עדות

שאלה: מה הדין במקום שנהגו אנשים גוים לגלח בית השחי ובית הערו’ או מנהג שהתחיל באיסור שאנשים יגלחו שם עד שנתפשט ונקבע האם נחשב כמקום שנהגו האנשים כן.

תשובה: יש בזה דעות שונות לענין גוים ולענין מנהג שהונהג באיסור או על ידי פורקי עול, והסברא הרווחת שגם מנהג גוים וחילונים נחשב מנהג לענין זה, ויש חולקים.

מקורות:
יעוי’ באוצר הגאונים בנזיר נח ע”ב בשם תשובת רב שרירא גאון ורב האי גאון שכל דבר שאנשים נכריים של אותו המקום עושין מותר גם לישראל הדרים שם לעשות כמותם גם אם במקום אחר הוא תיקוני נשים.

ויעוי’ בתשובת הרשב”א ח”ד סי’ צ’ שהביא שיטת הסוברים שבמקום שנהגו האנשים לגלח מותר, וחלק עליהם ובסיום דבריו הזכיר שגם במקום שהתחיל המנהג באיסור ונתפשט עדיין הוא אסור, ולפו”ר משמע מדבריו דזה האופן שהמתירים סוברים להתיר דהיינו אפי’ אם התחיל באיסור, ובזה גופא חולק עליהם הרשב”א וסובר שהוא אסור, אבל עכ”פ נשמע מזה שלפי המתירים (דהיינו לפי הכרעת הרמ”א ומנהג חלק מבני עדות המזרח כמו שנתבאר בתשובות אחרות) יהיה מותר אפילו אם התחיל באיסור.

יעוי’ בלשון הרע”א ריש סי’ קפב בשם הפרישה שם אות ה’ שהביא ב’ אופנים לבאר דברי השו”ע על מקום שנהגו האנשים לגלח, אופן א’ שמדובר במקום שנהגו גוים לגלח, וממילא סגי בזה לענין שלא נחשב מלבוש של אשה, ואופן ב’ שמדובר באופן שנהגו ישראל כולם לגלח.

ויש להבין מה נתקשה בזה שהוצרך לבארו, ונראה שהקושי היה איך הותר להנהיג מנהג כזה, דהרי הראשונים שהתחילו במנהג עשו באיסור, ועל זה אמר ב’ תירוצים, או דמיירי באופן שהגוים נהגו כן שאינם מצווים בזה, או דמיירי במנהג שכל הישראלים נהגו בו וכיון שכולם עושים כן מותר.

ונשאלת השאלה על התירוץ השני מה נשתנה בין הקושי’ לתירוץ דחוזרת השאלה הרי הוא מנהג שנעשה באיסור, אלא אפשר שהתירוץ בזה הוא שאע”פ שנעשה באיסור מ”מ מכיון שעכשיו כולם נהגו בזה עכשיו הוא מנהג היתר.

ומאידך גיסא יש לפרש יש לומר, שנתקשה דאטו ברשיעי עסקי’ דהרי הותר להתחיל מתחילה במנהג זה, ובתירוץ הראשון כ’ דמיירי במנהג שהונהג על ידי גוים, ובתי’ השני תי’ שהמנהג נעשה על ידי ישראל באופן המותר, כגון שנתפשט בבת אחת, או שמעולם לא היה מנהג המיוחד לנשים לגלח בעיר זו מאז שדרו כאן ישראל, ולפי ביאור זה אין ראי’ שמנהג שנתפשט באיסור יהיה מותר.

ומ”מ נראה מלשונו שהתי’ השני חולק על התי’ הראשון וסובר שמנהג גוים לא מועיל לענין זה, ובאמת צל”ע למה, דהרי לפי דעה זו אזלי’ בתר מנהג האנשים והרי הוא מנהג אנשים, ואולי מאחר שאין מנהג ישראל כן באנשים אלא נשים בלבד, והוא עושה כן הרי הוא עושה דרך נשים, ויותר משמע דהוא משום דלא אלימי גוים לקבוע מנהג בזה, ויל”ע.

ומ”מ למעשה רוב הצדדים שמנהג שהתחיל באיסור יועיל, דהרי לתירוץ הראשון בדבריהם אין הכונה לזה, וגם לתירוץ השני כתבתי ב’ ביאורים לבאר דבריהם, ואפי’ לביאור השני שלא מיירי במנהג שהתחיל באיסור, מ”מ עדיין אין הכרח שלא מיירי בזה משום שמנהג כזה לא מועיל, דשמא לא מיירי בזה משום דלא עסקי’ ברשיעי אבל לא שלא יועיל.

