יורה דעה

בע"ה מוצ"ש פרשת ויקרא זכור התשע"ו

לכבוד ידידי ר' אריה ליב הכהן לינטופ שיחי'

{ע"ד מה ששאל בענין כהן ששתה חלב אם מותר לישא כפיו או שדינו כדין שיכור.

}

הנה עצם ענין זה שהחלב משכר, נזכר בכריתות י"ג ב' אליבא דמ"ד הכי, דגרסי' התם, ר' יהודה אומר יין אין לי אלא יין שאר משכרין מנין ת"ל ושכר אם כן מה ת"ל יין על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה עכ"ל, וכמ"ש להדיא בפסקי רי"ד סנהדרין ריש דף ע' 'מפני שמשכרין', וקאי גם על חלב.

וכ"ה ברמב"ם הלכות ביאת המקדש פ"א ה"ב, היה שכור משאר משקין המשכרין אסור להכנס למקדש ואם נכנס ועבד והוא שכור משאר משקין המשכרין אפילו מן החלב או מן הדבלה הרי זה לוקה ועבודתו כשרה, שאין חייבין מיתה אלא על היין בשעת עבודה, ואין מחלל עבודה אלא שכור מן היין עכ"ל.

אכן גם לגבי עבודה לכאורה ענין זה אינו נוהג היום כלל, ואם כי ביינות שלנו דנו הפוסקים אי חשיב דמשכר או לא, אבל בחלב כמדומה שלא מצינו כלל שישכר, ואם על יינות שלנו דנו הפוסקים בהג"ה סו"ס צ"ט, אע"ג דהא חזינן שכמה שותים ומשתטין מזה, ואפ"ה צידדו הפוסקים קצת להקל בזה לומר שאינן חזקין, א"כ בחלב שלנו עאכו"כ.

וראיתי הובא (דעה"ד כריתות שם) שיש שאומרים בשם הגר"ח מוולאז'ין שלהקרא חמר מדינה בעינן משקה המשכר ולא כאותם שנהגו להבדיל על תה או על קפה, ובכתבי הגאון הרוגאטשובר הביא ראיה מן הגמ' שאף חלב מיקרי מידי דמשכר ושפיר שאפשר להבדיל עליו אפילו לדעת המחמירים האלו, דאיתא בברייתא בכריתות י"ג ב' אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש חייב, א"כ חזינן שנקרא שכור משאר משכרים, הרי דחלב חשיב שפיר מידי דמשכר, עיין עוד בספר שם להמשך הדברים.

ומ"מ חזינן מיהת דס"ל שגם בזמנינו חשבינן ליה משכר, אע"ג שלא מצינו שישכר, ומיהו ע"ז יתכן שעכ"פ החלב שלהם לא היה החלב שלנו, שהרי החלב השתנה מאוד בדורות האחרונים, ויל"ע בזה.

ויש לדון עוד את"ל שיש איסור כפשטות הגמ', אם היה זה חלב עם מים דבכה"ג אפילו ביין לא חשיב משכר כמ"ש בשו"ע או"ח סי' קכ"ח סקל"ח, ולכאורה כ"ש הוא בחלב דקליש מיין, ומיהו שמא דוקא ביין טבעו שמתבטל כחו ע"י מים ובחלב לא נזכר כן, ויל"ע.

והנה להלכה כתב השו"ע או"ח סימן קכח סעיף לח, שתה רביעית יין בבת אחת, לא ישא את כפיו; שתאן בשני פעמים, או שנתן לתוכו מעט מים, מותר, ואם שתה יותר מרביעית, אף על פי שהוא מזוג ואפילו שתאו בכמה פעמים, לא ישא את כפיו עד שיסיר יינו מעליו עכ"ל.

וכתב המ"ב ס"ק קמ"א, וכ"ז לענין יין אבל בשאר משקין המשכרים כתב המ"א דמותר לישא כפיו אפילו נשתכר עד שאינו יכול לדבר בפני המלך דבתפלה כה"ג תפלתו תועבה כדלעיל בסימן צ"ט בנשיאת כפים מותר אם לא שהגיע לשכרותו של לוט דאז כשוטה יחשב { המג"א (שם ס"ק נה) כתב דכיון דלענין עבודה ליכא מיתה בשאר משקין המשכרין וכמבואר ברמב"ם פ"א מהל' ביאת מקדש, בנשיאת כפים ליכא איסורא כלל אלא א"כ הוא שיכור כלוט דאז פטור מכל המצוות.

ע"כ.

וכ"כ ג"כ הפרי מגדים (במשב"ז שם ס"ק לה) דלדעת מרן שרי לכהן לשתות שאר משקין המשכרים קודם נשיאת כפים.

יעו"ש.

וכ"כ בשו"ע הגר"ז (שם סעיף נא) דאין שאר משקין המשכרים מונעים אותו מנשיאת כפים כמו במשרת במקדש אפילו נשתכר עד שאינו יכול לדבר לפני המלך שנשיאת כפיים אינו דומה לתפילה שהוא עומד ומדבר עם המלך משא"כ בנ"כ שהוא מדבר אל העם כמ"ש "אמור להם" וגו' אלא א"כ הגיע לשכרותו של לוט שאז פטור מכל המצוות.

ע"ש.

וראה עוד בס' ערוך השלחן להגרי"מ עפשטיין (שם סעיף נה) מש"כ בענין זה.

יעו"ש.

וראה גם לגאון הנצי"ב בהעמק שאלה (שאילתא קכג אות ב) שהביא שם את דברי הגבורת ארי בתענית (יז ע"א) שכתב דמדאמרינן בגמ' בסתמא שיכור לא ישא ולא קאמר שיכור מן היין מתבאר מהכי דשיכור מכל המשקין במשמע, ודלא כהמג"א שכתב דבשאר משקין המשכרים שרי.

ודחה הנצי"ב את דבריו דליתא דהא סתם שיכור הוא מן היין כמ"ש התוס' ביומא (דף מט ד"ה נזיר) והאריך לדחות את דברי הגבורת ארי והעלה דהעיקר הוא כהמג"א דכל האיסור הוא ביין ולא בשאר משקין.

ע"ש.

(שו"ת עטרת פז חלק א כרך ב - יורה דעה סימן יט).

}, וכ"כ בספר מטה יהודה אבל הרבה אחרונים חולקין ע"ז וסוברין דגם בשאר משקין כל שנשתכר בהן עד שאינו יכול לדבר לפני המלך אינו נושא כפיו עכ"ל.

ומ"מ חזינן מיהת לכו"ע דבשתה חלב דהאידנא דאינו משכר כלום, ושפיר יכול לדבר בפני המלך א"כ לא אכפת לן ולא מידי.

וכ"כ עוד בביאור הלכה שם ד"ה שתה רביעית, וז"ל, ומיהו לדינא מסכימים האחרונים דאפילו בשאר משקין כל שאינו יכול לדבר לפני המלך אסור לישא כפיו כמו שכתבתי במ"ב עכ"ל.

ומכלל הן אתה שומע לאו.

