יד

יעויין בספר תשובות הגר”ח (סימן ב’ אלפים רכ”ח), שכתב שם הגרח”ק שליט”א בשם חמיו הגרי”ש אלישיב זצ”ל שמותר, וז”ל, האם מותר להשתמש בבול שרשות הדואר לא חתמו עליו.

תשובה, שמעתי בשם מו”ח שליט”א שהתיר ע”כ.

אמנם יתכן שזה רק בבול הפועל ע”י רשויות המדינה שבאופן זה דעת החזו”א להתיר לגזול, כעי”ז שמעתי כמדומה בשם הרב קרליבך ר”מ דמיר [כסברא דנפשי’].

משא”כ במקרה ששאלת שזה מחברת דואר בחו”ל יש צורך לברר את פרטי המקרה והנתונים בזה.

אכן יתכן שאין כונתם לזה, שהרי אם טעם ההיתר בגונב מן המדינה הוא משום גונב מן הגנב א”כ אי”ז פשוט כ”כ להתיר לכתחילה, עיין ברכות ה’ ב’.

א”כ אם נימא שכונתם להתיר לגמרי י”ל בדעתם דסבירא להו שיש כאן ערך ממוני שאבד, וכמו מטבע שאבד וכל כעי”ז, שמכיון שמסמל שווי ממוני הר”ז כממונות גם אם ע”פ כללי החברה כאן היה צריך להיות חתום, אך כל עוד שאינו חתום דעתם שיהיה ניתן להשתמש בזה, וזהו חידוש גדול, וצ”ב ופנאי לעיין בנושא זה.

ולפ”ז מ”מ אם היה חתום ורק יוכל להדביקו באופן שאין החתימה ניכרת אין בזה ההיתר הנ”ל, מכיון וע”פ הכללים חשוב כבול חתום.

ועתה ראיתי בשו”ת משנה הלכות (ח”ו סי’ רפ”ח) שדן בזה, וכתב וז”ל, בדבר שאלתו במי שבא לו מכתב והבול עדיין לא נפסל אי רשאי ליקח אותו הבול ולהשתמש בו שנית כי שמע שהחפץ חיים ז”ל פעם שלח מכתב ע”י שליח ופרע בול כדי שלא לגרום הפסד להממשלה.

והנה מהא דהח”ח ז”ל אין ראי’ לענינינו כלל כי הרי הח”ח ששלח עם שליח א”כ אין שום סברא שיצטרך לשלם בול להממשלה כי המלכות לא צוה שכל מי ששולח מכתב לחבירו ישלם להם בול אלא כל מי ששולח מכתב ע”י הדואר ישלם בול וכיון שלא שלח ע”י הדואר אין עליו שום ענין של תשלום אלא שהח”ח ז”ל ברוב קדושתו רצה הצדיק לקדש השם ולא עשה כן אלא למען קה”ש שבו כמובן.

ומיהו בנידון דידן צריך לדעת חוקי הממשלה בזה וכנראה שמחוקי המלכות שכל מכתב שעובר על ידם צריך לשלם להם שכר טרחתם והוא בול וא”כ אם שלח מכתב והניח בול עליו הרי הבול הזה הוא שכר המכתב וקבל שכר פעולה בעד בול הזה והא דלא פסלוהו הוא משום דהפקיד שהי”ל לפסול הבול עוות בתפקיד שלו או שפשוט טעה וא”כ יש לדון מדין הפקיד שטעה ומה הדין בזה.

ונראה דאילו הי’ הדואר שייך לחברה פרטית א”כ אילו היו הבעלי בתים ישראלים הי’ מחויב לפסול הבול משום השבת אבידה, ואם היתה החברה של עכו”ם אז הי’ פטור מלהשיב כדין אבידת עכו”ם שמותרת ואדרבה אסור להשיב כמבואר בש”ס וברמב”ם פי”א מגזילה ה”ג ובטוש”ע ח”מ סי’ רנ”ט ורס”ו מפני שהוא מחזיק יד רשעי העולם ומפני קידוש השם אם החזיר הרי הוא משובח ומפני חלול השם חייב להחזיר ע”ש וכל זה אילו הי’ הדואר שייך ליחידים אמנם בזה”ז דהדואר שייך להממשלה בכל מקום שהוא א”כ שוב נגענו בדין דדינא דמלכותא דינא וא”כ יהי’ נפ”מ ממלכות למלכות דבמלכות וממשלה שהמושלים הם מלכי חסד ודיניהם שוים לכל אדם ישראל ועכו”ם א”כ דינא דמלכותא דינא וצריך להפסיד הבול אבל במדינות הרשעות אשר דיניהם שונות לכל עם א”כ אין להו דין דינא דמלכותא ויכול להונותם ואי שאלתו על מדינה כזו ודאי יכול להשתמש בו פעם שנית אבל בממשלת ושינגטון וכיוצא בהם שדיניהם שוים לכל עם לכאורה דינא דמלכותא דינא הוא הגם כי בתשובה אחת הארכתי קצת בהא דינא באיזה מקום אמרינן דינא דמלכותא ואין כאן מקום להאריך בזה מ”מ מה שנוגע לשאילתן הוא דבכל מקום דקיי”ל דינא דמלכותא אסור להשתמש בבול זה פעם שנית ובמקום דליכא מותר כנ”ל, עכ”ל המשנה הלכות.

וראיתי עוד בשו”ת שלמת חיים להגרי”ח זוננפלד (חו”מ סי’ נ”ז) שכתב וז”ל, במה שאומרים שיש חוק אם כותבים שטר הלואה צריך להדביק עליו בול והנה צ”ע במה שיש מדביקים בול שכבר נשתמשו בו ודבר זה נוגע לדינא דמלכותא ויש לעורר מפסחים קי”ב ע”ב ואל תבריח עצמך מן המכס דילמא משכחו וכו’ תיפו”ל דאסור מצד דינא דמלכותא שגונב מן המלכות ולפ”ז באופן הנ”ל דליכא חשש דילמא משכחו לא יהא איסור מצד דינא דמלכותא אולם מנדרים כ”ח ע”א קאמר בהדיא לענין מכס דאסור להבריח מדינא דמלכותא ודוקא במוכס שעומד מאליו או שאין לו קצבה אז פטור מדינא ואולי צ”ל דבפסחים מיירי באחד מהני תרי גווני אבל בנידון הבול צע”ג על מה סמכו איזה אנשים להקל וטענתם שלא למסור ממון ישראל ליד גוי ואם כי באים בטענה שלוקחים הרבה ועוד טענות אבל מאחר והדבר קצוב לכל והוא בפרסום מטעם המלכות הרי התנאים מבואר בגמרא תשובה פשיטא שאין לעשות כן עכ”ל.

