חסידות

{.

.

.

בתפלת} לעיל מינה כתב דתפילת השל"ה היא לקוחה מסידור רש"ס.

{אבות על בנים לערב ראש חודש סיון, ישנו טעות בההעתקה, במילה אחת.

האם אתה יודע מה זה אהבה חיצונית, ואהבה פנימית.

בנוסחאות המקובלות מבקשים על הצאצאים ש'יעבדוך באהבה ויראה פנימית, לא יראה חיצונית'.

ובמקור, בסידור רבי שבתי, ישנו עוד מילה אחת, שנשמט מפני הכפילות.

ואחר שמחזירים את זה, יש לזה פנים חדשות והבנה מחודשת: 'ויעבדוך באהבה וביראה, יראה פנימית ולא יראה חיצונית'.

הראיתי תיקון זה לחברי ורבני מכון 'מעשה רוקח', לפני כמה שנים, ואכן מאז תיקנוהו בסידורים 'עבודת השם' שבהוצאתם.

וראוי לפרסם תיקון זה, לשלימות פירוש המילות וכו'.

יעקב י.

}

תשובה

בע"ה כ"ח אדר ב' התשע"ו

לכבוד הרב יעקב י.

ישנו מושג של יראת הרוממות ויראת העונש, ובספרים נזכר ענין זה של יראה טבא ויראה בישא, הנה ראשית כל ישנה דעה בחז"ל (סוטה כ"א ב') שהפרוש מיראת העונש אינו אדם ישר יעו"ש, והגם שלא קי"ל הכי דאמרינן לעולם יעסוק אדם בתורה של"ש שמתוך של"ש בא לשמה, מ"מ יראת הרוממות היא דרגא אחרת, וענין יראת הרוממות מבואר בספרי הרמח"ל, והוא ענין של יראה מתוך הערכה [משל שמעתי מהרב אריה שפירא מו"ל הרמח"ל ע"ס המועדים עם הערותיו, דומה לאדם שיש בידו סכום אגדי של כסף, הרי אין לו פחד מעצם הכסף, אך יש לו רגש של משמעות למה שבידו, שיודע שניתן לשנות בזה דברים].

עוד בענין הנ"ל

וכתב אלי שוב בזה"ל:

 {ביראה, יש יראה פנימית ויראה חיצונית, אבל באהבה לא מצינו כן לע"ע.

ובנוסח הנדפס בסידורים, נראה כאילו גם על אהבה מבקשים כן.

ואחרי ההגהה מהמקור רואים אכן, שהענין של פנימית וחיצונית, קאי רק על יראה, ולא על אהבה.

}

תשובה

יתכן כי נפלה טעות בשל"ה, אך יתכן כי השינוי נעשה מהשל"ה עצמו, וגם אם נעשה בלא מתכוין, אך עכ"פ היה לשל"ה כונה בזה, ובענין אהבה חיצונית { אח"ז העיר הנ"ל עוד דמ"מ מ"ט נאמר בתפילת השל"ה אח"כ לא יראה חיצונית, ומיהו י"ל שעל אהבה א"צ לכפול שוב דלא אהבה חיצונית, כיון דאהבת השכר גריעא טפי מיראת העונש, וא"צ לומר שוב שאין כונתינו במ"ש אהבה פנימית שיעבוד את ה' מתוך אהבת השכר, אבל על יראת העונש אנו צריכין להתפלל שלא יעבוד את ה' מתוך יראת העונש, וגם מ"ש יראה פנימית עדיין י"ל דאתא לאפוקי יראה שאינה אמיתית, כך י"ל כונת השל"ה בתפילתו כי היכי דלא נשוי ליה טועה, אכן מ"מ גם אם נימא שנפל שינוי בהעתקת התפילה, מ"מ ראוי לתקן כמו שכתוב בסידור רש"ס, שהרי השל"ה סמך עליו ורצה להעתיק את תפילתו ממש, וקצת דוחק לומר שהשל"ה שינה בדוקא את הנוסח.

}עיין בגמ' סוטה שציינתי שם ת"ר שבעה פרושין הן וכו', פרוש מאהבה פרוש מיראה אמרו ליה אביי ורבא לתנא לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ופרש"י, פרוש מאהבה - מאהבת שכר המצות ולא לאהבת מצות הבורא.

מיראה - של עונשין אלא מה על האדם לעשות מאהבת הש"י כאשר צוונו ה' אלהינו וסוף השכר לבא וע"ש עוד בתוס' הרא"ש.

ובחידושי הרשב"א מסכת מגילה דף כה ע"ב כתב וז"ל, דילמא אתי למיעבד מאהבה ומיראה.

פי' מאהבת השכר בלבד ומיראת העונש בלבד ולא יתכונו לאהבת השם וליראתו והוו להו כגוים שאם יבאו עליהן יסורין מתחרטין, אבל העושה מאהבה ומיראה ומכוין לבו לשמים הרי זה צדיק גמור כדאמר בריש פ"ק דראש השנה (ד' א') האומר הרי סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בניו הרי זה צדיק גמור ואוקימנא בישראל שאינן קוראין תגר אבל באומות העולם שקוראין תגר אינו צדיק גמור, וההיא דמס' סוטה (כ"ב ב') דפרוש מאהבה פרוש מיראה דכותה היא שאינן פורשין אלא מאהבה ומיראה ממש וקוראין תגר, ומ"מ צדיק גמור לא הו' צדיק מיהא הוי וכדאסיקנא התם לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן.