לגוף הנידון על מנהג באיסור יש לציין שהסברא הפשוטה שיועיל, דהרי למעשה כעת אינו מנהג נשים, וכל מנהג שהשתנה במשך הדורות והמקומות תחילת השינוי של המנהג מחומרא לקולא היה באיסור עד שהוא התפשט, וכ”ש בניד”ד שאין כאן קבלת נדר לאסור את זה ולדעת הרמ”א לא תליא אלא במנהג אנשים, ואמנם היה מקום לומר דקמא קמא בטיל ועושה באיסור ולצרף את הצד שמנהג שמנהג באיסור לא נחשב מנהג וממילא לעולם לא ייחשב מנהג, אבל כל הרואה יראה שהוא דחוק מאוד לחדש כן.

עוד יש לדון האם מקום שנהגו שם רק פורקי העול לגלח והכשרים לא נהגו האנשים שבהם לגלח אלא נשים בלבד האם חשיב שהוא מנהג אנשים או לא, והיינו באופן שרוב האנשים שם פורקי עול.

ויש לדון אם יהיה תלוי בב’ התירוצים שהובאו בפרישה וברעק”א, או דילמא שכאן גם לפי הצד שבגוים לא יועיל אבל כאן יועיל טוב מאחר שהם ישראל יש בידם כח לקבוע מנהג, אבל יותר נראה דאין ביד ישראל גוי כח לקבוע מנהג דממ”נ אם אין כח לגוי לקבוע מנהג בזה למה שיהיה כח לישראל גוי לקבוע מנהג.

ומאידך גיסא דילמא גם לפי הצד שבגוים מועיל מנהג בזה אבל בזה לא, דכל מה שיכולים לקבוע מנהג בזה הוא רק גוים שעושים כדין כיון שאינם מצווים בזה אבל ישראל פורקי עול שלא עושים כדין לא, (דהרי אין עוד ישראל כשרים שנוהגים בזה שיחשב שהם עושים כדין, ומ”מ פורקי העול עצמם יש מקום לדון דשמא שלא ייענשו על זה מאחר שאצלם הוא מנהג אנשים, ויהיה תלוי בחקירה דלעיל מה הצד שמנהג גוים לא יועיל לישראל, דלפי הצד שמנהג גוים לא מועיל בישראל מחמת שבישראל אינו מנהג אנשים, א”כ פורקי העול עצמם לא יענשו על זה אם אצלם הוא מנהג כן ואף יתכן שיהיה מותר לאדם כשר לגלחם אבל לא את עצמו, ומאידך גיסא לפי הצד שמנהג איסור אינו קובע א”כ לא יקבע המנהג שלהם לעצמם, ויל”ע בזה), וכן יש מקום לומר לפי מה שנתבאר הקושי שהי’ להפרישה והרעק”א לומר שמדובר במנהג ישראל, שהרי יש בזה איסור, יתכן שסבר שמנהג איסור לא קובע בזה, אם נאמר (לפי הביאור השני דלעיל בתירוץ השני בדברי הפרישה והרעק”א) שמנהג שהתחיל באיסור לא מועיל, אבל כבר נתבאר לעיל דרוב צדדים שאין הדין כך.

ובאמת כל ההגדרה של העיקרון שמנהג איסור לא קובע את הדין לענין לא ילבש הוא מאוד דחוק ואינו מובן ולכן קשה מאוד להגיע להגדרות דינים לפי עיקרון זה.

ולמעשה הפשטות בזה דיהיה תלוי בב’ התירוצים של הפרישה והנידונים דלעיל, דלהסוברים שמועיל מנהג של לא ילבש בגויים יועיל גם בחילונים ולהסוברים שאין מועיל מנהג בגויים לא יועיל בחילונים דכיון שפרקו עול אינם קובעים מנהג ישראל כלל.

ויעוי’ בדברי בעל שו”ת ערוגת הבשם [קונטרס הכנה דרבה אות יג, ואינו ערוגת הבשם הקדמון] שדן שם לגבי בושם שיש בחורים המשתמשים בו ונקט שם שכיון שהם בני שחץ אינו נחשב דרך אנשים, וחזי’ מדבריו דצריך שיהיו מנהג בהיתר, ובדבריו נתחדש חידוש נוסף שכיון שעושים כן באיסור מחמת דרך שחץ ממילא אינו קובע המנהג, ויל”ע על איזה בני שחץ מדבר דבפשטות לפי ההזהרה המבוארת בדבריו מדבר לשומרי תורה למנהג שחדר אצלם להשתמש בבושם וזה צ”ע מאוד דהרי גם לענין תגלחת מבואר שלא היה מנהג החברים לגלח (וזה לכאורה דלא כהתי’ הראשון ברעק”א דהרי גם גוים הם ודאי בני שחץ), וחזי’ לכאורה מדבריו עוד דאין צריך דוקא רוב בני אדם, דלולא שיש כאן בני שחץ סגי במה שיש ריבוי בני אדם שעושים כן, ולא משמע מדבריו שרוב בני האדם היו עושין כן בזמנו.