ויעויין שם בלשון הפרישה אות מח שכתב, נלע"ד ליישב ולומר דר' ירוחם לא קאי אמי ששתה יין אלא אשתה שאר משקין וסבירא ליה דבשאר משקין אינו נאסר לישא את כפיו אלא אם כן הוא שיכור כשיכרותו של לוט ולשון של שיכור דנקט הגמרא דייק ליה הכי דאם לא כן אדאמרו דכולי עלמא שיכור אסור לישא כפיו הוה להו למימר שתוי אסור לישא כפיו דכבר נתבאר בפרק הדר (עירובין סד א) דהיכי דמי שיכור כל שאינו יכול לדבר בפני המלך והיינו כשיכרותו של לוט עכ"ל.

א"כ ס"ל דהיינו הך אינו יכול לדבר בפני המלך ושיכור כשכרותו של לוט, [דלא כהחילוק הנזכר בדברי המ"ב הנ"ל ע"פ האחרונים], ומ"מ חזינן מיהת דהיכא דלא נשתכר כלל אין לחשוש, וכמ"ש בהמשך דבריו שם, דבשאר משקים לענין תפילה ונשיאת כפים אם שתה רביעית מהן אפילו איסור דרבנן ליכא ולענין הוראה ודאי גזרו דומיא דאכל תמרים וכמ"ש התוספות.

מיהו י"ל דהתם נמי מיירי דאכל תמרים כל כך הרבה עד שנשתכר קצת ואף אם גזרו שם שאני עבודה והוראה שהם במיתה לכך החמירו בהן חז"ל בשאר משכרים מה שאין כן נשיאת כפים ותפילה שעיקרן אינו אלא מדרבנן וכמו שכתב ב"י בכסף משנה בטעם הרמב"ם ע"ש אבל במי שנשתכר לגמרי בודאי מסתברא דאין חילוק בין יין לשאר משקים עכ"ל.

אכן הט"ז ס"ק לה כתב, וע"כ נראה ברור שאם שתה שאר דבר המשכר אף ע"ג דלגבי עבודה אינו חייב מיתה כמ"ש הרמב"ם בפ"א דמקדש שאין חייב מיתה אלא דוקא ביין אבל בשאר מידי דמשכר כגון דבילה הרי זה לוקה ועבודתו כשרה מ"מ גבי נ"כ ודאי אסור כיון דעכ"פ יש איסור בעבודה מן התורה וכ"ש שכור מן שכר או מי דבש שאסור לדוכן וכיון שאין בזה שיעור מפורש כמו שיש ביין אסור לכהן לשתות כלל מידי דמשכר קודם נ"כ וכו' עכ"ל.

א"כ לפ"ד הט"ז יש איסור בדבר, ושמא יש לצדד דגם לדעת הט"ז שייך לחשוש לשיעור רק בדבר שסופו לבוא לידי שיעור, אבל בחלב שלנו אנן סהדי דלא מייתי עי"ז לידי שכרות וכנ"ל, וגם את"ל דאם ישתה מאה כוסות יבוא לידי שכרות מ"מ ליכא למטעי בהא שנאסור בכל שהוא משום דלא ידעינן שיעורו, והר"ז דומה לנוגע תחת טבורו בכלי ברזל, דבכה"ג לא גזרינן אטו בגד דק, אע"ג די"א שבבגד עבה גזרינן אטו בגד דק משום דלא ידעינן שיעורו כמ"ש שם המ"ב סי' ג' סקכ"ט, ויל"ע.

ומ"מ פסק המ"ב ברור בזה, ואפשר דגם הט"ז גופיה לא מיירי אלא באופן שהרגיש בשינוי קצת ע"י השאר משקין, ורק דסבור שיכול לדבר בפני המלך, דבזה חיישינן שיבוא לטעות בשיעור, אבל באופן שאין מרגיש כלום לא, ולא עיינתי כעת בזה.

והנה כתב הכה"ח (שם ס"ק רכה) דנראה כיון דיש פלוגתא לכתחילה לא יעלה כהן ששתה שאר משקין עד שיסיר את שיכרותו מעליו, ואם עלה לא ירד.

ע"כ.

וראה ג"כ בדברי הגר"ז שם סנ"א שג"כ כתב כיו"ב דלכתחילה ראוי שלא לשתות כלל משקה המשכר קודם נ"כ, וכן נוהגים.

עכ"ד.

ע"ש.

אכן י"ל דהפלוגתא היא באופן שיש מקצת איזו שכרות וכנ"ל כמבואר בדברי המ"ב דלכו"ע אם יכול לדבר בפני המלך שרי, ובלאו הכי הרי הכריע המ"ב שאם יכול לדבר כנ"ל שרי.

הראוני את דברי תורתכם בעניני פורים, וראיתי שם שדנתם בגודל החיוב להשתכר ומה הדין במי שאביו אומר לו שלא להשתכר, ויש להעיר דיעויין בד"מ אורח חיים סימן תרצה סק"א שהביא שאי"ז חיוב, וז"ל, כתבו הגהות מיימוניות פרק ב' (הט"ו אות ב) צריך להשתכר היינו למצוה אבל ידי פורים יצא אפילו לא השתכר.

ויעויין עוד בב"י שהביא דדעת רבינו אפרים המובא בר"ן מגילה ג' ב' שמ"ש חייב אינש וכו' לא קי"ל הכי, וז"ל, כתב הר"ן (שם) בשם רבינו אפרים דמההוא עובדא דקם רבה בסעודת פורים ושחטיה לר' זירא כדאיתא בגמרא (שם) אידחי ליה מימרא דרבא ולא שפיר דמי למיעבד הכי עכ"ל, וכתב הפר"ח סי' תרצ"ה שיש לעשות כהרא"פ, א"כ פשוט שאין חיוב לדינא להשתכר.

ויעוי' גם בביאור הלכה סי' תרצה מש"כ שם.

ועוד יש להביא ראיה מהא דר"י בר אלעי שהיה ראשו כואב לו מפסח ועד עצרת, ואמאי הרי היה מחוייב לשתות בפורים, ועדיפא מליל הסדר שיש לזה סכום קצוב, דכאן מחוייב לשתות עד דלא ידע וכו', אלא על כרחך שלא היה משתכר בפורים.

ומיהו זה יש לדחות דבמקום חולי שאני.

א"נ שהיה שותה יותר מלימודו וישן, ולזה הוה סגי ליה בכל שהוא והיה פחות הרבה מד' כוסות, וגם אם היה משתכר ממש י"ל מ"מ היה בפחות מד' כוסות.

ומ"מ יש לדחות דבמקום חולי ודאי אינו חייב בפורים דאינו אלא משום שמחה ובמקום חולי לא שייך שמחה משא"כ ד' כוסות שהיא תקנה קבועה.

ולא היה בכונתי לומר שיש כאן מח' הפוסקים אם מחוייב בעד דלא ידע ושקי"ל כמו מ"ד שפטור, אלא כך היתה בכונתי, דהנה גם לדידן דקי"ל שיש מצוה בעד דלא ידע, שהרי כך פסקו השו"ע והרמ"א, אלא אע"ג דקי"ל שיש מצוה כזו מ"מ אי"ז חיוב, דהרי הד"מ בשם ההג"מ קאי למ"ד שהמימרא הזו היא להלכה, ואפ"ה אמר דאי"ז חיוב, ולרווחא דמילתא צירפתי גם דעת רבינו אפרים שסובר שאין כאן מצוה כלל.

וז"ל הבית יוסף עוד שם, כתוב בארחות חיים (הל' פורים אות לח) חייב אינש לבסומי בפוריא לא שישתכר שהשיכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן אך שישתה יותר מלימודו מעט עכ"ל, ומבואר ג"כ דעת הא"ח שאין חיוב להשתכר.

