ספרים

בית/ספרים/עמוד 4
ו׳ בכסלו תשפ״דב:
האם מותר לצייר ציורי צדיקים והאבות הקדושים

אם לבו נוקפו יכתוב גילוי דעת שאין הכונה לצייר צורת האבות אלא לעשות ציור משל בלבד לקרב הדברים אל השכל [עי’ הקדמת מו”נ] ודי ...קרא עוד

אם לבו נוקפו יכתוב גילוי דעת שאין הכונה לצייר צורת האבות אלא לעשות ציור משל בלבד לקרב הדברים אל השכל [עי’ הקדמת מו”נ] ודי בזה.

מקורות: בהרבה דורות נדפסו בספרים ציורי האבות הקדושים אם כי אין להביא ראיה ממדפיסי ספרים כידוע וגם ממדפיסי ספרי גדולי הדורות בשעתם, דלאו מר בר רב אשי חתים עלה, אבל בנידון זה באמת נראה באופן עקבי שלא נהגו להקפיד כ”כ במשך הדורות על זה, אם כי יש שערערו על מנהג זה, ועי’ בספר משנה הלכות חי”ט קיז שכתב סמך למנהג זה מתרגום שני אסתר וכתב להליץ עליו, ובכל גוני יש לציין שאין כאן גדר איסור מן הדין לכאורה, ולענ”ד באופן שאומר גילוי דעת שאין כאן כוונה לצייר האבות אלא משל בעלמא לית לן בית מיחוש כלל, ויפה עשו בעוז והדר שהביאו באריכות כל דברי הזוהר בענין הסיפורין דאורייתא בתחילת התמונות שעשו.

ובמשנ”ה הנ”ל הביא לדוגמא את דעת החולקין לדברי החת”ס ח”ו סי’ ו’ ועיינתי בפנים וראיתי דעיקר הנידון שם מצד צורת צלם מדין לא תעשון איתי, ואדרבה צידד שם בתוך הצדדים דבמשה ואהרן קצת קיל יותר מסתם צלם כיון דמוכחא מילתא שלא נעשו לע”ז, עי”ש מה שכתב בכ”ז, ועי”ש מה שדן לענין אם יועיל פחסה וקטיעת חוטם וכ’ שם לצדד דכיון שהוא בארה”ק יש חשש נתיצה עי”ש בכל הצדדים, וא”כ בניד”ד שכל התמונה היא רק במחשב ואין בולט כלל, וכבר במחשב יש שהקילו בדיני צלמים ואיני נכנס לנידון זה כאן.

והרי בודאי לא שייך לדון על פחיסה ועל קטיעה אם טענתו מצד שאסור לנו לצייר האבות.

ומילתא אגב אורחא יש לציין דמלבד החת”ס דנו בזה השד”ח ועוד ספרי שו”ת שראיתי דרך לימודי וממה שכמה ספרי שו”ת לא דנו להימין ולהשמאיל אלא לענין איסור לא תעשון איתי משמע שלא ראו פגם בעצם ציור משה ואהרן.

ולענין מה שמצייר על ידי מכונה כמו שכתב כת”ר בשאלתו ודאי שהדבר קל יותר באופן זה, משום דאחרים עשו לו הוא קולא בציורים בדינים אחרים, ומיהו החזו”א החמיר טובא במכונה בין לחומרא ובין לקולא ולמד כן מדברי חרישה דהרמב”ן, וגם הציורים הנעשים על ידי מכונה (AI) בזמנינו אף דלא דמיא למכשיר רגיל שהפקודות ישירות וברורות ולא לחרישה רגילה שיש בבהמה קצת דעתא קלישתא לעשות מה שהוא עושה בה אבל אתיא מבינייהו.

אחר כל זה מצאתי (במאמר שהתפרסם על ידי דרשו בנושא, ומכאן ועד סוף התשובה הוא משם) שבספר ‘אוצר פלאות התורה’ (כי תשא עמוד תתל״ט) הובא ששאל את הגרח”ק בענין מה שמצינו בספרים ישנים ועתיקים שמצויר על שער הספר (שער בלאט) ציורים של משה רבינו ואהרן הכהן, ולפעמים יש ציורים של האבות הקדושים והנביאים, האם יש בזה זלזול בכבוד האבות והנביאים הקדושים מחמת שהציורים הם בדויים ושקריים, או דלמא אין בזה חשש זלזול.

והשיב בכתב בזה הלשון: ‘זה רק משל ואין חשש’, עכ”ל.

והובא שם עוד (בשם גליון דברי שיח) שפ”א הובא לפני הגרח”ק ספר עם תמונות בסוף, ואמר ע”כ הגרח”ק שלפני שנים רבות הוא ראה תנ״ך בהוצאת דפוס ישן, ובשער הספר יש ציור של משה רבינו ואחיו אהרן הכהן.

.

.

וכן של שמואל הנביא (והוסיף כי אחד המדפיסים שהיה עם הארץ צייר שני שמואל: שמואל א’ ושמואל ב’.

.

.

) והוסיף כי גם בביתו יש ספר עם ציור עתיק דומה.

ואמר רבינו: האמת היא שאף אחד – בוודאי לא הצייר – יודעים בבירור כיצד היה מראה פניהם של חכמי הדורות הקודמים (ויתכן שכוונתו שזה פשוט שלא מתיימרים לומר כן, וממילא אין בזה חשש, עמ”ס), אכן, אין שום איסור לצייר אותם אם הדבר מסייע ללומדים.

אלא שצריך לזכור שזה לא מראיהם האמיתי.

כיוצא בזה אמר, כי נשאל פעם אם יש חסרון במה שהוציאו משניות מצוירות כדי להקל על הלומד, בפרט כשיש נושאים קשים של כלאים או אהלות שהציורים מאוד מקלים על הלומד, והשיב שבוודאי אין שום איסור ואדרבה, יש בזה מצוה של זיכוי הרבים.

והזכיר כי כבר בגמרות וילנא שלנו יש בהרבה מקומות ציורים בגליון הגמרא, והראשון שבהם בעירובין דף כ, ע”ב.

אולם בספר דבר שמואל חולק ע”ז, וגם לדבריו יתכן שאם מציין להדיא שהוא משל בלבד להמחשה ואינו בא להראות המציאות אין בזה חשש כ”כ.

קרא פחות
התורהמשהמשנהספרים
כ״ט במרחשוון תשפ״דב:
האם הגון הדבר לשוחח עם בינה מלאכותית מבחינה השקפתית והלכתית

זה פשיטא שלדבר עמו בענייני דעה ומוסר ודת וכדומה אין לעשות כן, מאחר והערכים שלו אינם תואמים את ערכי התורה, וכן כל מי שעלול להיגרר לשאול אותו שאלות שלא כדין ושלא לצורך ולבזבז זמנו או לעורר התמכרות ...קרא עוד

זה פשיטא שלדבר עמו בענייני דעה ומוסר ודת וכדומה אין לעשות כן, מאחר והערכים שלו אינם תואמים את ערכי התורה, וכן כל מי שעלול להיגרר לשאול אותו שאלות שלא כדין ושלא לצורך ולבזבז זמנו או לעורר התמכרות אין לו להשתמש בתוכנה הזו, ולענין האם יש היתר לשאול אותו שאלות במקום הצורך, יש לדון בזה ובגדריו, שעדיין לא נתבררו הדברים בבי מדרשא כל הצורך, וכל אחד ישאל לרבותיו.

מקורות: על מנת שנוכל להבין נכון את הבעיות של הבינה המלאכותית חשוב שנהיה מדוייקים ואמיתיים, ולא להגזים בדברים לא לכאן ולא לכאן, גם אם זהו לשם מטרה נעלית.

(ולהלן נתייחס לתוכנה הידועה בתחום זה בגירסא והדגם הרגיל, בלא להיכנס לכל מיני התוכנות והדגמים של התוכנות לשמותיהם, שכל אחד מהם הוא נידון לגופו).

למרות שהתכנים המתקבלים מהתוכנה הם ברובם נכונים ותועלתיים, ולעתים יכולים לחסוך שירותים מסויימים, ולמרות שהחברה מסננת מאוד את התכנים, והסינון של התכנים המתקבלים בו הוא הרבה מעבר לתכנים שאפשר להגיע אליהם באמצעות אינטרנט, ולמרות שלא אמור להימצא בתוכנה זלזול בקדשי ישראל ובשומרי תורה, לפי תקני התוכנה הרשמיים והמעשיים, עם כל זה, אפשר להצביע על שני אבות בעיות שאמורים להגיע עם השימוש בתוכנה זו.

הבעיה המורגשת יותר היא ההתמכרות לזה ואיבוד הזמן, בפרט לאלו שמשתדלים שתורתם תהא אומנותם ומשתדלים שלא להעביר הזמן בפטפוטי סרק, תוכנה זו יכולה להפריע בניצול הזמן ובאיבוד המיקוד בהתקדמות במעלות התורה והיראה.

הבעיה השניה היא ההיכרות עם ערכים המופיעים בתכנים המיוצרים על ידי כאלה שאינם שומרי תורה ומצוות, בנושאים בהם הכרעת התורה ידועה לנו, והתוכנה אומרת אחרת, שכמובן סולם הערכים שלהם שונה מאוד מסולם הערכים של התוה”ק, וכשמתקרבים מידי לשמוע דעות באופן שוטף ורציף, הדבר עלול להקנות מבט והשקפת עולם שאינה של תורה, ובפרט צעירים שהשקפת העולם שלהם עדיין לא עוצבה אלא כעת מתעצבת עם הזמן.