(ולגוף דבריו יעוי’ בברכות מג ע”ב, וצ”ע, ויתכן דלמגדר מילתא אמר כן כיון שהוא מביא לידי איסורים כמבואר שם ועי’ שבת קטו ע”א וברש”י שם, אבל גוף הראי’ מברכות יש לדחות דהגמ’ לא מיירי היכא דמוכחא מילתא שהבושם ניתן להדיא לא רק למטרת עבורי זיעא).

ויעוי’ בשו”ת מהרש”ם ח”ב סי’ רמג כ’ דאין להקל אם רק הגוים עושין כן, ואולי סובר כתי’ השני של הפרישה.

ויעוי’ במה שהובא בשם הגריש”א (תל תלפיות תשרי שתע”ג) הובא, הסרת ריבוי שערות על ידי קרני לייזר מותר כיון שכהיום החילונים מסירים בתער כבר לא הוי בכלל לא ילבש דהוי בכלל אנשים נוהגים כן כמו לענין מראה ואף שאין מסירים על ידי לייזר מאחר ואינו ניכר אופן ההסרה אם הוא בתער או בלייזר לכן לא הוי בכלל תיקוני אשה ומותר עכ”ד, ויש לציין דזהו לפי הצד שמנהג החילונים ג”כ נחשב מנהג לענין זה.

א"א להאמין לדברי האוטיסטים מכמה סיבות:
א) בגמ' נאמר שנבואה נתנה לשוטים ולקטנים אך לא נאמר שרק לשוטים מסוג מסויים, וממילא מכיון שאין כל דברי השוטים והקטנים דברי נביאות, אלא רק דברים אקראיים שמוכיחים לנו שיש להם קצת רמז רוה"ק בדבריהם, לכן אין האוטיסטים עדיפים משאר השוטים והקטנים, שמעולם לא עלתה על דעת אדם לומר שכל דבריהם דברי נביאות, ואף פסולים לכל או עכ"פ כמעט לכל עדות שבתורה (ועי' אה"ע סי' יז סי"ג).

ב) בעולם הרחב אין שום מושג או קשר בין אוטיסטים לדברי נבואה והגדת עתידות, אלא האוטיסטים עוסקים בתחומים שונים כל אחד בתחומי הענין שלו, ולא נתנה קדושה מיוחדת לאוטיסטים.

ג) פעמים שהדברים הנמסרים בשם האוטיסטים אינם עולים בקנה אחד עם ההלכה המסורה והנאמנה.

ד) הרושם שנוצר לי הקטן הוא שהשיטה שבה מתקשרים עם אותם האוטיסטים כיום אינה מוכרת ומוכחת ואפי' להיפך, ואם תאמר שהיא שיטה אמיתית א"כ מה ההבדל ביניהם לבין כל אחד פגוע שמתקשר ושומע ומדבר מה שחושב על פי סביבתו, וממילא חוזרת השאלה במה הדיבור שלהם עדיף על כל דיבור של כל שוטה.

ה) שמעתי בשם הגרח"ק שאמר על אותם האוטיסטים שהם אומרים מה שהם שומעים בבית, ודברי פי חכם חן, שהרי בשלהי סוכה דף נו ע"ב אמרי' שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימיה, וזהו אפי' שניתנה נבואה לקטנים מכל מקום אין תולים כל דבר שאמר הקטן בנבואה, אלא או דאבוה או דאימיה, כל עוד שלא התברר אחרת, וכך הוא גם אצל השוטים בלא חילוק.

קרא פחות

הנוהגים להקל במצלמות לגבי חלב גוי בודאי שיכולים להקל בזה, וגם המחמירים במצלמות מעיקר הדין יכולים להקל בזה, ומצינו מי שהקפיד בזה ואולי הוא ממידת חסידות.

מקורות: יעוי’ ברמ”א סי’ קטו ס”א לגבי גוי שחלב בפני קטן ישראל דמבואר שם שהקטן נאמן, והיינו מבן ט’ שנים כמבואר שם בד”מ וש”ך וט”ז בשם הארוך.