ובדרשות הר"ן (הדרוש החמישי בסגנון אחר) שאל בזה כמה שאלות, וכתב לתרץ וז"ל, ותשובת כל אלו השאלות, כי העובד מיראה שני מינים.

האחד שיעבוד השם יתברך כדי שישיגנו הגמול, וייטיב השם יתברך לו בעולם הזה ובעולם הבא, ומאשר ירא לנפשו פן ישיגנו השם יתברך על עבירות בעולם הזה באבדן הבנים וכליון הממון וזולתו מן הרעות, סוף דבר לא יעשה המצות ולא ירחיק העבירות רק לתועלתו ולחמלתו על נפשו ועל גופו, וזהו שאמר עליו פרוש מאהבה פרוש מיראה, או שהוא מכלל העוסקין במצות שלא לשמן.

והחלק השני, שתקבל הנפש זכרון רוממותו יתברך וגבורותיו ונפלאותיו, והזכרון והידיעה הזאת יהיו מקובלים בנפש, ומצויין בה בכל עת, ונעצרים וחרוצים בלב, ותקבל הנפש בזה מורא גדול, ובושה וצניעות מצויין בה בכל עת, ויהיה דבר נמנע לנפש לעבור את פי ה', כאשר ירא העבד את רבו, והבן את אביו, גם כי יודע אליו שלא יגיעו עונש בשביל [ביטול] מצותו.

וכבר הזהיר איוב בפסוק אחד, משבח את עצמו שכבר השיג את אלו הפעולות, אמר (איוב לא כג) כי פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל.

ועל החלק השני נאמר בכל הגמרא שיראת השם יתברך יסוד הכל, ועליו נאמר בסוטה תרוייהו צדיקי גמורי אתון אלא מר מאהבה ומר מיראה.

וכבר רמז זה רש"י ז"ל בפירושיו (סוטה לא.

ד"ה לאלפים) בדרך קצרה כמנהגו.

ועל זאת המדרגה מן היראה אמר במסכת עבודה זרה (כ ב) יראת חטא מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי חסידות, כי אחרי זאת המעלה ראוי שישיג מעלת החסידות.

ומה שיש בין יראת חטא לחסידות, נתבאר בפרק כל כתבי (שבת קכ א), אמר במשנה ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ועושים עמו חשבון אחר השבת, והקשו בגמרא חשבון מאי עבידתייהו מהפקירא קא זכו, אמר רב חסדא מדת חסידות שנו כאן, אמר ליה רבא חסידי אגרא דשבתא שקלי, אלא אמר רבא הכא בירא שמים עסקינן דלא ניחא ליה לאיתהני מאחריני ובחנם נמי לא ניחא ליה ליטרח, והכי קתני אם היו פיקחים דידעין דכי האי גוונא לאו שכר שבת הוא עושין עמו חשבון לאחר השבת.

הנה ביארו שמי שיש עליו יראת שמים, יתחייב להניח כל ענין אשר איננו נכון לפני השם יתברך, ויקיימהו כאשר צוה, לא שיוסיף עליו.

וזהו אומרם לא ניחא ליה למיתהני מאחריני, ובחנם לא ניחא ליה ליטרח.

אבל מדת החסידות הוא שיחפוץ ויאהב המצות עד שיהדר אותם בכל כחו ויחמוד כל דרך נאה, אף על פי שאם לא יעשה אותו לא ימצא בידו פעל מגונה ולא מעשה אשר אינו נכון.

ותגיע מדת החסידות מרוב החפץ בעבודה, כמו שנאמר (תהלים קיב א) במצותיו חפץ מאד.

והחלק הזה הוא חלק העובד מאהבה, כי החפץ במצוות בתכלית החפץ, יגיע לאהוב השם יתברך, והאוהב המצות אוהב השם יתברך באמת.

כבר אמרו בספרי (ואתחנן על הכתוב דברים ו ו) לפי שנאמר (דברים שם ה) ואהבת את ה'אלהיך, איני יודע כיצד אוהב את המקום, תלמוד לומר (שם ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.

הנה אמרו שמי שאוהב המצות ומשים אותם תמיד על לבו הוא אוהב השם יתברך, ולפיכך עובד מאהבה הוא בכלל מדת החסידות, וזהו שמנו אותה (ע"ז כ ב) שלישית ליראת חטא, וזהו שלא הזכיר בכל אלו המדרגות עובד מאהבה, ולפיכך הסכים ר' פנחס בן יאיר (שם) שהחסידות גדולה מכולן, כמו שנאמר חסידות מביאה לידי רוח הקדש וכו', ורוח הקדש גדולה מכולן, רוצה לומר שמי שהגיע למדרגת החסידות ראוי לבא מיד לידי רוח הקדש שתשרה עליו שכינה, כמו שהוכיח מן הכתוב (תהלים פט כ) אז דברת בחזון לחסידך עכ"ל דרשות הר"ן שם, וע"ש בכל הדברים.