ונראה דמה שהוקשה להראשונים איך שייך שכרות הרי הוא דבר מגונה שהוא סילוק השכל מהאדם והשכל הוא כל מעלת האדם וכמ"ש הרמב"ם והובא בארחות צדיקים בגנות היין, ולכן כל אחד מן הראשונים תירץ באופן אחר, יש תירצו דהכונה שישתה עד שיישן ויש שתירצו דהכונה שישתה מעט יותר מלימודו, ויש שתירצו שהמימרא נדחתה מהלכה, וכל אחד תירץ לפי דרכו, אבל העיקר הוא שהיה קשה בעיני הפוסקים לפרש הגמ' כפשוטה שיש חיוב שכרות עד איבוד הדעת, וזה מוסכם בהרבה ראשונים אם לא בהכרח כולם, ויעוי' עוד בביאורי הגמ' שבסוף התלמוד בבלי מהדו' המאור מה שהביאו כמה ראשונים בענין דין זה.

והנה בשו"ע יו"ד סימן רמ סט"ו כתב, אמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין מצות עשה בין מצות לא תעשה, ואפילו מצוה של דבריהם, לא ישמע לו.

ומקור הדברים איתא שם בב"י, סימן רמ אות טו ד"ה אמר לו וז"ל, ומ"ש דאפילו לבטל מצות עשה של דבריהם.

כן כתב הרמב"ם בפרק ו' מהלכות ממרים (הי"ב).

ונראה שהטעם משום דכיון דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור (דברים יז יא) הרי הם בכלל דבר תורה.

אי נמי דכיון דמאני ה' כולכם חייבים בכבודי ילפינן לה ומילי דרבנן ודאי הם כבודו של מקום אין לו לעבור עליהם בשביל כבוד אביו עכ"ל הב"י, ונהי שראיתי כתוב שאפילו מנהג שנהגו בו ישראל אכן כאן משמע דדוקא מה שהוא איסורא בין דרבנן בין דאורייתא, ובביאור הגר"א ס"ק כו ציין שם לדברי התד"א פכ"ז יכול אפי' א"ל אביו עבור על א' מכל המצות האמורות בתורה כו' הוי אומר על הכל ישמע לו חוץ מעל עבירה וגזל ודבר מכוער לכך נאמר הכהנים בוזי כו' ומבואר דלא כל הידור שאמר לו לימנע מזה חשיב כאמר לו לעבור עד"ת, ובגמ' יבמות ו' א' נזכר היטמא או אל תחזיר, ובפתחי תשובה יורה דעה סימן רמ ס"ק יד כתב עוד, עיין לקמן סי' שע"ו ס"ג בהג"ה באם אביו מוחה שלא יאמר קדיש על אמו לא ישמע לו וכ"כ ביש"ש פ"ק דקדושין סי' ס"ג מפני שאביו עובר על ואהבת לרעך כו' וכתב עוד אכן מה שנהגו האבלים ללבוש לכבוד המת שאינו מן החיוב פשיטא שיכול למחות ע"ש עכ"ל.

ומכל הנ"ל מבואר שכל מה שאינו חיוב ואינו מצד הדין יכול למחות, וא"כ בשכרות בפורים ה"ה, לפ"מ שנתבאר כנ"ל שאינו חיוב.

בשולי הדברים
בהיתר לשנות לצורבא מרבנן בפוריא לפירוש שהכונה סעודת פורים
משה"ק ר' יהושע מגורי ע"ד המהרש"א חידושי אגדות מסכת בבא מציעא דף כג ע"ב, גבי ג' הדברים שהותרו לצורבא מרבנן לשנות בהן, וא' מהן הוא בפוריא וכתב המהרש"א וז"ל, בפוריא עיין פרש"י ותוס' עוד י"ל ע"פ מ"ש פ"ק דמגילה דחייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן כו' עבידי רבנן דמשנין לומר דלא ידע גם אם הוא אינו מבוסם כל כך וידע ע"כ.

דמה"ט התירו לו לשקר, הרי עבר איסורא במה שלא השתכר.

תשובה ראשית כל אין שום איסור מי שאין רוצה להשתכר בפורים, כמ"ש הד"מ בשם ההג"מ, ומה דִּמְרַגְּלָא בפומייהו דאינשי שמי שאינו משתכר עובר באיסור, אין הדברים מדוייקים, ועמ"ש בעם סגולה ח"ג, וע"ז י"ל דמה"ט גופא כדי שלא יחשדוהו שעושה שלא כדין התירו לו לשקר.

עיין לאאמו"ר שליט"א באמת קנה פ"ד מה שהביא להוכיח דפעמים התירו לשנות מפני כבודו וכדו'.

Read less

הנה בטור יורה דעה סימן שט כתב, בכור בזמן הזה אין לו היתר אלא ע"י מום ואפילו אם ירצו הבעלים או הכהן לכונסו לכיפה עד שימות אינם רשאים וכו'.

וכתב ע"ז הבית יוסף, כן דקדק הרא"ש בסוף בכורות (ה' פדיון הבן סי' ב) ובפ"ק דע"ז (סי' יג) וכתב שכן הורה רבינו מאיר ז"ל, היינו המהר"ם מרוטנבורג.

ובאמת כן איתא לפנינו בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג חלק ג (דפוס קרימונה) סימן רט"ז, וז"ל, על הבכור שנמכר לגוי בכסף כדברי רש"י [בכורות ג, ב ד"ה קנין גמור ועוד], ולא משיכה כדברי ר"ת [ספר הישר חידושים סי' תרצג ועוד], אם יש תקנה להקל בו להכניסו לכיפה להאכילו שעורים ותבקע כריסו או שום צד היתר אחר.

אני לא קבלתי שיהא היתר בדבר.

דאף על גב דאמרינן בפרק קמא דעבודה זרה [יג, א] אין מקדישין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש תעקר, ואיזהו עקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה, הני מילי בשאר קדשים שאין להם לפרנסה היתר על ידי מום, אבל בכור דקדושתו מאיליו ויש לו פרנסה לאוכלו במומו לא שרינן לכונסו לכיפה.

וכן בחידושי אגודה מסכת בכורות פ"ט כתב וז"ל, איזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה.

פירש ר"י בבכור בזמן הזה לא שרינן למיעבד הכי לא מבעיא לישראל שיש לו לקיים מצות נתינה ולהמתין לכהן שירצו לקבלו ואפילו יותר משלשים יום בדקה וחמשי' יו' בגסה דהא דתנן [לעיל כ"ו ע"ב] עד מתי חיי' ליטפל בה היינו אפילו בא כהן לקבלו תוך הזמן הזה כדקתני במשנה בהדיא אלא אפילו קבלו כהן לא שרינן לכהן לכונסו לכיפה כיון דשרי בנפילת מום בלא פדיון איכא הפסד קדשים, אבל מקדיש אפילו נפל בו מום לא שרי בלא פדיון ואי פריק ליה משליך הדמים לאיבוד עכ"ל.

וכן פסק בשו"ע יורה דעה סימן שט ס"א, בכור, בזמן הזה, אין בו היתר אלא על ידי מום.

