה ומתבזה יעויין מש”כ הגרי”ש אלישיב בקובץ תשובות שבזה אין איסור לה”ר, וא”כ גם בענינינו אפילו אם יראה דבר גנאי אין בזה איסור לה”ר.

אמנם זהו דלא כהפלא יועץ בשם הלק”ט שנביא לקמן, וכן מבואר ברמב”ן ב”ב נ”ט א’ שיש בהיזק ראיה משום לה”ר ועין רעה ופגיעה בצניעות, [ועיין שו”ע הגר”ז הל’ נזקי ממון סי”א], ויש לדון אם יש תורת ענין זה לאחר מיתה.

אכן עדיין יש לדון מצד ב’ דברים האחרים שנזכרו כאן, ודבר אחד הם, דהנה גזרו הקדמונים חרם שלא לקרוא כתב של אחר, כמ”ש בבאר הגולה יו”ד סו”ס של”ד גבי גזירות דר”ג, ‘שלא לראות בכתב חבירו שלא ברשות אא”כ זרקו’, וכ”ה בכל בו סי’ קט”ז, והיה אפשר לומר דענין גילוי סוד הוא ענין מצד לה”ר, [ועי’ פלא יועץ ערך סוד בשם הלק”ט ח”א סי’ רע”ו, מש”כ שעובר מדאורייתא באיסורא דלא תלך רכיל בעמיך].

וא”כ כל מה שגזרו היינו מצד איסור הקיים כבר של גילוי סוד, שלכאורה ר”ג לא הוסיף באיסור זה על מה שכתוב בתורה, אלא רק גזר חרם למי שאינו מקפיד בזה, והטעם שבא לגזור חרם זה היה כנראה מצד פרצת הדור.

וא”כ לכאורה היה אפשר לומר, דאיסור גילוי סוד הדאורייתא לא שייך במתים, דהנה באמת לא אכפת להו כלל ממה שמספרין עליהם, וכדגרסינן בברכות דף יט ע”א וז”ל, אמר רבי יצחק כל המספר אחרי המת כאלו מספר אחרי האבן איכא דאמרי דלא ידעי ואיכא דאמרי דידעי ולא איכפת להו איני והא אמר רב פפא חד אישתעי מילתא בתריה דמר שמואל ונפל קניא מטללא ובזעא לארנקא דמוחיה שאני צורבא מרבנן דקודשא בריך הוא תבע ביקריה עכ”ל.

אמנם בסתם אדם, ואפילו בת”ח נהי שאסור לספר לה”ר ממש, כמו שגזרו הקדמוני כמבואר בשו”ע הנ”ל, אך מ”מ כל מה שאינו דבר גנאי, בזה כבר לא אכפת למאן דהוא לאחר מיתה.

וא”כ לכאורה בסתם גילוי סוד יהא מותר, שאולי לא גזר ר”ג חרם אלא היכא שפתיחת המכתב כבר נאסר מה”ת, אבל בדבר שלא נאסר לא בא לאסור כעת מצד עצם פתיחת המכתב אם פותח כדין היכא שלא היה איסור לפותחו.

[ועיין להלן מה שנבוא רח”ז לדעות הסוברין שיש איסור לה”ר מה”ת בסיפור לה”ר על המתים].

ונהי שגזרו הקדמונים שלא להוציא ש”ר על המתים [וה”ה לה”ר בלא הוצאת ש”ר], אכן כל מה שגזרו הוא מצד מה שמשחית נפשו בסיפור דברים רעים, אבל קריאת מכתב לא, ואפילו ר”ג לא גזר אלא בדבר שיש בו איסור, ולא בדבר שאין בו איסור וכנ”ל.

[והיה אפשר לדון מצד מה שמרגיל עצמו לקרוא מכתבים של אחרים אבל מה ששלא מצינו לגזור מנ”ל לגזור, ומיהו להדעות שקריאת מכתבים הוא ממש מצד לא תלך רכיל א”כ לכאורה לא פלוג בין לה”ר לקריאת סתם מכתבים].

ויעויין במלבושי יו”ט על הלבוש סי’ תר”ו סק”ב דמבואר שם לגבי המוציא לעז על המתים, שצריך בקשת מחילה מן הנפטר, ולכאורה היה אפשר להוכיח מזה שאיסור סיפור לה”ר כולל בתוכו מצד שמפריע למת, וא”כ נדחית הראי’ שכתבנו, והנה זה שהמבזה חבירו מחיים צריך לבקש ממנו מחילה לאחר מיתה זה ניחא טפי, ולק”מ, מכיון שבודאי גרם לו צער מחיים וצריך מחילה ע”ז, אבל צ”ע דברי המלבויו”ט הללו, ומ”מ גם זה יש לדחות דצורת התקנה שלא להוציא לעז הוא כעין התייחסות הרגילה של בנ”א, מכיון שהאדם משחית נפשו עי”ז ובא לידי לעז גם על החיים, וממילא גם תקנו שצורת התשובה ע”ז תהיה גם בקשת המחילה מן הנפטר עצמו, אבל עדיין אינו ראיה שבאמת זה פוגע במתים משהו.

ויש להביא ראיה לזה ג”כ מה שמצינו ברז”ל שעל אבנים ג”כ שאינן שומעות וכו’ ג”כ אסור לספר לה”ר (ערכין ט”ו א’), והטעם הוא משום שמשחית נפשו ומרגיל לדבר רע, וגם אם נימא שצריך שיבקש מחילה מן האבנים מ”מ אין האבנים נפגעות מזה, וא”כ גם במתים אינם נפגעים מזה בלה”ר ואעפ”כ צריך לבקשמחילה, ומכיון שגנאי לא שייך בקריאת מכתב אפשר שאין לחוש.

