הנה קיימא לן דאחר תקנה שכופין את רבו לשחררו מי שחציו עבד וחציו בן חורין הוא רק מעוכב גט שחרור וממילא אין בזה שייכות לרבו כלל, יעוי’ בסוגיות בפ”ד דגיטין. וכן כ’ בשו”ת אדמת קודש ח”ב או”ח סי’ י שכתב דבחציו ...קרא עוד
הנה קיימא לן דאחר תקנה שכופין את רבו לשחררו מי שחציו עבד וחציו בן חורין הוא רק מעוכב גט שחרור וממילא אין בזה שייכות לרבו כלל, יעוי’ בסוגיות בפ”ד דגיטין.
וכן כ’ בשו”ת אדמת קודש ח”ב או”ח סי’ י שכתב דבחציו עבד וחציו בן חורין כיון שכופין את רבו לשחררו לא הוי מציאתו לרבו.
ויעו’ בגיטין שם ג”כ דשייך עבד כזה שיקדש ושפחה כזו שמתקדשת, ומ”מ הי’ אפשר לדחוק שם שהקנוהו או שמקנה את האשה על מנת שאין רשות לרבם רשות בו למאן דאמר דמהני (עי’ קידושין כג ע”א) או עכ”פ שקיבלום ביום של עצמם ולא ביום שעובדים את רבם (עי’ להלן), ולענין נזיקין אמרי’ בגיטין שם נגחו שור ביום של עצמו לעצמו ודייקו מזה הקצה”ח והחת”ס (דלהלן) שהכסף של העבד ואין חוזר וזוכה בו רבו.
ולענין קודם תקנה שאז היה עבד כזה עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, הנה לפי זה ביום שעובד את עצמו לא הי’ מציאתו לרבו כיון שאפי’ מעשה ידיים שלו אינן לרבו, ומאידך גיסא ביום של רבו לכאורה אם מצא מציאה מציאתו לרבו דהרי מציאת עבד כנעני לרבו ולא גרע הכא מפועל ששכרו בעה”ב ללקט מציאות (עי’ ב”מ יב ע”ב), כיון דבנידון דידן כל צד מעשי ידיים שלו, וכ”ש דקי”ל (עי’ גיטין יג) שיכול רבו של עבד כנעני לומר לו עשה עמי ואיני זנך, כך היה מקום לומר.
אולם בירושלמי דגיטין פ”ד ה”ה אי’ שמצא מציאה ביום של עצמו לעצמו וביום של רבו לרבו, אבל ההמשך שם אינו ברור, ולפי מה שפירשו והגיהו שם קצת מהמפרשים הירושלמי חוזר בו במסקנת הסוגי’ וסובר שביום של רבו חוזר כל הממון ונעשה של רבו דמה שקנה עבד קנה רבו, עי”ש, וכן פי’ החת”ס גיטין מב ע”א ד”ה נגחו, ועי’ גם קצה”ח סי’ רמט ס”ב.
ובתוס’ רי”ד גיטין מא ע”א וכן בתוס’ רי”ד בשם ר”י בב”ב יג ע”א נקט כמו שכתבתי בתחילה וכמו תחילת דברי הירושלמי הנ”ל.
אולם בב”מ שם הביא התוס’ רי”ד שיטה אחרת שאינה כשיטת ר”י הנ”ל ונקט שלגבי מציאות מתחלקת בין שניהם כיון שהחלוקה היתה לעבודה ואילו החלוקה היתה להדיא לענין מציאות כענין הגמ’ בב”מ הנ”ל שציינתי אז יחלקו בימים גם לענין זה, דהיינו יום של עצמו לעצמו ויום של רבו לרבו (ועי’ מנ”ח סוף מצוה שכד).
והיינו שסובר דהחלוקה תלויה בדעתם וצורת החלוקה כדין הסכמי עבודה של פועל וממילא בחלוקה רגילה לא הסכימו בדעתם אלא על הפעולה שהסכימו לחלק אבל לא מעבר לכך אלא אם כן חלקו להדיא גם לענין ללקט מציאות.
ובגוף הצד הנ”ל בדברי הירושלמי שהאדון חוזר וזוכה ביום שלו במה שזכה העבד כן גם דעת הרגמ”ה ב”ב יג ע”א, אבל אין כאן דעת הרשב”א ועליות דר”י בב”ב שם.
ועי’ בהרחבת הדברים באנציקלופדיה התלמודית ערך חציו עבד וחציו בן חורין אות א’.