משה

עש”ק פ’ האזינו מודיעין עלית ק”ס

י”ב תשרי תשע”ו

שאלה – כתב רש”י דברים פרשת האזינו פרק לב פס’ א, האזינו השמים וגו’, שאני מתרה בהם בישראל ותהיו אתם עדים בדבר, שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים, וכן ותשמע הארץ.

ולמה העיד בהם שמים וארץ, אמר משה אני בשר ודם למחר אני מת, אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם, לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהן קיימים לעולם ע”כ.

וצ”ע מהא דאיתא במסכת ברכות דף לב ע”א, זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך מאי בך אמר רבי אלעזר אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אלמלא נשבעת להם בשמים ובארץ הייתי אומר כשם ששמים וארץ בטלים כך שבועתך בטלה ועכשו שנשבעת להם בשמך הגדול מה שמך הגדול חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים כך שבועתך קיימת לעולם ולעולמי עולמים, ומבואר שאינן קיימין לעולם.

תשובה – באמת זוהי קושיא, אם לא דאמרי’ שיש כאן מדרשות חלוקות, דלכאורה סותר זל”ז, אכן אפושי פלוגתא לא מפשי’, וכל היכי דאיכא לתרוצי מתרצינן, ולפי הפשט נראה ליישב, דלעולם לכו”ע השמים עתידין להתבטל לעת”ל, וכ”כ כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, וכ”א בגמ’ דמס’ ע”ז י”ז א’, אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים אמרו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה ע”כ, וכ”כ בקרא, כי כשמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני תמיד כן יעמוד זרעכם ושמכם.

אכן יש חילוק בין שבועת ה’ על הבטחתו לישראל לבין העדאת ישראל בשמים ובארץ, דאע”פ שהשמים והארץ עתידין להתבטל אבל לא בעוה”ז כ”ז שיש בחירה לישראל, ומ”ש קיימים לעולם היינו בעוה”ז, ולהכי שייך להשביעם לישראל בשמים ובארץ, כיון דאין משביעין אותן אלא על זמן שיהיה להם בחירה, משא”כ הבטחת ה’ היא לעולם וגם להעוה”ב, ולכך אין נשבע אלא בשמו הגדול שהוא קיים לעולם ולא כשמים והארץ שהן בטלין להעוה”ב.

ונראה לי להוכיח עוד שאין כאן דרשות חלוקות ממ”ש במדרש תנאים לדברים פרק לב פס’ א, למחר כשיעמדו ישראל בדין כנסת ישראל אומ’ לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים הרי עידי קיימין שנ’ (ד כו) העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ אמ’ לה המקום הריני מעבירן שנ’ (ישע’ סה יז) כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה עכ”ל, ואח”ז אי’ שם ומפני מה מעיד משה בישראל בשני עדים אלא אמר משה בשר ודם אני למחר אני מת שאם ירצו ישראל לומר לא קבלנו את התורה ולא שמענו את המצות מי בא ומוכיחן אלא מעיד אני בהן שני עדים שהן חיין וקיימין לעולם ולעולמי עולמים לכך נאמר (ל יט) העידתי בכם היום את הש’ ואת הארץ עכ”ל, ותמוה דסתרי אהדדי מרישא לסיפא, אלא ש”מ כדפרשתי, דלגבי זמן הבחירה הם קיימין לעולם ולגבי זמן הגמול שרוצה עדים אז אינן קייימין.

ברם ראיתי בתרגום יונתן כאן, והוה די מטא קיציה דמשה נביא למתכנשא מגו עלמא אמר בלביה ליתנא מסהיד בעמא הדין סהדין דטעמין מיתותא בעלמא הדין האנא מסהיד בהון סהדין דלא טעמין מיתותא בעלמא הדין ברם סופיהון לאתחדתא לעלמא דאתי, פי’ והיה כאשר הגיע קצו של משה נביא להאסף מתוך העולם אמר בלבו אינני מעיד בעם הזה עדים שטועמים טעם מיתה בעולם הזה הנני מעיד בהם עדים שלא טועמים מיתה בעולם הזה אך סופם להתחדש לעולם שיבוא [כתר יונתן].

ויש כאן קצת תמיהה דאם עתידין להתחדש א”כ בטלין הן, וצ”ל דהחידוש אינו שיהיו שמים חדשים לגמרי אלא משל לכיבוס בגד, שהוא הפיכתו לענין בגד חדש, אע”פ שאינו בגד חדש מצד עצמו אלא הבגד הקודם בצורה חדשה, אף כאן הוא כעי”ז.

וזהו דלא כמ”ש, ולפי הת”י בודאי יש כאן מדרשות חלוקות.

{בע”ה כ”ו שבט ע”ו}

מה שהקשה על פרש”י בשמות כ”ד ה’ שכתב מי חלקו מלאך בא וחלקו ומנ”ל הא, אי משום שא”א לצמצם הא אמרינן בבכורות י”ז א’ עביד מה דאפשר, א”כ לא היה צריך להקפיד שיהיה מדויק.