ואפילו אם ירצו הבעלים או הכהן לכנסו לכיפה עד שימות מעצמו, אינם רשאים, אלא צריך הכהן לגדלו עד שיפול בו מום עכ"ל, וציין בביאור הגר"א ס"ק ב, תוס' נ"ג א' ד"ה ואיזהו כו' והרא"ש סוף בכורות ע"כ.

והטעם כתב הט"ז ס"ק א, משום הפסד קדשים שהרי יש לו היתר ע"י נפילת מום כ"כ הרא"ש עכ"ל.

והוסיף בנודע ביהודה חיו"ד סימן פ"א לפ"ז בספק בכור שאפילו במומו אין צריך ליתנו לכהן כי המע"ה רשאי לכנסו לכיפה אך הגאון מוהר"ם פישלש ז"ל נחלק עליו וחזר בו המחבר והודה לדבריו לאסור הכנסה לכיפה אפילו בספק בכור ע"ש בסימן פ"ב ופ"ג.

והובא כ"ז בפתחי תשובה יורה דעה סימן שט, והמנ"ח דלקמן כתב [על דבריו דלהלן], ולפ"ז נראה דגם ס' בכור אעפ"י דאין נותנו לכהן מ"מ כיון דראוי לאכול במומו לבעלים הוי בזיון קדשים.

[וכן ציין לדבריו של הנוב"י, ועיין בת' חתם סופר ס"ס שי"ד וס"ס שי"ח מ"ש בזה].

אכן בספר החינוך מצוה יח כתב וז"ל, וענין המצוה, בבהמה טהורה כן, שמצוה על הבעלים להקדישו ולומר הרי זה קודש.

וחייבים לתת אותו בכור לכהנים, ויקריבו חלבו ודמו על המזבח והם אוכלים הבשר בירושלים.

ואינו נותנו לו מיד שיוולד אלא מטפל בו, בבהמה דקה שלשים יום ובגסה חמשים יום.

ובחוצה לארץ שאין לנו מקדש, נועל דלת בפניו ומת מאליו, כדעת קצת המפרשים.

ומהן שאמרו שממתין לו לעולם, ואם נפל בו מום יאכל במום בכל מקום ולכל אדם שירצה הכהן ליתנו, דכחולין הוא נחשב, וכמו שכתוב [דברים ט"ו, כ"ב] [תאכלנו] הטמא והטהור (יאכלנו) [יחדיו] כצבי וכאיל.

וכן כתב הרמב"ן זכרונו לברכה בהלכות בכורות שלו [סוף פרק ה'] עכ"ל החינוך.

ומבואר בדבריו דעכ"פ בחו"ל נועל דלת בפניו והוא מת, וזהו דלא ככל הנך דעות דלעיל.

ויעויין עוד שם במנ"ח, סק"ד שכתב על דברי החינוך וז"ל, ובח"ל וכו'.

לאו דוקא ח"ל אלא בזה"ז כיון שאין מקדש אפילו בא"י וז"פ.

ומ"ש נועל דלת בפניו נראה דס"ל דחיוב הוא לנעול דלת וע' בע"ז י"ג ע"ב ד"ה נועל הקשו אמאי לא הצריכו לנעול דלת בבכור בזה"ז וע"ש מה שתירצו ומבואר מד' דאין חיוב, וע' במרדכי הביא דעת הרא"ם דכתב דמוכח דמותר לנעול דלת ע"ש והמפרשים דס"ל ממתין וכו' ס"ל דאסור לנע"ד.

ואח"ז הביא עוד הדעות האוסרות דלעיל וז"ל, וע' תוס' בכורות כ"ה וברא"ש בכורות סוף המס' ובט"ז דסובר ג"כ דאסור לנע"ד ל"מ ישראל ודאי אסור דצריך לקיים מצות נתינה לכהן אלא אפילו הכהן אסור מחמת בזיון קדשים והפסד קדשים דכל הקדשים כיון דצריכים פדיון והפדיון יפול לים המלח ע"כ נועל דלת אבל כאן אם יפול בו מום יאכלנו במום אסור להפסיד והוא בזיון קדשים ג"כ עכ"ל.

היוצא מכ"ז דלישראל אסור לכנוס אותו לכיפה כיון שצריך לקיים מצות נתינה, וגם לכהן קי"ל דאסור כיון שאם יפול בו מום יוכל לשוחטו ולאוכלו ונמצא שמפסיד את הבכור, ולענין ספק בכור שא"צ ליתנו לכהן מסקנת האחרונים ג"כ לאסור בזה.

Read less

ראשית כל כידוע שדעת רוב המפרשים היא דיש מזל לישראל, ורק שיכול המזל להשתנות, או לחילופין ששייך להתגבר על המזל, אבל העיקר או השורש הוא המזל, וכמ"ש במו"ק כ"ח א' בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא אגב אציין שראיתי בזוהר פנחס רי"ז דמי שאמר מימרא הלזו לא ידע הסוד שם, ומ"מ כל דברי רז"ל אמת, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

, וז"ל התוס' שם, והקשו בתוספות הא דאמרן בסוף שבת (דף קנ"ו א') אין מזל לישראל, וי"ל דלפעמים משתנה ע"י מזל כי הנהו דהתם ופעמים שאין משתנה כדאמרינן בתענית (דף כ"ה א') גבי רבי אלעזר בן פדת דא"ל ניחא לך דאחריב עלמא דאולי אברי' בעידנא דמזוני עכ"ל.

ובשבת בתוס' יותר מפורש דהיינו דאין מזל לישראל דע"י זכות גדול משתנה כו' ע"ש.

וכתב עוד המהרש"א חידושי אגדות במועד קטן שם, והכי מוכח נמי בשמעתין דרבא בעי אחכמה דרב הונא ואעותריה דרב חסדא והם דברים התלוים בגזירת הלידה כדאמרינן פרק כל היד דמלאך מעמיד הטיפה ואומר אם חכם אם טפש אם עשיר אם עני אלא ע"כ דאית לן למימר דע"י אפושי רחמי מן שמיא כדעביד רבא איכא לבטל הגזירה ומזל שנולד בו כדאמרינן בשבת עכ"ל.

וכ"כ בזוהר נשא דף קלד הכל תלוי במזל ואפילו ס"ת שבהיכל.

אבל במאירי שבת דף קנו ע"א כתב וז"ל, ואל תביט למאמר האומר יש מזל לישראל שפעמים היו קצת חכמים נבוכים בראותם העדר הסדור באופני עונש וגמול בני אדם כמאמר האומר חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא וסופר במקומו שלא הביאו לומר כן אלא מה שראה למי שהיה צדיק וחכם וחסיד וראהו קשה יום ובלתי מצליח באלו הענינים וכן אמר א' מהם על אמרם דלת הננעלת לא במהרה תפתח וכן כל שמריעין לו לא במהרה מטיבין לו אמר אחד מהם לעולם אין מטיבין לו וכבר סופר במקומו שלא הביאו לומר כן אלא מה שראה מקשי מזלו עם צדקו נפשו עד שנאמר עליו ולא היא משום מילתא דנפשיה הוא דקאמר הכי וכל זה הוראה שאינם אלא מאמרים נאמרים לפי מה שהיו רואים בעצמם או בזולתם מקשי יומם עם דעתם צדקתם ותומת יושרם אבל המאמר הכללי שאין מזל לישראל ר"ל שאמונת הגמול והעונש יכריח הכל והוא שהעידו בסוגיא זו שאירע להם שבחנו ונתברר להם שבאו עד שערי מות ושנודע להם כן מצד הוברי שמים החוזים בכוכבים וניצולו בזכות הצדקה ואיני צריך להזכיר המעשים שבאו ע"ז בסוגיא זו שכבר הסוגיא פשוטה לפניך עכ"ל, והאריך שם הרבה, ויש עד מן המפרשים שהלכו בשיטת המאירי, וע"ע מאירי הוריות י"א ב', ולעיל בהערה מה שכתבתי בשם הזוהר.