והנה מצד פרטי הדין בזה יש דין של איסור קריאה בספרים החיצונים (סנהדרין צ) והם ספרים שיש בהם דברים כנגד חכמים (רי”ף ורא”ש ויד רמ”ה בסנהדרין ק ע”ב ועוד), ואפילו ספרי ליצנות [שיש בהם איבוד הזמן והמחשבה] אסור לקרוא (גמ’ שם, ועי’ רש”י שבת קמט ע”א ושו”ע הל’ שבת סי’ שח), ומ”מ בן סירא מותר באקראי (נ”י), [וכבר דנו בזה אם הוא היתר רק בספר בן סירא או בכל ספר שאין בו כפירה ואין בו תועלת ויתכן שמי שמרגיש חולשת הנפש מותר באקראי בכל ספר שאין בו תועלת אם צריך לבריאות נפשו, ואמנם השח שיחת חולין עובר בעשה (יומא יט ע”ב ומ”א ומ”ב סי’ קנג), וכן כל ענייני ביטול תורה אסרו בגמ’ ע”ז יח ע”ב עי”ש באריכות, אבל כשיש בזה צורך בריאות הנפש מותר לעתים לומר מילה או שנים וכדאמרי’ בפ”ג דתענית אינשי בדיחי אנן מבדחינן עציבי, וכמו שידוע מהחזו”א על מיעוט שיחה [עי’ אבות פ”ו], ויש שהורו להתיר ניגונים בספה”ע כשצריך לבריאות הנפש, ואמנם בניגונים יש נידון בפני עצמו של שמיעת ניגונים האידנא אחר החורבן בכלי אבל יש בזה גם ענין של ביטול זמן), וספרי חכמת חול של אומות העולם מותר לקרוא כשיש צורך (אג”מ, וכן מוכח בכ”מ ועי’ שו”ע שם בסי’ שח).

ולענייננו לכאורה היוצא מזה כדלהלן, להתכתב עם הבינה המלאכותית בענייני דיעה והשקפה ומוסר אין לעשות כן (והכל לפי הענין), ולהתכתב בענייני חכמת העולם כשיש צורך מותר, ולהתכתב לשם פטפוטי סרק אסור, אם לא שעושה כן באקראי לשם בריאות הנפש שיש להשאיר מקום לדון בזה.

כך היה מקום לומר לכאורה.

אבל יש לדון מצד אם נאמר שהוא דבר הקרוב לאיסור שבזה הורה החזו”א והביאו הגרח”ג ועוד שהוא אסור אפי’ בלא גזירה, ומכח זה כ’ הגר”י בויאר טעם איסור האינטרנט בזמנינו, וכעי”ז הורה השה”ל שאיסור האינטרנט בזמנינו הוא כדין מעבר על פתח יוצאת החוץ [עי’ ע”ז יז], שהוא קרוב לאיסור, (אם כי משמע בגמ’ שם שאינו איסור גמור במקום הצורך עי”ש, אבל עכ”פ ע”פ סברת החזו”א גדר קרוב לאיסור הוא חמור יותר ואסור אפי’ לצורך), א”כ יש לדון בגדר ההיתר להתכתב עם הבינה מלאכותית לצורך, אם אפשר לומר כן אם קרוב לאיסור.

וצריך גדר מהו הגדר של קרוב לאיסור, דהנה לא מצינו שגזרו שאסור לדבר עם הגוי, מלבד ויכוח עם אפיקורוס ישראל דאמרי’ כ”ש דפקר טפי [סנהדרין לח ע”ב], ומאידך ריבוי שיחה עם האישה משמע שאין לעשות כן בפ”ק דאבות, וגם זה לא נתבאר שיש בזה גדר איסור מן הדין, מלבד שהוא דרך פריצות אם מרגיל עצמו בשיחה יתירה בלא צורך פעם אחת או יותר, ומאידך אמרי’ שאסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע [עי’ מגילה כח], ולפעמים אסור הכונה שאינו ראוי כמ”ש הראשונים כעי”ז בכ”מ, ומאידך הזהירו שלא לשוח אפי’ עם ע”ה [סנהדרין נב ע”ב], והנה להכניס ספר מינות לביתו אי’ ברז”ל בכ”מ דאסור [פסיקתא רבתי וקהלת רבה], אלא דשם יש דין שריפה לספר [ועי’ שבת קטז], ומאידך להכניס במחשב אינו ברור הדין, ושמעתי בשם הגרמ”מ קארפ שאם נכנס לו קובץ של ספר כזה במחשב (כגון אם קיבל אוסף גדול של קבצי ספרים שלא סיננו אותם) שאינו פותח אותו אינו עובר עליו איסור, ולכן אי אפשר לדעת הגדר הברור בזה.

ומצד אחד כאן הוא הרבה יותר קל מלדבר עם גוי מכיון שיש כאן סינון לא מתפשר של התוכנה שמגבילה מאוד מלהעביר לנו מה שהגוי אומר בחייו האמיתיים (כגון נקיות הלשון וטהרת המידות ומילין דעזיבה), ועכ”פ מי שמשתמש גם בחסימה של התוכנה עצמה ומלבד זה גם בסינון חשוב מעל התוכנה, ומצד שני הוא יותר חמור מלדבר עם גוי, מכיון שכאן האדם מנווט את עצמו ומשוחח עם עצמו מול תוכנה ואין כאן חסימה עצמית של חוסר נעימות לחטט בכל מיני נושאים ולהיגרר לשיחה ארוכה.

ולכן לו יצוייר ואם נניח שהוחזק הדבר (כמובן רק על מי שמכיר בעצמו שכך הוא) שאין כאן דבר המעורר לעסוק בענייני מוסר ודעות הרי לא יהיה שייך לומר שיש איסור להשתמש בתוכנה זו מעיקר הדין במקום הצורך בענייני חכמות באופן לא קבוע, אא”כ הוא ממכר להשתמש בו שלא לצורך שבזה יש איסור כעין הגמ’ בסנהדרין ק ע”ב הנ”ל, וצריך לדעת האם מכיון שיש אנשים שזה ממכר אותם ממילא כל אחד יהיה אסור, כמו שנקטו הפוסקים לגבי אינטרנט שאינו מסונן.

ואעפ”כ כל הנידון בכאן הוא רק אם התוכנה הנ”ל אכן חסום ומסונן מדברים שאינם ראויים, ואם לא יהיה חסום מדברים אלו באיזו תוכנה או גירסה הדין ישתנה.

לאחרונה נתפרסם פסק הלכה מכמה גדולי עולם וחלקם הם מורי ורבותי שאין להשתמש בתוכנה זו כלל, ולכן השתדלתי שלא לנקוט שום לשון היתר בדבריי, ומסתבר שיעבור זמן עד שייתברר ההיקף של ההשפעה והנזק של הדבר, וכמו שמצינו באינטרנט שמתחילה לא היה ברור ופשוט לכל שהוא דבר שיש להרחיקו, עד שהדבר קיבל כיוון ברור וגישה מוסכמת, וגם בזה אין ביכולת אנשים פשוטים כמוני לצפות מראש מה יהיה ההיקף של הענין, ולכן כל אחד ישאל לרבותיו ויעשה שאלת חכם.

הוספה מלאחר זמן

לאחרונה התברר שהתוכנה אינה חסומה לגמרי משימושים אסורים, וגם הסינונים אינם יכולים לסנן הדברים ככל הצורך, ושהתוכנה מכניסה ומשחילה דעות זרות גם בשאלות סתמיות, ולכן יש לדון בחלק מהדברים בתשובה מחדש.

המשך תשובה לשאלה

לגבי שאלתך האם מותר לבקש מהב”מ ביאורים ותירוצים לקושיות, איני נכנס כאן לנושא אם ראוי להשתמש בבינה המלאכותית, שכבר כתבו בזה כמה מכתבים והראות מגדולי ישראל וכבר דנתי בזה במקומו, אבל אדם שבכל מקרה משתמש בבינה המלאכותית ורק רוצה בין היתר להשתמש גם לבקש סברות ורעיונות לביאורים ותירוצים, צריך לבדוק המציאות בזה דאם נניח שאכן הצליחו לתכנת אותו שכשמדברים איתו בדברים אלו אינו מערב דעות זרות ומדבר כמו שפה של בית מדרש לחלוטין, לכאורה אין בזה יותר גריעות לשאול אותו שאלה כזו יותר משאלה אחרת, רק דבמציאות כיום יש לשים לב שבפועל הוא עלול לגרור לשיחה לדברים שאינם עולים בקנה אחד עם התורה וההלכה, ולעתים כבר בתחילת דבריו הוא עלול לצטט דברים כאלה, ובפרט למי שזכה לשמור עצמו איני יודע מה ההשפעה של דעות כאלו עליו, וה”ה על כל אחד כמובן ג”כ, וגם שהרבה מהמ”מ שמביא הם אינם נכונים כלל.

קרא פחות
בריאותגויהתורהמדרשמילהספריםעוברשבתתשובה
כ״א במרחשוון תשפ״דב:
ספרים העומדים למכירה שנמצאים בבית האם מותר לטלטלם בשבת

אם מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם כדי שלא יתקלקלו הרי הם מוקצה ואסור לטלטלם בשבת ואם אינו מקפיד עליהם מותר.מקורות: ראה רמ”א ומ”א ומ”ב ומחה”ש שח, א.

אם מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם כדי שלא יתקלקלו הרי הם מוקצה ואסור לטלטלם בשבת ואם אינו מקפיד עליהם מותר.

מקורות: ראה רמ”א ומ”א ומ”ב ומחה”ש שח, א.