ובפי' האברבנאל דברים פרק י כתב וז"ל, אבל אמתת הענין הזה כלו אצלי הוא כפי מה שאומ' הנה העבוד' אליו ית' אצלנו ראוי' ומחוייב' בבחינת החסדי' אשר קבלנו ממנו ית'.

אם המציאות וההויות בבריא'.

ואם השמיר' וההתמד' במציאות.

ועם זה אהבתו לאבותינו והוצאתו אותנו ממצרים ונתינת התור' וירושת הארץ ושאר הטובו' אשר עשה עמנו בזולת המנהג הטבעי כי אם בדרך נס ופלא כפי רצונו המוחלט.

ומפאת ההטב' הזאת אשר הגדיל ה' לעשות עמנו נתחייבנו לאהב' אותו.

ומתוך האהב' ההיא לעבדו בכל לבבנו ובכל נפשנו כי היתה העבודה והאהבה שנים במאמר ואחד במציאות.

כהתאחדות הכח והפעל שהאהבה אליו הוא הכח הנמצא בנפש המסתבכת בה והעבודה הוא הפועל היוצא ממנו.

ומלבד האהבה הראויה אליו לעבדו עוד צריך לאדם שישמור את עצמו תכלית השמירה מחטוא לפניו ומלהקציפו כי אין ראוי שיהיה כפוי טובה למי שגמלו כ"כ מחסדים והטבות.

הנה יש לנו א"כ עם האלוה ית' חיוב האהבה לעבוד את עבודתו וחיוב השמירה והיראה מלהקציפו ואין דבר מזה בעבור רוממות מעלתו בעצמו ונפלאות יצוריו וסדרם לשנצטרך בזה סכלתנו וחכמה יתירה.

כ"א מפאת חסדיו בבריאה ושמירתו העליונה המתמדת עלינו תמיד שיודע אותם כל אדם.

ומלבד שמהבחינה הזאת נתחייב לאהבה אותו וליראה מלפניו הנה יש עוד שכר טוב לאוהביו ולשומרי מצותיו שהקב"ה ייטיב עמהם ויגמלם שכר אהבתם ועבודתם.

וימשך ג"כ מהיראה והשמירה מהחטא.

ההנצל מהפגעים ומהרעות המתחדשות בעולם.

הרי לך בזה שני מיני אהבה שנתחייב להש"י.

האחת כעל כל אשר גמלנו הש"י בבריאה.

ורב טוב לבית ישראל שהוציאם ממצרים ועשה עמהם להפליא.

ושנית מתקות השכר המתחייב לאדם מאותה העבודה והאהבה.

ועל זה אמר אנטיגנוס איש סוכו באבות פ"א אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס.

ר"ל שתהיה אהבתם ועבודתם מהמין הראשון כלומר מפני החסדים והטובות אשר כבר עשה עמהם.

לא לתקות השכר שיעשה ויתן בעתיד.

כי העובד מפני השכר המקווה מורה שהוא כפוי טובה מהחסד אשר קבל במה שעבר ולכן לא ישים אליו לבו ולא יירא מפניו כ"א בעבור השכר העתיד לבא.

וכאמרם בפ"ק דע"כ דף י"ט במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו.

וכן יצא לנו מזה ג"כ שני מיני היראה אליו ית' אם שלירא מפניו ר"ל מלהקציפו.

כי אחר שהיטיב עמנו כ"כ מהטובות אין ראוי שנכעיסהו במעשינו.

ואם שנירא מהעונשים אשר יגיעו אלינו בהקציפנו אותו.

לא שיהיה כאן אהבה ולא יראה בבחינת מעלתו כ"א בבחינת מעשיו אשר עשה עמנו או אשר יעשה בעתיד או בהוה מהשכר או מהעונש.

ואל המינים השנים הנזכרי' רצוני לומר מהאהבה והיראה רצוני לומר אהבת השכר העתיד או העונש העתיד לבא.

אמרו במסכת סוטה (דף כ"ח) ריש פרק נוטל כשמנו שם השבעה פרושים שהם שלא לשמה.

פרוש מאהבה פרוש מיראה.

ופרש"י מאהבת השכר ומיראת העונש שהם ב' המיני' האחרונים מהאהבה והיראה אשר זכרתי שאינם מינים שלמים כראשונים ולכן היו שניהם שלא לשמה להיותם בבחינת העתיד אם לקבול השכר בעבור האהבה.

ואם להנצל מהעונשים בעבור היראה.

ואינם בבחינת החסדים והטובות אשר עשה עמנו ית' שהיא הבחינה השלמה.

ועם זה תבין מה שארז"ל (סוטה דף לא) מאי איכא בין עובד מאהבה לעובד מיראה.

איכא מאי דתנא דבי ר' שמעון בן אלעזר.

גדול העושה מאהבה יותר מעושה מיראה שזה תלוי לאלף דור וזה לאלפים דור והקשה רש"י שם היאך מיראה תלוי לאלף דור והם אמרו למעלה שהוא עוסק בתורה שלא לשמה.