תשובה הנה בעצם ענין זה של א”א לצמם כבר נזכר במהר”ל בגו”א כאן בטעם הדבר, וכעי”ז בפנים יפות לבעל ההפלאה, ואי משום קושיא זו מצינא לתרץ דכ”ז דוקא בציווי דע”כ לא הקפידה התורה ביותר ממה שיכול האדם לעשות, וכיון שהאדם אינו יכול לצמצם ע”כ לא כיונה תורה לזה, משא”כ היכא שנזכר בתורה בל’ סיפור דברים הואענין אחר.

אכן בפי’ המיוחס להרע”ב עה”ת (הנקרא עמר נקא) כתב על פרש”י וז”ל, מדלא כתיב בתחלה ויחלק את הדם משמע שלא נחלק בידי אדם אלא בידי שמים והיינו מלאך ע”כ.

א”כ הדיוק אינו מצד שא”א לצמצם אלא מטעם אחר.

וכעי”ז ברא”ם.

וה”ר העשל (רביה דהש”ך) כתב (חנוכת התורה משפטים אות פ”ט), וז”ל, ויקח משה חצי הדם פירש”י מי חלקו מלאך בא וחלקו עד כאן.

ויש לדקדק דילמא משה בעצמו חלקו.

ויש לומר דהנה איתא בש”ס שלקח הדם מיד כשהתחיל לזוב מהבהמה, מדכתיב ויקח משה חצי הדם וישם באגנות וחצי הדם זרק על המזבח, משמע שקיבל מעיקרא חצי הדם באגנות ואחר כך המתין עד שיצא מהבהמה חצי הדם הנשאר בה כדי שיהיה לזריקה, עיין שם, אם כן קשה איך ידע כמה תצא עוד, משום הכי מוכרחים לומר דמלאך באוחלקו עכ”ל.

[ומה שהקשה כת”ר ע”ד הרמב”ן עה”ת, הנה כבר כתבתי לו כמ”פ שאין דרך הרמב”ן עה”ת להתאים דבריו תמיד עם דברי הגמ’].

שאלה

{בס”ד
מועדים לשמחה לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
בהגש”פ כתוב: “כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד חכם, ואחד רשע.

מידידך ומוקירך הקט’ אהרון}

תשובה

יום ראשון א’ דחוה”מ ט”ז ניסן תשע”ו

פעיה”ק ירושלם תשע”ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ”י

הנה בירושלמי פסחים פ”י ה”ד הגירסא היא כמו שהקשיתם, בלא אחד אחד, תני ר’ חייה כנגד ארבעה בנים דיברה תורה בן חכם בן רשע בן טיפש בן שאינו יודע לשאול.

בן חכם מהו אומר [דברים ו כ] מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה יי’ אלהינו אותנו אף אתה אמור לו [שמות יג יד] בחזק יד הוציאנו ה’ ממצרים מבית עבדים.

בן רשע מהו אומר [שם יב כו] מה העבודה הזאת לכם מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה מכיון שהוציא את עצמו מן הכלל אף אתה אמור לו [שם יג ח] בעבור זה עשה ה’ לי לי עשה לאותו האיש לא עשה.

אילו היה אותו האיש במצרים לא היה ראוי להגאל משם לעולם.

טיפש מה אומר [שמות יג יד] מה זאת אף את למדו הלכות הפסח שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת.

בן שאינו יודע לשאול את פתח לו תחילה עכ”ל.

אכן מה שבעל ההגדה חילק ואמר אחד חכם ואחד רשע וכו’, וכן הוא במכילתא בא מסכתא דפיסחא פי”ח, לפי פשוטו הוא משום שכל בן הוא נפרד וקאי על פסוק בפני עצמו, דפסוק אחד מיירי בחכם ופסוק אחד מיירי ברשע וכן כולם, לכן נאמר אחד חכם ואחד רשע, ולא חכם רשע בב”א.

כלומר שמכיון שישנם ארבעה פסוקים בהגדה, וכל אחד מן הפסוקים מכוון לבן אחר, ממילא נאמר אחד .

.

.

ואחד, מכיון שכל בן הוא בנפרד לגמרי, ולא דברה התורה על כולם בבת אחת.

ובאמת בהרבה מקומות במשנה נזכר לשון כעי”ז, וכמו אחת קטנה ואחת גדולה (סוכה י”ט ב’) וכמו אחד בתולות ואחד בעולות (יבמות מ”א א’), וכן אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין (ר”ה דף כט:), אחד החופר בור ואחד החופר שיח ומערה (בבא קמא נ:) וכן הרבה (עיין תוס’ סוכה כ’ א’ ד”ה אחת קטנה, כתובות כ’ ב’ ד”ה אחד, זבחים צ”ב ב’ ד”ה אי), וזהו דרך התנא בכ”מ.