והיה אפשר לדון לפמ”ש בשו”ת תורת חיים למהרח”ש ח”ג סי’ מ”ו שהוא משום גזל דהו”ל כשואל שלא מדעת, וא”כ היה מקום לדון על דרך פלפול אולי לענינינו אין כבר איסור גזל, מכיון דביורשים עסקינן והרי ירשו כל זכותו, אכן יש לדון עוד דאולי יש כאן גזל של כבודו, ועיין חקקי לב להגר”ח פאלג’י יו”ד סי’ מ”ט, שהוא מצד גניבת דעת, ובזה לא מצינו שום ירושה בגזל של זכויות כבודו של האדם עצמו.

ועיין מש”כ ההלק”ט ח”א סי’ נ”ט דיש חדר”ג גם מצד שולח המכתב, וא”כ ס”ל דאי”ז מדיני הממונות של הנייר גרידא, אכן ההלק”ט בלאו הכי ס”ל שהוא מדיני לה”ר כמו שהבאנו דבריו לעיל.

והיה מקום להביא ראיה עוד מדברי הבאר הגולה הנ”ל והוא משלטי גיבורים שבועות י”ז א’ מדה”ר, שמבואר בדבריו שאם זרק את המכתב מותר לקרוא [והלק”ט הנ”ל אוסר מצד זכויות הכותב וכנ”ל], אכן ג”ז יש לדחות דמה שאם זרקו מותר אי”ז מצד שהפקיר ממונו, אלא מצד שלא שמר ע”ז ואינו מקפיד וצ”ע.

ובאמת יש לדון האם במכתבים רבים כ”כ אולי יש לחשוש דא”א שלא יהיה נודע עליו דבר זלזול וגנות באיזה מהם, וא”כ גם אם נימא שבמכתב א’ גרידא כל החשש הוא מצד גילוי סוד, אבל בפתיחת ניירות רבים המקיפים חיים רבים ותקופות שונות תיפוק ליה האיסור מצד שמספר לה”ר על המת, ולפ”מ שנתבאר לעיל אין חשש לה”ר בכה”ג, [רק יזהר שלא להראות לאחרים מכתב של גנאי שבזה ודאי נכלל באיסור לה”ר (חוט שני לה”ר עמ’ שנ”ז סק”ה, ועיין ח”ח כלל א’ ס”ח) ואם הוא אביו עובר על איסור חמור].

ולענינינו יעויין בדרך שיחה ח”א עמ’ תכ”ט שהביא בשם הגרח”ק שליט”א בענין לגלות סוד של אדם אחר פטירתו, שאם הנפטר הקפיד לשמור את הסוד אסור לגלותו.

אכן הגרח”ק גופיה ס”ל בענין סיפור לה”ר על מתים שהוא איסור מדינא וכעין דעת הגריש”א [וכ”כ בשו”ת אז נדברו].

וא”כ יש לדון מה יהיה הדין לדעת הערוך השלחן שאין איסור מצד הדין לספר לה”ר על המתים, האם גזרו הקדמונים שלא לקרוא המכתבים שלהם או לא.

[והנה לכאורה אין דעת הגרח”ק ממש כדעת חמיו הגריש”א, דאילו להגריש”א איסור לה”ר על מתים הוא משום דידעי ממש כמו בחיים, אבל להגרח”ק הוא משום השחתת נפשו של המספר, וא”כ אולי יהיה עכ”פ ראיה גם לדעת הערוה”ש שלמעשה סובר שהוא חרם קדמונים מאותו הטעם].

ובספר בקש שלום (להגרא”צ הכהן) בחקר הלשון עמ’ ק”ב כתב, שאם אין בסוד חשש בזיון וגנות לנפטר או נזק ובושה לקרובי משפחתו, מותר לספרו לאחרים אף אם הנפטר הקפיד שלא יגלה את סודו, כי לאחר מיתה אינו חייב למלא את רצונו וגם אין בזה משום ואהבת לרעך כמוך עכ”ד, ויש להוסיף על דבריו דכמדומה שהמנהג המקובל והמבוא בתולדות הגדולים הוא שלאחר מיתה מגלים סודות, ובפרט סודות שיש ללמוד מהם ירא”ש, וכן הדפיסו המגילת ספר של היעב”ץ שזה יומן פרטי שיש בו הרבה סודות אישיים, וכן המנהג פששוט שמוציאים לאור אגרות מגדולי ישראל חדשים לבקרים ואין משמיטים הדבררים האישיים ועכ”פ בדבר שכבר עברו שנים אין משמיטים השמות והפרטים, אמנם א”א לפסוק מסיפורי מעשיות, ולע”ע אינני זוכר תלמיד ותיק שגילה סוד של רבו לאחר פטירתו בלא רשות, ויל”ע בזה.

וראיתי עוד מובא מהנ”ל בענין לקרוא יומן של נפטרת [כגון שהמשפחה רוצה להדפיסו כדי שיכירו קורות המשפחה ותולדותיה], ומעורב שם לה”ר על אחרים, אסור לקרוא את היומן וכ”ש להדפיסו ברבים, והוסיף שהעצה בזה לתת את היומן למתרגם יר”ש שאינו מכיר את האנשים המוזכרים בו, וישמיט שמותם אם יש בהזכרתם גנות [א”ה וצריך חכמה רבה לזה], ויש שהעירו שאם מופיעים שם שמות מלאים ויכול לברר מי הם יש לעיין אם מותר בכה”ג.