ובעצם יש בזה כבר הרבה אריכות בשאר מקומות, והרבה אריכות יש בדברי הראשונים ז"ל, ואין כאן המקום לכ"ז.

והנה כמ"ש סוגיין דעלמא הוא שחוששין למזלות, כמ"ש בתענית כ"ה א' על ר"א שנולד במזל עניות ולא היה אפשר לשנות ע"ש, וכן במגילה ג' א' האי מאן דמבעית מזליה הוא דמבעית, וכן ביבמות בפ' הבע"י גבי אשה קטלנית דאמרינן מזל גורם, וב"ק ב' ב' אדם אית ליה מזלא, וערש"י פסחים מ"ט א', וכן הרבה מאוד כמו שהביא כת"ר, ואמנם הרמב"ם בכ"מ זלזל בענין זה של המזלות, וכמו כן הכחיש ענין הכשפים, השדים והרוחות, החלומות, ובכל מה שאינו מתיישב עם דעת הפילוסופים, וכמ"ש בפיה"מ שהפילוסופים השלמים אינם מאמינים במזלות, אבל אנן קי"ל בשו"ע כמ"ש בשו"ת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן שחלילה להקל ראש בכל עניני המזל, וכמ"ש שאר הראשונים, וכבר כתב הגר"א בביאורו מה שכתב, ואלמלא כתוב א"א לאמרו, שהרמב"ם הפילוסופיא הארורה הטעתו המדפיסים השמיטו תיבת הארורה, משום כבודו של הרמב"ם, ועיין בספר הגאון, וע"ע במשנת החלומות מ"ש שם.

ובכלליותמ במה שהרמב"ם לכאורה מוכרח שהוא חולק על דעת חכמי התלמוד, עיין עוד בספר נשמת חיים לה"ר מנשה בן ישראל.

.

וז"ל השו"ע בהל' הלכות מעונן ומכשף סימן קעט סעיף ב, נהגו שאין מתחילין בב' ובד', ואין נושאים נשים אלא במילוי הלבנה.

הגה: ולכן נהגו ג"כ להתחיל ללמוד בר"ח, כי אף על פי שאין ניחוש יש סימן (סמ"ק סימן קל"ו).

במה שאדם יודע שהוא כנגד המזל, לא יעשה ולא יסמוך על הנס, אלא שאין לחקור אחר זה משום תמים תהיה (דברים יח, יג) (תשובת רמב"ן סימן רפ"ו) כמו שנתבאר עכ"ל.

וציין בביאור הגר"א שם [סק"ו], ולכן נהגו כו' כי כו'.

כמ"ש מושחין מלכים על המעיין (הוריות י"ב א' כריתות ה' ב') ומושכין בצנורת לפני חתן וכלה כו' (ברכות נ' ב') יהא רגיל אינש למיכל בריש שתא כו' גרוסו על מיא כו' (הוריות שם כריתות ו' א') ובסוף פי"ח דשבת פורסא חד בשבא כו' בתלתא מ"ט כו' ארבע דהוא ארבע כו' בתולה נישאת ביום הרביעי שנאמר ברכה לדגים ואלמנה כו' שנאמר ברכה לאדם (כתובות ה' א') והרבה כיוצא וז"ש בש"ע הנ"ל נהגו כו' עכ"ל.

וכבר אמרתי שנ"ל עיקר המקור לזה הוא מן התורה, בבראשית פרק ל פסוק יא, וַתֹּאמֶר לֵאָה בָּא גָד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד, ופרש"י, בא גד - בא מזל טוב, כמו (שבת סז ב) גד גדי וסנוק לא, ודומה לו (ישעיה סה יא) העורכים לגד שלחן, וכ"כ הרשב"ם שם.

וכבר כ"כ בתרגום יונתן שם, וַאֲמַרַת לֵאָה אָתָא מַזְלָא טָבָא בְּרַם בְּנוֹי עֲתִידִין לְמֵירוֹת אַחַסַנְתְּהוֹן בְּקַדְמֵיתָא מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא וּקְרַת שְׁמֵיהּ גָד.

וכ"כ במדרש שכל טוב שם בזה"ל, ויש אם למקרא בא גד ב' תיבות, כלומר בא מזל של בית, ודומה לו העורכים לגד שלחן (ישעיה סה יא) ע"כ, וברד"ק עה"ת שם כתב וז"ל, בגד - כתוב מלה אחת בלא אל"ף, ופי' במזל טוב בא זה, וקרי שתי מלות, ר"ל בא מזל, והענין אחד, וכן העורכים לגד שלחן (ישעיה כ"ה) למזל.

ואומר ר' משה הכהן, כי הוא כוכב צדק, כי כן נקרא בלשון קדר והוא מזל שיורה על כל דבר טוב ע"כ, וציין לזה גם באב"ע שם, ובפי' רבינו בחיי כתב בין דבריו וז"ל, ועל הכונה הפנימית קראתו לאה גד מלשון המשכה, בראותה שעמדה מלדת הוצרכה לחזור ולמשוך מן המקום שפסקה משם כשילדה יהודה, ובכח התפלה שאמרה: גד גדי, כלומר יתחזק מזלי, משכה כח הלידה וילדה ליששכר שהוא כנגד הבינה, שנאמר: (דברי הימים - א יב, לב) "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים" עכ"ל, וכן כתב בדומה לזה המלבי"ם וז"ל, בגד, שב שנית מזלי ואקוה שאוליד עוד עכ"ל.

וע"ש עוד הדר זקנים לבה"ת וצרור המור לה"ר אברהם סבע.

ובאלשיך כתב, הנה ראתה כי ילדה ארבעה והתחילה גם אמתה ללדת ורחל עודה עקרה, אז אמרה אין זה כי אם דלאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, על כן אמרה בא גד שאם לא כן אין ספק כי רחל גדול זכותה משל שפחתה, על כן קראתו גד שהוא מזל, ואמרה בא כלומר הלך מאז עמדה מלדת ובא עתה.

ומה שכתוב בתיבה אחת אפשר שהיתה מסופקת אם משעמדה מלדת נסתלק מזלה ובא, או תמיד היתה במזלה הטוב, ואינו מן התימה קצת שהות בנתיים עכ"ל.

אכן עדיין יש לעורר על אמירת מז"ט, מהא דאיתא בשבת ס"ז רע"ב, האומר גד גדי וסנוק לא אשכי ובושכי יש בו משום דרכי האמורי רבי יהודה אומר גד אינו אלא לשון עבודה זרה שנאמר הערכים לגד שלחן, ופרש"י התמזל מזלי ועיף אל תהי, א"כ במברך על מזל בין למר ובין למר איכא איסורא.

