ערך

כך היא דרכה של תורה שכל אחד אומר מה שהוא סובר, ואם הוא סובר שמישהו אחר טועה אין צריך לישא לו פנים אפילו אם הוא רבו כמש"כ מהרא"י בתרוה"ד סי' רלח והובא ברמ"א בהל' כבוד רבו יו"ד סי' רמב ס"ג, ואפי' אם אינו סובר שהאחר טועה אלא רק שנראה לו אחרת ממנו בשיקול הדעת אם אינו רבו מותר לו לומר מה דעת עצמו, ולבסוף יעשו הציבור כל אחד כפי כללי הפסק, דהיינו אם אחד מהם גדול מחבירו יש אומרים שיעשו כגדול אפי' אם הקטן מחמיר בשל תורה, עי' בע"ז דף ז' ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' רנד [ועי' בהרחבה בש"ך הנהגת הוראת איסור והיתר בסו"ס רמב והרבה מ"מ באנציקלופדיה תלמודית ערך הלכה אות ט], ואם הם רבים יעשו כרבים, (ויש נידון אם בעי' עמדו למנין או לא אבל זה ברור שגם אם לא עמדו למנין בהרבה מקומות אזלי' בתר המרובין), וכן אם מסתבר טעמיה פעמים דאזלי' בתר מאן דמסתבר טעמיה אפי' ביחיד במקום רבים, וגם אם עדיין אין מרובין אבל שמא אם ישמיע דבריו יתקבלו דבריו ייקבע הלכה כמותו בעתיד, וכן באופן שהשואל הוא תלמידו ונוהג כמותו בכל דבר יש אומרים בשם הרשב"א שמותר לתלמידו לנהוג כמותו בכל דבר, וגם יש להוסיף דאע"פ שבשל תורה הלך אחר המחמיר מ"מ המקיל על ידי שמשמיע דעתו יהיה נפק"מ בספק ספקא שאז אין זה שאלה של דאורייתא ואכמ"ל.

ומ"מ יש אופנים מסויימים שאסור להורות אחר שכבר הורה מאן דהו, עי' בברכות סג ועי' גיטין נט ע"א ובתוס' שם ועדויות פ"א מ"ד.

הוספה

מה שהקשה כת"ר על דברינו מדברי הריטב"א בע"ז ז' שנקט להדיא שחכם שמורה באופן שאסור לפסוק על פיו (דהיינו מורה להקל בשל תורה לאחר שכבר הורה חכם אחר) אסור לו להורות באופן כזה, נלענ"ד דלמעשה יש מקום גם לדברי הריטב"א וגם לדברי הרמ"א ושאר העניינים שנתבארו ע"פ הסוגיות, חדא, דהריטב"א מיירי במי שמורה לאדם שהמורה יודע שהאדם יעשה על פי אבל לא בהוראה סתמא שהחכם מורה אפי' הלכה למעשה אבל יודע שאם האדם שאל מורה נוסף הוא ינסה לכלכל צעדיו כיצד להכריע בין הדעות ולצאת הדעות כדין ולפי כללי הפסק, ועוד דהריטב"א גם לא מיירי באופן שהחכם השני יודע שהחכם הראשון טעה בטעות הניתנת להוכחה או טעות המוחזקת בעיניו כטעות ודאית, אלא בנטיית הדעת, שגם לגבי החכם המתיר אין דברי האוסר נחשבים טעות, והוא עצמו הרי היה חושש לפעמים לפי הענין לדברי נטיית דעתו של חכם אחר יותר מנטיית דעת של עצמו (כגון בנטיית הדעת של רבו או באופנים אחרים), ועוד דהריטב"א לא מיירי באופן שמצד הדין יש מקום גם לדעת החכם האוסר ע"פ דין (דכמו שנתבאר בפנים התשובה לא תמיד אזלי' בשל תורה הלך אחר המחמיר) ואפי' במקום שהוא ספק יתכן שעדיין מותר לו להשמיע דעתו, נמצא דהריטב"א מיירי רק בחכם שאומר דעתו בנטיית הדעת ויודע שהשואל לא יסמוך רק עליו, ובכל שאר האופנים לא מיירי הריטב"א, ויש לציין דגם אצל מורי ההוראה בזמנינו אע"פ שיש ההוראות הרגילות, אבל בנוסף לזה יש מושג המכונה "להחזיר פסק" של מו"ץ אחר, ומקובל שצריך לזה היתר מיוחד מהמו"ץ, ואינו כלול בפסק רגיל גרידא.