הוספה מלאחר זמן
כל דברי הגר”ח הללו בשם הגרי”ש הם לפי השיטות שאין בעלות על ממון הממשלה כאן בדיני גזילה אבל כבר האריכו בזה והוא נידון נפרד ורבו המורים להורות שאינו ראוי עכ”פ מצד המוסר, וכמו”כ שמעתי שיש טוענים שכהיום הדואר הישראלי עבר בעלות והוא בבעלות פרטית כיום וצריך לברר המציאות בזה.

קרא פחות

לכבוד הג”ר אריה פוכטונגר שליט”א
{ע”ד מה שהקשיתם ע”ד החזקוני ויקרא פרשת בהר פרק כה פסוק יד אל תונו איש את אחיו למכור אחוזת קרקע יותר משוויה לפי שהיא חוזרת ביובל אבל אם אינה חוזרת ביובל אין בה אונאה לפי שאין אונאה לקרקעות ע”כ.

דהא קי”ל בב”מ נ”ו ב’ דאין אונאה לשכירות.

}
הנה ראשית כל הביא כת”ר את דברי התוספות שם שכתבו, והאי ביומיה מכירה הוא – תימה דבפ’ קמא דע”ז (דף ט”ו א’) מוכח דשכירות לא קני מישראל ששכר פרה מכהן ומלא לבית דירה אמרו וי”ל דהכא גבי אונאה כתיב ממכר מיותר לרבות שכירות ע”כ.

א”כ י”ל דזהו גזה”כ בשכירות ולא מצד דגם מכירה לזמן אינו בכלל אונאה.

אכן לכאורה אפ”ל עוד, דהאונאה הנזכרת בדברי החזקוני כאן היא אונאה דשייכא בכל גוני בתורת רמאות, כיון שאין החסרון כאן מצד מה שמוכר הקרקע יתר על שוויו, אלא מצד שמרמה שמוכר דבר שעתיד להפקע ממנו, כשאין יודע כלל הקונה שעתיד להפקע ממנו, או שיודע שעתיד להפקע רק שאינו יודע שהוא קרוב, הלכך אמר הכתוב אל תונו, ואע”ג שהוא קרקע, דלא גרע זה מכל שאר רמאות שאסור, ודוקא במטעה במחיר הקרקע לא שייכא אונאה מכיון שקרקע יכול להיות שוה יותר ממה שהוא.

קרא פחות

הנה נחלקו הראשונים בגדר חיוב קריאת שנים מקרא ואחד תרגום בסדר הפרשיות, אם הוא מצד שיהא רגיל כשקורין בציבור או מצד מצות ת”ת [עיין בהקדמת החינוך, ולבוש או”ח תרפ”ה ס”א ס”ז], וע”ע בהג”מ פי”ג מהל’ תפילה הכ”ה.

ועיין עוד טעמים בראבי”ה והר”י מלוניל ומט”מ סי’ תס”ד.

.

וכתב התרומת הדשן ח”ב סימן ק”ע, והובא בב”י או”ח סו”ס רפ”ה, וז”ל, כתב מה”ר ישראל בכתביו דדוקא פרשת השבת חייב להשלים אבל אין צריך לקרות פרשת יום טוב, וכן כתב בתרומת הדשן ח”א סימן כ”ג, ואע”פ שכתב דלפירוש רבינו חננאל אפשר שטעם שחייב להשלים פרשיותיו כדי שיהא רגיל במה שהציבור קורין ואם כן היה צריך להשלים פרשיות של יום טוב ומוספין כבר כתב דלשאר גאונים אין צריך ושקרוב בעיניו שלא נהגו רבותינו להשלים וכן עמא דבר עכ”ל הב”י, [ועיין האריכות בפנים התה”ד].

וכ”פ בשו”ע שם שא”צ לקרוא שמו”ת של פרשיות של יו”ט.

ובאמת מבואר להדיא בהנך ראשונים שנקטו מהטעם הזה, שאכן צריך להשלים גם פרשיות של יו”ט.

והנה בשו”ע סי’ רפ”ה ס”ז הזכיר שא”צ לקרוא קריאות של היו”ט, וכהכרעת התה”ד הנ”ל, וכתב הרמ”א שהפטרות יקרא, וכתב שם בביאור הגר”א דלפי הדעה שאין קריאת השמו”ת מטעם שידע את קריאה”ת א”צ לקרוא גם לא ההפטרה, אבל יעויין במ”ב סו”ס רפ”ה שכתב [מהאחרונים] הטעם משום שמא יקראוהו לקרוא ההפטרה, והיכא שלא שייך שיקראוהו בלא שיודיעוהו מקודם אפשר דלא, וכן החזו”א לא היה קורא ההפטרה כמ”ש בארחות רבינו [ועיין בספר ‘אלא’ מש”כ על הגרח”ק], אך בראשונים שנקטו שהטעם הוא כנ”ל מבואר להדיא בדבריהם שגם ההפטרה צריך לקרוא.

וטעם הר”ח והראשונים שהוא מצד ידיעת קריאת התורה היינו שיבין את קריאת התורה, עיין שו”ת בעלי התוס’ סי’ ט”ז, אכן יעויין בלבוש (ס”א וס”ז) שהטעם לדעות הללו הוא ג”כ משום שידע לקרוא בתורה אם יקראוהו, וטעם זה הוא בין בקריאת השמו”ת של הפרשה ובין ההפטרה, לפי דעות הללו.