ובאופן כללי בענין קריאת דף שנועד שלא לשם משלוח מכתב [באופן שאין ידוע שאכן מקפיד שלא יעיינו שם], אמנם לשון הבאה”ג משמע דאין חילוק, אך יעויין מה שכתב ספר כלבו סימן קטז וז”ל, ושלא לראות בכתב ששולח אדם לחבירו בלא ידיעתו ובלא רשותו, ומשמע מדבריו דדוקא במה ששולח לחבירו אסור.

ולסיכום כל הדברים שנתבררו עד כה, דהנה יש חרם מלספר לה”ר על המתים, ומאידך יש חרם לפתוח אגרת חבירו, ולהסוברים שאיסור סיפור לה”ר על המתים הוא מצד הדין כיון דאכפת להו למתים, א”כ לכאורה אין חילוק בין מספר עליהם לה”ר לבין פותח אגרת, ובפרט אם יש שם דברים שיוכלו להיות גנאי עליהם, וכמו”כ להדעות הסוברים שאיסור פתיחת אגרת הוא ממש לא תלך רכיל [הפלא יועץ בשם הלק”ט ואולי כן דעת הרמב”ן], א”כ לכאורה החרם שלא לספר לה”ר על המתים אפשר דכולל גם פתיחת אגרת.

מאידך הסוברים שאיסור סיפור לה”ר על המתים הוא מצד השחתת נפשו ולא אכפת להו למתים כלום ממה שמספרין עליהם, עדיין יש לדון בזה.

ומ”מ היכן שיש שם דברי גנאי על אנשים חיים או על ת”ח אפילו מתים בודאי יש ליזהר מזה {והנה מאחר ואין דברים ברורים בכ”ז ורוב הדברים כאן הם חישובי סברות – אבקש שלא יסמוך עלי הקורא בזה, ובלאו הכי ראה יראה שרוב צדדין כאן להחמיר.

} .

אך מ”מ משמע מדברי הגרח”ק דבסתם מכתבים שאין ידוע קפידא לא חששו מלהדפיסם, ושמעתי מאאמו”ר שליט”א דמה שגזר ר”ג על הקורא מכתב – מכתב לענין זה היינו רק דבר העומד ונוגע למעשה, ולא דבר שכבר עבר עליו מאורעותיו, וכן המנהג שמדפיסים במקומות רבים מכתבים ישנים כפי שציינתי.

הוספה מלאחר זמן
ויש לציין דבמתני’ דשבועות אי’ שבועה שלא פקדנו אבא ושלא מצינו בין שטרותיו וכו’, ומשמע שעכ”פ בשטרי דממונא מוטל עליהם לבדוק ולחקור, ולענין אם המתים מרגישים יעוי’ בברכות יח ע”ב ובביאורי על המדה”ג פ’ ויחי שקצת הארכתי בביאור דברי הגמ’ שם.

קרא פחות

הנה כתב החפץ חיים בספרו אהבת חסד ח”ג פ”א, ודע עוד דמצות הכנסת אורחים נוהגת אף בעשירים כמ”ש בס’ יש נוחלין בשם המהרי”ל, ואף שאין צריכין לטובתו אפ”ה הקבלה שמקבל אותם בסבר פנים יפות ומשתדל לשמשם ולכבדם לפי כבודם היא מצוה, וכ”ש אם האורחים הם ענים היא מצוה כפולה שמקיים בזה גם מצות צדקה כמ”ש בס’ הנ”ל בהגה”ה ע”ש, ובעונותינו הרבים נהפוך הוא דכשבא רעהו עשיר אצלו יכבדנו בכל הכיבודים ובשמחה ובלב טוב, וכשבא אצלו איש עלוב ונחה רוח שמקיים בזה (ישעיהו נח י) ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך וגו’ – אין שמח בו כ”כ, ולפעמים גם בלב עצב, עכ”ל הח”ח, נזכר גם בספר משפטי השלום לאאמו”ר שליט”א פרק הכנסת אורחים.

ולשון הספר יש נוחלין שהביא הח”ח [בזהירות הצדקה אות כ”ו] כך הוא, דל היכא דנזכר מצות הכנסת אורחים רוצה לומר הכנסת עשירים, אבל הכנסת עניים ממש בכלל צדקה הוא, ונראה דהכנסת אוחרים עניים תרתי הוא דקא עביד צדקה וגמילות חסדים וכו’, ואברהם אבינו כשהכניס אורחים לביתו וכסבור שהם ערבים לא ידע אם הם ענים או עשירים, וקרי ליה גמילות חסדים בשבת קכ”ז א’ עכ”ל.

[יש נוחלין הוא לאבי השל”ה והגהות יש נוחלין הם לאחי השל”ה].

ובשל”ה מס’ פסחים פרק נר מצוה אות צח כתב, והכנסת אורחים הוא בכלל גמילות חסדים (שבת קכז ב), השייך בין לעניים בין לעשירים (סוכה מט ב).

והכנסת אורחים של עניים תרתי הוא עביד, צדקה וגמילות חסד עכ”ל.