קרא פחות
מוקצהספרים
כ״א במרחשוון תשפ״דב:
קניתי גמרא ולאחר שהשתמשתי בו נמצא שהיה פגום מתחילתו, ובכוונתי להחליפו, האם מותר לי בינתיים להמשיך להשתמש בו

להמשיך להשתמש בו בדרך קבע אסור מכיון שאינו שלך, ומבואר בפוסקים שאסור להשתמש אפי’ לצורך מצוה בספרים של אחרים בדרך קבע, וכמו כן אם ימשיך להשתמש בחפץ יש בזה חשש של מחילה וויתור על הטעות של המקח ...קרא עוד

להמשיך להשתמש בו בדרך קבע אסור מכיון שאינו שלך, ומבואר בפוסקים שאסור להשתמש אפי’ לצורך מצוה בספרים של אחרים בדרך קבע, וכמו כן אם ימשיך להשתמש בחפץ יש בזה חשש של מחילה וויתור על הטעות של המקח טעות, אבל להשתמש באקראי באופן שאין כוונתו למחול בזה, יתכן שמותר, כדין שימוש בספר של אחר לצורך מצוה באקראי שהכריעו הפוסקים שמותר, ובזה יש מקום לומר שאינו ויתור על המקח טעות, מכיון שגם אם לא היה של הקונה כלל היה מותר לו להשתמש בו.

ואמנם בספרים העומדים למכירה ודאי יש שמקפידים עליהם שלא ישתמשו בהם, אבל ספר פגום שעומד לגניזה, וכבר השתמשו בו בלאו הכי עד עכשיו, לא מסתבר שמקפידים עליו אם משתמש בו באקראי ובזהירות.

מקורות: לענין שימוש בספרים, עי’ רמ”א או”ח יד ומג”א ומשנ”ב שאסר אפי’ באקראי, וראה ב”מ כט ע”ב, ובדעת נוטה כ’ הגרח”ק דהאידנא מותר באקראי, וכך המנהג הרווח, וכמ”ש בעה”ש באו”ח שם (אף שמעיקר הדין לא סבירא ליה) ובליקוטי מהרי”ח שכך המנהג כיום, ויתכן שכהיום הספרים עמידים יותר בפני שימוש אקראי, ויש שכתבו דגם מחמת שהספרים זולים היום פחות מקפידים עליהם, (ויעוי’ בבהגר”א סי’ קסג ס”ק קה, ועה”ש חו”מ יז לענין ספרים שבבהכנ”ס, אלא שלענייננו אינו שייך).

לענין מי שמשתמש אחר שראה המום במקח שהוא מבטל את טענת המקח טעות, ראה חו”מ רלב, ג.

קרא פחות
גמראידמוצר פגוםמחילהמקח טעותספריםשימוש במוצר פגום
כ״א במרחשוון תשפ״דב:
האם מותר להניח ספרי קודש על מדרגה או איצטבת אבן גבוהה מן הקרקע ומחוברת לקרקע

אם הולכים ע”ג המדרגה הזו אין מועיל מה שהיא גבוהה מן הקרקע ואסור, ולכן גם על מדרגות ארון הקודש אסור להניח, אך אם אין הולכים עליה, כגון אדן החלון שהוא למעשה ג”כ מחובר לקרקע ואינו משמש להליכה, ...קרא עוד

אם הולכים ע”ג המדרגה הזו אין מועיל מה שהיא גבוהה מן הקרקע ואסור, ולכן גם על מדרגות ארון הקודש אסור להניח, אך אם אין הולכים עליה, כגון אדן החלון שהוא למעשה ג”כ מחובר לקרקע ואינו משמש להליכה, מותר.

מקורות: ראה יו”ד רפב, ז, ובבהגר”א יט.

קרא פחות
ארון קודשכתבי הקודשמדרגותספריםתשמישי קדושה
ט״ז במרחשוון תשפ״דב:

יש לפנות לחברא קדישא על מנת לנהוג כקבלת הגאונים לעשות מילה לפני הקבורה להסיר חרפתו, ועושין קריאת שם לזכר שיזכה לתהח”מ. ואין אומרים נוסח צידוק הדין וקדיש ואין מספידין. ואין עושין תנחומי אבלים ועמידה בשורה. ומנהג ...קרא עוד

יש לפנות לחברא קדישא על מנת לנהוג כקבלת הגאונים לעשות מילה לפני הקבורה להסיר חרפתו, ועושין קריאת שם לזכר שיזכה לתהח”מ.

ואין אומרים נוסח צידוק הדין וקדיש ואין מספידין.

ואין עושין תנחומי אבלים ועמידה בשורה.

ומנהג ירושלים שאין מגלים את מקום הקבורה למשפחה.

וכן נוהגים שלא לעשות לו הזכרת נשמה.

מקורות: קבלת הגאונים וכו’ או”ח תקכו י, יו”ד רסג ה ועה”ש שם אות יז, וצידוק הדין והספד יו”ד שדמ ד.

מש”כ על תנחומי אבלים יו”ד שנג ד.

ועוד מנהגי קבורה בנפל עי’ בגשר החיים דף קיז ובשאר ספרים וראה עוד מאמר נרחב (בעיקר על מנהגים בקטן) מבעל נטעי גבריאל באור ישראל כד.

קרא פחות
מילהנשמהספרים
י״א באייר תשפ״ב

אי' בחגיגה ה' א', ר"י כי הוי מטי להאי קרא בכי, והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות (דברים לא, כא), עבד שרבו ממציא לו רעות רבות וצרות תקנה יש לו. וקשה שהרעות באות רק מהסתרה, כמ"ש לעיל פס' ...קרא עוד

אי' בחגיגה ה' א', ר"י כי הוי מטי להאי קרא בכי, והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות (דברים לא, כא), עבד שרבו ממציא לו רעות רבות וצרות תקנה יש לו.

וקשה שהרעות באות רק מהסתרה, כמ"ש לעיל פס' יז, והסתרתי פני מהם והיה לאכול, וכ"כ באיכה ג לח, מפי עליון לא תצא הרעות.

עוצ"ע מ"ט לא נזכר זה אלעיל מינה אוהסתרתי כו' ומצאוהו רעות רבות וצרות.

תשובה - ראשית כל יש לידע כי מה שאנו רגילין לומר כן תמיד כי כל הרעות באין רק ע"י ההסתרה בבירור אינו כך, וכל המכות הכתובין בתורה נאמר בהן לשון של הבאת הדבר מאת ה', והדבר ידוע שאין שום דבר בעולם יכול להתקיים רגע ללא חיות תמידית מהקב"ה, וגם המכות שקבלנו בכל הדורות היה ניתן לראות ממש השגחה פרטית בכל המהלך, הן לטוב להצלה פורתא והן למוטב רח"ל.

וכן אמר דוד לאבישי על שמעי בן גירא, 'ה' אמר לו קלל', ר"ל שכל יכולתו לקללני הוא רק משום שמן השמים כך נגזר עלי.

ואף אצל שונאי ישראל מצינו שידעו כל זה, וכמו שאמר רבשקה המבלעדי ה' וגו' (בתמיה) ה' אמר אלי וגו', וכן אמר נבוזראדן ויבוא ויעש כאשר דיבר כי חטאתם וגו'.

ובמסכת חולין דף ז ע"ב ואמר ר' חנינא אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה שנאמר מה' מצעדי גבר כוננו ואדם מה יבין דרכו.

וכתב שם במאירי: מיסודי התורה הוא להיות האדם מתבונן (האדם) ומכיר שכל מה שיארע לו מאיזה מין של צרה הכל במשפט מצד עונש משפטי ישרו יתברך והוא שאמרו אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה ויבא מזה שיפשפש במעשיו וישוב מדרכיו הרעים.

ובתוס' מסכת נדה דף טז ע"ב, והתם מיירי במאורעות כגון חלאים ופורעניות דהכל נגזר עליו ואינו יכול ליזהר כדאמר בחולין (דף ז:) אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה חוץ מצינים ופחים שיכול לשמור עצמו.

ובקה"ר בפרק י: אם ישך הנחש וגו' - א"ר אבא בר כהנא, מאי דכתיב אם ישך הנחש בלא לחש - לעולם אין הנחש נושך אלא א"כ נלחש לו מלמעלה, ואין הארי טורף אלא א"כ נלחש לו מלמעלה, ואין המלכות מתגרה בבני אדם אלא א"כ נלחש לה מלמעלה.

וכן בהא דכתיב בריש יחזקאל א' ד' וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונגה לו סביב ומתוכה כעין החשמל מתוך האש וגו' וגרסי' בחגיגה י"ג ב' להיכן אזל אמר רב יהודה אמר רב שהלך לכבוש את כל העולם כולו תחת נבוכדנצר הרשע וכל כך למה שלא יאמרו אומות העולם ביד אומה שפלה מסר הקדוש ברוך הוא את בניו אמר הקדוש ברוך הוא מי גרם לי שאהיה שמש לעובדי פסילים עונותיהן של ישראל הן גרמו לי, שהיה צריך להעביר המרכבה לשם, דכ"מ שגלו ישראל שכינה גלתה עמהם כמ"ש למענכם שלחתי בבלה כדגרסי' במסכת מגילה כ"ט א', תניא רבי שמעון בן יוחי אומר בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא שבכל מקום שגלו שכינה עמהן גלו למצרים שכינה עמהן שנאמר הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים וגו' גלו לבבל שכינה עמהן שנאמר למענכם שלחתי בבלה ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך והשיב לא נאמר אלא ושב מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהן מבין הגליות ע"כ [ועיין ר"ה ל"א].

והנה כששבו ישראל ממצרים כביכול שב הקב"ה עמהם עם מרכבת הקדושה, וז"ש זה אלי ואנוהו שראתה שפחה על הים מה שלא ראו יחזקאל וישעיה (כדאי' במדר"י בפסוק זה).