Read less

לכאורה היה מקום לפרש בב' אופנים, הא' שרבינו בחיי מפרש כמו שפירשו מקצת מפרשים שם העבודה באופנים אחרים ולא לענין עבודת הקרבנות, והאופן הב' הוא שרבינו בחיי לא קאי על ג' העמודים בריש פ"ק דאבות אלא בסופה על ג' דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום.

אבל אחר העיון בדברי רבינו בחיי יתכן שאין כוונתו לא למשנה זו ולא למשנה זו אלא להשפעות הבאות מד' רוחות העולם המפורטות בפרקי דר"א פ"ג על ג' מתוכן ואילו הרביעי לא נתפרש, ועל זה קאמר שהצפון הוא השפעת הקרבנות, כמ"ש עורי צפון (יעוי' במ"ר פ' נשא פ' ויהי ביום כלת) וכמ"ש הר ציון ירכתי צפון וכמ"ש ברפ"ה דזבחים ק"ק שחיטתן בצפון (הובא ברבינו בחיי שם), וזה לא היה בבריאת העולם עדיין שאז היו רק ג' רוחות כמפורש בפרקי דר"א שם.

וכך פשטות דבריו שלא פירש מה הם ג' העמודים משום שג' העמודים הם המחיצות של העולם הנזכרים בגמ' ב"ב כה שהביא שם, ולכן הקרבנות הוא תיקון רוחני כנגד הרוח הפרוצה של העולם, ולא הזכיר כלל שיש ד' עמודים רוחניים ואחד מהם הוא העבודה.

וזהו מה שמסיים בפרקי דר"א שם אמר הקב"ה כל מי שיאמר אני אלוה יבוא ויגמור הפינה הזאת שהנחתי ע"כ, והטעם משום שהפינה הרביעית היא כנגד ענין עבודת האלהות.

וזהו שכ' בבמדבר רבה פ' נשא שכשהוקם המשכן נתבסס העולם ועד אז הי' בלא ביסוס וכן בפסיקתא דר"כ פ"א, והטעם דכסא של ג' רגליים אינו עומד וכמו שכ' הרבינו בחיי.

ואה"נ ג' הרוחות הם כנגד האבות ג"כ כמו שכתבתם שהוא גם כנגד ג' אבות, דרוח מזרחית שנזכר בפרקי דר"א שם שהיא מאירה היא ע"ש מי האיר ממזרח דקאי על אאע"ה, וגם ג' עמודי עולם של תורה עבודה וגמ"ח הם כנגד ג' אבות למפרע כידוע תורה יעקב ועבודה יצחק וגמ"ח אברהם, אבל הפירוש בדברי הרבינו בחיי הוא כנ"ל דברז"ל נזכר שיש ג' עמודים לעולם בדרך פשט וכדי שלא יפול העולם הוצרך רגל רביעי אבל בין זה ובין זה הם ע"ד רמז וסוד.