אכן עיין בגליוני הש”ס שבת קכ”ו ב’ שכתב בשם המהרי”ל דהכנסת אורחים היינו עשירים ומכובדים.

אבל אורחים עניים ה”ז בכלל מצות צדקה עכ”ד, ובאמת זה תמוה, דהיכא אשכחן ענין כזה, באיסורים אשכחן אין איסור חל על איסור לענין העונשין, אבל היכא עוד אשכחן דבר כזה, ומ”מ יתכן שהכונה שזה נזכר בי”נ הנ”ל בשם מהרי”ל.

וא”כ הכונה שכ”ש בעשירים אבל בעניים מקיים תרתי וכמו שהביא גם החפץ חיים מהי”נ בשם המהרי”ל.

והנה הסוגיא בשבת שם שע”ז קאי הר”י ענגיל בגליוני הש”ס היינו מתני’ שם פי”ח מ”א דתנן מפנין ד’ וה’ קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחין ומפני ביטול בהמ”ד, ודנו הפוסקים בכמה דברים מה נכלל בגדר אורחין להחשיבן כצורך מצוה שיהא מותר לפנות עבורם בשבת, וע”ז קאמר הר”י ענגיל דהיינו אפילו עשירים אבל עניים בלאו הכי זהו בכלל מצות צדקה שיהא מותר לפנות עבורן, ותו לא מידי.

וע”ע בשו”ת חיים ביד סי’ ס”ז, שו”ת חשוקי חמד להגר”י זילברשטין סוכה נ”ג ב’, להורות נתן ח”ד סי’ קי”ט, שכולם נקטו באופן פשוט שהכנסת אורחים היא גם בעניים.

ויש להוסיף עוד דכל הנידון גבי איסורים שאין איסור חל על איסור הוא רק לגבי חיובים ועונשים אבל איסורא מיהא איכא, כדאמרי’ בהחולץ נפק”מ לקוברו בין רשעים גמורים, וכ”ש לגבי מצוה פשיטא דלא אמרי’ אין מצוה חלה על מצוה ויטול שכר על כל מצוה הכלולה במה שעשה.

ונשאלתי שוב מהשואל:

בהא דהכנסת אורחים, האם שייך לומר הא דאין עושין מצוות חבילות חבילות גבי הך דעני, או שאין עושין מצוות חבילות חבילות קאי כגון שעושה כמה דברים על הכוס אבל לא כשעושה פעולה אחת לשם שתי מצוות?

תשובה

בעיקר הסברא שהזכרתם יעויין הלשון במאירי שבת קי”ז ב’ שכתב וז”ל, מגדולי החכמים כשהיה מזדמן להם פת של עירובי תבשילין היו בוצעין בו בליל שבת שכבר הוכנו צרכי שבת שמאחר שנעשית מצוה אחת באותה הפת ראוי לעשות בה מצוה שנית ואף על פי שאמרו שאין מברכים שתי ברכות על כוס אחד מטעם מצות חבלות חבלות זהו כשנעשה הכל ביחד אבל זה שאינו נעשה בבת אחת אין בו ענין מצוה חבלות חבלות עכ”ל.

ובאמת בענינינו אין לחוש לאין עושין מצוות חבילות חבילות מכמה טעמים, ראשית כל היכא דאי אפשר עבדינן וכמו דאיתא בפסחים ק”ב א’, אמר רב הונא אמר רב ששת אין אומרים שתי קדושות על כוס אחד מאי טעמא אמר רב נחמן בר יצחק לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות ולא והא תניא הנכנס לביתו במוצאי שבת מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים ואחר כך אומר הבדלה על הכוס ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו אין לו שאני ע”כ, ומהו האי אפשר הגדול מזה שיש עני הממתין שיכניסנו ואין בידו לחלק את המצוות לשתים.

ודין זה דלא אפשר נוהג בכל היכא שאמרו חכמים אין עושין מצות חבח”ב (עיין שו”ת פרי יצחק ח”ב סי’ כו; שו”ת כתב סופר חאו”ח סי’ כו; קהלת יעקב תוספת דרבנן אות א), ובפרט שאיסור זה של אין עושין מצות חבילות חבילות, אף דבכמה מקומות אסמכוה אקרא, מ”מ בתוס’ סוטה ח’ א’ כתבו שהוא איסור דרבנן, וא”כ היכא דמדאורייתא מחוייב לקיים מצוה שכוללת ב’ מצות איך יוכל להשתמט מזה ע”י שאומר שעושה בזה מצוות חבילות חבילות, ונהי דבשב ואל תעשה גזרו, היינו בגזירה שנתכונו לגזור שיש בה צורך אבל כאן מה היו מתכנין לגזור במה שאמרו אין עושין מצות חבח”ב, רק מה ששייך לחלק ביניהם.

וכל הנ”ל היינו באופן שהוא מחוייב במצות הללו, אבל באופן שאינו מחוייב (כגון שנתן כבר חומש לענים ויש לעני מקו”א לאכול) בלא”ה כתב המג”א סו”ס קמ”ז דשרי לעשות מצוות חבח”ב.

עוד י”ל ג”כ כיון דמצות צדקה ומצות הכנסת אורחים שייכי אהדי ל”א אין עושין מצות חבילות חבילות, וז”ל המשך הגמ’ שם, והא יום טוב שחל להיות אחר השבת דאית ליה ואמר רב יקנ”ה אמרי מדלא אמר זמן מכלל דבשביעי של פסח עסקינן דכל מאי דהוה ליה אכיל ליה ולית ליה והא יום טוב ראשון דאית ליה ואמר אביי יקזנ”ה ורבא אמר יקנה”ז אלא הבדלה וקידוש חדא מילתא היא ברכת המזון וקידוש תרי מילי נינהו ע”כ.