ואפשר דמזה נלמוד לדידן, היינו לטעם המ”ב שקורין הה פטרה כדי שידע לקרוא אם יקראוהו, דלא בטל ענין זה, כשם שלא בטל ענין שמו”ת של כל הפרשה להנך דעות, אע”ג שבזמנינו אין חשש זה קיים, ומ”מ יש לחלק דשמו”ת של הפרשה נזכר בגמ’ משא”כ קריאת ההפטרה לדידן לרמ”א [דלא כמ”ש הגר”א בדעת המחבר לכאורה], שלא נזכר בגמ’.

.

המבואר לפי כ”ז, דאע”ג דלדידן לא נפסק להלכה לקרוא מגילת אסתר שמו”ת, בין לדעת המחבר כיון שאין הדין אלא בפרשיות, ובין לדעת הרמ”א שהרי כאן אין חשש שיקראוהו לקרוא המגילה, דבכל מקום הרי קובעים מלכתחילה בד”כ מי יקרא המגילה, ולהכי אין צריך לקרוא.

אך להדעות הנ”ל שנקבע כל מה שקורין בציבור מצד מה שקורין בציבור, א”כ צ”ל דה”ה קריאת המגילה, וגם להדעות שהוא מצד שמא יקראוהו לעלות לתורה, [ולא שייך למ”ש הרמ”א על הפטרה שהוא דין בפ”ע, ואינו מדין שמו”ת, אלא להדעות דמעיקרא כל דין שמו”ת נתקן מטעם זה אפשר דבכלל זה כל מה שקורין בתורה, דהרי גם פרשיות של יו”ט והפטרות בכלל, אך לא קיי”ל להלכה וכנ”ל].

כתב האג”מ או”ח ח”ג סי’ מ’ וז”ל, בדבר אם קריאת שנים מקרא ואחד תרגום הוא גם על הפרשיות הנה הדין הוא להשלים פרשיותיו עם הצבור שהוא שילמוד כל התורה בכל שנה כמו שתיקנו להצבור להשלים בכל שנה כל התורה ומחמת זה נפסק בש”ע או”ח סימן רפ”ה סעיף ז’ אין צריך לקרות פרשת יו”ט וא”כ פשוט שה”ה קריאת הפרשיות וכל מה שקורין לבד פרשיות השבוע ואע”פ שבתה”ד סימן כ”ג הביא בשם ר”ח טעם אחר כדי שיהיה רגיל במה שהצבור יקראו שלפ”ז יש להצריך לקרא גם קריאות של יו”ט ופרשיות הוא בעצמו מסיק שאין נוהגין להשלים אלא פרשיות של שבת כדפסק הש”ע שאין צורך להיחיד לקרותם שנים מקרא ואחד תרגום ועיין במג”א סקי”ב עכ”ל.

ויצויין שבס’ לקט יושר לתלמידו של התה”ד הביא שמ”מ היה רבו נוהג בד’ פרשיות לקרוא שמו”ת, וז”ל, וגם היה מעביר פ’ זכור שנים מקרא ואחד תרגום וגם פ’ פרה משום דתו’ משנץ או פסקי תו’ כתבו דאף פ’ פרה מן התורה ואגב זה השנים היה מעביר כל הארבע אבל שארי פ’ של יו”ט אינו מעביר כאשר כתבתי לעיל בהלכות שבת בכת’ שא’ מהר”ם ס”ל יצ”ו עכ”ל.

וכן נהגו עוד, עיין דבר משה להגר”מ הלברשטם, פסקי תשובות וטעמי המנהגים מה שהביאו את כל הספרים שהזכירו ענין זה.

ובענין איזה תרגום היה לקרוא, הנה אם נימא דעיקר התרגום בתורה הוא אונקלוס, ובנביאים הוא תרגום יונתן, עיין מגילה ג’ א’, אך בכתובים אין תרגום שעליו אמרו רז”ל שהוא העיקרי, אע”פ שגם על הכתובים עשו התנאים תרגום כמ”ש התוס’ שם כ”א ב’ ד”ה ובמגילה, דודאי יש תרגום אבל לא עשאו יהונתן אלא מימי התנאים נעשה עכ”ל, וכ”כ הרשב”א והריטב”א שם, אבל תנאים אחרים תרגמו כל הכתובים חוץ מדניאל ע”כ (וע”ש במאירי).

(רש”י לא גרס “ועשרה מתרגמין” כיון שאין תרגום בכתובים.

ולכאורה צ”ע דהא רש”י לעיל יג ב ד”ה זכה הביא מתרגום של אסתר ועי’ במהר”צ חיות בספרו אגרת בקורת שתירץ דס”ל לרש”י דאותו תרגום של אסתר נכתב אחר חתימת התלמוד וע”כ לא יתכן שהוא מוזכר בברייתא.

ועי’ ברש”ש שר”ל דאין כוונת רש”י דלא היה תרגום לכתובים אלא דאין מתרגמין בציבור רק תרגום אונקלוס או תרגום יונתן.

ודבריו צ”ע דהא פשיטא שתרגום ירושלמי שלפנינו היו משתמשין בו בא”י לתרגם בו, וכן בירושלמי במגילה זכיר ממנו ואמר ואילין דמתרגמין עמי בית ישראל וכו’, וכן במשניות בספ”ג דמגילה מוכח שהיה כל מתרגם רשאי לתרגם כפי רצונו ע”ש, וצע”ק).

אך נראה שמכיון שעיקר ענין התרגום הוא להבין הכתוב, וגם בפרש”י יוצא יד”ח מעיקר הדין, א”כ בענינינו שפיר נפיק בתרגום ראשון שהוא קצר, וא”צ לקרוא תרגום שני שהוא ארוך בהרבה, שיש בו הרבה חלקים שאינם מתרגום הכתוב אלא מדרש, ומ”מ הקורא תרגום ראשון לא ידלג על חלקי הדרש שם, שהרי גם ברש”י עה”ת יש חלקי דרש ולא הזכירו הפוסקים שאפשר לדלג, והטעם הוא משום שלא כתב אלא מה ששייך להפשט, כמו שכתב בענין זה רש”י גופיה בפרשת בראשית, וה”ה התרגום מה שהזכיר מן המדרשים הם דברים דשייכי להפשט, משא”כ התרגום שני מוכח מתוכו שרובו מדרש, ויל”ע כמה נפיק מכלל זה התרגם ראשון.