אולם הנידון העיקרי ברמ”א שם הוא באופן שהגוי חולב בבית ישראל והנידון מה הגדר של מירתת בזה, דלענין זה מועיל מירתת מן הקטן כיון שהקטן עלול לגלות מעשהו, וכמו שמצינו גדרים דומים לזה בדיני ייחוד, אבל באופן שאין מירתת, כגון במקרה של השאלה שלך שהגוי חולב במחלבה פרטית שלו ונתן מעצמו חלב לקטן, בזה כבר נכנסים לנידון של נאמנות בקטן.

ויעוי’ בש”ך סי’ קיח סקל”ג דגדר מירתת הוא תקיף מגדר נאמנות שמירתת מועיל בקטן אפי’ בדאורייתא אע”פ שקטן אין לקטן נאמנות בדאורייתא חוץ מעדות אשה.

ויעוי’ בפתחי תשובה סק”ב בסוגריים, שהביא בשם החכמת אדם כלל סז ס”ד שכתב דנראה לו אפילו אין הגוי יודע שאסור לישראל ולא שייך מירתת מ”מ נאמן דאין בו חשש אלא מדרבנן שמא יחליף ובדרבנן קטן נאמן ואמרו בשם הגמו”ה יאסקי ז”ל שלא סמך על קטן וצ”ע עכ”ל החכ”א, וסיים הפתחי תשובה דיש לתלותו בנידון האם חלב גוי נאסר בדבר שבמנין.

ובס”ק שאחר זה הביא פלוגתת האחרונים דלהרדב”ז ח”ד סי’ אלף קמז ופר”ח סי’ הנ”ל סק”ו אין דין חלב גוי כדין דבר שבמנין, ואילו להחת”ס יו”ד סי’ קז החלב נאסר במנין כיין נסך ועכ”פ לבני אשכנז אסור מדינא וקרוב כנדר דאורייתא עכ”ד, והיינו שהבין המגיה בפתחי תשובה (ויש ראיה שיתכן שיש מן הסוגריים שהם ממוה”ר איסרלן מוילנא בעל תוספת ירושלים) שלפ”ד החת”ס שהוא דבר שבמנין ההגדרה של קטן שרואה אינו כדין ישראל רואה שלא חלה הגזירה אלא שחלה הגזירה ויש כאן בירור חיצוני שהחלב כשר, ולכן אע”ג דבדרבנן סומכים על קטן כמבואר ברמ”א סי’ קכז סוף ס”ג באופן שלא אתחזק איסורא, מ”מ אין כאן בירור שאין איסור דרבנן משום שהאיסור דרבנן כבר חל, והוא כעין נידון מחלוקת הפוסקים לגבי מצלמות היום.

ונמצא שלפ”ד המגיה בפתחי תשובה המחמירים לאכול מוצרי חלב כיום רק מכשרויות כגון הבד”ץ עדה”ח ובד”ץ בני ברק שמקפידים שלא להסתמך רק על מצלמות, יצטרכו להחמיר גם במקרה של השאלה שלך, אבל המקילים לאכול מכשרויות שסומכים על מצלמות יתירו גם באופן שלך, דחלב גוי לא חשיב אתחזק איסורא כלל לענין להחזיקו כחלב טמא.

אולם קביעתו זו של מגיה הפת”ש תמוהה מאוד, דהרי זה כבר מבואר בהרמ”א ופוסקים שבאופן של מירתת קטן נאמן כמו גדול, וא”כ בפני קטן אין גזירת חלב גוים כמו בפני גדול, א”כ מחמת מאי ניחוש לה, אם מחמת דבניד”ד הגוי אינו מירתת, ומחמת כן חשיב כחלבו שלא בפני ישראל, א”כ גם באופן שיש שם ישראל גדול לא יועיל, וצד כזה לא עלה על דעת הפוסקים והח”א כלל ואפי’ הפת”ש גופיה לא היה לו צד כזה, וא”כ הדרא קושי’ למה בשומר גדול אינו בכלל הגזירה ובשומר קטן חשיב רק בירור.

לכך יתכן לומר דהקפדת החכם הנ”ל הוא לעצמו כדי להתרחק מכל חשש איסור, ושמא מיירי שם בקטן שלא הי’ חריף כ”כ, יעוי’ בל’ הרמ”א הנ”ל לגבי עדות קטן, אבל א”א ליישב כן, דחזי מאן גברא רבה דמסהיד אבתריה הוא החכמת אדם.

יכול לצאת מידי השאלה ע”י שישאל ב’ רופאים נוספים ויעשו על פיהם.