ויעויין בריטב”א כתובות ז’ ב’ שדן על ברכת שבע ברכות לברך בכוס של בהמ”ז [ודנו בזה עוד ראשונים שם ועיין רא”ש פסחים פ”י סי’ ח’ ומרדכי שם], וכתב, ויש לתת טעם למנהג דלא דמי ברכת המזון וברכת חתנים לברכת המזון וקדוש, דכיון שהמזון בא לאחר סעודה והיא הגורמת וברכת חתנים בא גם כן על הסעודה והיא הגורמת כחדא מילתא חשיבי, אלא שקשה הדבר לדחות מה שכתוב במסכת סופרים, ושמעתי שיש מקום בצרפת ובאשכנז שעושין כמסכת סופרים עכ”ל.

וה”נ שייכי אהדדי מצות צדקה והכנסת אורחים.

ואע”ג דגבי ב’ מעשים אמרינן גם בכה”ג אפילו באותה המצוה אין עושין מצות חבילות חבילות, כמ”ש בסוטה ח’ א’, והא אין עושין מצות חבילות חבילות דתנן אין משקין שתי סוטות כאחת ואין מטהרין שני מצורעין כאחת ואין רוצעין שני עבדים כאחת ואין עורפין שתי עגלות כאחת לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות עכ”ל, וכן בתו”כ ר”פ שמיני איתא שאין שוחטין ב’ צפרי מצורע [התורה תמימה הערה ל”ה פי’ של ב’ מצורעים], לתוך כלי אחד, מ”מ מה דהוא מעשה אחד וענין אחד אע”ג דאפשר לחלקן לב’ מעשים מ”מ כיון שהם מענין אחד עושין.

ובאחרונים נזכר בכמה מקומות ענין זה שישנם אי אלו מעשים שע”י שמקיימים אותם יכולים לכוין לקיים כמה מצוות.

ואטו מי שמגלח שערותיו לכבוד שבת אין לכוין גם לקיים מצות ל”ת דלא תקיפו [עי’ פלא יועץ ערך גילוח ומש”ש בשם האר”י] ואטו מי שנותן הלואה אסור לו לכוין מצות חסד ושאר כל מה שמקיים בזה.

ושמעתי מר’ ראובן יוסף שרלין בשם הגר”ח קניבסקי שליט”א, דבדברים שיש בהן כמה דברים דשייכי במצות חסד יכול לכוין במצות חסד וסגי בזה לצאת ידי חובת שאר המצוות ג”כ, היינו כגון מצות הלואה שיש בזה קיום כמה עשין, מ”מ אם מכוין לקיים מצות חסד מהני להכל ועיין אהבת חסד [להחפץ חיים] פכ”ג בהג”ה, ויש לברר אמיתותה של שמועה זו.

ויש להביא כאן עוד מ”ש האור שמח טומאת צרעת פי”א ה”ו, על פי דקדוק לשון הרמב”ם עבדים פ”ג ה”ט, שכתב, שדוקא במצוות שאי אפשר לקיימן על ידי שליח אמרו שאין עושין חבילות חבילות, כרציעת עבדים שהאדון בעצמו הוא הרוצע ולא שלוחו, וכן הבית דין שרוצעין שם, הם בעצמם מקיימים המצוה, וכן השקאת סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע שהכהן העושה הוא המקיים המצוה לעצמו, וכיוצא בהם, אבל כל שיכול לקיים על ידי שליח, כיון שנתנה לו התורה רשות לפרוק החבילה על ידי אחר שאינו מצווה בדבר, יכול לעשות אף חבילות חבילות, ולפיכך יכול אדם להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת, וכן מקדש אדם חמש נשים כאחת, לפי שתרומה וקדושין ישנם על ידי שליח, אבל חליצה שאי אפשר על ידי שליח אין חולץ לשתי יבמות כאחת עכ”ד.

א”כ במצות צדקה והכנסת אורחים שיש שייכות לקיימן ע”י שליחות אין לחוש לאין עושין מצוות חבילות חבילות.

קרא פחות

הנה כתב הרמ”א חו”מ סי’ רצב ס”ז וז”ל, ואם הרויח במעות, בין היה לו רשות להשתמש בהן או לא, אין צריך לתת מן הריוח לבעל הפקדון.

וכתב בסמ”ע ס”ק כא וז”ל, דקדק וכתב אין צריך, הא רוצה ליתן לו הרשות בידו, דכיון דלא בא לידו בתורת הלואה אין כאן משום ריבית, כ”כ במרדכי שם.

ועיין מה שכתב המחבר לעיל סוף סימן פ”א, והוא תשובת הרא”ש [כלל ס”ו סי’ י’], ומה שכתבתי שם בסמ”ע [סקס”ה] עליו ביאורו ע”כ.

ומבואר דכל מה שלא בא בתורת הלואה אין בזה איסור ריבית.