וכתב בעל הליכות עולם שער שלישי פרק ב אות ה וז”ל, כל היכא דאיכא בין זה ובין זה או אחד זה ואחד זה אין לדקדק למה לי סיפא מרישא שמעינן לה דאורחיה דתנא בכל דוכתא דקתני בין זה ובין זה אף על גב דהוי סיפא מילתא דפשיטא כמו שכתבו התוספות ז”ל בפרק כיצד צולין גבי ועצם לא תשברו בו אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח וכו’ ועצם שאין בו מוח לא הוה צריך דמרישא שמעינן ליה מכל שכן אלא הואיל וקתני אחד אחד אין לדקדק.

ומורי החכם נר”ו היה מספק בכך במקום שאומר לא זה ולא זה שהרי ע”כ פירושו בין זה ובין זה, כי הא דע”ז הניצוק אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה והרבה כמוהו, ומסתברא שאין לחלק וכל לא זה ולא זה הוי כמו בין זה ובין זה ואין לדקדק למה לי סיפא מרישא שמעינן לה.

ואני מצאתי בריש מועד קטן דקתני בין בין ומדקדק הגמרא, דתנן משקין בית השלחין בין ממעין שיצא בתחלה בין ממעין שלא וכו’ ודייק התם השתא ממעין שיצא בתחלה אמרת משקין ממעין שלא יצא בתחלה לא כל שכן ומצריך לה התם ושמא דמכל מקום הואיל ויש לו טעם מפורש כמו שכתבתי בלא זו אף זו ע”כ.

יתכן שבפירושי ההגדות תמצא ביאורים בזה, מאחר וזכינו שנדפסו בדורינו הגדות רבות, ומ”מ זהו פשוטו של דבר.

לכבוד הגאון רבי חיים יצחק שליט”א

מנהל מערכת זכרון אהרון

שלום רב

קבלתי חיבורכם על הלכות חנוכה וכו’.

וראיתי שם מה שהקשיתם מ”ט אין נוהגים כהרמ”א בענין שמש שדעתו דיש להעימד את הנר שמדליקין ממנו שיהיה שמש, והנה גם אני חשבתי על זה בעת שהדלקתי הנרות מ”ט איני נוהג כן, שזהו למעשה המנהג הרווח היום, והיה נראה לי דהטעם ליישב המנהג הוא הוא, משום שהמנהג הרווח כיום להדליק בנרות של שמן, ורוצים להדליק שמש לא פחות ראוי לקריאה מן הנרות ולכן מלכתחילה מדליקין השמש בנר של שמן.

והנה בפוסקים [מג”א הובא במ”ב סי’ תרע”ג סקי”ז] הובא שטוב להדליק נר על השלחן מלבד הנר הנ”ל של הרמ”א, וממילא שמעינן מזה שלא סגי בנר שעל השלחן ויש להדליק גם נר אצל הנרות, וכמבואר להדיא במ”ב שם סקי”ד ע”ש, אבל מ”מ מאחר ומחמירים לעשות נר השמש שאצל הנרות יפה כשאר הנרות ע”ז לא הוצרכו להעמיד שם גם הנר שמדליק בו [ואע”פ שיש שנהגו בזה, מ”מ הרמ”א גופיה לא הצריך כ”כ אלא מי שלא הדליק שמש ונמלך איך להדליק שידליק באופן המבואר ברמ”א, אבל מי שכבר מדליק שמש אחר אצל הנרות ואינו הנר שמדליק בו א”צ כ”כ להחמיר להוסיף לשם גם הנר שמדליק בו, מכיון שכל ענין זה אינו מן הדין.

והטעם לנוהג הזה המקובל שלא להדליק השמש ממין נרות פחות יותר אע”פ שיש ת”ח שאין מקפידים בזה, וכך גם מסתבר שלא ראינו מקור ברור לזה, אבל אפשר לבארו דהנה ההיתר להשתמש באור אחרי שיש שמש הוא משום דאמרינן שעיקר תשמישו הוא מאור השמש, עיין משנ”ב סי’ תרע”ג סק”כ ובבאר היטב סק”ה, וכן מבואר בלשון הש”ע כדי שאם ישתמש לאורה יהיה לאור הנוסף כו’, ואם כל הנרות חנוכה יפים וטובים והשמש הוא פחות א”כ אי”ז ניכר כ”כ שהוא משתמש באור השמש.

ועוד טעם מה שלא רצו לזלזל לעשות השמש פחות מן הנרות הוא כמבואר בספה”ק [יסוד יוסף פרק פ’ ותלמידו קב הישר פרק צ”ו, כפי שהבאתם בחיבורכם], שיש קדושה גדולה בשמש, ולכן מפני כבודו לא רצו לזלזל בו.