מקורות: הדין כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד נחלקו הפוסקים בכמה מקומות אם אומרים דין זה, כגון בעדות פסולי עדות ובנאמנות שחוץ לב”ד, ובעדות של איסורין ובעדות שנאמן מדין שבידו, וי”א שבכל מקום אומרים, ואפי’ בנכרי המשיח לפי תומו נחלקו האחרונים אם אומרים בזה כיון שהגיד וכו’.

ועי’ בהרחבה באנציקלופדיה התלמודית כח בערך כיון שהגיד, שהביאו את כל דברי הפוסקים בזה.

ואע”פ שעיקר הדעה להלכה שהדין של כיון שהגיד לא נאמר בעדות חוץ לב”ד, כדמשמע במתני’ דמס’ שבועות (אע”פ ששם מיירי בעדות שאין נאמן בה מחוץ לב”ד) וכמ”ש בשו”ע אה”ע סי’ יז ס”כ, וכמ”ש כמה ראשונים ושכן מוכח מתוספתא כמ”ש בביאור הגר”א שם, מ”מ מאחר שיש בזה פלוגתא כמ”ש שם בראש פינה בשם תשובות האחרונים מכיון שהנידון כאן במקום פקו”נ ואפשר להחמיר כמבואר בדברינו הפתרון לזה להלן, הלכך לא נימא שאין ענין להחמיר.

ועכ”פ יש כאן סברא שכיון שהאדם אינו אחראי בדיבוריו שבודאי משקר באחד מהם, א”כ קשה להאמינו ולסמוך עליו, ועל אף שאינו עיקר סברת כיון שהגיד, שהרי סברא זו היא בד”כ סיבה להאמין לדבריו הראשונים משא”כ סברא זו שמשמעותה היא לומר שא”א להסתמך עליו.

מ”מ מאחר דבדיני נפשות עסקי’ והרופא ניכר שאינו אחראי, ואף שיש מקום להתיישב ולפלפל בסוגיות ולדון אם קי”ל כיון שהגיד בעניינים שונים, כגון בהמבואר בשו”ע על עדות קידושי בתו, וכן יש לדון דבגמ’ ביומא קרי להכרעת רופא אומדנא, ולענין אומדנא מבואר בפוסקים שאין בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד (עי’ כסף הקדשים קג ג ושו”ת בית אפרים אה”ע קכג), וכאן בניד”ד אפשר שאינו אומדנא אלא דין מסל”ת או דין אומן לא מרע אומנותיה, וכן יש לדון מצד שמתרץ דיבורו שאומר שמתחילה לא בדק כ”כ עי’ ב”מ כח ע”ב וטור וב”י חו”מ סי’ כח, וכן יש לדון מצד דאמרי’ לא סליק ליה חושבנא עד השתא כיון דלא בדק שפיר, עי’ סנהדרין יב ע”ב, וגם יש לטעון טענה דרגלים לדבר שבזה לא אמרי’ כיון שהגיד וכו’ כמ”ש בתשובות מיימוני אישות ג, וגם יש בזה קצת אמתלא במה שטעה מתחילה מכיון שכך רגיל לומר שיש דופק וכבר כמעט רחושי מרחשן שפוותיה [עי’ מגילה כז ע”ב] ובאמתלא אמרי’ שחוזר ומגיד [עי’ חו”מ כט] עכ”פ אם מתרץ דיבורו.

מ”מ בניד”ד שהוא פקו”נ ואפשר לברר בקל, לכך ראוי לחשוש לדעות ולשיטות שונות ומפני שאנו מדמין נעשה מעשה [גיטין יט], ולכך יש לשאול ב’ רופאים אחרים, ובפקו”נ אזלי’ בתר שני רופאים כנגד רופא אחד כמבואר באו”ח סי’ תריח ס”ג אפי’ לומר שאין צריך לאכול, (אף שיש לחלק בין אומדנא לבין עדות, וכאן יש לטעון שאינו אומדנא, מ”מ גם אם נדמה לנאמנות עד אחד אבל גם בעד אחד פסול שני פסולין נאמנים כנגדו כמבואר בכמה דוכתי בסוטה וביבמות, וא”כ באופן שישאל ב’ רופאים ממ”נ אפשר לסמוך עליהם).

וכן שאלתי להגר”ע פריד באופן ששאלו בינתיים עוד ג’ רופאים ואמרו שאין דופק אם סגי להסתמך ע”ז והורה שאפשר עכ”ד.

ואם א”א לשאול רופאים אחרים והוא שעת דחק גדול אם ניכרין דברי אמת לכאורה יש לסמוך על דבריו האחרונים עכ”פ באופן שמתרץ דיבוריה קמא באמתלא כנ”ל למה טעה.