הערת בעל מריח ניחוח: מצאתי בס”ד שכתב רבנו בחיי שוב את היסוד הזה “הקרבנות רגל העולם” בספרו כד הקמח – ערך סוכה, כשנתן טעם למצוות סוכה ע”ד השכל, וז”ל: אמנם לפרש ולבאר טעם המצוה הזאת על דרך השכל, ידוע כי בחדש הזה בראשיתו נברא העולם ובאמצעיתו נצטוינו לעשות סוכה, ויש בבנין הסוכה רמז וזכרון שני העולמות העוה”ז והעוה”ב, העוה”ז הוא שהסוכה יש לה ג’ דפנות רמז לבנין העוה”ז שיש לו שלשה דפנות מזרח ומערב ודרום כי צפון אין לו דופן, ומזה אמר הכתוב (איוב כו) נוטה צפון על תהו, ואמרו ז”ל (ב”ב פ”ב דף כה ב) רוח צפונית אינה מסוככת, ועוד אז”ל הקרבנות רגל העולם שנא’ (ויקרא א) ושחט אותו על ירך המזבח צפונה, משפט הסוכה שיעשה לה צורת פתח קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן זו היא צורת פתח והיא צורת ה”א, וכבר ידעת מאמר רז”ל העוה”ז נברא בה”א וזהו שאמר בגמרא (סוכה פ”ק דף ז) וצריכה נמי צורת פתח, ואמר עוד אינה ניתרת אלא בצורת פתח.
העוה”ב כי יש צורך מוכרח להיות גובה הסוכה למעוט עשרה טפחים זהו ששנינו ושאינה גבוהה י’ טפחים פסולה, והוכיחו זה בגמרא מן הארון שהיה גבהו עשרת טפחים כענין שאמר הכתוב (שמות ה) ואמה וחצי קומתו, ועביו של כפרת היה טפח ומשלימו לעשרה והכרובים היו מן הכפרת למעלה סוככים בכנפיהם, ונמצאת למד כי החלל הזה עשרה טפחים והסכך למעלה מעשרה, ובפירוש אמרו העוה”ב נברא ביו”ד, וידוע כי כל מה שמשיג האדם בעוה”ז אינו יכול להשיג כי אם באמצעות חמשת חושיו וכל מה שאפשר לו להשיג לו לעוה”ב הוא השגת עשר ספירות, וזה ביאור המאמר לרז”ל העוה”ז נברא בה”א העוה”ב נברא ביו”ד.
והרי לך שני עולמות נרמזים במצות הסוכה כי כאשר ישתדל האדם ויטרח במעשה הסוכה עם חמשת חושיו יעשה בכונתה וציורה בדבר גופני קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן ואח”כ יכנס לפנים בחלל הסוכה להיות צל על ראשו הנה זה רמז ודוגמא להשתדלות האדם וטרחו בעה”ז במעשה המצות עם חמשת חושיו ואחרי כן יירש חיי העוה”ב בעשר ספירות להיות האור הבהיר הנקרא עטרה חופף וסוכך על ראשו כמאמר רז”ל ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, כי לא יתכן לו לאדם לירש העוה”ב אם לא יטרח בו בעוה”ז, וזהו שאמרו ז”ל (ע”ז פ”ק דף ג) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח מהיכן אוכל, וא”כ כל המקיים מצות סוכה ונכנס בה עיניו אל הסכך העשוי לצל ומסכים בדעתו כי הקב”ה צלן של ישראל והוא המגין עליהם כצל המגין מפני החמה הוא שכתוב (תהלים קכא) ה’ שומרך ה’ צלך על יד ימינך.
וכתיב (שיר ג) בצלו חמדתי וישבתי, וז”ש ושחמתה מרובה מצלתה פסולה.
ואמרו במדרש שיר השירים רבה (שם) ונסו הצללים אלו שרי אומות העולם כי הכח המנהיג את האומות נקרא צל.
עכ”ל.
ואיני יודע לגמרי לקשר את הדברים אך נראה שיש כאן הסבר מעט יותר על הענין וכו' ע"כ.

תשובה בודאי שנתברר כאן עוד כמ"ש למעלה שאין הכונה שישנם ד' עמודים שוין ושאחד מהם הוא העבודה, אלא שיש ג' עמודים או מחיצות לג' עמודי העולם והקרבנות יש בכחם להגן על העולם מפני הרוח הפרוצה, והוא כמו שנתבאר שאין הקרבנות אחד מכמה עמודים אלא כנגד הרוח החסרה ממחיצה.

ויש לציין שאע"פ שהי' רבינו בחיי קדום יותר בעל חוה"ל שהוא רבינו בחיי ן' פקודה אבל רבינו בחיי ן' אשר בעל כד הקמח הוא רבינו בחיי בעל החיבור על התורה כמבואר בהרבה מקומות שהספרים משלימים זה את זה כמצוי בהערות הרב שעוועל לרבינו בחיי על התורה (הוצאת מוסד הרב קוק), ודלא כמי שהמציא שבעל החיבור על התורה הוא רבינו בחיי ן' נתן.

הנה יש בזה מחלוקת המג"א והא"ר, והמנהג ברוב המקומות להקל בזה, ומאידך הגרח"ק נקט שצריך להחמיר בזה מלבד בשעת הדחק.

ויתכן שטעמו משום דבגמ' בברכות הביאו הדבר מפסוק בשמואל, וממילא דינו חמור כדברי קבלה, ודברי קבלה קיימא לן שהן כדברי תורה, אמנם יש בזה סתירות ברש"י בביצה ואמנם דעת הר"ו בשם הגאונים לגבי מגילה שדברי קבלה הם כדרבנן, אבל בספק קרא המגילה נקט המשנ"ב בשם הפמ"ג שדברי קבלה הם כדאורייתא וממילא נקט הגרח"ק בזה דיש להחמיר בזה כמחלוקת בשל תורה שיש לילך אחר המחמיר (ע"ז ז).

ואמנם יש סתירה במשנ"ב דלגבי עיר מסופקת אכן הביא דברי הגר"א ע"פ הר"ן בשם הגאונים ענין ספק דברי קבלה כספק דרבנן אבל הביא זה רק כצד ולא כפסק מוסכם, ועי' מגילה ה ע"ב ואכמ"ל.