בברכה מרובה על כל פעלכם הק’

עקיבא משה סילבר

***

לכבוד הרה”ג רבי עקיבא משה סילבר שליט”א

יישר כח על התשובות

שאלה: בפרשתן בירך יצחק את עשיו “על חרבך תחיה” ולכאו’ ק”ק דהא ג”כ עשיו מצווה על שפיכות דמים וא”כ מה מקום לברכה זו.

שבת שלום ומבורך

***

תשובה

בע”ה עש”ק פר’ תולדות ב’ כסלו ע”ז

לכבוד הג”ר אהרן ארי’ כהן שליט”א

שלום רב

מיירי בשעת מלחמה דשרי (ועי’ כעי”ז בתוס’ פ”ק דע”ז גבי טוב שבגוים הרוג).

וכמ”ש הרמב”ן וטעם ועל חרבך תחיה – כמו בחרבך, וכן כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם (דברים ח ג), בלחם.

ואין הברכה שתהיה מחיתו משלל האויבים בחרבו, כי הנה נתן לו משמני הארץ ומטל השמים ובה יחיה, אבל הענין לומר שיחיה במלחמותיו כי ינצח ולא יפול בחרב אויב.

עכ”ל.

ובפי’ הר”י בכור שור מוסיף עוד שהברכה היא שיעבוד את אחיו ויצא בשבילו במלחמותיו, וז”ל, ועל חרבך תחיה, ואת אחיך תעבוד.

בחרבך, שתלך במלחמותיו, ובאנגריא שלו, שתעבדנו בשביל הארץ שתקח ממנו, כי לא עבדו מגופך אתה, רק בשביל הארץ שתהיה לך ממנו תעבדינו עכ”ל.

ויעוי’ בתרגום יב”ע, וְעַל סַיְיפָךְ תְּהֵי רָחִיץ עָלִיל לְכָל אָתַר וּמַרְכִיךְ עכ”ל, והינו שע”י חרבו יביא מורא לכולם ולאו דוקא שיהיה רוצח.

וברד”ק ועל חרבך תחיה – זאת הברכה תהיה מיוחדת לך, שתחיה על חרבך וייראוך בעבור חרבך שתהיה בעל מלחמה עכ”ל.

והיינו שבשעת מלחמה יהיה בעל חרב לוחמת ועי”ז יראו ממנו תמיד.

עוד יש מפרשים דחרבך היינו לצוד החיות, כ”כ ברשב”ם על חרבך תחיה – אומנותך שהייתה צד חיות בכלי זיינך עכ”ל, וכ”כ בפי’ ה”ר חיים פלטיאל.

וברבינו בחיי יש המשך לזה, ועל חרבך תחיה.

לפי אומנותו שהיה איש שדה לצוד במדברות ובמקומות החורבן והשממון היה ראוי לברכת החרב, וכוכב מאדים שהוא לשופכי דמים כחו גדול על החורבן והחרב, וע”כ זרעו של עשו יורש החרב, והשר שלו שהוא הכח הממית, מיוחסת לו החרב מן העולם עכ”ל.

ויש לציין עוד מש”כ בב”ר ס”ז אות ז’, ועל חרבך תחיה, ר’ לוי אמר עול חרבך ואת חיי ע”כ.

שבת שלום

***

{משה”ק כת”ר במ”ש (דברים פרק ד פס’ כא) לבלתי עברי את הירדן ולבלתי בא אל הארץ הטובה, מהו כפל הלשון.

}

תשובה – ז”ל האור החיים הק’, והוא אומרו לבלתי עברי פירוש בחיים ולבלתי בא פירוש לאחר מיתה אל הארץ הטובה, והוא מה שאמר עוד בסמוך אנכי מת וגו’ אינני עובר את הירדן פירוש בין קודם מיתה בין לאחר מיתה, עכ”ל הק’, ולפ”ז א”ש ג”כ מה שנתקשיתם מ”ש בא ולא בואי כמו שכ’ עברי, כיון דעברי מתייחס לרוחו ונפשו מחיים ושייך לומר בגוף ראשון, משא”כ בא קאי על הגוף הגשמי דלאחר מיתה ולא שייך לכתוב ע”ז בל’ גוף ראשון.

עוד אביא ל’ האלשיך הק’ בזה, הנה זה יראה בלתי מקושר כלל אל הקודם.

ועוד, אומרו על דבריכם, ואדרבה התורה אומרת יען לא האמנתם בי כו’.

ועוד אומרו כי אנכי מת, הוא בכלל אומרו למעלה.

וישבע כו’.

ומה גם אומרו אחרי כן אינני עובר את הירדן, שהוא האמור בפירוש למעלה, וגם הוא בכלל אומרו אנכי מת בארץ הזאת.

ועוד אומרו ואתם עוברים כו’, כי הוא הדבר האמור באומרו נתן לך נחלה.