[ומה שהזכירו הראשונים מהתרגום שני אינו ראיה לענינינו, דודאי הכל מרז”ל].

ויש להוסיף על כל זה, דבאמת בזמן חז”ל היו מתרגמין בשעת קריאת המגילה, כמבואר במגילה כ”א ב’, ובהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין, היינו שהיו מתרגמין כדי לפרסם את הנס ולהסביר הדברים להמון העם, וכתב הרי”ד שם בפסקיו וז”ל, פי’ התרגום הוא להבין לנשי’ ולעמי הארץ הילכך תרגום של תורה כדי שיבינו המצות אין שנים מתרגמ’ אבל תרגום דנביאים לא חיישינן ומשמ’ מהכא שהיו מתרגמין המגילה וכיון שהיו מתרגמין וכו’, שכך היו עושין קורא פסוק אחד עד סופו ועומד עד שיתרגם ועוד חוזר וקורא מפסוק אחד וזה יתרגם עד שישלימו כל המגילה כעניין זה עכ”ל, והובא גם בשבלי הלקט סי’ קצ”ח משמו.

וכל זה הוא מדין מ”ש במגילה ד’ א’ ואמר רבי יהושע בן לוי פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום ופרש”י מעמידין תורגמן לפני החכם לדרוש אגרת פורים ברבים ע”כ, היינו שיש מצות פרסומי ניסא, ונהי דחיוב זה הוא דוקא בשבת ולא בחול [עיין בתוס’ שם], אך מ”מ פשיטא שיש מצוה תמיד בפרסומי ניסא בפורים, וא”כ בענינינו בודאי שיש ענין לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום קודם, ובזמנינו שאין בקיאין בתרגום יהיה יותר תועלת לקרוא המגילה עם המפרשים, [ורש”י בפירושו למגילת אסתר קיצר מאוד], וכמו שהעיר כעי”ז החפץ חיים באגרותיו על שמו”ת שצריך שיבין ולא מועיל אם קורא התרגום בלא להבין.

קרא פחות

כתב הג”ר שמעון שרייבר [רב בהמ”ד מכתב סופר] בשאלה (בגליון עיון הפרשה), וז”ל:
לבוש ריש הל’ חנוכה סי’ תר”ע, כתב טעם שתיקנו פורים למשתה ושמחה וחנוכה להלל והודאה, דבחנוכה רצו להמיר דתם, משא”כ בפורים רצו להרוג גופם, וצ”ע בשלמא בחנוכה לא תיקנו משתה ושמחה א”ש, אבל למה לא תיקנו בפורים גם הלל והודאה חוץ מחיוב משתה ושמחה [ואף שי”ל דקריאתה זו הלילא, אבל לא מצינו חיוב הודאה ואמירת על הניסים וע”כ אינו אלא הזכרה מעין המאורע ולא מחובת היום], וכי על הנס שניצלו מגזירת המן לא שייך להודות ע”ז עכ”ל.

ולא זכיתי להבין מה רצה להוכיח מדברי הלבוש, וז”ל בסימן תרע ס”ב, ומפני שלא נמסרו ישראל באותו זמן ביד מושל אחד שהיה מושל עליהם להריגה כמו שהיה בימי המן, אלא שבאו האויבים עליהם למלחמה ולא בקשו מהם אלא ההכנעה, ולהיות ידם תקיפה על ישראל ולהעבירם על דתם, כידוע ממעשה אנטיוכס שלא גזר עליהם להרוג ולהשמיד רק צרות ושמדות כדי להמיר דתם, כדרך המלכים המנצחים זה את זה וכובשין אחד מדינות חבריהם ומכריחן לאמונתן, ואם היו ישראל מכניעים להם להיות כבושים תחת ידם ולהעלות להם מס וחוזרים לאמונתם חלילה, לא היו מבקשים יותר, אלא שנתן השם יתברך וגברה יד ישראל ונצחום, לכך לא קבעום אלא להלל ולהודות, ולא למשתה ושמחה, כלומר כיון שהם רצו למנוע אותנו מזה לכפור בדת ח”ו, ובעזרתו יתברך לא הפיקו זממם וגברה ידינו, לכך קבעו אותם לחזור ולשבח ולהודות לו על שהיה לנו לאלהים ולא עזבנו מעבודתו, אבל בימי המן שהיתה הגזירה להרוג ולהשמיד את הגופות שהוא ביטול משתה ושמחה, ולא את הנפשות שאפילו המירו דתם ח”ו לא היה מקבל אותם, לכך כשנצלו ממנו קבעו להללו ולשבחו יתברך גם כן על ידי משתה ושמחה, הלכך ריבוי הסעודות שעושין בחנוכה אינן אלא סעודות הרשות.

ויש אומרים שגם בחנוכה יש קצת מצוה בריבוי הסעודות וכו’ עכ”ל.

ולשונו שם להדיא על פורים, ‘לכך כשנצלו ממנו קבעו להללו ולשבחו יתברך גם כן על ידי משתה ושמחה’ ע”כ, והדברים מבוארין בהדיא בדעת הלבוש שפורים הוא גם להודות ולהלל וגם משתה ושמחה, וגם ענין קריאת המגילה הוא במקום הלל כדעת ר”נ בפ”ק דמגילה, וגם להחולקין הוא משום שהלל דתהילים לא שייך בפורים מהטעמים המבוארים שם, אבל עכ”פ יש חובת הודאה וכמו על הניסים שהוא בודאי מענין ההודאה, ולהכי אמרינן ליה במודים ולא ברצה כסתם אזכרות שאינן להודאה, וכמ”ש גבי חנוכה במסכת סופרים פ”כ ה”ו, ואומרים בהודייה, וכניסי פלאות ותשועות כהניך אשר עשית בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול חשמונא[י] ובניו, כן עשה עמנו י”י אלהינו ואלהי אבותינו ניסים ופלאות, ונודה לשמך לנצח, ברוך אתה י”י הטוב, וניסי מרדכי ואסתר מזכירין אותן בהודייה עכ”ל המסכת סופרים.