וז"ל המהרש"א שם, ר' יודא אומר גד אינו אלא לשון ע"ז כו' פרש"י ע"ז ממש וחייב משום קורא בשם ע"ז עכ"ל.

ולפי זה פליג ר"י את"ק דאמר דאין בו אלא משום דרכי אמורי והוא מזל בעלמא אבל מפרש"י בספר ישעיה דר"י לפרש דברי ת"ק אתא שם ע"ז העשויה ע"ש המזל וק"ל עכ"ל, ובין למהרש"א בדעת רש"י כאן ובין לרש"י בישעיה איסורא איכא לכו"ע.

אבל נראה דפשוט להתיר דבהרבה מקומות דברו על המזל בגמ' ובקשו על המזל (ועיין תענית כ"ה א'), ובמסכת סופרים בסופו איתא דבקידוש לבנה אמרינן סימן טוב מזל טוב יהא לנו ולכל ישראל, וכך נהגו כל ישראל, וא"א לומר שיש בזה משום דרכי האמורי, אלא רק אם אומר בלשון שנזכר בגמ' שם יש איסור בזה, והגרמ"מ קארפ הראה מקור להיתר מדברי הגמ' בשבת שם, חמרא וחיי לפום רבנן אין בו משום דרכי האמורי מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס שהביא אמר חמרא וחיי לפום רבנן חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהון עכ"ל, וה"ה לענינינו.

וענין זה של אמירת מזל טוב, ראיתי מי כתב עת 'שנה בשנה', תש"מ, הרב אליהו כ"ץ, עמ' 153 ואילך.

ע"ש מה שהביא לזה עוד מרש"י ב"מ ק"ה ב' ד"ה בין כך ובין כך ובד"ה אינו מנכה ודו"ק, וע"ש עוד.

שביאר זה ע"פ דברי הריטב"א בתענית דף כט ע"ב ע"ד הגמ' שם שבחודש אדר 'ברי מזליה' של הישראל, וכתב הריטב"א, ואף על גב שאין מזל לישראל הני מילי בשאר ימים אבל בשני חדשים אלו יש מזל שכן נגזר עלינו מן השמים, ואפשר עוד דמזל לאו דוקא אלא על הגזירה קרי מזל בלשון בני אדם עכ"ל, וא"כ י"ל דכל מי שמברך מזל"ט הכונה שיגזור עליו הקב"ה גזירות טובות.

ועוד בטעם הדבר, יעויין מה שכתב הגאון רבי חיים ברלין (נשמת חיים אבן העזר סי' קמ"ז) לרב א' אודות מחלוקת גדולה שנתהווה בין הרבנים בענין גט של מי שלא הי' שפוי בדעתו, וז"ל בתו"ד: והנה אנכי מרגלא בפומי בטעם המנהג לברך כל רב ומורה צדק ביום התמנותו בברכת "מזל טוב", על פי פירוש רש"י ריש בבא קמא ב' ע"ב ד"ה אדם דאית לי' מזלא - שיש לו דעת לשמור את עצמו ע"כ.

כלומר שמאחלין לו "מזל - טוב" שידע לשמור את עצמו היטב, ולהיזהר על מה ללחום בחרב וחנית לבלי להכנע לבעלי אגרופין, ועל מה לשמור לפיו מחסום לבלי לצאת לריב (דף על הדף בבא קמא שם).

יתכן שזהו הטעם ששייך לברך ג"כ לרגל חתונה והתחלה חדשה, שמברכו שיצליח כהוגן במעשיו, לכלכלם בתבונה ולשמור רגלו מלכד.

ועצם מה שהזכרתם שהכל נמדד ע"פ ההתחלה, הנה בהרבה מקומות נזכר שהמזל של הלידה קובע, כמו בשבת קנ"ו א' ורש"י הוריות שם, ומ"מ בודאי שגם לההתחלה ישנה משמעות על המזל, אך מ"מ יש עדיין לדון מ"ט מזכירים זאת רק בהתחלה של שמחה, ואילו בכל שאר התחלות לא מצינו שמזכירים זאת, ומאידך בסתם שמחות סוגיין דעלמא שכן אומרים מזל"ט, ויל"ע מ"ט בבר מצוה ובסיומים ובכל מיני דברים אומרים מזל טוב, ונראה דבאמת בכל דבר חדש וישן שייך מזל, וגם אם העיקר הוא ההחלה במזל, מ"מ שייך להתפלל גם אח"כ שישתנה המזל.

ויש מן הפוסקים שערערו על אמירת מזל"ט בשעת שבירת הכוס בחופה [ועיין תשובות והנהגות ח"ד סימן רפו], והשד"ח יישב מנהג זה לומר שהמזל"ט הוא על הקדושין ורק ממתינין עד שבירת הכוס, אך מ"מ לא יישבו שזהו רק ברכה על התחלת הנישואין, מכיון שהדבר ברור שזוהי הכרזה של שמחה.

ובחידושי אנשי שם ס"פ פנחס, דף רל"ח ע"ב, כתב וז"ל, וזה טעם למנהג ישראל כשאחד בונה בית עושה חנוכת הבית ומזמין אנשים קרובים וידידים ועושה סעודה ונותנים לפניהם יינות ומיני מתיקות ומגדנות וכן כשנולד לאחד בת למזל טוב כשקורא לה שם מזמין ג"כ כנ"ל, וכן כשנושא אשה בשבת שלפני החתונה ובשבת שאחר החתונה מזמין כג"כ כנ"ל אמר לי הגרמ"מ קארפ דהמנהג הוא לעשות קידוש וללוות החתן [עי' בה"ל סי' קל"ה], ומ"מ מי שאינו רוצה לנהוג כן הרשות בידו, שכבר הרבה לא נוהגים כך.

, לפי דאחז"ל ג' דברים אע"פ שאין נחש יש סימן, בית תינוק ואשה, לכן כמו ביצחק כשרצה לברך את עשו אמר ליה ועשה לי מטעמים ואברככה כי ע"י המטעמים מכינים נפש המברך וכן נפש המתברך שתחול עליו הברכה לכן מזמינים אותם שיברכו אותו למזל טוב וסימן טוב ובכדי שתחול עליו הברכה עכ"ל.

ולעיקר הדבר ממתי נהג מנהג זה בישראל, מצאתי להבן איש חי בספרו שו"ת תורה לשמה סימן רסד וז"ל, שאלה אחד שיש לו אם ששמה מזל טוב והנה מנהג העיר הוא כל אשה אשר תלד בת כאשר יכנסו האהובים והקרובים אצלה כל אחד יאמר להיולדת מזל טוב ב' מילות אלו דוקא ותו לא ואפילו בניה כאשר יכנסו אצלה ג"כ צריכין לומר לה כן ועמד השואל ושאל בזאת האשה ששמה מזל טוב וילדה בת אם מותר לבנים שלה לאמר לה מזל טוב כשיכנסו אצלה כנהוג או"ד כיון דשם אמו כן אסור דהו"ל כאילו קוראה בשמה.

יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה = ושכרו כפול מן השמים.

.

וע"ש מה שכתב להביא ראיה לשאלה זו, וסיים, והשתא ה"ה בנידון השאלה דשרי וכ"ש הוא דמאחר שהוא אומר לאמו מזל טוב לברכה ותפלה כמנהג העולם ואין כונתו לקוראה בשמה שרי ואף על גב דהיא ג"כ שמה מזל טוב עכ"ל.