ועוד אומרו השמרו לכם פן תשכחו כו’ ועשיתם פסל כו’, כי הוא הדבר אשר הזהיר למעלה בסמוך באורך, ולמה הפסיק בנתים וחזר אל הענין.

ועוד אומרו השמרו לכם כו’, כי אומרו לכם הראשון והשני מיותרים.

וכן אומרו אשר צוך ה’ אלהיך מיותר הוא, כי ידוע הוא.

(כא) אך יאמר, הלא צויתי על עון עבודה זרה, והנני שב ומזהיר ואומר, כי אל תבטחו לומר, כי אלהינו מרחם, וכמה הכעסתם אותו במדבר ועבר על פשעיכם, כן יעשה גם עתה.

כי הלא דעו לכם, כי אני הייתי סובל עול אשמתכם עמכם, והייתם מתקיימים.

והראיה, כי וה’ התאנף בי על דבריכם, עם שעיקר העון בכם היה, כי הלא המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה’.

עם כל זה אתם לא הוזקתם ותעברו את הירדן וישבע לבלתי עברי.

ושמא תאמר כי גם אנכי לא עשיתי רצונו יתברך בדבר ההוא, ועל כן נענשתי.

הנה היה מספיק שלא אהיה המביא, אך לא שאפילו כיחיד לא אעבור.

ולא עוד, כי אם שאפילו בא אל הארץ ולשוב פה למות בחוץ לארץ לא הניחוני, עם היות כי לא בכוונת עבור רצונו יתברך עשיתי חלילה כמפורש במקומו.

מה שאין כן אתם, כאומרו (במדבר כ יג) אשר רבו בני ישראל את ה’, ועם כל זה אתם נוחלים, ואני אפילו ביאה בעלמא איני בא.

וזהו ולבלתי בא אל הארץ, כלומר, אפילו מציאות ביאה.

והוא אשר ה’ אלהיך נותן לך נחלה, עם היותכם אתם העוברים רצונו בעצם.

ומה גם, כי אפילו אם הייתי נכנס ושב ומת פה, אין הדעת סובלו, כי היתכן (כב) כי אנכי מת בארץ, ולא עוד, אלא שאפילו אינני עובר את הירדן וכו’ עכ”ל האלשיך.

קרא פחות

{בע”ה כ”ז טבת עש”ק וארא ע”ו
פ”ק קרית ספר יע”א}

א) ממה שכתב כת”ר להקשות מ”ט כשהתפלל משה על פרעה שיסורו הצפרדעים נענתה תפילות, וכשהתפלל על בנ”י במעשה הנחשים השרפים, לא נענה לו מיד הקב”ה, אלא אמר לו עשה לך שרף וגו’.

תשובה לא הבנתי טיבה של שאלה זו, שהרי הכל חשבונות שמים, ולעולם לא נדע מדוע תפילה א’ נתקבלה ותפילה א’ לא נתקבלה, והרי מעשים שבכל יום שתפילה א’ מתקבלת ותפילה א’ אינה מתקבלת, ועוד מצינו שהראו חז”ל גבי משה שכשנתפלל על ישראל במעשה העגל נתקבלה תפילתו, וכשנתפלל על עצמו ליכנס לארץ לא נתקבלה תפילתו.

מיהו אפשר ליישב, דהנה גבי ישראל התפילה היתה שתהיה קץ למכתם, וזוהי תפילה שצריך זכות גדולה עבורה, משא”כ במכת צפרדעים התפילה לא היתה אלא על הצפרדעים בלבד, אבל היה פרעה מוכן ומעותד למכות נוספות.

ואדרבה איתא בחז”ל שהיו המכות קבועות שבוע או ג’ שבועות למר ולמר כדאית להו, וא”כ בעצם הזמן שביקש פרעה היה הזמן המוכן משמים לזה, [ויתכן עוד שלכך ביקש משה מפרעה יום לפני הזמן משום שידע טיבעו שיאמר ‘מחר’].

עוד י”ל לאידך גיסא שבמכת צפרדעים פרעה כבר שב ואמר שישלח את ישראל, ואמרו ז”ל באשר הוא שם היינו שאין דנין את האדם אלא כפי שהוא עתה, אע”פ שעתיד לחזור בו, משא”כ אצל ישראל לא מצינו שהן עצמן חזרו כבר, ואדרבה אחר שעשה הנחש כנ”ל אמרו חז”ל שהיו מסתכלין כלפי מעלה וכו’ בספ”ג דר”ה, ועי’ הנוסח מזה במכילתא פ’ בשלח.

עוי”ל דמצינו שתפילת עכו”ם קרובה להתקבל יותר, מצד שאינו מבין, כמבואר במלכים בתפילת שלמה ע”ש, משא”כ ישראל שיש להם לב להבין אמר להם הקב”ה שיעשו נחש לשוב בתשובה.

עוד י”ל שהיה כאן קידוש השם בבקשה זו, דבכך ידע פרעה שהקב”ה מלך על הכל, וזה בעצם היה מטרת המכות, ולכך היה ברור שתתקבל תפילתו.