ומבואר מכ"ז שחס לומר שהכל נעשה ממילא ובודאי הכל מאתו יתברך, וע"ע בפי' הגר"א ריש אסתר מה שהביא המשל על בן המלך שנתנכר לו אביו.

ומעתה לא קשיא מידי.

והנה ידוע מ"ש האור החיים וכ"ה בזוהר דבכל מידי דשייך בחירה העונש יהיה תלוי ברצון השליח המעניש, והנה הדבר אינו כפשוטו וכמשמעותו ממש, ועיין בחי' אילת השחר מ"ש מרן הגראי"ל שטינמן שליט"א ע"ז, ועיין גם במטפחת ספרים להיעב"ץ זצ"ל מ"ש ע"ז, אכן אם לזה היתה כונת השואל נ"י א"כ מצינו לתרץ שפיר, דהך קרא דועזבתים והיה לאכול מיירי על אכילה שע"י האומות ולזה מהני הסתרה משא"כ התם דמיירי בזיבורא ועקרבא כדאי' בפ"ק דחגיגה ה' א' ע"ש ברש"י, ולכך לא נזכר שבכה ר"י עד פס' דבכאן שרבו ממציא לו צרות רבות ורעות וע"ז בכי, משא"כ קרא קמא דמיירי שבא הדבר ע"י הסתרה, וא"כ ע"כ לא מיירי אזיבורא ועקרבא דכיון שהם בעלי בחירה א"כ אין שייך שיבואו ע"י הסתרה, ומה דבכי טפי הכא מדעיל לאו דוקא משום דהכא מיירי גבי דזיבורא ועקרבא דחמירי טפי, אלא דמה שהרב ממציא אין תקנה לינצל מזה.

והנה הגם שהבאתי דברי הזהר כפשטן הנה באמת הרבה יש להסתייג מפשט הדבר שאינו כפשטו כלל וכמ"ש, וכן החוה"ל פעמים רבות כתב שא"א שאדם ירע לחבירו כלום בלתי גזירת הקב"ה, וז"ל הערוך השולחן אבן העזר סימן קמד: ולכן נ"ל דכוונה אחרת לוטה בדבריהם דבאמת זה שאנו אומרים הפרש בין בידי אדם לבידי שמים אין הכוונה כפשוטו דוודאי כל המקרים הבאים על האדם הכל הוא בהשגחה אלקית וכמאמרם ז"ל אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה [חולין ז' ב] ומקרא מפורש הוא מד' מצעדי גבר כוננו אלא הכוונה דבידי אדם מקרי דבר המורגל שרגיל לבא ואין הדבר ניכר שמן השמים הוא כמו חולי ומעבורת וכיוצא בהם ובידי שמים מקרי דבר הניכר לכל שמן השמים הוא כמו אכלו ארי נשכו נחש וכיוצא בזה וזהו ג"כ החילוק בין שכיח ולא שכיח ובין לא שכיח כלל ע"כ.

והנה מה שמקובל לומר שאין הפורענות באה אלא מהסתרה יש לזה ג"כ מקורות רבים ונאמנים, אכן זה יותר ויותר אינו כפשוטו כלל, ולמאי דאמרי' הכי אביא פי' א' מן הקדמונים שעמד בזה, וז"ל רבינו מתתיה היצהרי { רבי מתתיה ב"ר משה היצהרי מחכמי ספרד.

כתב מספר חיבורים בהלכה ובפרשנות, מהם נדפסו רק פירושיו למזמור קי"ט בתהילים ולמסכת אבות.

}על אבות פרק ד, אמרו ז"ל שם (חגיגה שם) והיה כי תמצאנה אותו (צרות רבות ורעות) [רעות רבות וצרות] (דברים לא, כא), עבד שרבו ממציא לו רעות רבות וצרות תקנה יש לו.

ונראה לי שדקדקו זה ממה שקדם וחרה אפי בו ועזבתי(ו)[ם] (שם שם, יז) וגו' ומצאוהו [רעות] צרות [ו]רבות וגו', כלומר אני מודיען שכיון שיחרה אפי שימצאוהו הצרות, שהם ידעו כוונתו ויהיו מזומנים ויהיו כאלו המציאם.

וכוונת כל זה לומר, שסגולת כל מצוה וכל עבירה המצווים מאתו ית' שלא ישובו ריקם ענשם ושכרם, אם מטבעם, אם מצד היותם מורדים במצוה, או מקיימים מצוותיו ונכנעים אליו.

קרא פחות
אבן העזרהתורהמשהנדהספריםתניאתשובה
י״א באייר תשפ״בב:

משה"ק ע"ד המ"א או"ח סי' רכ"ג סק"ה שכתב שאין מברכין על ספרים שהחינו, מדברי הר"מ פי"א מהל' ברכת ה"ט שמברכין זמן על תפילין חדשים ול"א מצות לאו ליהנות נתנו. תשובה - נראה לחלק דבספרים שיך מצוה בעצם הקניה מצות כתיבת ס"ת ...קרא עוד

משה"ק ע"ד המ"א או"ח סי' רכ"ג סק"ה שכתב שאין מברכין על ספרים שהחינו, מדברי הר"מ פי"א מהל' ברכת ה"ט שמברכין זמן על תפילין חדשים ול"א מצות לאו ליהנות נתנו.

תשובה - נראה לחלק דבספרים שיך מצוה בעצם הקניה מצות כתיבת ס"ת לדעת הרא"ש, משא"כ תפילין שהקניה היא הכשר מצוה לכו"ע.

עוד י"ל דהנה אשכחנא מחלוקת לכאורה בין הר"מ להרא"ש אי אמרי' מצוה בו יותר מבשלוחו גם בהכשר מצוה, דאע"ג דגבי קידושין אמרי' הכי (בקידושין מ"א א'), מ"מ נחלקו הר"מ (בסה"מ רי"ג ופ"א מהל' אישות ה"ב) והרא"ש (כתובות ז' ב') אי קידושין מצוה או הכשר מצוה, והרא"ש לשיטתו אפה מצות בעצמו משום מצוה בו, כדאי' בשו"ע או"ח סי' ת"ס ס"ב, אע"פ שאפיית מצות לכו"ע הכשר מצוה הוא.

והר"מ לשיטתו ס"ל (הל' שבת פ"ל ה"ו) דהכנה לשבת הו"ל מצוה ולא הכש"מ, כיון דבגמ' שם נזכר שיש מצוה בו גבי הכנה לשבת - ואפשר שזהו מחלוקת יותר שורשית בגדר הכשר מצוה, דלהרא"ש הו"ל כמצוה ממש ולהר"מ לא.

ולפ"ז אפשר דגם גבי מצות ליהנות נתנו להרא"ש זהו בהכשר מצוה ג"כ משא"כ להר"מ, ואנן הוא דחיישי' בזה לדעת הרא"ש שלא לברך שהחינו על הכשר מצוה, משא"כ הר"מ גופיה ס"ל דמברכין כיון שאינו המצוה.

מ"מ אפשר דיש ליישב מחומר הקושיא כיון דהמ"ב גופיה בסי' כ"ב פסק דלא כהרמב"ם, ובסי' רכ"ג גופי' הביא לגבי ספרים שיש בזה מחלוקת וא"כ י"ל דהר"מ ס"ל דאה"נ גבי ספרים ג"כ מברך, ומאן דפטר בספרים ס"ל בתפילין להלכה דפטור ג"כ.

ומשה"ק מדברי ט"ז על המג"א, דבט"ז (יו"ד רכ"א מ"ג) כתב דכיון דבת"ת שמח בלימודו אסור ללמוד מס' מודר הנאה, לכאורה אין המג"א מחוייב לטעמי' דהט"ז, וכן ראיתי בספר א' (מילואים מ"ב דרשו עמ' 54) שכבר העלה כך מדנפשיה דהמ"א לא ס"ל מדברי הט"ז.

קרא פחות
הכנהמשהספריםקידושיןשבתתפיליןתשובה
ט׳ באייר תשפ״ב

א) בשאלה הראשונה לענין עיכוב כוונת פסוק פותח את ידיך אם די בעיקר הענין, יש לציין גם להכוונה בברכת אבות בשמו"ע שנחלקו בזה פוסקי זמנינו אם כל כוונת התיבות מעכב.   ב) ושמעתי עוד לשאול אם בעשרת ימי תשובה שמוסיפים בו זכרנו ...קרא עוד

א) בשאלה הראשונה לענין עיכוב כוונת פסוק פותח את ידיך אם די בעיקר הענין, יש לציין גם להכוונה בברכת אבות בשמו"ע שנחלקו בזה פוסקי זמנינו אם כל כוונת התיבות מעכב.

 

ב) ושמעתי עוד לשאול אם בעשרת ימי תשובה שמוסיפים בו זכרנו לחיים אם לא כיון בתיבות אלו מה הדין, כיון דהרי כל אמירתו אינו מעכב, או דלמא כיון דמ"מ עתה אמרו ונעשה חלק אחד מהברכה צריך כוונה לעיכובא, ושאלה זו מצויה בכל הדברים שצריך שיעור והוסיף על זה אם גם ההוספה צריך כל דיניו, וכגון בציצית ותפילין עיין בה"ל סימן ל"ג, ומ"מ כאן נראה שאינו מעכב דבאמת בברכת מגן אבות ליכא בקשה דהרי אין מבקשים בג' ברכות ראשונות, ואע"פ שלצורך רבים מותר מ"מ אין כאן בקשה, ולכן לתיבות זכרינו אין בברכה זו שייכות ללפניה ולאחריה, והוי כדבר בפני עצמו כמו פיוטים בחזרת הש"ץ ואין כוונתה מעכב.