ולשון התוספות בשבת דף כד ע”א, אבל חנוכה ופורים אף על פי שאין בהן קרבן מוסף צריך להזכיר משום פרסומי ניסא ע”כ.

וכ”ה בתוס’ הרא”ש שם וז”ל, אבל חנוכה ופורים אף על פי שאין בהם קרבן מוסף צריכין להזכיר משום פרסומי ניסא, וא”כ יש להסתפק נמי אם לא הזכיר של חנוכה בתפלה אם מחזירין אם לאו, ומיהו בתוספתא דברכות תניא בהדיא ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון חנוכה ופורים וכו’ עד ואם לא אמר אין מחזירין אותו עכ”ל.

ולשון התוס’ במגילה דף ד’ ע”א, פסק ואומר על הנסים בתפלה ובהודאה – ויש שאין אומרים כשם לפי שאמרו חכמים (ברכות לד.

) לעולם לא ישאל אדם צרכיו לא בג’ ראשונות ולא בג’ ברכות אחרונות ושטות הוא שהרי האי טעמא לא הוי אלא למתפלל בלשון יחיד אבל בשביל הציבור שרי אבל נראה שאין לאומרו מטעם אחר משום דאמרו חכמים (פסחים קיז:) דכל דבר דהוי בלהבא תקנו בלהבא ובדבר דהודאה הוי לשעבר ומשום הכי תקנו בה על הנסים דהוי לשעבר עכ”ל, וכל הענין מבואר דאזכרת על הניסים הוא הודאה על שעבר.

קרא פחות

מי שמניח דר”ת רק מחומרא ולא מעיקר הדין ראוי להניח עתה את של רש”י, וכמו שנהג הגר”א [הובא במעשה רב] ללמוד ולהתפלל מנחה רק בתפילין דרש”י כיון דבאלו קיימא לן מעיקר הדין, ומ”מ גם אם יניח דר”ת אין קפידא כ”כ, דהרי גם אם לא יניח כלל יצא יד”ח, דהוא רק מנהג להניח אז התפילין.

ואולם ראיתי בשם ספר חשבה לטובה לפורים, שצריכים להיות מעוטרים בתפילין דר”ת בשעת קריאת המגילה בפורים.

שאיתא בגמרא למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע, שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח”כ עול מצוות.

ונראה שפרשת שמע הוא כמו נשמע, ופרשת והיה אם שמוע הוא כמו נעשה, וכשהקדימו בני ישראל נעשה לנשמע, והדר קבלוהו בימי אחשורוש, ומצווין להקדים פרשת והיה אם שמוע לפרשת שמע, וזה הוא שיטת ר”ת דהויות להדדי, ויקר זו היא תפילין, היינו דר”ת שנסמכו והיה לוהיה, היינו שבפורים מגודל חביבות הנס קיבלו עול מלכות שמים ברצון גמור בלי כפיה, ונתבטל הוי’ דגוף אל הוי’ דנשמה, ואיתקוש הויות להדדי, וזהו הדר קבלוהו בימי אחשורוש עכ”ל.

ובעצם הסברא שהזכיר קשה לנהוג עפ”ז, בפרט להסוברים שתפילין דר”ת לדידן אינם מעיקר הדין (עיין בתשוה”נ ח”א סי’ שע”ו, וח”ג סי’ י’).

וראה במעשה רב שכתב שהגר”א היה לומד בתפילין דרש”י, וחזר עוד לומר שם שהגר”א התפלל מנחה עם תפילין דרש”י, ותמוה מה בא לאשמעינן בכ”ז, דהא כו”ע ידעי שהגר”א לא חשש לר”ת, אלא דר”ל דאפילו שהיה יכול להניח אז תפילין דר”ת, וכיון ששאר העולם אין מניחין אז תפילין כלל, שמא נקל כאן בתפילין דרש”י, קמ”ל דכיון דקי”ל כרש”י ממילא כל היכא דבעינן להניח תפילין מנחינן תפילין דרש”י, כיון שאינו רוצה להתבטל ממצות תפילין, וגם לדידן נהי שאין אנו חוששין מלהתבטל ממצות תפילין בשאר היום, אבל בק”ש ותפילה וה”ה קריאת המגילה דמנחינן להו אז ממנהגא, עדיפא לן לאונוחי דרש”י שהם מעיקר הדין.

ויעויין במ”ב סי’ כ”ה סעיף קטן ס’ שכתב, והאנשים המניחין תפילין דר”ת בחול המועד לא יניחום כלל, ומבואר דכיון דלא סבירא לן לתפילין אלו מעיקר הדין, ממילא לא חיישינן לספקא דחוה”מ, וכ”ש היכא דאינו ספק כלל אלא מנהג בלבד.

ומ”מ מי שנוהג תפילין דר”ת מעיקר הדין ע”פ קבלה (עיין בשו”ת הנ”ל ח”ג סי’ י’) יל”ע כיצד ינהג לענין הסברא הנ”ל ומה מקורה ומאן אמרה.

ועי’ במאמר הנדפס בקובץ נזר התורה, אדר ב’ תשס”ג, מדור אהל מועד, עמודים קי”ג קי”ד ע”ש, שם מבואר שיש שנהגו להניח את שניהם, ובודאי שהסוברים ע”פ קבלה ששניהם אמת טוב להניח את שניהם.

קרא פחות

הראוני את דברי תורתכם בעניני פורים, וראיתי שם שדנתם בגודל החיוב להשתכר ומה הדין במי שאביו אומר לו שלא להשתכר, ויש להעיר דיעויין בד”מ אורח חיים סימן תרצה סק”א שהביא שאי”ז חיוב, וז”ל, כתבו הגהות מיימוניות פרק ב’ (הט”ו אות ב) צריך להשתכר היינו למצוה אבל ידי פורים יצא אפילו לא השתכר.