ב) מה שהקשה הגרמ”ד סולובייציק שליט”א ר”מ דבריסק היאך מצאו החרטומים מים סביבות היאור, דהנה בדעת זקנים שמות ז’ כ”ב הציעו שהיה זה ממים שחפרו, ושם דחו שכיון דנאמר אח”כ ויחפרו כל מצרים ל”א בחד פרשה אין מוקדם ומאוחר בתורה, וצ”ע די”ל שכל מצרים חפרו רק אח”כ אבל החרטומים חפרו כבר מעיקרא.

ומ”מ צ”ע דזה הוה א”ש רק למ”ד שמצאו מים בשמות רבה ט’ י”א, אבל לאידך מ”ד שלא מצאו מים לא.

תשובה ראשית כל משמעות הכתוב ש’כל מצרים’ לא חפרו עד אח”כ.

ועל השאלה הב’ י”ל דמצינו כמה דעות היכן מצאו את המים.

בת”י ודע”ז שם למסקנא תי’ שקנו מארץ גושן מישראל, או שבארץ גושן מעיקרא לא שלטו המכות כ”כ בפי’ ה”ר חיים פלטיאל, במדרש שכל טוב תי’ שנטלו ממי גשמים, החזקוני ור”י בכור שור ועוד ראשונים כתבו דהמים נהפכו לדם רק לרגע א’ וחזרו להיות מים מיד, וכך יתרץ מ”ד זה לההו”א הנ”ל.

ג) משה”ק הג”ר גבריאל יוסף לוי [ר”מ דבאר התורה] מ”ט נצרכו ד’ לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי ולקחתי וגאלתי בב”ר ר”פ וארא [וכ”ה בירוש’ פ”י דפסחים], ומ”ט נתחלקו לד’ ענינים.

תשובה הנה הענין מצד עצמו רחב, וכבר דברו מזה הספרים, ועיין עקידת יצחק שמות שער ל”ה ס”ק ט”ו, וכלי יקר ר”פ וארא, ובאמת אין כאן המקום להביא כל דברי הספרים ע”ז, אך אביא כאן קצת להשלים העניין.

המאירי רפ”י דפסחים כתב, ארבע גאולות והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, והענין לומר שכל אחת גאולה בפני עצמה, הראשון גאולת השעבוד והוא והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, ר”ל אותן העבודות הקשות שהיו משתעבדים בהם, וגאולה שניה והצלתי אתכם מעבודתם, ר”ל מכל שיעבוד אף משיעבוד הרגיל בכל מלכות והוא שיעבוד מסים וארנוניות וכיוצא בהם, והשלישית וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, כלומר שאף בשאר הגאולות אפשר להיותם עומדים ביניהם בשפלות ובבזוי אלא שהכה בשונאיהם ועשאם אדונים וזהו זרוע נטויה, הרביעית שלקחם לו לעם קדוש ונתן לנו את תורתו והוא תכלית הכל ועליו נאמר ולקחתי עכ”ל המאירי.

וז”ל הארחות חיים הקדמון סדר ליל פסח סי’ י”ג, והנה לך טעמי הדברים שעושין על הסדר על מה ועל מה הנה בארנו שחייבין כל א’ בד’ כוסות והם כנגד ד’ גאולו’ והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי וביאור הדבר כך הוא שיש כאן ד’ עניני’ גדולי’ של גאולה שלכל א’ לעצמו יש להרבות שבח והודאה אל השם ית’ הראשון הוא והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים שבתחלה לרוב סבל העבודה הקשה היה מספיק לנו אם יקל עלינו העבודה אפי’ נשאר תחת ידו וממשלתו ובזה יהיה לנו גאולה אחת של והוצאתי כלומר שהוציאנו מתחת העול הכבד והוא יתעלה הוציאנו מתחת ידו וממשלתו ושחררנו מכל עבודתו וזהו לשון והצלתי שהיא גאולה שניה ואלו הוציאנו מתחת ידו וממשלתו ולא דכאם ולא הממם בשפטים גדולים וזהו לשון וגאלתי שהיא גאולה שלישית ואלו עשה כל זה ולא הגיע לנו אלא לגופות לבד דיינו והוא ית’ לקחנו לו לעם סגולה והותיר לנו שריד לנפש בתתו לנו את תורתו הנכבדת והיא גאולה רביעית באמרו ולקחתיאתכם לי לעם ע”כ.

ובפי’ התפארת ישראל על המשניות רפ”י דפסחים כתב, ד’ לשונות שנזכרו בגאולת מצרים והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, ונ”ל שמרמזים לד’ חסדים שנעשו להם בגאולת מצרים והוצאתי כנגד סבל פרך “הגוף” והצלתי כנגד “ממונם” שנצלו ממצרים תחת עבודתם שם רד”ו שנים וגאלתי תחת “כבודם” שנתגדל כשנענשו מצרים על ידן ויצאו הם ביד רמה ולקחתי כנגד רווח “הרוחני” שהשיגו כשלקחם הקב”ה לו לעם ונתן להם התה”ק ולכן ראוי שישאו כוס ישועות על כל חסד וחסד לבד ע”כ.