ותירץ דההיא דלעיל היא מיראת המקום.

ואין הכונה ביראת המקום יראת המעלה כמו שפירשו הרב רבינו ניסים.

אבל המה כוונו לחקור ולדעת בהיות תכלית האהבה והיראה דבר אחד כמו שפירשתי מה יהיה ההפרש בין העוסק מאהב' לעוסק מיראה כי הנה שניהם לדבר אחד נתכוונו וכמו שאמרו במסכת סוטה שלהי פרק נוטל אין לך אהבה במקום יראה ואין יראה במקום אהבה אלא במדת הקדוש ברוך הוא בלבד.

ולמה א"כ עשתה התורה שתי מצות לאהבה את הש"י וליראה מלפניו.

והיתה התשובה שגדול העושה מאהבה והגדולה היא שהאהבה עניינה החייב ר"ל הדבקות בהש"י לעבוד עבודתו.

ואמנם היראה ענינה השלילה ר"ל ההשמר מהחטא.

ולהיות החיוב גדול מהשלילה וכו' ע"ש בכל מה שהאריך.

קרא פחות

בס"ד

האם מותר להפסיק בקריאת שמע שעל המיטה או ק"ש עם תפילין של ר"ת ואח"כ יתחיל שוב מהתחלה.

בברכה

אברהם יהודה קליין

***

תשובה

בע"ה ט' אדר ע"ז

למע"כ שליט"א

שלום רב וכט"ס

כתב בביאור הלכה סימן ס"ו, כתב בחידושי רע"א מי שמניח תפילין דר"ת וקורא ק"ש בלי ברכות לא יפסיק בחנם אבל שואלים מפני הכבוד אפילו באמצע הפרק [פנים מאירות ח"א סי' ס"ז] ועיינתי שם ומוכח מראייתו שהביא שם ע"ז מהלל בימים שאין גומרין אותה דמיירי דוקא בק"ש שקרא פעם שניה כמו שנוהגין לקרות בתפילין דר"ת דאינו יוצא בה מ"ע של ק"ש ורק קורא אותה כדי לקרות שמע בתפילין אבל אם אחד קורא ק"ש אפילו בלי ברכות לצאת בה ידי קריאה כי ירא שיעבור הזמן אסור להפסיק באמצע הפרק מדינא כמו בשאר ק"ש עכ"ל.

וז"ל שו"ת פנים מאירות ח"א סימן סז [שהביא המ"ב], נשאלתי מי שמניח תפילין של ר"ת וקור' ק"ש אח"כ בלא ברכות שלפני' ולאחרי' אם אין רשאי להפסיק באמצע הפרק אלא מפני היראה ובין הפרקי' מפני הכבוד או אם מותר להפסיק בכל מילי.

והשבתי דדבר זה תלוי במחלוקו' הרי"ף והרמב"ם ור"ת דפליגי בימים שאין גומרין את הלל אם לברך או לא דהביא רבינו יונה ראיה לדע' דסברי דמברכין עליו מדאמרינן ימים שאין היחיד גומר את הלל אפילו באמצע פרק פוסק מפני הירא' ומפני הכבוד ולא לשיח' אחרת משמע שהיחיד מברך עליו דאם איתא שאינו אלא קריאה בעלמא למה לא יפסיק לכל דבר ולדעת דסברי דאינו מברך צריכין אנו לומר הא דאמר הכא שאינו פוסק לשיחה בעלמא לא מפני שמברך עליו אלא אף על פי שלא בירך עליו כיון שהתחי' בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשיחה בטילה עכ"ל א"כ לדעת זו אין לו להפסיק בשיחה בעלמא ועכ"פ הי' מותר לשאול מפני הכבוד ולדעת ר"ת דסבר דמברכין אהלל ש"מ דסבירא לי' דאי לא היו מברכין היה מותר להפסיק אפילו בשיחה בעלמא מ"מ ואף דאנן נהיגין כר"ת כאן ראוי להחמיר שלא להפסיק בשיחה בטילה אבל מותר להפסיק אפילו מפני הכבוד עכ"ל.

אמנם בשערי תשובה סימן לד כתב וז"ל, וע' בפנים מאירות חלק א' סי' ס"ז שהמניח תפילין של ר"ת בלא ברכה וקורא בהם ק"ש רשאי להפסיק באמצע הפרק מפני הכבוד ומ"מ לא ישיח שיחה בטילה ע"ש ונראה להחמיר להפסיק אף מפני הכבוד ועיין לקמן סי' ס"ו, ונראה דלכתחלה אין להפסיק בשהיות ג"כ ועיין סי' ס"ה עכ"ל.

ודברי השע"ת שמחמיר בזה יותר מהפנים מאירות הם דלא כשאר הפוסקים.