ויעויין עוד בב”י שהביא דדעת רבינו אפרים המובא בר”ן מגילה ג’ ב’ שמ”ש חייב אינש וכו’ לא קי”ל הכי, וז”ל, כתב הר”ן (שם) בשם רבינו אפרים דמההוא עובדא דקם רבה בסעודת פורים ושחטיה לר’ זירא כדאיתא בגמרא (שם) אידחי ליה מימרא דרבא ולא שפיר דמי למיעבד הכי עכ”ל, וכתב הפר”ח סי’ תרצ”ה שיש לעשות כהרא”פ, א”כ פשוט שאין חיוב לדינא להשתכר.

ויעוי’ גם בביאור הלכה סי’ תרצה מש”כ שם.

ועוד יש להביא ראיה מהא דר”י בר אלעי שהיה ראשו כואב לו מפסח ועד עצרת, ואמאי הרי היה מחוייב לשתות בפורים, ועדיפא מליל הסדר שיש לזה סכום קצוב, דכאן מחוייב לשתות עד דלא ידע וכו’, אלא על כרחך שלא היה משתכר בפורים.

ומיהו זה יש לדחות דבמקום חולי שאני.

א”נ שהיה שותה יותר מלימודו וישן, ולזה הוה סגי ליה בכל שהוא והיה פחות הרבה מד’ כוסות, וגם אם היה משתכר ממש י”ל מ”מ היה בפחות מד’ כוסות.

ומ”מ יש לדחות דבמקום חולי ודאי אינו חייב בפורים דאינו אלא משום שמחה ובמקום חולי לא שייך שמחה משא”כ ד’ כוסות שהיא תקנה קבועה.

ולא היה בכונתי לומר שיש כאן מח’ הפוסקים אם מחוייב בעד דלא ידע ושקי”ל כמו מ”ד שפטור, אלא כך היתה בכונתי, דהנה גם לדידן דקי”ל שיש מצוה בעד דלא ידע, שהרי כך פסקו השו”ע והרמ”א, אלא אע”ג דקי”ל שיש מצוה כזו מ”מ אי”ז חיוב, דהרי הד”מ בשם ההג”מ קאי למ”ד שהמימרא הזו היא להלכה, ואפ”ה אמר דאי”ז חיוב, ולרווחא דמילתא צירפתי גם דעת רבינו אפרים שסובר שאין כאן מצוה כלל.

וז”ל הבית יוסף עוד שם, כתוב בארחות חיים (הל’ פורים אות לח) חייב אינש לבסומי בפוריא לא שישתכר שהשיכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן אך שישתה יותר מלימודו מעט עכ”ל, ומבואר ג”כ דעת הא”ח שאין חיוב להשתכר.

ונראה דמה שהוקשה להראשונים איך שייך שכרות הרי הוא דבר מגונה שהוא סילוק השכל מהאדם והשכל הוא כל מעלת האדם וכמ”ש הרמב”ם והובא בארחות צדיקים בגנות היין, ולכן כל אחד מן הראשונים תירץ באופן אחר, יש תירצו דהכונה שישתה עד שיישן ויש שתירצו דהכונה שישתה מעט יותר מלימודו, ויש שתירצו שהמימרא נדחתה מהלכה, וכל אחד תירץ לפי דרכו, אבל העיקר הוא שהיה קשה בעיני הפוסקים לפרש הגמ’ כפשוטה שיש חיוב שכרות עד איבוד הדעת, וזה מוסכם בהרבה ראשונים אם לא בהכרח כולם, ויעוי’ עוד בביאורי הגמ’ שבסוף התלמוד בבלי מהדו’ המאור מה שהביאו כמה ראשונים בענין דין זה.

והנה בשו”ע יו”ד סימן רמ סט”ו כתב, אמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין מצות עשה בין מצות לא תעשה, ואפילו מצוה של דבריהם, לא ישמע לו.

ומקור הדברים איתא שם בב”י, סימן רמ אות טו ד”ה אמר לו וז”ל, ומ”ש דאפילו לבטל מצות עשה של דבריהם.

כן כתב הרמב”ם בפרק ו’ מהלכות ממרים (הי”ב).

ונראה שהטעם משום דכיון דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור (דברים יז יא) הרי הם בכלל דבר תורה.

אי נמי דכיון דמאני ה’ כולכם חייבים בכבודי ילפינן לה ומילי דרבנן ודאי הם כבודו של מקום אין לו לעבור עליהם בשביל כבוד אביו עכ”ל הב”י, ונהי שראיתי כתוב שאפילו מנהג שנהגו בו ישראל אכן כאן משמע דדוקא מה שהוא איסורא בין דרבנן בין דאורייתא, ובביאור הגר”א ס”ק כו ציין שם לדברי התד”א פכ”ז יכול אפי’ א”ל אביו עבור על א’ מכל המצות האמורות בתורה כו’ הוי אומר על הכל ישמע לו חוץ מעל עבירה וגזל ודבר מכוער לכך נאמר הכהנים בוזי כו’ ומבואר דלא כל הידור שאמר לו לימנע מזה חשיב כאמר לו לעבור עד”ת, ובגמ’ יבמות ו’ א’ נזכר היטמא או אל תחזיר, ובפתחי תשובה יורה דעה סימן רמ ס”ק יד כתב עוד, עיין לקמן סי’ שע”ו ס”ג בהג”ה באם אביו מוחה שלא יאמר קדיש על אמו לא ישמע לו וכ”כ ביש”ש פ”ק דקדושין סי’ ס”ג מפני שאביו עובר על ואהבת לרעך כו’ וכתב עוד אכן מה שנהגו האבלים ללבוש לכבוד המת שאינו מן החיוב פשיטא שיכול למחות ע”ש עכ”ל.

ומכל הנ”ל מבואר שכל מה שאינו חיוב ואינו מצד הדין יכול למחות, וא”כ בשכרות בפורים ה”ה, לפ”מ שנתבאר כנ”ל שאינו חיוב.