וז”ל המשך חכמה בר”פ וארא (שמות ו’ ו’), והוצאתי ד’ לשונות של גאולה “והוצאתי” הוא כמו שדרשו על “להוציא גוי מקרב גוי” כעוברה מתוך אשה וזה “הוצאה” כמו להוציא מבטן הוא על שהיו משוקעים בעבודה זרה ובדיעות מושחתות “והצלתי” שם זה על מה שעינו אותם לכלותם וכמו שמות א כב “כל הבן הילוד וכו'” זה כמציל מן הרוצח “וגאלתי” שם הוא מעבודת עבד להיותם חפשיים בלתי משועבדים “ולקחתי אתכם לי לעם” וכו’ פסוק ז הוא לעם נימוסיי ולאומי במשטר וסדר וה’ עליהם למלך ודו”ק ד’ כוסות כנגד ד’ לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי ירושלמי ערבי פסחים הלכה א כוס ראשון קידוש דישראל מקדשי זמנים וכמו שאמרו “החודש הזה לכם” יעויין ירושלמי ראש השנה א ג ואימתי כשהם קדושים וסמך “קדושים תהיו” לעריות שבכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה וגדולים ממלאכי השרת שנאמר בהם שתי קדושות “והתקדשתם והיתם קדושים” ויקרא כ ז היינו שהם מקדשים את הזמן ויקרא רבא ולכן כשהיו גדורים מן העריות במצרים שלכן יתכן “והוצאתי” שאם לא כן איך יכול להוציא בני נכרית כמותה וכמו בבית שני ונקראים קדושים מקדשי הזמנים “והצלתי” יתכן להציל כשנכרי רודף אותם ומציל אותם מן הגייס אבל לא כשהם רודפין זה את זה ‘שלא גילו מסתורין שבהם’ וזה רומז אל כוס ברכת המזון שעיקר המלשינות הוא בא מהעדר האמונה בהשגחה ומחסרון הסתפקות וברכת המזון הוא שמאמין שכל אחד ניזון מהשם יתברך ומההסתפקות ‘שמדקדקים על עצמם כזית וכביצה’ ואינו מקנא לחברו “וגאלתי” הוא שעבד רוחו שפלה עד כי אמרו חוב הוא לעבד שיעשה בן חורין ‘זילא ליה שכיחא ליה’ וזה מצד שאינו מרגיש יחס אבותיו “ועבד לית ליה חייס” והן “לא שינו שמותיהן” דזכרו יחס אבותיהם ‘ראובן שמעון נחתין וסלקין’ וזה רומז על הכוס השני שאומרים עליו חצי ההלל הראשון שמיוסד על זכרון יחס האומה מאבותיה וזכרונותיה הקדומות “ולקחתי אתכם לי לעם” זה ‘שלא שינו את לשונם’ שהיו מקוין להגאולה וללאומיות העתידה ולמדו זה מיוסף שעם גודל חשיבותו במצרים נאמר בו בראשית מה יב “כי פי המדבר אליכם” שהיה מקוה להעתיד ואמר “פקד יפקוד” בראשית נ כד ו כה וזהו חצי ההלל השני שמיוסד על הלאומיות העתידה שעל זה נאמר תהלים קח “מן המצר וכו” וזה מכוון הד’ כוסות דליתעביד בכל חדא מצוה ועיין במכילתא שם ודו”ק עכ”ל, וע”ש עוד.