וז”ל השו”ע חו”מ סי’ פא סעיף לב, ראובן תבע לשמעון ריוח החוב שהיה עליו מכמה שנים, ואומר שהתנה עמו לתת לו ריוח, ושמעון אומר שלא התנה, שמעון פטור אפילו משבועה, שאף לדברי ראובן לא היה תנאי זה בשעה שנתחייב שמעון, ואף אם אמר שמעון אח”כ: אני אתן לך ריוח, דברים בעלמא הם בלא קנין, ויכול לחזור בו.

כתב בסמ”ע שם ס”ק סה וז”ל, עיין לקמן סימן רצ”ב סעיף ז’ בהגהות מור”ם, דאם תבע ראובן מעותיו שירויח בהן והוא מעכבן בידו, שחייב לו הריוח מכאן ולהלאה.

וצ”ל דכאן איירי כשלא הגיע זמן הפרעון, א”נ לא תבע מעותיו, וק”ל עכ”ל.

ומבואר כנ”ל דכל שלא באו המעות לידו בתורת הלואה אינן בתורת ריבית.

וכן כתב בשו”ע יו”ד סי’ קעז סי”ט, וז”ל, אם הפקיד מעות אצל חבירו והנפקד הלוום לעובד כוכבים, הנפקד חייב בא'ו'נ'סין ואין למפקיד בריוח כלל.

ואם הנפקד רוצה לתת דבר מעצמו למפקיד, אין בו משום רבית ע”כ.

והטעם כתב בחוות דעת (חידושים ס”ק כט) ובשאר הנו”כ שם בשם המרדכי והב”י, כיון דלא נתנו לה בתורת מלוה, ולא שייך קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע רק כשהתנה בכך ע”כ.

וע”ש בחו”ד ביאורים עוד, והחילוק שכתב שם על סעי’ ה’ שייך גם להתיר בענינינו, וע”ש עוד בהמשך דבריו מה שכתב שאם התנה אסור.

וכן שאלתי את הגרמ”מ קארפ שליט”א מה הדין בחברה כנ”ל כשהשיבו יותר ממה שנטלו, והשיבני שהם נתנו לו מתנה והוא לו ביקש מהם, ולכן אין כאן איסור ריבית.

[ואיני זוכר אם שאלתי ג”כ באופן שתוספת התשלום היה מצידם על איחור התשלום].

ובקובץ ביכורי ריבית של בית ההוראה לעניני ריבית, נדפס בסופו מאמר להג”ר יעקב יצחק ברמן שליט”א מחו”ר בית ההוראה הנ”ל שדן בשאלה זו, והסיק שם ג’ חילוקי דינים וכדלהלן: באופן רגיל שנעשה החיוב אוטומטית אין כאן בית מיחוש, וגם באופן שהיה כך ע”פ כללי החברה שמחזירים ריבית בכה”ג מ”מ הרי הם גבו בעל כרחו, וא”כ לא היה תנאי איתם כעת, באופן שעשה האדם המתחייב בעצמו את התשלום במעשה ואח”כ קיבל את ההחזר, או באופן שהודיע להם את הטעות ורק אחר תקופה זיכו אותו, וכעת מה שמזכים אותו עוד הוא על האגר נטר, בב’ אופנים הללו יש איסור, אבל מ”מ גם לב’ האופנים הללו מועיל היתר עיסקא של החברה, שכל דבר שהגיע לידם נחשב כעיסקא.

והנה בשו”ת שבט הלוי חלק ט סימן שט (נשלח להרב ועסטהיים דומ”ץ מנשסטר, ונדפס מתחילה בקובץ קול התורה חלק מ”ב תשנ”ז), נשאל וז”ל, אודות דו”ד בענין פצוים למלמד שהתחיל דו”ד בבוררים בזבל”א, והם הוציאו פסק סכום הפצויים, ומחמת סכסוכים נתגלגלו הדברים עד ערכאות, ולפני סיום פסק הערכאות הסכימו מנהלי הת”ת לשלם כפי פסק הראשון, וגם ההוצאות, אלא שהתובע המלמד תובע גם הרבית כפי שרגילים הערכאות לפסוק והנתבעים מסרבים מחשש רבית.

ועי”ש מה שכתב מכמה טעמים לומר שלא ישלמו לתובע את תביעתו, ויל”ע אלו מתוך הטעמים שם עיקר ואלו מהם לא, כי הרבה מן הטענות שכתב שם ע”ד המעשה שם לא שייכי לענינינו, וגם חלק מן הטענות שהזכיר הם יתכן שכוונתו רק שיש כאן פטור מתשלום, אבל לא שא”א לשלם אם רוצה הנתבע לשלם.

דהנה מה שטען שם באות א’ דדוקא במה שבא בתורת גזל ליכא ריבית, א”כ לענינינו שרי, ומה שטען שם באות ב’ [וג’] דההיתר בזה הוא רק אם לבינתים הרויח הגזלן יש להסתפק אם שייך לענינינו [ויתכן שלכאורה לענינינו שהחברה כל הזמן בעיסקאות שרי].

ומה שכתב השבט הלוי שם באות ד’ וז”ל, מלבד זה הלא דעת מהרש”ל ביש”ש ב”ק פ”א סי’ ל’ ובש”ך שם ס”ק ט”ו דגם בתובע ויש לו להנגזל או המפקיד ריוח ברור להרויח מכ”מ פטור הנפקד כדין מעכב כיסו של חבירו, וא”כ יכול הנתבע לטעון קי”ל כמהרש”ל וש”ך ע”כ.