וראיתי בספר פסקי תשובות סימן סו שהזכיר בפשיטות בשם הנך פוסקים גם ק"ש שעל המיטה, וחפשתי בכולם ולא מצאתי זכר לזה, ואם סבירא ליה בפשיטות לדמות ביניהם, עדיין יש לדחות זה, דהרי כל תפילין דר"ת הם דלא כהלכתא, ומצד ההלכה הרי כבר קרא ק"ש עם תפילין, ורק משום מדת חסידות יכול להדר ולהניח תפילין דר"ת, ויוכל לקרוא ק"ש ג"כ, אף דמוכח מהמ"ב לכאורה דס"ל שאם קרא ק"ש בלא תפילין לא יועיל מה שיקרא אח"כ, [שכתב שאם לא נזדמנו לא תפילין בשעת ק"ש ונזדמנו לו אח"כ, שיקרא ק"ש או מזמור אחר], ובאמרי נועם להגר"א תלה זה במחלוקת אמוראים בגמ' דברכות, מ"מ להדעות שיש תיקון בקריאה זו הוא תיקון רק לחומרא דהרי קי"ל דלא כר"ת בתפילין וכנ"ל.

ואינו דומה כלל לק"ש שעל המיטה שהוא לכו"ע, וגם אם אינו חיוב גמור מדברי סופרים מ"מ הוא מבואר בכל הפוסקים וכבר קבלו עליהם כל ישראל, ואיני מבין מ"ט נקט בספר הנ"ל בפשיטות שאין חילוק ביניהם.

וע"ע פסקי תשובה סי' קנ"ח, ובאפיקי מגינים ביאורים סי' ס"ו סק"א.

[אחר זמן רב שאנכי מעיין במה שכתבתי, חשבתי להוסיף עוד לדון בזה לדעת הרא"ה שיש שייכות של ק"ש בפעם השניה עכ"פ מדרבנן בזמן שאינו דאורייתא, ושמעתי ממו"ר הגרמ"מ קארפ שאמר לו הגר"מ שטרנבוך שאם מכוון בק"ש בפעם השניה מדאורייתא יש בזה בל תוסיף, ואילו מו"ר שליט"א מצדד שאינו בל תוסיף אלא יכול לקיים ב' פעמים כפשטות מה שיוכל לצאת מדברי התוס' דר"ה, ונראה דלפי מה שציינו הביהגר"א והמשנ"ב בדברי השו"ע [או"ח סי' ס' ס"ב] שכתב, קרא ק"ש בלא ברכה יצא י"ח ק"ש וחוזר וקורא הברכות בלא ק"ש.

ונ"ל שטוב לחזור ולקרות ק"ש עם הברכות.

וציינו לדברי הירוש' למה חוזרין וקוראין בבהכנ"ס, לפ"ז לא סבירא להו שיהיה שייך לצאת ב' פעמים, ועכ"פ מיהת מי שסובר ששייך ב' פעמים אם מכוין לק"ש לענין הפסק יהיה חמור טפי מהחולקים].

***

בס"ד

הרב שלו' רב,

א.

האם עדיף להתפלל תפילת שחרית עם נץ החמה ביו"ט דרה"ש?

ב.

אם כן, ואני אשכנזי ויש לידי מקום מגורי מניין ספרדי עם נץ החמה, האם ללכת למניין זה או למניין האשכנזי היותר מאוחר?

ג.

באיסור "לא תתאוה" ו"לא תחמוד" קשור האחד עם השני, איך יכול להיות מציאות שבגלל שאדם רואה דבר אצל חברו אזי הוא ירצה דווקא את שלו ולא שירכוש דבר דומה או יותר משובח אשר לא שייך לחברו? ולמה התורה החמירה בכך?

***

התשובות בקצרה

א.

נכון.

ב.

בנץ עדיף, אלא אם כן אינו יכול לכוין כראוי בתפילה שלא כמנהג אבותיו.

ג.

ביאור הדברים ראה המשל של האבן עזרא שהבאנו בפנים התשובה [נ"ב תשובה זו הכנסתי גם בביאורי על המכילתא רשב"י פ' יתרו בדבור לא תחמוד], בכל אופן נראה שעיקר הדעה היא שאינו עובר בלא תחמוד אם אינו רוצה את אותו החפץ של חבירו ורוצה לקנות בדומה לזה בשוק.

***

תשובה

לכבוד הרב אהרן שליט"א

שלום רב

א.

באופן כללי ענין התפילה עם נץ החמה הוא ענין גדול מאוד, וע"ז כתב המ"ב סי' נ"ח סק"ו שזהו עיקר מצוות תפילה לכתחילה, והמתפלל שלא בנה"ח אינו מצוה המובחר, וכמו שכתב המ"ב סי' נ"ח סק"ג בשם הגר"א שלכתחילה אסור להתאחר עד סוף זמן ק"ש, ע"פ הירושלמי שכתב בפ"ק דברכות שהלכה כר' יהושע בשוכח [היינו דמש"כ הל' כר"י דאמר שאפשר לקרות ק"ש הוא רק בשכח ולא קרא בהנץ החמה, עי"ש בירושלמי], וכמו שכתב בשו"ע או"ח סי' נ"ח ס"ב וז"ל, אם לא קרא אותה קודם הנץ החמה יש לו להקדים לקרותה במהרה כל מה שיוכל.