ואמנם הבא"ח עצמו לא כתב בפשיטות שכך המנהג נפוץ, אלא שיש עיר ששם נהגו כך.

אך מ"מ חזינן שהיה מנהג כזה עוד בזמנו.

[אכן יתכן שאין כונתו שרק שם נהגו לומר מזל"ט, אלא ששם נהגו את יתר הפרטים שהזכיר, ומ"מ מזל"ט כולם אמרו].

וכתב הערוך השולחן יורה דעה סימן רסה סעיף לז וז"ל, ועוד כתב [הרמ"א] דנהגו לעשות סעודה ומשתה בליל שבת לאחר שנולד זכר נכנסים אצל התינוק לטעום שם והוא ג"כ סעודת מצוה עכ"ל ואין הלשון מדויק שמתחיל בסעודה ומשתה ומסיים בטעימה ובאמת אין המנהג בסעודה רק בטעימת פירות וקורין זה בן זכר ולמחרת בשבת אחר התפלה נכנסים אצל היולדת ליתן מז"ט וקורין לזה שלום זכר ונוהגין שלא לטעום כלום ואומרים שזהו מתקנת המדינה לבלי להכביד על הבעל ברית עכ"ל.

וכעי"ז בזכרון יעקב ח"א סי' כ"ב [למזכירו של הגרי"א ספקטור], ע"ש שינויים בפרטי מנהג זה.

ובשו"ת שלמת חיים להגרי"ח זוננפלד (יורה דעה סימן רה) שאל השואל וז"ל, אם מותר לומר לאבל ר"ל כשיש לו איזו שמחה 'מזל טוב', אי הוה בכלל שאלת שלום, ואם יש לחלק בין בתוך ז' לתוך ל' או בתוך י"ב חודש על אביו ואמו.

וכתב שם, תשובה, נראה דמותר, הרי אמרו חז"ל אם נולד זכר נתרפא כל המשפחה עכ"ל.

וכן בס' גשר החיים (פרק כ"א סי' ז' אות ז') כתב דבאבל ר"ל מותר לברך מזל טוב.

וכ"כ כבר בעזר מקודש להגאון מבוטשאטש אבה"ע סי' כ"א ס"ו דאף דאין שואלים בשלום אשה מ"מ מותר לאחל לה מזל טוב, דאין זה בכלל ש"ש אלא בקשה ותפילה.

[ועיין שו"ת להורות נתן חלק ב סימן לז, שו"ת שרידי אש חלק ב סימן קיב עמוד תרצז, שהביאו דברי העזר מקודש ודנו בו].

וכן נזכר ענין זה של מז"ט בשד"ח כנ"ל.

א"כ זהו אינו מנהג שהתחיל כיום ממש, ומסמתא ניתן למצוא לזה מקורות קדומים יותר ממה שהזכרתי כאן, אך עכ"פ בזמן האחרונים כבר היה מנהג הזה.

אחר שכתבתי זה הראני הג"ר אלישע חן שליט"א את דברי הגר"י רצאבי במכתבו לספר ויאמר משה (ירדני) שהביא עוד מראה מקומות לנושא זה, וציין עוד לספר המטעמים החדש ענין חתן וכלה וענין יולדות שנתן טעם לזה, ומה שהביא שם בשם הגרשז"א ובנו הגר"ש, ומה שדן בנוסח המס"ס על מזל טוב בברכת הלבנה, וציין שהגרש"ד פינקוס על הבית היהודי מדף מב והלאה האריך בביאור מזל טוב.

Read less

{מהו עניין מעבר תקופות}
א.

שנת החמה מחולקת לארבע תקופות, כמבואר ברמב"ם בהלכות קידוש החדש וכדלהלן.

שנת הנוצרים היא שנת החמה, וז"ל הפסיקתא דרב כהנא פיסקא החדש הזה [פיסקא ה אות יד] החדש הזה לכם (שמות יב, ב), אתם מונים לו, ואין אומות העולם מונים לו.

ר' לוי בשם ר' יוסה בר לעיי דרך הארץ היא הגדול מונה לגדול והקטן מונה לקטן.

עשו שהוא גדול מונה לחמה שהוא גדול, ויעקב שהוא קטון מונה ללבנה שהוא קטן.

א"ר נחמן והא סימן טב, מה הגדול שליט ביום ואינו שליט בלילה, כך עשו הרשע שליט בעולם הזה ואינו שליט בעולם הבא.

מה הקטן שליט ביום ובלילה, כך יעקב שליט בעולם הזה ובעולם הבא.

ר' נחמן אמ' כל זמן שאורו של גדול מבהיק בעולם אין אורו של קטן מפורסם, שקע אורו של גדול מתפרסם אורו של קטן, כך כל זמן שאורו של עשו הרשע מבהיק בעולם אין אורו של יעקב מפורסם, שקע אורו של עשו הרשע ניתפרסם אורו של יעקב, קומי אורי כי בא אורך (ישעיה ס, א).

וכ"ה בשמו"ר פ' בא.

וראה עוד במהרש"א ספ"ב דסוכה דף כ"ט א'.

הנה אע"ג שנת הנוצרים בזמנינו היא י"ב חודש מ"מ מלפנים לא היה כך, ויעויין בספר יוסיפון שמתחילה היו ח' חדשים, והוסיפו עוד ע"ש יוליוס קיסר ומאייה ויאניה ועוד עי"ש, ולענינינו היינו שאין ענין דוקא במספר החדשים אלא רק במספר הימים שהוא בשנה רגילה שס"ה ימות החמה, ותמצא שזמן ק"ש לדוגמא בשלישי לאוגוסט לא ישתנה משנה לשנה, אע"ג שבתאריכים שלנו אין שוויון ביניהם, לדוגמא אין דמיון בין זמן ק"ש בי"א חשון תשע"ו לי"א חשון תשע"ג, והיינו משום ששנת הנוצרים היא שנת החמה וכנ"ל.

שנת החמה נחלקת לארבעה תקופות, ניסן תמוז תשרי וטבת, מאידך מכיון שאנו מונים לשנת הלבנה שהיא מתחלקת רק לפי חדשים של 29 וחצי יום בערך, ממילא א"א לחשב חדשים לפי שנת החמה, אלא י"ב חדשים הם שנ"ד יום, ולכן אנו מוסיפים חודש מעובר בכל כמה שנים ע"מ להשלים הפער בין שנת הלבנה לשנת החמה.

[כמו"כ יש ימים שמוסיפים מעוד טעמים ואכמ"ל בכל זה].

המעבר של התקופות לפי מה שנתבאר הוא המעבר בין רביע השנה של טבת לרביע השנה של ניסן (עיין עירובין נ"ו א' בחשבון התקופות בדיוק), ישנם שני חישובים של תקופות בגמרא, ושניהם יופיעו בלוח השנה.

{מה הסכנות בעת מעבר התקופות?}
ב.

כתב הרמ"א יורה דעה הלכות מאכלי עובדי כוכבים סימן קטז סעיף ה וז"ל, ומנהג פשוט שלא לשתות מים בשעת התקופה, וכן כתבו הקדמונים, ואין לשנות (אבודרהם ומרדכי ס"פ כל שעה רוקח סימן ער"ה ומהרי"ל ומנהגים) וכו'.

וכל אלו הדברים הם משום סכנה, ושומר נפשו ירחק מהם ואסור לסמוך אנס או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה עכ"ל.