זה לכאורה רק טעם לפטור, אבל אם רוצה לשלם, כמו בענינינו שהחברה אינה מכרת בחוקי התוה”ק ר”ל ורוצים לשלם ע”פ תקנותיהם, אולי בכה”ג עכ”פ ריבית ליכא.

ומ”מ הביא שם אות ו’ שלדעת החזו”א חו”מ סי’ כ”א חושש משום ריבית, וע”ש באות ח’ מה שהביא עוד מהחזו”א, וצל”ע בדברי החזו”א אם כונתו לכל מקרה וגם כמו בענינינו.

[ומש”כ שם באות ה’ ז’ ט’ לכאורה לא שייך לענינינו].

ועיין בקובץ קול התורה שם שנדפסו שם בענין הנ”ל עוד תשובות מהגאונים הגאון רבי יעקב בלוי חבר הבד”ץ העדה”ח בעל הפתחי חושן, והגאון רבי אברהם יצחק אולמן חבר הבד”ץ הנ”ל ורב שכונת גב”ש.

והנה כתב הגרש”ז אוירבאך בשו”ת מנחת שלמה תניינא (ב – ג) סימן עא וז”ל, לענין קנסות הנהוגים בגמ”חים אשר הקנס הוא לפי ערך הזמן, שכשמאחר בהחזרת ההלואה חצי שנה משלם שקל אחד, וכשמאחר שנה משלם שני שקלים.

וטענו רבים שדינו כריבית ולא כקנס, י”ל דכיון שאחר שהגיע זמן הפרעון יכול הגמ”ח לגבות החוב, נמצא דלאחר הזמן הו”ל כגזילה אצלו, ואין כאן שכר המתנת מעות כי אם שיעור גודל העוולה, ועל עוולה של חצי שנה משלם רק שקל אחד, ושל שנה שלמה משלם שני שקלים, ורק אם היתה תקנה שאם התנאי הוא שאם יתן את הקנס של שקל אחד שוב אין הגמ”ח יכול לתבוע ממנו עד סוף חצי שנה שפיר חשיב אגר נטר.

ועיין בזה היטב בסי’ קע”ז סעיף י”ד ובמפרשים ודו”ק היטב, כי אף על פי שבכל הלואות ריבית אפי’ אם התנה המלוה שיוכל לגבות בכל שעה שירצה ואז יעשו חשבון לשלם עבור כל שבוע ושבוע ודאי חשיב ריבית, מ”מ הכא דשלא בהיתר הוא מאחר את הפרעון, שפיר שייך שם של קנס עכ”ל.

לפי דבריו יתכן בענינינו שמותר, ויש לדון קצת אם גם בחברה שמשלמת תוספת על האיחור מעצמה, שייך לומר שהם קונסים עצמם על העוולה שעשו.

באופן שא”א כלל לרדוף אחריהם ולהשיב להם יתכן שא”צ להדר אחריהם, מכיון שלהנ”ל בודאי יש על מי לסמוך, וגם החזו”א הנ”ל כמדומה שאמר דבריו רק בדעת המהרש”ל הזה, אך לא בדעת המרדכי והגאונים שעליהם המהרש”ל בא לחלוק, ומכל מקום בודאי שא”א לסמוך בסוגיות חמורות אלו על תלמיד שלא שימש כל צרכו, ויש לשאול רב מובהק או לעיין כראוי בסוגיות.

[בעצם חברת בזק, כפי שהראת כתוב, הם רשומים בהיתר עיסקא, ולכאורה עד אחד נאמן באיסורין, ואולי טוב לברר שזה כך].

הוספה לאחר זמן
אמנם יש מהאחרונים שנקטו שקנס אינו ריבית, אולם יעוי’ בנו”כ בהל’ צדקה מה שדנו שם על קנס לקופה של צדקה ומשמע בדבריהם שההיתר משום שהוא ריבית לצורך מצוה ולא הזכירו שם ענין ההיתר הזה שקנס אינו ריבית, ולא באתי בזה אלא להעיר, ויל”ע.

קרא פחות

דנו בזה הרבה הפוסקים, ויש בזה הרבה צדדים, וכ”א יעשה כפי רבותיו, והר”ז מנהג ולא דין וא”כ מה שיעשה יצא יד”ח, ורק ארשום ראשי פרקים בזה.

הנה ברמ”א סי’ תרצ”ד ס”א כתב, ויש ליתן ג’ חצאים גדולים במדינות אלו כי אין מטבע ששם מחצית עליה מלבד זו ובמדינות אוישטריי”ך יתנו ג’ חצי וויינ”ר שנקראו ג”כ מחצית וכן לכל מדינה ומדינה עכ”ל.

א”כ בזמנינו לכאורה עיקר החיוב הוא חצי שקל חדש ממטבעות המצויות, אכן בכה”ח סק”כ הוסיף חידוש דין בזה וז”ל, מי שידו משגת יש לעשות זכר למחצית השקל בשלמות, דהיינו שיתן מטבע שמצוי באותו מקום ששמו מחצית ויש בו כסף מזוקק שיעור מחצית השקל או יותר וכו’, ושיעורו ג’ דרהא”ם כסף וכו’, ואם לא נמצא כזה במקומו אז יתן מטבע כסף שיוכל לקנות בו מחה”ש דהיינו ג’ דראה”ם כסף וכו’, ואם אין ידו משגת לזה אז יתן מטבע ששמו חצי הנהוג באותו מקום כפי יכולתו יהיה מה שיהיה כיון שאינו אלא לזכר בעלמא עכ”ל.