בשולי הדברים
בהיתר לשנות לצורבא מרבנן בפוריא לפירוש שהכונה סעודת פורים
משה”ק ר’ יהושע מגורי ע”ד המהרש”א חידושי אגדות מסכת בבא מציעא דף כג ע”ב, גבי ג’ הדברים שהותרו לצורבא מרבנן לשנות בהן, וא’ מהן הוא בפוריא וכתב המהרש”א וז”ל, בפוריא עיין פרש”י ותוס’ עוד י”ל ע”פ מ”ש פ”ק דמגילה דחייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן כו’ עבידי רבנן דמשנין לומר דלא ידע גם אם הוא אינו מבוסם כל כך וידע ע”כ.

דמה”ט התירו לו לשקר, הרי עבר איסורא במה שלא השתכר.

תשובה ראשית כל אין שום איסור מי שאין רוצה להשתכר בפורים, כמ”ש הד”מ בשם ההג”מ, ומה דִּמְרַגְּלָא בפומייהו דאינשי שמי שאינו משתכר עובר באיסור, אין הדברים מדוייקים, ועמ”ש בעם סגולה ח”ג, וע”ז י”ל דמה”ט גופא כדי שלא יחשדוהו שעושה שלא כדין התירו לו לשקר.

עיין לאאמו”ר שליט”א באמת קנה פ”ד מה שהביא להוכיח דפעמים התירו לשנות מפני כבודו וכדו’.

קרא פחות

עיקר המנהג לתת זכר למחצית השקל הוא לצדקה ועי’ ברמ”א סי’ תרצ”ד סוס”א, וכתב עוד הפמ”ג שם (ע”פ המ”א סק”ג) וג’ מחצית השקל אם מחלקין לאביונים יוצאין ידי מתנות לאביונים עכ”ל, והביאו המשנ”ב, והיינו לפי אלו שנהגו לתת את מחצית השקל בפורים.

והנה לשון המ”א כך הוא, במקום דנהיגי לתת המעות לחזן אין איסור בדבר דכל הנותן אדעתא דמנהג נותן מ”ב סי’ נ”ד אבל לא נפקי בזה ידי מתנות לאביונים אא”כ מחלקים מהם לעניים עכ”ל.

ומשמע דבאמת עכ”פ במקום שנהגו כן שייך לעשות כך.

אכן כתב שם בשערי תשובה סק”ב וז”ל, מ”ש במקום דנהיגי לתת המעות מחצית השקל להחזן כו’ במח”כ שגג בזה ע”י טעות שנפל במג”א וחסר הציון על סעיף ב’ אין משנים מעות פורים כו’ וע”ז קאי המג”א כמבואר במ”ב וכמ”ש ביד אפרים ומעולם לא עלה על הדעת שהיה מנהג לתת מחצית השקל להחזן והבה”ט שהוסיף מדעתו תיבות מחצית השקל לא כיון יפה והוא מכשול הגורם לגבאי צדקה שהם יד עניים לגרוע כוחם של עניים מצדקה זו שנותנית שנותנים למחצית השקל לתתם להחזן עכ”ל השע”ת.

א”כ יש לתת את המעות לצדקה לעניים, וגם להמ”א שהזכיר מנהג כזה [לפי האחרונים שהבינו אותו כך, עיין באה”ט וכ”מ בפמ”ג הנ”ל, וע”ע מנחת אלעזר], זהו רק במקום שידוע שהמנהג כך, וגם משמע שאי”ז לכתחילה אלא שיש להם על מה לסמוך, אך ודאי נראה שעיקר המנהג היה לתת לעניים.

ועיין עוד בכה”ח סקכ”ב שהביא כמה מנהגים בזה, וגם הזכיר שם מנהג לתת לבהכנ”ס זכר למקדש, וכעי”ז בערוה”ש ס”ח (כתב שאי”צ ליתן דווקא לתיקון ביהכ”נ שהוא כמו בדק הבית, כיון שהוא רק לזכרון בעלמא, והרי עיקר מחצית השקל היה לקרבנות ועכשיו לא שייך), אך מהפוסקים מבואר שעיקר המנהג לתת לצדקה וכנ”ל, ועי”ש בכה”ח ג”כ שרוב המנהגים שם הם לתת לצדקה לעניים, וישנה עדיפות לתת לעניים ת”ח עי”ש.

ומ”מ מי שנותן לקופת בית הכנסת ממש יש לו על מי לסמוך.

(ונ”ב מה ששללו הפוסקים המנהג לתת לחזן לא התבאר לע”ע אם הוא בחובו תמורת התפילה או במתנה בעלמא, ובודאי שבמקום עניים יותר ברור שאין לתת מתנה לחזן מלתת לו חובו על מה שמתפלל דלתת על מה שמתפלל הוא כעין המנהג הזה שהביא כה”ח).

קרא פחות

דנו בזה הרבה הפוסקים, ויש בזה הרבה צדדים, וכ”א יעשה כפי רבותיו, והר”ז מנהג ולא דין וא”כ מה שיעשה יצא יד”ח, ורק ארשום ראשי פרקים בזה.

הנה ברמ”א סי’ תרצ”ד ס”א כתב, ויש ליתן ג’ חצאים גדולים במדינות אלו כי אין מטבע ששם מחצית עליה מלבד זו ובמדינות אוישטריי”ך יתנו ג’ חצי וויינ”ר שנקראו ג”כ מחצית וכן לכל מדינה ומדינה עכ”ל.

א”כ בזמנינו לכאורה עיקר החיוב הוא חצי שקל חדש ממטבעות המצויות, אכן בכה”ח סק”כ הוסיף חידוש דין בזה וז”ל, מי שידו משגת יש לעשות זכר למחצית השקל בשלמות, דהיינו שיתן מטבע שמצוי באותו מקום ששמו מחצית ויש בו כסף מזוקק שיעור מחצית השקל או יותר וכו’, ושיעורו ג’ דרהא”ם כסף וכו’, ואם לא נמצא כזה במקומו אז יתן מטבע כסף שיוכל לקנות בו מחה”ש דהיינו ג’ דראה”ם כסף וכו’, ואם אין ידו משגת לזה אז יתן מטבע ששמו חצי הנהוג באותו מקום כפי יכולתו יהיה מה שיהיה כיון שאינו אלא לזכר בעלמא עכ”ל.