 

ג) מה שהביא השואל מספר אשרי איש שבן ספרד הנמצא ביום ב' של ר"ה אצל אשכנזים יש לענות אמן על ברכת שהחיינו, יש להוסיף דדעת יביע אומר הוא שלא לענות בכל ברכה שסבירא להו שלא לברך, ובבה"ל סוף סימן רט"ו כתב דעל ברכה שהוא לפי איזה דיעה שלא הודחה לגמרי יש רשות לענות ולא חיוב, ומ"מ נראה דאם אינו דיעה יחידאה אלא דעת הרבה פוסקים ושכן נוהגים הרבה מכלל ישראל א"כ אינו רק רשות.

 

ד) הג"ר אלישע חן שליט"א הביא משו"ת משנה הלכות לומר שתלמיד טועה כתב בשו"ת אגרות משה לערער על ספר ציוני, ולומר דבר כזה הוא קל מאוד, וקשה לאמרו על ספר שחיברו אחד מימינו כי הרי עדיין יכולים לברר מהעורך התשובות וכדומה, ובודאי לא נעלם מהאגרות משה דברי הפוסקים שהביאו מהציוני וכגון סימן ה' וכו', אלא יש לידע שלפני כמאה וחמישים שנה היו בני אדם שרצו להתפרנס ולכן חיברו מעצמם ספרים על שם הראשונים, ומקודם בדקו בכל הפוסקים את מאמרו של אותו ראשון כדי להכניסו בספרו ולהוכיח אח"כ שזהו אמת שהרי מביא מה שהובא בשמו, וסימן לדבר ירושלמי קדשים, ולכן כתב האגרות לערער על הספר שנדפס אצלנו, ויש לברר אם עדיין נשאר הכת"י של ספר ציוני בימינו וכדומה.

 

דוד אריה שלזינגר

מח"ס "ארץ דשא" על מ"ב

***

תשובה

בע"ה

‏יום ראשון ז' תשרי תשע"ז

לכבוד הג"ר דוד אריה שלזינגר שליט"א, בעמח"ס נאות דשא על המשנ"ב

שלום רב וכט"ס

ראשית כל יישכ"ג על ההערות המחכימות אשר שולח בקביעות, ונבוא בזה לעיקרי הערותיו:

א) בשאלה הראשונה לענין עיכוב כוונת פסוק פותח את ידיך אם די בעיקר הענין, יש לציין גם להכוונה בברכת אבות בשמו"ע שנחלקו בזה פוסקי זמנינו אם כל כוונת התיבות מעכב.

 

א) אכן נחלקו הפוסקים בברכת אבות, אולם כאן נכנסים לעוד נושא מכיון שיש מקום לומר שבדיעבד אין מעכב התיבות אפילו מאמירה, דאם לא אמר כל התיבות סגי במה שאמר הענין, משא"כ גבי פותח את ידיך דהתקנה היתה שיאמר כל התיבות בשלמות, ואם לא אמר הפסוק לא קיים התקנה, ומאידך י"ל שבשלוש ברכות ראשונות מעכב כל התיבות לעיכובא, משא"כ בפסוק פותח את ידיך שמצד המשמעות אין מעכב אמירת הפסוק כצורתו, דמעיקר הדין היה סגי גם בפסוק נותן לחם לכל בשר [לולי דבעינן להך דא"ב כדלעיל], ואמנם לאחר שתקנו הפסוק א"א לשנותו, אבל קיל מברכת אבות שגם מעיקר הדין א"א.

וכן מצינו בברכת הביננו שהתירו לקצר הברכות אבל לא התירו לקצר ג' ראשונות וג' אחרונות, ויעוי' במשנ"ב סי' ק"י ס"ק ו' שהביא מהחיי"א גבי לקצר בכל ברכה וברכה, ומ"מ כתב החיי"א בכלל כ"ד סל"א דבג' ראשונות וג' אחרונות לא יקצר.

אמנם גם את"ל שבשאר הברכות הראשונות והאחרונות אין מעכבות כל תיבה ותיבה, מ"מ י"ל דבברכה ראשונה ודאי חמור, יעויין להגר"א דושניצר זצ"ל בספר נחלת אליהו עמ' ט"ז ששאל את החפץ חיים מדוע הכוונה בברכת אבות מעכבת והרי לא גרע ממי שדילג קצת מהברכה באותן תיבות שאינן מעיקר המטבע שאין מעכב, והשיב החפץ חיים שאולי בברכה ראשונה כל הנוסח הוא לעיכובא, וכן בארחות רבינו ח"א עמ' נ"ט הביא בשם בעל הקה"י דיש להוכיח מהירושלמי שברכה ראשונה מעכבת הכוונה בכולה, וכ"כ הגר"י קמינצקי בספר אמת ליעקב.

מאידך דעת הגרשז"א (בהליכ"ש תפילה פ"ח ארחות הלכה סק"ט) והגרח"ק (תשובה בספר נקיות וכבוד בתפילה סי' ר"ח), שהכוונה המעכבת באבות היא רק בתיבות שהן עיקר ענין הברכה ותוכנה, אבל בתיבות שהמשמעות מובנת גם בלעדיהן אין הכונה מעכבת בדיעבד.

ב) ושמעתי עוד לשאול אם בעשרת ימי תשובה שמוסיפים בו זכרנו לחיים אם לא כיון בתיבות אלו מה הדין, כיון דהרי כל אמירתו אינו מעכב, או דלמא כיון דמ"מ עתה אמרו ונעשה חלק אחד מהברכה צריך כוונה לעיכובא, ושאלה זו מצויה בכל הדברים שצריך שיעור והוסיף על זה אם גם ההוספה צריך כל דיניו, וכגון בציצית ותפילין עיין בה"ל סימן ל"ג, ומ"מ כאן נראה שאינו מעכב דבאמת בברכת מגן אבות ליכא בקשה דהרי אין מבקשים בג' ברכות ראשונות, ואע"פ שלצורך רבים מותר מ"מ אין כאן בקשה, ולכן לתיבות זכרינו אין בברכה זו שייכות ללפניה ולאחריה, והוי כדבר בפני עצמו כמו פיוטים בחזרת הש"ץ ואין כוונתה מעכב.

 

ב) מה שדן בעשי"ת אם מעכב כוונת התיבות שמוסיפים בברכה ראשונה זכרנו לחיים וכו', יש להתבונן מאחר שאם לא אמר אין מחזירין אותו א"כ מאי ס"ד שאם אמר ולא כיון גרע טפי, אלא כנראה ס"ד דבלא אמר גרע טפי כיון דהו"ל כעין מזויף מתוכו.

והנה לענין ברוך שם שכתב הבה"ל שאם המשיך כבר ואהבת והשמיט ברוך שם אינו חוזר, ולפ"ז הובא בשם מרן הגרח"ק שליט"א שאם לא כיון ג"כ אע"פ שאם לא התחיל ואהבת חוזר אך מ"מ אם כבר התחיל ואהבת אינו חוזר על מה שלא כיון בברוך שם עכ"ד, ומדבריו למדתי בעמ"ס ח"א סי' כ"ט ג"כ דאם כשהשמיט ה' שפתי אינו חוזר א"כ ה"ה אם לא כיון חוזר, וכ"ש באל מלך נאמן ע"ש.

וג"כ השתא יש ללמוד לעניננו דבתיבות הללו שמוסיפים אין הכונה מעכבת מכיון דקי"ל כדעת רוב הפוסקים שאם לא אמרן אין מחזירין אותו.

ג) מה שהביא השואל מספר אשרי איש שבן ספרד הנמצא ביום ב' של ר"ה אצל אשכנזים יש לענות אמן על ברכת שהחיינו, יש להוסיף דדעת יביע אומר הוא שלא לענות בכל ברכה שסבירא להו שלא לברך, ובבה"ל סוף סימן רט"ו כתב דעל ברכה שהוא לפי איזה דיעה שלא הודחה לגמרי יש רשות לענות ולא חיוב, ומ"מ נראה דאם אינו דיעה יחידאה אלא דעת הרבה פוסקים ושכן נוהגים הרבה מכלל ישראל א"כ אינו רק רשות.

 

ג) מה שהביא מהבה"ל, והיינו מה שכתב בביאור הלכה סימן רטו וז"ל, ומ"מ נראה דאם אחד נוהג כאיזה דעה ואותה דעה לא הודחה לגמרי מן הפוסקים [כגון מי שמברך בא"י חי העולמים כדעת הירושלמי] אף שמן הדין אין מחוייב לענות עליה אמן דספק אמן לקולא מ"מ אין איסור אם עונה עליה וכמו שכתב הפמ"ג באות א' דאין בו חשש דלא תשא עכ"ל.

ומ"מ דחה ע"ז דהבה"ל לא מיירי אלא על דבר שהוא דעה שאינה עיקרית משא"כ דעה שנפסקה להלכה להרבה מישראל, ויש להתבונן בקביעה זו, דהרי ספק אמן לקולא, ואם אין מברכים משום שספק ברכות להקל א"כ גם באמן ספק אמן לקולא והרי מצד החיוב לענות מדובר כאן בערך באותו המשקל וכמו שבברכה נפטר כך באמן יוכל להפטר, ומ"מ צריך להסביר כך את דברי הגריש"א, [וצריך לדעת האם נֶאֱמַר בשם הגריש"א 'שמותר' ואי"ז הפסק או 'שחובה' לענות].

והנה יש להתבונן ג"כ בהיתר לענות מצד להחשיב שאין כאן הפסק, דיש כאן הפסק בין הברכה למעשה המצוה, אבל מצד שני הרי זהו מענין המצוה, חדא די"ל שהוא מסופק אם צריך לברך, ומה שאין מברך הוא משום שספק ברכות להקל, וא"כ אפילו אם האמת שאינו צריך לברך מ"מ כשמישהו רוצה להוציאו הרי זה כאילו יש לו איזה צורך באיזה פעולה לצורך המצוה מכל מניעה שלא תהיה [וכאן המניעה היא שאינו יודע את ההלכה], דבכה"ג אם שם לצורך המצוה אינו חוזר ומברך.