ומאידך המנהג סובר שהוא אסמכתא בעלמא, שהרי חנה לא הוציאה ברכה מפיה והרי כו"ע מודו שהאומר צרכיו שלא בזמן שמונ"ע אין איסור לעבור לפניו, (אף שנחלקו האחרונים לענין בקשת תחנונים שסמוך לשמונ"ע ועדיין לא פסע, ואמנם דעת הגר"ז המובא במשנ"ב סי' קב סקט" להחמיר בקורא ק"ש כיון שמפסיק בינו לבין השכינה ויש לדון בתחנונים לפי שיטתו, ואמנם בתשוה"ג שערי תשובה סי' שמח נקטו שאסור לפני הש"ץ גם אם עוסק בשאר תיקוני תפילה וראה בא"ח יתרו אות ז, וכן יש אחרונים שנקטו שבקדיש אסור), ואמנם חנה עצמה נהגה ככל חומר דיני תפילה כדדרשו מדכתיב הניצבת עמך, וכמו שלמדו ג"כ מדניאל, אבל מנ"ל שתוכל לאסור על אחרים, ולכן סברו שהוא אסמכתא בעלמא וממילא אין להחמיר, ומיהו אפשר שתפילתה היתה כשמ"ע ממש יעוי' ברמב"ם ריש הל' תפילה וצל"ע מה הגדר בזה קודם תקנת אנשי כנה"ג.

ויתכן שגם נסתפקו אם הוא אסמכתא או דינא, ואם תמצי לומר דינא יש את שיטת הא"ר דלבאו הכי מיקל, וכעין זה נקטו האחרונים בדבר שהוא ספק אם הוא דאורייתא או דרבנן [הבאתי באחת התשובות] ויש בו ספק שדינו כספק דרבנן, דהרי לפי הצד שהוא דאורייתא הוא רק ספק ספקא, ובפרט כאן שיש גם צד שדברי קבלה אינן כדברי תורה ובצירוף הכל יש כאן ג' צדדים להקל בזה.

וכן כתב המשנ"ב סי' קב סקי"ח דאפשר שיש להקל במקום הדחק, ומה שיש להקל במקום הדחק הוא רק דבר המותר מעיקר הדין כמ"ש הרמ"א בהקדמה לתורת חטאת.

ויעוי' גם במשנ"ב סי' עט סק"ה שהביא פלוגתת המג"א והא"ר לענין צואה בצדדים שלפניו ושם לא הכריע, אבל בסי' עו בביאור הלכה ס"ג ד"ה העבירו נקט דבצואה עוברת יש לצרף שהרבה אחרונים פסקו כהב"ח שאין דינו כצואה לפניו לענין הרחקת מלא עיניו וממילא יש להקל בצואה עוברת בצדדין שלפניו, ומי שידקדק בלשונו יראה שאין זה עיקר טעמו, ומשמע שם שגם בלא זה לא רצה להכריע כדברי המג"א, ומ"מ משמע בלשונו שם שלגבי צואה קבועה לא סתם לא כמר ולא כמר ולגבי צואה עוברת נקט להקל, והטעם שבצואה קבועה לא סתם להקל בזה משום שיש כאן שאלה של דאורייתא, משא"כ לגבי צואה עוברת הוא רק ספק דאורייתא מאחר ויש אומרים שהוא מותר, ולענייננו אולי יש ללמוד שאם הגדרת דברי קבלה כספק דאורייתא יהיה מותר על דרך חשבון זה, אבל עדין אין להביא ראי' משם דמשמע בביאור הלכה שם ששיטת הב"ח היא שיטה עיקרית בסוגי'.

ומ"מ מה שנקט הגרח"ק כהמג"א (גם בלא נידון זה) הוא מובן מכיון שהפוסקים בעלמא רגילים לפסוק ולהביא דברי המג"א.

ומ"מ גם הגרח"ק (אישי ישראל תשובה קכח או קפח) הביא בשם החזו"א (דינים והנהגות פ"ד אות לג) לגבי שעת הדחק גדול להקל בזה לגבי ש"ץ שלא יוכל לפסוע אם יחשוש לשי' המג"א, וכן הובא בשם הגרי"ז (בשערי זבולון ש"ץ שער א' פ"ד), מחמת שש"ץ יש אומרים שמחוייב לפסוע לפני חזרת הש"ץ, ואולי לגבי ש"ץ יש צירוף נוסף מחמת שאין רשות ליחיד להתפלל ולעכב את הרבים, ע"ד דברי המהרש"ם לענין מי שמתפלל במעבר כדין קבר המעכב את הרבים, ומעין זה עי' סי' קב ס"ג ודוק, ואכ"מ, אולם בדעת נוטה [תפילה עי"ש תשובה שמו שמז שנא ושנח] נראה שהיקל בכל שעת הדחק.