וז”ל התורה תמימה (ר”פ וארא הערה ה’), שלשה [מהלשונות] בפסוק זה ואחד בפסוק הבא ובכל הפוסקים והמפרשים וספרי אגדה שהובאה דרשא זו הובאה בלשון כנגד ארבע לשונות של גאולה והנך רואה שבירושלמי שהעתקנו חסרה מלה “לשונות” אלא כנגד ארבע גאולות ולדעתי לשון זה מכוון מאד כי אם נפרש כפשוטו כנגד ארבע לשונות של גאולה אין טעם בדבר לקבוע בשביל זה ארבע כוסות של הודאה והרי ענין הגאולה אחד הוא אם בלשון אחת אם בארבע ועשר לשונות אבל כנגד ארבע גאולות יתבאר הענין היטב יען כי כשנעיין יפה נמצא ד’ ענינים שונים בד’ מאמרים אלו אשר כל פרט ופרט הוא ענין שלם כשהוא לעצמו ושוה הודאה מיוחדת כי במאמר הראשון והוצאתי מבואר שיוציאם הקב”ה מתחת סבלות מצרים כלומר שיקל עליהם עבודתם אבל אין במשמע שיחופשו בכולם מעבודתם ועל זה הוסיף ואמר והצלתי אתכם מעבודתם והיינו שלא יעבדו כלל ואמנם גם לאחר אלה ההנחות עדיין הם עבדי פרעה ואין גאולתם שלמה הוסיף ואמר וגאלתי אתכם ויחד עם כל אלה עדיין אינם לעם מיוחד וקנין הקב”ה ע”ז הוסיף לומר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים ומבואר דבמאמרים אלו כלולים ענינים מיוחדים בכלל הגאולה והמשך הפסוקים הוא בדרך לא זו אף זו כלומר לא רק הנחה זו אעשה לכם אלא גם זו ולא גם זו אלא עוד גם זו וכו’ וכיון שכן מבואר פשוט שעל כל פרט ופרט שבו מעלה יתירה מחויבים בהודאה ולכן תקנו ד’ כוסות של הודאה ודו”ק ומה שלא תקנו כוס הודאה לענין והבאתי אתכם אל הארץ דאין לומר מפני שאינו מענין הגאולה שהרי כמו כן תקנו לענין ולקחתי אתכם לי לעם שהוא ג”כ אינו מענין הגאולה י”ל פשוט מפני שבהיותנו עתה בגלות והארץ מסורה בידי זרים אי אפשר לישא כוס יין על זה ואולי לזכר זה תקנו כוס מיוחד לשמו של אליהו לזכרון ורמז שאנו מקוים לביאתו ולתחיית האומה והארץ ב”ב ע”כ.

ד) מה שהקשה ע”ד רש”י בשמות (ז’ א’) שנביא הוא מל’ ניב שפתים, שמצווה לומר דבריו, וכ”כ בדרשות הר”ן דרוש ה’, והקשה מדברי הרמב”ם פ”ז מהל’ יסוה”ת ה”ז שכתב דפעמים הנביא אפשר שתהיה נבואתו עבורו בלבד.

תשובה ראשית כל לא ידעתי מנא ליה להשואל שהרמב”ם ס”ל כרש”י והר”ן, דשמא להרמב”ם נביא הוא שורש חדש בלה”ק למי שמדבר דברי נבואה, כמו שאר שרשים; בנה חרש למד וכל כה”ג, ובאמת עיין באבן עזרא על רש”י שם שחלק עליו מאוד.

אכן באמת אין כאן קושיא, דגם אי נימא דס”ל כשא”ר וגם שאר הראשונים מודו להר”מ { והנה הגרח”ק שליט”א בקרית מלך שם כתב מקור לדברי הרמב”ם מברכות ל’ ב’ לא נביא אתה וכו’, וכנראה כונתו למש”ש ל”א ב’ לא אדון אתה בדבר ולא רוה”ק וכו’, וצ”ע דשם לא נזכר לשון נבואה אלא רוה”ק, ומנ”ל שגם בנבואה אפשר שתהיה נבואתו לעצמו.

}, מ”מ לק”מ, דמצינו הרבה פעמים בין בלשון הקדש ובין בכל לשון שתהא, שתתחדש תיבה מסוימת הנגזרת משרש הסמוך לה משום טעם, ואחר שמשמש את המושג כבר אין חילוק במשמעות הדבר, ולעולם ישמש כינוי מושאל זה את מושג זה, גם היכא דלא שייך השורש הראשון, ואטו איך יאמר הרמב”ם דיש מי שנתנבא רק לעצמו והוא אין נקרא נביא, דבאמת הלשון נבואה כבר נמשך לכל המתנבא.

ואביא בזה דוגמא א’ מדברי הגמ’ כתובות ס”ב ב’ זו אשתו וזו זונתו, אע”ג דבעצם השם זונה היא אשה הסרה ונוטה מן הדרך, וכאן לא שייך, מ”מ נקטו זה מצד דלשון זונה נקבע מתחילה על כל ביאה שאינה לקיום העולם ופשוט וקל.

והנה הא”ע טען על רש”י בזה, והרא”ם השיב עליו וז”ל, גם מה שטען עוד “מה טעם ‘השב אשת האיש כי נביא הוא’ בראשית כ ז אם פירושו דברן” אינה טענה כי יש לומר שנקרא שם המדבר דברי ה’ אל העם תמיד דברן בעבור היותו מזומן לדבר דברי ה’ אל העם תמיד ויהיה טעם “השב אשת האיש כי נביא הוא” כי הוא דבק עם ה’ להיותו מדבר דברי ה’ תמיד והדבק עמו תמיד ראוי לירא ממנו פן יתפלל להמיתך וזהו שכתב אחר זה “כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות” עכ”ל, וע”ע בגו”א שם.

והנה לפי דברינו [שג”כ יתכנו על יסוד תירוץ זה] יובן טפי מ”ט ל”ק על פרש”י בזה.

(ב)">