כמו"כ מכיון ששייך הודאה על המצוה כמו בכל מצוה וכמו בתקיעת שופר ביום הראשון [וה"ה ביום השני למי שלא תקע ביום הראשון או בשחל יום הראשון בשבת] ממילא י"ל דאי"ז הפסק, שזהו ג"כ מענין הברכה על המצוה או מענין המצוה, ומגדולי ההוראה יש שהורו ג"כ לאשה שכבר בירכה שהחיינו בהדלק"נ שלא תברך בקידוש ומ"מ תענה אם בעלה מברך ולא הוי הפסק כיון שהוא מענין הברכה ואכמ"ל.

ד) הג"ר אלישע חן שליט"א הביא משו"ת משנה הלכות לומר שתלמיד טועה כתב בשו"ת אגרות משה לערער על ספר ציוני, ולומר דבר כזה הוא קל מאוד, וקשה לאמרו על ספר שחיברו אחד מימינו כי הרי עדיין יכולים לברר מהעורך התשובות וכדומה, ובודאי לא נעלם מהאגרות משה דברי הפוסקים שהביאו מהציוני וכגון סימן ה' וכו', אלא יש לידע שלפני כמאה וחמישים שנה היו בני אדם שרצו להתפרנס ולכן חיברו מעצמם ספרים על שם הראשונים, ומקודם בדקו בכל הפוסקים את מאמרו של אותו ראשון כדי להכניסו בספרו ולהוכיח אח"כ שזהו אמת שהרי מביא מה שהובא בשמו, וסימן לדבר ירושלמי קדשים, ולכן כתב האגרות לערער על הספר שנדפס אצלנו, ויש לברר אם עדיין נשאר הכת"י של ספר ציוני בימינו וכדומה.

 

ד) המשנה"ל הכיר את האג"מ בין מבחינת התקופה ובין מבחינת הארצות, יותר מאיתנו אנחנו היום, וכנראה שאכן עכ"פ חלקים באג"מ סודרו לא ע"י האג"מ עצמו, ויתכן שהיו גם מאמרים כתובים בהעתקה או במכונת כתיבה שהכת"י שהיה לפני המדפיסים והמסדרים לא מהאג"מ עצמו, ולכן כתב שמאמר זה אינו מן האג"מ.

הירושלמי קדשים וכן הבשמים ראש היו כמעט חד בדרא ברמאותם, ובאופן כללי לרמאי לא חיישי', וכתב ברש"י חולין י' ב' וז"ל, עד אחד נאמן באיסורין - דכל יחיד ויחיד האמינתו תורה וזבחת מבקרך ומצאנך [דברים י"ב] ושחט את בן הבקר (ויקרא א) ואכלי כהנים על ידו ולא הזקיקו להעמיד עדים בדבר ולא הצריכה תורה עדים אלא לעונש ממון או מיתת בית דין ולעריות דגמרינן (גיטין צ') דבר דבר מממון עכ"ל.

כמו"כ התייחסות האג"מ לציוני לא היתה פקפוק בעצם כתה"י, אלא פקפוק במחבר, כמ"ש (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קיד) על הציטוט הנ"ל של ספר הציוני, וז"ל, אחרי כתבי השיגו הספר ציוני של ר' מנחם ציוני ומצאתי מה שמר פ' אמר לכם שמביא זה בשם הרי"ח, אבל זה אינו מתרץ כלום שודאי הוא כפירה בתורה ומי שיאמר זה הוא כפירה בתורה וגם ענין גדוף על דוד המלך, ולא ידוע לנו בברור מי הוא ר' מנחם ציוני וכנראה שהעתיק מה שנמצא באיזה ספר על שם ריה"ח בלא עיון, ואני הייתי אומר שאסור למכור ולקנות גם ספר ציוני מאחר שנמצא דבר כפירה זו וטוב לכתוב זה לגדולי א"י.

והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין עכ"ל.

ואמנם הספר הציוני הוא אמיתי ואינו מלפני מאה חמישים שנה אלא נדפס זה יותר מארבע מאות וחמישים שנה - בקרימונה בשנת ש"ך, ויש הרבה מובאות שהובאו רק בספר הציוני כמו מדרשים שאינם בידינו, ראה בספר אוצר מדרשים {ואין בזה מתן גושפנקא למחבר ספר זה ואכמ"ל.

} שלאורך הספר הביא ממנו בכמה וכמה מקומות המובאות והציטוטים.

וכמו"כ בענין ספר ריה"ח עה"ת אחר שהוא מובא ג"כ בבעלי התוס' עה"ת שהוא ספר קדום ומקובל [אמנם יש הרבה מהדורות של קבצי בעלי התוס' עה"ת ויש מהם שאין עליהם ייחוס ברור, ואמנם ישנם כאלו שיש עליהם ייחוס ברור, אבל יש שנתייחסו כבר שנים רבות], ואף הרעיון הנ"ל שדחה האג"מ מובא עיקרו בשם רי"ח בבעלי התוס' הנ"ל.

וכן כתב לי חכ"א שכהיום יודעים בבירור שפי' הריה"ח הוא אמיתי.

מ"מ נכון הדבר שאיננו סומכים על כתבי יד שלא סמכו עליהם חכמים, (ויש טעות נפוצה שאם יודעים השם של מי שחיבר הספר של הכת"י ושם עירו וכ"ש אם יודעים גם שם אביו, כותבים שהחיבור הוא ל"רבינו פלוני בן רבינו פלוני מעיר פלונית", ואין ידוע אם הוא אדם שסמכו עליו חכמי דורו), ואכן תהלה לאל שנמצאו בדורינו הרבה כת"י אמתיים שלא זכו לזה גדולים וטובים מעמנו, אבל יש לדעת ג"כ המשקל לכ"י אחרים, שא"א לסמוך על כת"י שלא סמכו עליו חכמים, ומ"מ יתכן לומר שרוב כתה"י שנתקבלו בבתי המדרשות נכתבו ע"י חכמי תורה.

בכבוד רב

***

 

 

תגובה בענין דברי האג"מ שנזכרו בתשובה הקודמת, ודברי בעל המשנה הלכות בזה

מהרב אלישע חן

יש"כ.

לגבי תשובות מרן האגרות משה בדבר ספרי ר"י החסיד והציוני, יש לציין למה שכתב בזה בשו"ת משנה הלכות חלק י"ב סימן רי"ד (ומצו"ב תשובתו, וכלפי מה שכתב האגר"מ שתלמיד טועה כתבן וכו', כתב עליה המשנ"ה דתשובת הגרמ"פ תלמיד טועה כתבו).

 

בברכת כוח"ט,

***

תשובת בעל משנה הלכות:

הספר הציוני הוא מאחד הקדושים

מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם כו' כג"ת מוה"ר שלום ווייס שליט"א, אבד"ק אוהעל ובעמח"ס הרבה.

 

אחדשכת"ר בידידות.

 

על דבר אשר תמה מה שראה בספר אג"מ שכתב שספר הציוני לא ראה מעולם וכיון שהביא מס"ח כת"י פי' זר אשר לכן כתב לאסרו לעיין בכת"י הנ"ל וכיון שגם בספר הציוני הביא דברים זרים מכת"י הנ"ל לכן יש לאסור גם הספר הציוני לעיין בו, וכת"ר תמה עליו היאך יעלה על פי צדיק לאסור ספר הקדוש הציוני שהי קדמון קדוש ה' והאריך בדבר להקשות על דבריו.

 

ולפענ"ד יפה כיון מעכ"ת וגם אני הקטן תמהתי כשראיתי דבר זה כי ספר הציוני הוא הי' מגדולי המקובלים אשר סמכו עליו הן בהלכה והן בקבלה מגדולי האחרונים ז"ל וגם המגלה עמוקות הביאו ועיין עטרת זקנים א"ח סי' ק"ו על גליון הש"ע שם לענין חוזר ה' אלקיכם אמת, וז"ל אמנם מצאתי הכותב דוד בהר"ר יוסף דימל"ש ז"ל מק"ק קראקא באבודרהם וצרור המור וציוני וספר המוסר ותולעת יעקב וטעמי מצות רקנטי בכולן כתוב ה' אלקיכם אמת וכו' עכ"ל מטה משה כל זה מצאתי דוד הנ"ל, גם המג"א בהל' ציצית הביאו.

 

ובס' מטה משה (תלמיד הרש"ל) חלק ראשון אות פ"ט בא"ד אך שהמנהג נתפשט ע"פ האחרונים ז"ל והמה האבודרהם והצרור המור פ' תבא והציוני פרשת ואתחנן וכו' עוד שם ס"ק קי"ג (של שו"ת) כ' הציוני פרשת שמות וז"ל יסוד המקובל בניקוד זה שמי לעולם הם הנקודות של שם הגדול ובאות קכ"ה שם והברכה זו וכו' וכתב הציוני בפרשת ויחי בפסוק יהודה אתה יודך אחיך ועיין עוד כמה מקומות עכ"פ הציוני מקדמוני בעלי המקובלים וגדולי הפוסקים גאון וקדוש ה' ואשרי מי שזוכה להבינו ולחקרו וללמדו, וח"ו להוציא לע"ז על קדוש ה'.