ובשולי הדברים יש לציין דבסי' עט שם לגבי הרחקה מצואה הביא המשנ"ב סברת החיי אדם דבצדדין שלפניו שרואה בלי להטות ראשו גם הא"ר מודה, ובסי' קב לא הזכיר סברא זו, ויש לעיין למה לא הביא בסי' קב וגם לא שמענו שמחמירים בזה (וגם להדיא נקטו כמה פוסקי זמנינו שאם עומד לפני המתפלל ופוסע לצדדין יהיה מותר לדעת הא"ר), ואולי רק שם גבי צואה שהוא דאורייתא חשש יותר, או אפשר דצואה כיון דבראי' תליא מילתא החמיר יותר, אבל תי' זה צע"ק, דהרי גבי לעבור לפני המתפלל כשהוא ברשות אחרת החמיר המשנ"ב בסק"ב שם, דהרי יש טעם באיסור לעבור לפני המתפלל כיון שמפסיק כוונתו כמ"ש המשנ"ב שם סקט"ו ע"פ הגר"ז, ואולי כאן צירף שי' החיי"א שם שטעם האיסור לעבור לפני המתפלל הוא מפני שמספיק בינו לבין השכינה, ושמא אמר טעם זה גם לקולא ולכן צירף כאן לענין הסברא בצדדים שלפניו וצע"ק.

לגוף הנידון אם דין פסיעה הוא מדברי קבלה או לא, הנה בגמ' ברכות לא ע"ב אמנם איתא הדרשא רק על ישיבה תוך ד"א של תפילה, ואילו גבי איסור לעבור לפני המתפללין בברכות כז ע"א לא נזכר שם מקור כלל, אמנם בארחות יושר להגרח"ק [ערך תפילה] נראה מלשונו שנקט דתרווייהו מדברי קבלה, וז"ל שם כן יזהר מאוד במה במה שהזהירו חז"ל שלא יעבור לפני המתפללים ולא ישב תוך ארבע אמות של המתפלל ולמדוהו מקראי ומבואר בפוסקים עכ"ל, ויש לבאר איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא, איבעית אימא קרא הניצבת משמע אינו יושב ומשמע אינו מהלך, ואף עלי בעמידה כמבואר שם וה"ה שאינו מהלך, ואי בעית אימא סברא דאחד מהטעמים שהובאו במפרשים שאסור לישב הוא מחמת שמפסיק כוונת המתפלל שכ"כ המאירי, וגם לעבור לפני המתפלל הטעם שהובא במג"א וברוב הפוסקים הוא שמפסיק טעם המתפלל.
(ויעוי' פרח שושן סי' י"א להג"ר ישועה שבאבו מחכמי מצרים).

ומ"מ יתכן גם שמה שכתב בארחות יושר שם ולמדוהו מקראי קאי על ישיבה בלבד ולכך נקט ולמדוהו בלשון יחיד.

יש שכתבו שרק נעלי עור מצריכים נטילה (ערך שי או"ח סי' ד וכן הובא בארחות רבינו ח"ג בהוספות לאו"ח ח"א אות ח בשם החזו"א), ויש שכתבו שגם נעלים שאינם של עור מצריכות נטילה (כה"ח סי' תקנד סקע"ג בשם הבא"ח דברים אות כא).

ולפי מה שבארתי בתשובה אחרת דאפשר שהחזו"א סובר שנטילה זו היא תקנה א"כ התקנה היא לפי גדרי נעל, ומה שאינו נחשב נעל להרבה פוסקים ביוה"כ (אע"פ שהחזו"א החמיר ביו"כ ות"ב) לא חשיב נעל לענין זה, אבל הכה"ח סי' ד סקע"ב בשם הבא"ח (עוד יוסף חי תולדות אות ו) סובר שהוא רוח רעה מחמת הדריסה על הקרקע, וממילא בני"ד מחמיר מאחר שיש בזה דריסה על הקרקע דרך זוהמא (וכלשון המור וקציעה בסי' ד שיש בזה רוח זוהמא משעה שדרך על הארץ).

ובגרביים נקיות אי' בא"א מבוטשאטש סי' ד כ' שאינן מצריכות נטילה, וגם הכה"ח בשם הבא"ח מודו דרק מה שהולך בהן על הארץ מצריך נטילה (ומה שהולך אבל באקראי עי' בתשובה לגבי קטן).