ע”פ בדיקת קופת העיר כעת [תשע”ו] – מחצית השקל בזמן בהמ”ק הוא 9.

6 גרם כסף מזוקק [ויש בזה מח’ בשיעור], שוויו 19 ₪, וכולל מע”מ ועמלות זה שכר 25 ש”ח ומשתמשים במטבעות חצאי דולר שיצאו לפני שנת 1964, שמקנים אותם עבור סכום של 25 ש”ח (וכעת הראוני בדיקה אחרת שלפ”ז השיעור יוצא כ-22 ₪ בערך כולל מע”מ).

ובספר ‘אלא’ סי’ ס”ד ס”א הובא מנהג הגר”ח קניבסקי שליט”א וז”ל, בתענית אסתר קודם מנחה מניח ג’ מטבעות של חצי שקל של זמנינו ומקומותינו בקופת צדקה זכר למחצית השקל.

ובשנים האחרונות לפעמים מקנים לו ג’ חצאי מטבע של תקופת חז”ל, כסף ממש, ושם אותם בקופה, אכן כתב בדרך אמונה (מע”ש פ”ד פי”ד ביהה”ל סוד”ה מי) שאותם שנותנים מחצית השקל במטבע של חו”ל, אין יוצאין ידי מנהג ‘מחצית השקל’ כיון שאין המטבע יוצאת כאן ואינם אלא כנותנים שוה כסף.

אלא שהגר”מ שטרנבוך שליט”א בתשוה”נ ח”ד סי’ קע”ב, האריך כנגד המנהג להקנות לאנשים את חצאי הדולר שבקופה, יעוי”ש מה שהקשה (ורק אציין דמסברא נראה שטענת הבה”ל בסי’ תרצ”ד ע”ש, היא באופן שאין נותן את שוויו של המטבע הגדול שקנה מהצדקה, אך באופן שכ”א קונה את המטבע בשויו המלא ונותן שויו, קשה בעיני לומר שע”ז רצה הבה”ל לומר שאין ברשות הגבאי להקנות המטבע), וסיים וז”ל, ונאה לנהוג כמחמירים בשיעור מחצית השקל, והיינו קודם לתת מחצית השקל במטבע הנהוג ג”פ, אבל מוסיפין עד השיעור האמיתי של ג”פ מחצית השקל של תורה, ושיעורו מבואר ברמב”ם הלכות שקלים ק”ס שעורות כסף, אבל לרמב”ן ורשב”א שיעורו רצ”ב שעורות כסף וגראם כסף טהור מבואר בחזו”א משקלו כ’ שעורות כסף, ואם כן מחצית השקל לרמב”ן ורשב”א עשרה גראם כסף וג”פ היינו שלשים גראם, ואנו מחמירים כפי המחיר בשוק עם תשלום מס ערך לכסף טהור, ומחיר חצי שקל בתורה היא בארץ ישראל עשרה וחצי שקלים, ואם משלם ג”פ היינו ל”א וחצי שקלים ישראלים, [א”ה יש לברר כל שנה את השווי, וראה שערי ימי הפורים עמ’ מ”ג] ונותנים לעניים ת”ח דוקא שהתורה כקרבנות וזהו כפרה על נפש וכמבואר בפסוק עכ”ל.

וכן כתוב בשם הגר”נ קרליץ בזה”ל, יש לתת את מחצית השקל דוקא בנתינת ג’ מחצית השקל, ובזמנינו שהחצי שקל אינו חשוב שייך הידור לתת ד’ מחציות, והמחצית הרביעית א”צ לתת עבור כל בני ביתו, וסגי שנותן זה בעד עצמו (מתוך גליון אדר ע”ו).

ונשאל רבנו הגראי”ל שטינמן שליט”א האם מטבע של חצי ש”ח הוא המטבע ההגון ל”מחצית השקל” והשיב רבנו ואמר כתוב מטבע של חצי היוצא באותה מדינה.

(עלון כאיל תערוג אדר ע”ו).

ויש בנתינת מטבע זה גם לצאת ידי חששת בעל התשוה”נ, והרוצה לצאת הכל יקנה את ג’ המטבעות האמריקאיות בשווין האמתי כולל העמלות, ויחזור ויתנם לצדקה, והיינו באופן שיש בהן משקל הכסף של מחה”ש בשקל הקדש [וצריך לברר זאת], וחוץ מזה יתן ג’ מטבעות מחה”ש של ש”ח, ואולי לרווחא דמילתא יעשה תנאי שאם הלכה שא”א לקיים מחה”ש בשקלים אלו האמריקאיים הרי מלכתחילה הוא מכוון לתת את הכסף ולא לקנות את המטבעות ולחזור לתת אותן, ומכוין שתנאי זה יחול באופן המועיל.

עוד שני מנהגים יש לציין בזה, מנהג הגר”א המובאת במעשה רב, שלא נתן אלא מחצית אחת ולא שלשה מחציות, אלא שכיום אין כ”כ ערך למחצית אחת, ובהליכות והנהגות הגרי”ש אלישיב (עמ’ ו’) הובא שמנהגו לתת חמישים ש”ח לזה.

ועי’ בביה”ל (תרצד ד”ה ויש) שאם מטבע של מחצית השקל אינה חשובה, יקפיד להוסיף שתהא נתינה חשובה, ומ”מ מצטרף כל מה שנתן אפי’ בעד בניו הקטנים להחשב ביחד לנתינה חשובה.

קרא פחות