 

אבל האמת כי לא אאמין אשר דברים אלו יצאו מפי הגרמ"פ אלא נלפענ"ד שאיזה תלמיד טועה כתבו והכניסו בין מכתביו לאחר פטירתו וידי זרים שלטו בו ותלה עצמו באילן גדול גם כי לא אאמין שהגרמ"פ לא ראה ספר הציוני אשר מפורסם בעולם וודאי שהגרמ"פ ז"ל ראה את ספר הציוני והמפרשים המביאים דבריו כי דברי הש"ע היו שגורים וסדורים לפניו כשלחן ערוך אלא מי שהוא אחר הכניס בתשו' ושארי ליה מארי להאי אחר.

 

ובאמת כי לפ"ז גם הכת"י של ר"י החסיד אין לרחקו ולגנזו אלא כמ"ש (שבת י"ג ע"ב) ברם זכור אותו לאיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרין דברי תורה מה עשה העלו לו ג' מאות גרבי שמן וישב בעלייה ודרשן עיין רש"י והכ"נ יש לישב שבעה נקיים ושלש מאות גרבי שמן ולדרוש דברי רבינו יהודה החסיד ולא לגונזן וב"ה עיינתי בדבריהם וראיתי שיש לפרשם לפי דרכו בקודש ע"פ ההלכה אלא שאין כאן מקומן.

 

ומחמת שאין הז"ג כעת יותר הנני לקצר בברכה בלב ונפש, מנשה הקטן

***

 

 

תגובה שנתקבלה בענין תשובת האג"מ הנ"ל

 

בס"ד, תשרי ה'תשע"ז.

 

מה שהעיר הרה"ג רבי דוד אריה שלזינגר שליט"א על הכתוב בשו"ת משנה הלכות חלק י"ב סימן רי"ד שתלמיד טועה כתב בשו"ת אגרות משה לערער על ספר ציוני, דקשה לומר כן על ספר שהתחבר בימינו ואפשר לברר אצל עורך התשובות וכדומה.

הנה במשנה הלכות שם כתב וז"ל, אבל האמת כי לא אאמין אשר דברים אלו יצאו מפי הגרמ"פ, אלא נלפענ"ד שאיזה תלמיד טועה כתבו והכניסו בין מכתביו לאחר פטירתו, וידי זרים שלטו בו ותלה עצמו באילן גדול.

גם כי לא אאמין שהגרמ"פ לא ראה ספר הציוני אשר מפורסם בעולם, וודאי שהגרמ"פ ז"ל ראה את ספר הציוני והמפרשים המביאים דבריו, כי דברי הש"ע היו שגורים וסדורים לפניו כשלחן ערוך, אלא מי שהוא אחר הכניס בתשובה ושארי ליה מארי להאי אחר, עכ"ל.

ברם לא יתכן לומר שתלמיד טועה הכניס את התשובה לאגרות משה אחר פטירת הגרמ"פ, שהרי תשובת הגרמ"פ היא באגרות משה יו"ד חלק ג' סימן קי"ד, וחלק זה הלא נדפס עוד קודם פטירתו, ואם כן כיצד ניתן לומר שהכניס זאת תלמיד קודם הפטירה.

לפיכך נראה שאין כוונתו כפשוטה, שאכן תלמיד טועה כתב זאת, אלא שמחמת כבוד הגרמ"פ זצ"ל תלה התשובה בתלמיד ולא ברב, וכן היתה דרכו של הגרמ"פ גופיה שתלה כמה ענינים בתלמידים ומדפיסים טועים וכדלקמן, וממילא לא נכתבה לשון זו אלא לנהוג בו כבוד.

ועיין באורך בקובץ ישורון י"ג דף תשפ"ח ואילך, על דרכי רבותינו הפוסקים בזה.

 

ובעיקר הך מילתא, יעוין במשנה למלך פרק א' מהלכות סוטה הלכה ג' דמיניה שמעינן שלעיתים אין כדאי לפרסם טעות משום כבוד אלהים הסתר דבר, והובאו דבריו בספר מקור ברוך לבעל תורה תמימה חלק ג' פרק כ"ז סעיף אות ט"ו, אולם ביאר שבהשגה בדרך כבוד ואחר בקשת המחילה כראוי לית לן בה, ושם אות כ"ו פירש שיחתו שאין לכסות על האמת אשר קודמת למידת הכבוד [עיין לשון מהר"ח מוולאז'ין בשו"ת חוט המשולש סוף סימן י"א, ובשו"ת אז נדברו חלק ד' סימן נ"ה, ואכמ"ל], ויש מקומות בהם יש לומר כבוד מלכים חקור דבר כהמשך לישנא דקרא במשלי כ"ה, ב', ועיין שבת קנ"ג ע"ב ומהרש"א בסוף עירובין.

ופעמים שנהגו חכמי ישראל שלא להזכיר את שמות הספרים כאשר השיגו על דבריהם, מפני הכבוד, וכן נהג הרמב"ן בערערו על פירוש הר"י מיגאש בבבא בתרא י"ח ע"א, כאשר גילה זאת הגאון רבי מתתיהו שטראשון זצ"ל בהגהותיו שם.

ובשו"ת עטרת פז חלק א' כרך ב' סימן י"ד (אות ב' ד"ה ראה) כתב שכן נהג בעל כף החיים, וכפי שצוין מקורו בברית יעקב סימן מ"א הערה ה'.

 

ונמצא שאף בנדון דידן, לגבי ספר ציוני, נקט במשנה הלכות להשיב על דברי האגרות משה על פי דרכו, ובכך להורות שאין מקום לומר כן.

ועיין עוד מה שהוסיף דברים בזה במשנה הלכות חלק י"ד סימן רע"ז, וחלק ט"ז סימן ק"ב.

ובשו"ת ציץ אליעזר חלק כ' סימן נ"ו הובא מכתב השגה על הגרמ"פ בענין אחר בו נקט כן [והשיג עליו גם במשנה הלכות חלק ט' סימן שכ"ח], ושם נכתב בזה"ל, אני הקטן ולא אני בלבד, יש בידי הוכחות ברורות שדברים אלה אינם דברי הגרמ"פ זצ"ל וכו', יעו"ש, ויש לעיין בכוונתו.

אם כי מצינו שפקפקו בתשובות הגרמ"פ שנדפסו לאחר פטירתו, כגון המתבאר בספר רץ כצבי שבת סימן כ"ה אות ז' בשם אחד מגדולי המשיבים בארצות הברית [ומסגנון מכתבו נראה שאפשר לזהות את שמו, ודו"ק] לענין תשובה שבאגרות משה או"ח חלק ה', שנמסר לו וידוע לו כי הרבה תשובות לא היו לעיני הגרמ"פ זצ"ל וידים זרות שלטו בו וכו', יעוין שם בכל דבריו.

ואמנם ברץ כצבי שם נוסף כי בני משפחת הגרמ"פ מחו על כך ואף שלחו את צילום התשובה מכתב ידו, אך עדין יש מקום למערער לטעון כי לא הסכים הגאון זצ"ל להדפיס זאת להלכה למעשה.

שוב מצאתי בקובץ בית אהרן וישראל קכ"א דף ק"נ שהובאו כמה מקומות שאחז הגרמ"פ בטענת תלמיד טועה והתברר דלא היא, ואמנם לפי האמור נראה דלא היתה כוונתו כפשוטה אלא לנהוג כבוד באלו שהשיג עליהם, וכדרכם של רבותינו הראשונים והאחרונים.

וכבר עמדו בזה בקובץ בית אהרן וישראל קכ"ב דף ק"ע, ובקובץ אור עמרם דף ע"ה, אלא שעל חלק מטענותיהם יש להשיב.

 

עוד ראוי לציין לגבי עיקר הנדון, בדבר נאמנות ספרי רבי יהודה החסיד וציוני, שבקובץ ישורון כ"א דף תת"פ הערה כ"ח נכתב וז"ל, והודיע לי ידידי הרה"ג ר' אליעזר יהודה בראדט שליט"א, אשר הרה"ג רבי מרדכי שפילמן זצ"ל נתוודע לפני הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, והוכיח מתוך ספרי ח"ן על כנות ונאמנות הספרים הנ"ל, ע"כ.

גם יש להאריך טובא בבירור דעות רבותינו על נאמנות כתבי היד וסמכות החיבורים הנגלים ונדפסים בדורות האחרונים, ובפרט בדעת הגרמ"פ בזה, אלא שאכ"מ.

 

ביקרא דאורייתא, אלישע חן

***

קרא פחות
אשכנזיםדוד המלךידיורה דעהיעקבכהניםמשהמשנהספריםשבתתפילהתשובה
ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה כבוד היקרים ואהובים, מזכי הרבים.אנשי עם סגולה.חיפשתי ולא מצאתי, האם מרן חיבר את הבית יוסף קודם, או את האבקת רוכל? מצאתי תשובות לגבי ספרים אחרים ולא לגבי ספר זה.האם יש לכם תשובה? (נפ"מ שיש לו סתירה מסויימת בהלכות קדימויות צדקה. ...קרא עוד

שאלה

כבוד היקרים ואהובים, מזכי הרבים.

אנשי עם סגולה.

חיפשתי ולא מצאתי, האם מרן חיבר את הבית יוסף קודם, או את האבקת רוכל? מצאתי תשובות לגבי ספרים אחרים ולא לגבי ספר זה.

האם יש לכם תשובה? (נפ"מ שיש לו סתירה מסויימת בהלכות קדימויות צדקה.

ואכמ"ל).