ע”פ בדיקת קופת העיר כעת [תשע”ו] – מחצית השקל בזמן בהמ”ק הוא 9.

6 גרם כסף מזוקק [ויש בזה מח’ בשיעור], שוויו 19 ₪, וכולל מע”מ ועמלות זה שכר 25 ש”ח ומשתמשים במטבעות חצאי דולר שיצאו לפני שנת 1964, שמקנים אותם עבור סכום של 25 ש”ח (וכעת הראוני בדיקה אחרת שלפ”ז השיעור יוצא כ-22 ₪ בערך כולל מע”מ).

ובספר ‘אלא’ סי’ ס”ד ס”א הובא מנהג הגר”ח קניבסקי שליט”א וז”ל, בתענית אסתר קודם מנחה מניח ג’ מטבעות של חצי שקל של זמנינו ומקומותינו בקופת צדקה זכר למחצית השקל.

ובשנים האחרונות לפעמים מקנים לו ג’ חצאי מטבע של תקופת חז”ל, כסף ממש, ושם אותם בקופה, אכן כתב בדרך אמונה (מע”ש פ”ד פי”ד ביהה”ל סוד”ה מי) שאותם שנותנים מחצית השקל במטבע של חו”ל, אין יוצאין ידי מנהג ‘מחצית השקל’ כיון שאין המטבע יוצאת כאן ואינם אלא כנותנים שוה כסף.

אלא שהגר”מ שטרנבוך שליט”א בתשוה”נ ח”ד סי’ קע”ב, האריך כנגד המנהג להקנות לאנשים את חצאי הדולר שבקופה, יעוי”ש מה שהקשה (ורק אציין דמסברא נראה שטענת הבה”ל בסי’ תרצ”ד ע”ש, היא באופן שאין נותן את שוויו של המטבע הגדול שקנה מהצדקה, אך באופן שכ”א קונה את המטבע בשויו המלא ונותן שויו, קשה בעיני לומר שע”ז רצה הבה”ל לומר שאין ברשות הגבאי להקנות המטבע), וסיים וז”ל, ונאה לנהוג כמחמירים בשיעור מחצית השקל, והיינו קודם לתת מחצית השקל במטבע הנהוג ג”פ, אבל מוסיפין עד השיעור האמיתי של ג”פ מחצית השקל של תורה, ושיעורו מבואר ברמב”ם הלכות שקלים ק”ס שעורות כסף, אבל לרמב”ן ורשב”א שיעורו רצ”ב שעורות כסף וגראם כסף טהור מבואר בחזו”א משקלו כ’ שעורות כסף, ואם כן מחצית השקל לרמב”ן ורשב”א עשרה גראם כסף וג”פ היינו שלשים גראם, ואנו מחמירים כפי המחיר בשוק עם תשלום מס ערך לכסף טהור, ומחיר חצי שקל בתורה היא בארץ ישראל עשרה וחצי שקלים, ואם משלם ג”פ היינו ל”א וחצי שקלים ישראלים, [א”ה יש לברר כל שנה את השווי, וראה שערי ימי הפורים עמ’ מ”ג] ונותנים לעניים ת”ח דוקא שהתורה כקרבנות וזהו כפרה על נפש וכמבואר בפסוק עכ”ל.

וכן כתוב בשם הגר”נ קרליץ בזה”ל, יש לתת את מחצית השקל דוקא בנתינת ג’ מחצית השקל, ובזמנינו שהחצי שקל אינו חשוב שייך הידור לתת ד’ מחציות, והמחצית הרביעית א”צ לתת עבור כל בני ביתו, וסגי שנותן זה בעד עצמו (מתוך גליון אדר ע”ו).

ונשאל רבנו הגראי”ל שטינמן שליט”א האם מטבע של חצי ש”ח הוא המטבע ההגון ל”מחצית השקל” והשיב רבנו ואמר כתוב מטבע של חצי היוצא באותה מדינה.

(עלון כאיל תערוג אדר ע”ו).

ויש בנתינת מטבע זה גם לצאת ידי חששת בעל התשוה”נ, והרוצה לצאת הכל יקנה את ג’ המטבעות האמריקאיות בשווין האמתי כולל העמלות, ויחזור ויתנם לצדקה, והיינו באופן שיש בהן משקל הכסף של מחה”ש בשקל הקדש [וצריך לברר זאת], וחוץ מזה יתן ג’ מטבעות מחה”ש של ש”ח, ואולי לרווחא דמילתא יעשה תנאי שאם הלכה שא”א לקיים מחה”ש בשקלים אלו האמריקאיים הרי מלכתחילה הוא מכוון לתת את הכסף ולא לקנות את המטבעות ולחזור לתת אותן, ומכוין שתנאי זה יחול באופן המועיל.

עוד שני מנהגים יש לציין בזה, מנהג הגר”א המובאת במעשה רב, שלא נתן אלא מחצית אחת ולא שלשה מחציות, אלא שכיום אין כ”כ ערך למחצית אחת, ובהליכות והנהגות הגרי”ש אלישיב (עמ’ ו’) הובא שמנהגו לתת חמישים ש”ח לזה.

ועי’ בביה”ל (תרצד ד”ה ויש) שאם מטבע של מחצית השקל אינה חשובה, יקפיד להוסיף שתהא נתינה חשובה, ומ”מ מצטרף כל מה שנתן אפי’ בעד בניו הקטנים להחשב ביחד לנתינה חשובה.

קרא פחות

הורו הגריש”א והגרנ”ק והגרח”ק (ישמח ישראל עמ’ קל”ו קמ”א קמ”ה קנ”ג) שיוצא בזה יד”ח ובלבד שיודיע לעני על כך [בפורים], ודין זיכוי זה לכאורה הוא כדיני זיכוי המועילים שצריך לעשות קנין ע”י אחר גדול ובן דעת ע”מ להקנות לו.

קרא פחות