וכתב במשנה ברורה שם ס"ק י"א וז"ל, מכאן תוכחת מגולה לבני אשכנז שמאחרים מאד ק"ש ואחז"ל אלמלא לא נברא העולם אלא בשביל קבלת מלכות שמים די עכ"ל.

ואין הכונה בזה לשלול את המנהג להתפלל אחר זמן הנה"ח, שכבר נהגו כן מדורות עולם ומשנים קדמוניות, וגם גדולי תורה נהגו כן, אלא רק להדגיש את מעלת התפילה בנה"ח, וכל שכן בר"ה שאז הוא יום דין וצריך זכויות רבות.

[ואגב הענין אזכיר בזה דבר נפלא, שהעירו שמצאו במחשבים הבודקים גימטריאות, שלא נמצא פסוק שלם כלל בתנ"ך שיהיה בגימטריא של 'ראש השנה', מלבד הפסוק בתהלים קי"ט, צ"א, לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ, וגם אני בדקתי בעצמי דבר זה, ונכון הוא].

ב.

הנה לכאורה זה ברור שמצד הלכה - תפילה בזמן נה"ח במנין שאינו כפי המסורת של אבותיו, עדיפא בתפילה שלא בזמן נה"ח ששם כן נוהגים ע"פ המסורת של אבותיו, וראה מה שכתב בביאור הלכה (סימן נ"ח ס"א ד"ה ומצוה מן) וז"ל, דע דהזהירים לקרות כוותיקין מותר לקרות ולהתפלל ביחידי אם אין להם מנין וגדולה מזה מוכח במשנה ברכות דף כ"ב ירד לטבול וכו' עיין שם דאפילו אם אין לו תפילין בעת ההיא ג"כ אפ"ה יזהר לקרותה בזמנה סמוך להנץ ומשנה זו איירי בוותיקין כדמסקינן בגמ' שם עכ"ל הבה"ל, ולענינינו לכאורה פשיטא שמעלת הנץ עדיפא על מעלה להתפלל בבמקום שהוא כמנהג אבותיו.

ומרן הגרח"ק שליט"א הורה לי שתפילה בנץ עדיפא גם לבחור על תפילה בישיבה [במקו"א הבאנו הדברים בשלמות, ראה עמ"ס ח"ג הל' ק"ש].

אמנם אם קשה לכוין ולהתרגל למנין הספרדי אם זה לא רגיל אצלך, אם כך יתכן שיש ללכת למנין האשכנזי המאוחר יותר, שכן עיקר התפילה היא עבודת הלב.

ג.

הנה לפני הדיון בזה ניתן לחלק לג' אופנים את איסור לא תתאוה, א' באופן שרוצה ליטול החפץ של חבירו בעצמו ובכה"ג ודאי עובר איסור, ב' באופן שמתאוה לדבר שיש לחבירו ואינו יכול ליטלו ממנו כלל, כגון אם שערו של חבירו נאה או עינו נאה, באופן זה איתא במכילתא דרשב"י שמות כ' שאינו עובר איסור, והאופן הממוצע הוא דבר שיש לחבירו ויש בידו אפשרות להשיגו ממקום אחר, ולכן הוא רוצה לקחתו מהמקום שיכול להשיג משם, אך מתחילה ראה זאת אצל חבירו.

הנידון שפתחת הוא הנידון הממוצע כאן.

והנה במכילתא דרשב"י פ' יתרו בדבור לא תחמוד (שמות כ' י"ד) גרסינן יָכוֹל לֹא יֹאמַר לְוַאי עֵינַי כְּעֵינוֹ לְוַאי שַׂעֲרִי כִּשְׂעָרוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר שׁוֹרוֹ וַחֲמוֹרוֹ עַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ בֵּיתוֹ וְשָׂדֵהוּ, מַה אֵלּוּ מְיֻחָדִין דְּבָרִים שֶׁאֶפְשָׁר לָהֶן לָבוֹא תַּחַת יָדֶיךָ, (משא"כ בעינו ושערו שאינן ראויין לבוא תחת ידו) וַחֲבֵירְךָ חַסֵירָן, אַף אֵין לִי אֶלָּא דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לָבוֹא תַּחַת יָדֶיךָ, וַחֲבֵירְךָ חַסֵירָן.

ומש"כ וחבירך חסירן.

כלומר שע"י שישנם לחבירך הרי הם חסרין ממך, משא"כ עינו ושערו, שמה שכך יש לחבירך אינו מניעה שיהא גם אצלך.

והיה מקום לומר דמש"כ 'אף אין לי אלא דבר שאפשר לו לבוא תחת ידיך', משמע דהיכא שראויין לבוא תח"י אסור אף אם אין מתכוון בדעתו להפציר בחבירו, דומיא דעין ושער שבודאי אין מתכון לבקש, ועלייהו קאתי למעוטי מה שאי אפשר כלל שיבוא תח"י, אבל לא ממעט לה מצד שאין מתכון.

ומה שהיה נראה לי לחלק כן מלשון המכילתא הוא משום שנזכר לעיל מינה וז"ל, או מה אשת רעך שחייבין עליה מיתת בית דין אף אין לי אלא דבר שחייבין עליו מיתת בית דין תל' לו' ביתו ושדהו.