אליהו בר שלום

דיין ומו"צ שכ' רמת שלמה בעיה"ק ירושת"ו

ראש בית הוראה "משפטי החיים" בת ים

מח"ס משפט הכתובה

***

תשובה

בע"ה

א' דר"ח כסלו - נר ו' דחנוכה תשע"ז

לכבוד הגאון רבי אליהו בר שלום שליט"א

הנה ז"ב שמעכת"ר אינו צריך לדידי ודכותי, אבל אביא לו קצת מה שראיתי בזה, והנה ראשית כל יש לברר האם שו"ת אבקת רוכל הוא שו"ת שסידר מרן את כל התשובות לפני שיצאו לאור, או שלא הוא סידר אותם באופן זה או שלא עבר עליהם קודם צאתם לאור, דא"כ י"ל שאפילו אם נדפסו אחר הב"י או נסדרו אח"כ אבל אפשר שחזר בו מזמן שכתב התשובות, ומאידך אם כתב הכל לפי הוצאתו לאור, או סידורו לספר, בזה יש להסתפק מה חיבר קודם.

ועי' שו"ת ויאמר יצחק ח"ב ליקוטי דינים דף רי ע"א שכתב שתשובות נכתבו אחר הב"י, וגם הר"ח פלאג'י בגנזי חיים דגל קים לי אות נ"ד כתב שהלכה כתשובות נגד הב"י שהתשובות הם הלכה למעשה.

וראיתי בשו"ת עטרת פז ח"א כרך ב' יו"ד סי' ב' וז"ל, ולכאורה דברים אלו חשיבי כסתירה בדברי מרן מתשובותיו לפסקיו בב"י, ולפי מאי דחזינן שכתב מרן גופיה בב"י חחו"מ (סי' קי סקי"א) בשם הר"י בן הרא"ש שכתב, דאם הרא"ש סותר עצמו מפסקיו לתשובותיו הפסקים עיקר שהיו אחרונים.

ע"כ.

[ונראה שגם הטור נתכוון לרמוז לדברים אלו בדבריו בחחו"מ (סוס"י עב) שכתב שם: אף על פי שכתב [הרא"ש] בתשובה שהמלוה על המשכון שומר שכר, בפסקיו כתב שהוא שומר חינם כדפרישית לעיל ודאחרונה היא.

ולא כתבתי תשובה זו אלא ללמוד ממנו חילוק זה למי שפוסק שהוא שומר שכר.

עכ"ל.

ע"ש.

ומדכתב על פסקיו ודאחרונה היא ש"מ דס"ל נמי הכי דמש"כ הרא"ש ז"ל בפסקיו הוא העיקר, אף על גב שהוא נגד מה שכתב בתשובותיו וגם מדברי מרן ז"ל בב"י נראה שהסכים וקיבל לכלל זה בדברי הרא"ש, שכתב בבית יוסף חחו"מ (סי' קכו סק"ח) והרא"ש אף על פי שבתשובה (כלל סט) כתב דמעמד שלשתן לא מהני אלא מדעתו של לוה, בפסקיו העלה דקיי"ל כריב"א ור"ת.

עכ"ל.

ע"ש.

ומזה נראה ג"כ דס"ל למרן דהעיקר הוא כמש"כ בפסקיו].

וממילא הכ"נ יש לומר לכאורה בדעת מרן ז"ל גופיה, דכל דחזינן כי הא שסותר עצמו בפסקיו בבית יוסף לדבריו בשו"ת אבקת רוכל, צריך לומר שהעיקר הוא כמש"כ בב"י.

הן אמת כי הנה הלום ראיתי להגאון רבי חיים פלאג'י בספרו כל החיים (מער' י אות זך) שכתב שם וז"ל: מרן הקדוש ז"ל היכא דדבריו סותרין ממש"כ בבית יוסף למ"ש בתשובותיו יש לנו למנקט כמ"ש בתשובותיו, כן הכרחתי בתשובה ששלחתי לבבל יע"א מדברי הרב חיים שאל ח"א (סימן עד סי"א) שכתב, ודבריו בתשובה הם הלכה למעשה בפרטות ועדיף משו"ע יעו"ש.

הרי דתשובה עדיף משו"ע, ומאחר דקיי"ל דהיכא שסותר מבב"י לשו"ע השו"ע עיקר כמו שכתב הרב שולחן גבוה (בכללי השו"ע אות יג) יעו"ש, כ"ש כשסותר מב"י לתשובה שהתשובה עיקר דעדיף משו"ע.

ועוד הבאתי ראיה מדברי מהרמ"ז בתשובה בספר חק"ל (מהדורא בתרא דף קעד ע"ב) שכתב וז"ל: דלהוציא מיד המוחזק אין בנו כח להוציא מפסקי מרן בתשובה ומכל שכן על פי מ"ש בב"י דרך שקלא וטריא.

יעו"ש.

דשמעת מינה דעדיף כח התשובה ממ"ש בב"י כמו שהארכתי בפסקי הראשון והשני יעו"ש בס"ד.

והנה בעתה רואה אנכי כי עמדו הפוסקים בכיוצא בזה בדעת הרא"ש כשסותר דבריו מתשובה לפסקיו כמאן עבדינן, כי כפי דברי מרן בב"י סימן קסט כתב בדעת הטור דסובר כי מ"ש בתשובה עיקר וכ"כ בסימן רא יעו"ש.

ובתשו' פ"מ (ח"א סימן יב דף כז ע"ב) וכן נראה מתשובת מהרי"ל (סימן עב) דהתשובה עיקר שהם הלכה למעשה, והרב כנסת הגדולה בחו"מ (סימן עב הגה"ט אות סח) ובתשובות בעי חיי חחו"מ (סימן סא) הביא בזה מחלוקת וסוף דבר כתב שם בתשובות בעי חיי (דכ"ו ע"א) הכלל העולה דלא נמצא מי שיאמר דהתשובות עיקר זולת מהרי"ל וכו' ומה גם כי מצינו למרן בב"י בתשובה לחלק אבהע"ז (סימן ב) שכתב שהפסקים עיקר, וכמש"כ הרב כנסת הגדולה שם.

[והן אמת דלפי מה שהבאנו בס"ד לעיל חזינן שמרן ז"ל ציין לדברים אלו ג"כ בב"י חחו"מ סי' קכו ובסי' קי שהביא שם את תשובת ר"י בן הרא"ש שכתב כיו"ב דהפסקים עיקר, אלא שמדברי מרן בסי' קי משמע מעט דהפסקים עיקר כיון דהרא"ש כתבם באחרונה, וכאשר משמע כן גם מדברי הטור הנ"ל בחו"מ סו"ס עב.

ודו"ק].

עכ"ל שו"ת עטרת פז.

ועי"ש עוד הרבה שהאריך בזה.

ועיין בברכי יוסף (יו"ד שיו"ב סימן קמא סק"ג) שכתב וז"ל, צורות הבהמות חיות ועופות וכו'.

בבית הכנסת או בבית מקום שמתפללין בקביעות פשיטא לי דאסור, כדברי רבינו אליקים שהביא הבית יוסף, וכל הראיות שהביא בב"י כנגדו יש לגמגם בהם.

והמורים התר להתפלל בקביעות במקומות שיש צורות אלו עתידין ליתן את הדין.

הרד"ק בהגהותיו כ"י.

ועתה נדפסו תשובות מרן הקדוש ספר אבקת רוכל, ובסימן ס"ג כתב שדברי רבינו אליקים עיקר, ואסר לשום על ההיכל אבן מצויירת כצורת אריה וכיוצא, וכן הסכים מהר"ם מפאדוה שם סימן ס"ה.

והסכימו עם מהר"א קאפסאלי דאסר.

ע"ש, עכ"ל הברכ"י, ונראה שתפס דברי האבקת רוכל בפשיטות ולאו דוקא משום דהוא לחומרא, אלא דמשמע שכך תופס מצד הדין.

[ומיהו הקושיא שגם באבקת רוכל גופיה יש סתירה בענין הנ"ל, עי' במגיה שם, ובאחרונים שדנו בסתירה זו].

בכבוד רב

***

שאלה חוזרת

חן חן להגאון הנפלא רבי עקיבא סילבר.

ירבו כמותו.

הנדון שלי היה על סתירה שיש בין אבקת רוכל והשו"ע, ולא עיינתי בדברים היטב, אבל מקופיא הנה הסתירה:

.

.

.

.

.

.

.

.

הורים שאין בידם להשיא את בנם, או ביתם, רשאים לקבל עבור זה כספים מקופת הצדקה.

וכתב מהרי"ק (שורש קכג), "גבאי שיש בידו מעות צדקה, אי לדידי ציית, ישיא מאותן המעות בתולות עניות.

ופשיטא, דאין לך צדקה גדולה מזו".

והנה בשו"ת אבקת רוכל (סי' ג) מנה את סדרי העדיפויות שיש לעשות בכספי צדקה, והם, א' ליתן לאלמנות ויתומים, ב' פדיון שבויים, ג' לתת לעני שאינו יודע מי נתן, והד' הוא "להשיא יתומות או עניות".

אולם בשו"ע (יור"ד סי' רמט סט"ו) שינה טעמו וכתב "גבאי צדקה שיש בידם מעות צדקה, ישיאו בהם בתולות עניות, שאין צדקה גדולה מזו".

ומקורו הוא דברי מהרי"ק הנ"ל, כמ"ש בבית יוסף.

אליהו בר שלום

דיין ומו"צ שכ' רמת שלמה בעיה"ק ירושת"ו

ראש בית הוראה "משפטי החיים" בת ים

מח"ס משפט הכתובה

***

תשובה

כמדומה שהסכמת האחרונים שאחר השו"ע הוא כמו שכתוב בשו"ע, וכ"כ החכמ"א שער משפי צדק כלל קמז סי"ג, וע"ש בש"ך סקי"א מה שהביא משו"ת מהר"ם אלאשקר, ובבהגר"א שם סקי"ט, ועי' שו"ת בצל החכמה חלק ד סימן קסא, ושו"ת שבט הלוי חלק ה סימן קל סק"ו.

בכבוד רב

***

קרא פחות
דייןהוריםיצחקספריםשינהתשובה