ובש"ך שם ס"ק ו איתא בזה"ל, וכתב במנהגים ובמהרי"ל (הלכות מי לישות המצות) דאם יש ברזל במים כל זמן התקופות דאז אין רשות למזיק וכן נוהגים העולם להניח ברזל על כל המשקים ומאכלים ועל מאכלים ומשקים מבושלים או כבושים ומלוחים אין מניחין שום דבר כי אומרים שאין לחוש במבושל וכבוש ומלוח משום תקופה ואולי יצא להם כן ממ"ש הרמב"ם פי"א מהל' רוצח ושמירת נפש דין ט' מי כבשים ומי שלקות אין בהם משום גילוי ארס הנחש והוא מהירושלמי פ"ח דתרומות וא"כ ס"ל דה"ה דאין בכה"ג משום ארס התקופות (ועיין בזוהר פרשת יתרו עמוד קמ"ג ענין התקופה) וטוב להחמיר בזה להניח ברזל עליו עכ"ל.

י"א שאין המים נאסרים אלא בשעת התקופה ומיד אח"כ מותרין (כ"מ בספר חסידים סי' תתנ"א, וכן דעת המ"א, הובא במ"ב סי' ר"ו סקכ"ו, וכ"כ מחזיק ברכה או"ח סי' תנ"ה שכך מנהג ארץ הצבי), ויש שנהגו שלא לשתות שעתים לפני ושעתים אחרי (מהרי"ל והובא בכנה"ג, וכתב שלא ראה נוהגין אלא חצי שעה לפני וחצי שעה אח"כ), והשע"ת או"ח תנ"ה סק"ו הביא מבעל השב יעקב דבעל נפש יוכל ללהחמיר ע"ע מתחילת היום או מתחילת הלילה, וי"א שאפילו אחר כמה ימים מזיקים הם (פר"ח סי' תכ"ח, וכן מבואר בב"י שם וברמ"א או"ח סי' תנ"ה לכאורה, ועיין שו"ת מהר"י ברונא סי ל"ו).

וכן הביא עוד במ"ב שם שי"א שהסכנה היא גם לאחר שנפלה התקופה, אא"כ היו המים מחוברין לקרקע בשעה שנפלה התקופה.

ויתכן ג"כ שהמהרי"ל הנ"ל ודעימיה לא חלקו על עיקר ענין זה שהמים נאסרין אח"כ אם לא היה כלי ברזל או לא היו מחוברין לקרקע, ורק שמוסיפין דבכלל האיסור הוא ג"כ שעות הללו דחשיב כתקופה ממש, [ונ"מ גם לענין שאז לא יועיל מה שהמשקין מחוברין לקרקע].

י"א שאין לחוש בזמנינו לשתות מים בשעת התקופה (דעת תורה להמהרש"ם, שו"ת מלמד להועיל), וכן הביא בדבר בעתו בשם הגר"ח קניבסקי שליט"א שלא ראינו שהחזו"א הקפיד בזה.

וכמדומה שלא ראינו בזמנינו כ"כ שעשו ענין גדול מזה.

ולכן המקיל בודאי יש לו על מי לסמוך.

{מדוע אסור לשתות מים ולשפוך מים מגולים או לשים בתוכם ברזל?}
ג.

בענין מים בשעת התקופה זהו סכנה כנ"ל, ובביאור הגר"א שם ס"ק טו ציין ע"ד הרמ"א הללו 'רוקח שכן קבלה מקדמונים וענין התקופות ע' בזוהר ח"ב קצ"ה ב' פ"א א' עש"ה' עכ"ל.

ואין ביכולתינו להבין הכל.

ובט"ז יורה דעה סימן קטז ס"ק ד הוסיף עוד בזה"ל, כתוב בד"מ בשם אבודרהם מצאתי כתוב שיש ליזהר מלשתות מים בשעת התקופה משום סכנה שלא יתנזק ויתנפח והטעם כי טיפת דם נופלת בין תקופה לתקופה אבל החכם אבן עזרא השיב על זה כי ניחוש בעלמא הוא כו' ואין בו סכנה כלל ויש מהגאונים אמרו כי לא נחש ביעקב אלא הקדמונים אמרו אלה הדברים להפחיד בני אדם שייראו מאת השם יתברך וישובו כדי שיצילם השם יתברך מארבע תקופות השנה עכ"ל.

בטעם הנחת כלי ברזל כתב הקב הישר פמ"ז שבזכות האמהות שראשי תיבות שמן [בלהה רחל זלפה לאה] הוא כך, והוסיף בכף החיים או"ח תנ"ה סק"מ שכשנותן את הברזל במים יאמר 'זכות האמהות בלהה זלפה רחל לאה שהעמידו י"ב שבטי יה יעמוד לנו להצילנו מכל גזירות קשות ורעות'.

[ובענין שאר מתכות עיין פמ"ג שם א"א סק"ח שהסתפק בזה אם מועילים, שאולי רק ברזל מטעם זה, מאידך המהרש"ם בדעת תורה סי' תכ"ח ס"ז כתב דבס' חידושי רוקח משמע שכל המתכות מועילים בזה].

בענין מים מגולים אם כונתך באופן כללי על מים מגולים, הנה רוב הפוסקים הורו ונהגו להקל בזה מכיון שאין הנחשים מצויים בינינו, אמנם המהדר בזה כשאפשר תבוא עליו ברכה, וכן הגר"א והחזו"א הקפידו ע"ז, ובפרט שיש הטוענים כי כאן בא"י הוא מקום שמצויין בו נחשים.

ומובא על הגר"א שפ"א תלמידו הביא לו מים מגולין [בלא לספר לו] והרגיש בזה הגר"א ואמר שהיתה תמונה אחת שעמדה כנגדו כל זמן התפילה והפריעה אותו מכונתו, ואמר שהנזהר ממים מגולין מועיל לבטל מחשבות זרות בתפילה.

{האם ניתן לשתות מים רתוחים או שאר משקאות?}
ד.

יעויין בב"י באו"ח סי' תכ"ח שגם לא ילוש בהם.

והנה בדרכי תשובה ביו"ד שם ס"ק פ"ח הביא מס' אחד שהעלה להקל עכ"פ האידנא במשקין שאין בהן משום גילוי, שלא יהא בהן דין זה של תקופה.

והיינו כל שאר משקין חוץ מיין מים וחלב.

וצ"ב קצת דמשקין הללו שנאמרו גבי גילוי הם מצד שנחש עלול לשתותן, אבל כאן מנ"ל לחלק, ובאמת גבי גילוי נזכרו גם פירות בפ"ח דתרומות שנחש עלול לאכול מהן, א"כ שם תליא מה שנחש עלול לאכול, ואם להקל מצד שלא נזכר בפוסקים כאן אלא מים, א"כ נימא רק מים בלבד ותו לא.

ובענין כלי חתום ג"כ אין חשש כמ"ש המ"ב סי' תנ"ה סק"כ, והוא מהד"מ והמ"א, והטעם כתוב בפמ"ג משב"ז סק"ד ע"פ הגמ' בחולין ק"ה ב' דכל מידי דצייר וחתים לית להו למזיקין רשותא בזה, וכיסוי בעלמא אינו מועיל (שו"ת הר צבי יו"ד סי' רס"א).

Read less