או מה אלו מיוחדין שנקנין בכסף ובשטר ובחזקה אף אין לי אלא דבר שנקנה בכסף ובשטר ובחזקה תל' לו' עבדו ואמתו.

או מה אלו מיוחדין דברים שהן כקרקע אף אין לי אלא דבר שהוא כקרקע תל' לו' שורו וחמורו.

או מה אלו מיוחדין ששמירתן עליך אף אין לי אלא דבר ששמירתו עליך מנין לא יתאוה למקלו ולא יתאוה למנעלו ולא יתאוה לפונדתו תל' לו' וכל אשר לרעך.

יכול לא יאמר לאוי עיני כעינו לאוי שערי כשערו תל' לו' שורו וחמורו עבדו ואמתו ביתו ושדהו מה אלו מיוחדין דברים שאפשר להן לבוא תחת ידיך וחבירך חסירן אף אין לי אלא דבר שאפשר לו לבוא תחת ידיך וחבירך חסירן עכ"ל המכילתא.

ופשטות המכילתא ר"ל דיש חילוק במין הדבר בין מין דבר שיש בו משום לא תחמוד לבין מין דבר שאין בו משום לא תחמוד, והסיבה ללמוד כן בדברי המכילתא היא משום דבמכילתא גופא מבאר ואזיל דמרבינן כל הני מילי ללא תחמוד, וע"ז קאמר ג"כ דשמא נרבי גם מין דברים שא"א לנוטלן מחבירו קמ"ל, אבל דברים שאפשר לנטלן מחבירו אה"נ שהם בכלל מיני הדברים שאנו מרבין לאסור.

והטעם שחילקה התורה בכל זה הוא משום שדבר שלא ניתן להשיג אותו אין בזה כ"כ גנאי שרוצה דבר של חבירו כיון שלא שייך שיבוא בזה אל הפועל שיהיה נוטל דבר משל חבירו, וממילא גם לא חיישינן להכי, משא"כ דבר ששייך שיטלנו מחבירו אסרה התורה בכל גוני.

וכן בס' דרך פקודיך (מצוה ל"ח חלק הדיבור אות ב') כ' שאפי' אם חומד שיהי' לו חפץ דוגמת חפץ של חברו ואינו חומד ליקח החפץ שיש לחברו מידו עובר ג"כ בלא תחמוד והוכיח לה מזוה"ק (פ' יתרו דף צ"ג א) דקאמר יכול אפילו חמודא דאורייתא אסר וקאמר דלכן כתבה תורה פרטי בלא תחמוד, בית רעך שדהו וגו' שהם מילי דעלמא, אבל אורייתא איהו חמודת תדיר שעשועים גנזי דחיי ארכא דיומין וכו'.

והרי חמודא דאורייתא היינו שאם רואה בחבירו שיודע איזה מסכת וחומד שידע גם הוא כמוהו, והרי בזה נשארת הידיעה גם אצל חברו, וא"כ הפרטי שאסרה תורה ע"כ אפי' כשאינו חומד חפץ חברו לקחתו ממנו רק חומד שיהי' לו חפץ כחפץ של חברו ג"כ עובר על לא תחמוד, וממילא מה שאמר שלמה הע"ה (משלי ו' כ"ה) אל תחמוד יפי' בלבבך, שאפי' לחמוד שיהי' לך אשה יפיפי' אחרת כמו אשתו של רעך אסור, אין זה איסור נוסף מדברי קבלה אלא הוא פי' הקרא דלא תחמוד אשת רעך ע"כ עש"ה.

וכן כתב בפי' הגאון מלבי"ם (שמות כ' י"ג - י"ד), בדברות אחרונות הוסיף להזהיר על התאוה שיהי' עשיר כמוהו עכ"ל.

ובשו"ת שלמת חיים אה"ע סי' מ"ז וסי' מ"ח נקט הגרי"ח זוננפלד זצ"ל ג"כ לגבי מעשה שאמרו חכמים ימות ואל תעמוד לפניו וכו' דאיכא למ"ד אשת איש הואי, וכתב וז"ל, פשוט דלמ"ד אשת איש הרי עובר על לאו לא תחמוד המפורש, ולענ"ד בכל הדברים השייכים לחבירו אם יאמר אחד שרוצה עכ"פ לראותם אינו מחויב בזה וכתב עוד, אם אחד יחמוד לראות חפץ חבירו, פשיטא שא"צ להראות לו, אפילו אם יוגרם עי"כ לסכנת נפשות, וכי אם אחד יחמוד שרוצה בממון של חבירו והגיע לפקו"נ וכי נאמר שמוכרח ליתן לו, אבל פשיטא דלאו דלא תחמוד גבי עריות הוי אביזרייהו עכ"ל.

(מצאתי שהביא כ"ז בשו"ת בצל החכמה ח"ג סי' מ"ט).

אבל לאידך גיסא ראיתי בשו"ת בצל החכמה שם הבין איפכא כונת המכילתא דרשב"י, ורצה להקשות מדברי המדרשב"י גופיה על דעת זו של הדרך פקודיך, ואחר שהביא לשון המכילתא הנ"ל כתב וז"ל, הרי שצריך שע"י שיבא תחת ידיך שחברך חסירן דהיינו שיקח את שלו וכמבואר בפוסקים הנ"ל ודלא כס' דרך פקודיך דאף בחומד כעין של חבירו עובר ע"כ.

והעלה שם להלכה: א) חומד שיהי' לו חפץ כחפץ של חברו, לדעת רובם המכריע של פוסקים אין בזה אפי' איסור דרבנן.

- ב) חומד שיהי' לו אשה יפה כאשתו של חבירו יש בו איסור מדברי קבלה.

- ג) חומד באשת איש שתספר עמו מאחורי הגדר או לראותה ערומה אפי' עשה השתדלות, אם כי גדול עונו אין בו משום לא תחמוד לדעת רובם המכריע של הפוסקים.

- ד) מתאוה להיות עשיר כחבירו, אין בו משום לא תתאוה.

עכ"ל.

ומה שהקשה שם מדברי המכילתא דרשב"י שכתב תאוה בלב וחימוד במעשה, וא"כ ע"כ דהחימוד אינו בדבר שאין בכונתו ליטלו מחבירו, אי נימא דהמדרשב"י באה להתיר עיני כעינו וכו' בלאו דלא תחמוד זה יהיה צ"ע, דא"כ מ"ט כלל נסיב במכילתין קרא ללמד שמי שאומר עיני כעינו וכו' אינו עובר בלא תחמוד, תיפוק ליה שאי"ז במעשה, דחימוד הוא רק במעשה, אלא ע"כ יש לתרץ ע"ז דהמכילתא דרשב"י כוונתו רק על הלא תתאוה ללמד שאינו עובר, אבל הלא תחמוד אינו עובר, ואמנם זה יהיה קושיא על בעל הדרך פיקודיך, אבל אנן קיימינן רק באיסורא דלא תתאוה, ועל המלבי"ם לא יהיה קושיא.

וגם על הגרי"ח זוננפלד אי"ז סתירה, דאילו הגרי"ח מיירי במי שרוצה להסתכל בחפציו של חבירו וחבירו אינו רוצה שיסתכל דע"ז י"ל שהתורה חידשה כמין בעלות ברמה מסויימת שיש לו כח טענה לטעון שאינו רוצה שיסתכלו בחפציו, שמי שיעבור ע"ז עובר בלא תחמוד, אבל מה שאפשר להוכיח מהמכילתא הוא רק שאם הרהר ולא עשה שום מעשה בזה אינו עובר מידי, כן נ"ל לפום ריהטא, עי' בדברי הגרי"ח שם, וצ"ע.

ונ"ל להוכיח דהמכילתא דרשב"י לא מיירי אלא בלא תתאוה, וז"ל המכילתא, או מה אשת רעך שחייבין עליה מיתת בית דין אף אין לי אלא דבר שחייבין עליו מיתת בית דין תל' לו' ביתו ושדהו.

או מה אלו מיוחדין שנקנין בכסף ובשטר ובחזקה אף אין לי אלא דבר שנקנה בכסף ובשטר ובחזקה תל' לו' עבדו ואמתו.

או מה אלו מיוחדין דברים שהן כקרקע אף אין לי אלא דבר שהוא כקרקע תל' לו' שורו וחמורו.

או מה אלו מיוחדין ששמירתן עליך אף אין לי אלא דבר ששמירתו עליך מנין לא יתאוה למקלו ולא יתאוה למנעלו ולא יתאוה לפונדתו תל' לו' וכל אשר לרעך.

יכול לא יאמר לאוי עיני כעינו לאוי שערי כשערו תל' לו' שורו וחמורו עבדו ואמתו ביתו ושדהו מה אלו מיוחדין דברים שאפשר להן לבוא תחת ידיך וחבירך חסירן אף אין לי אלא דבר שאפשר לו לבוא תחת ידיך וחבירך חסירן עכ"ל המכילתא.

חזינן מב' טעמים שכונת המכילתא על לא תתאוה ולא על לא תחמוד, חדא מהלשון לא יתאוה וכו', חזינן דמיירי באיסורא דלא תתאוה, ועוד מדנסיב ברישא אשה ואח"כ בית, וזהו הקרא דלא תתאוה בדברות האחרונות, בדברים ה' י"ח וז"ל, וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ, אבל בדברות הראשונות בפרשת יתרו נאמר בית ואח"כ אשה, בשמות כ' י"ד וז"ל, לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

והטעם השלישי הוא מכח הקושיא הנ"ל דהרי בלא תחמוד בלאו הכי אינו עובר אם אינו עושה מעשה ולא הוצרכו למיעוט באומר עיני כעינו וכו'.

ומה שהביא עוד בשו"ת בצל החכמה שם מהמכילתא דר' ישמעאל (יתרו על הפסוק לא תחמוד) דשם איתא, או אפילו חומד בדיבור ת"ל לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, מה להלן עד שעושה מעשה אף כאן עד שעושה מעשה ע"כ, ורצה להוכיח שאין איסור לא תחמוד במי שרוצה חפץ של חבירו.

הנה כבר ביארנו שיש חילוק בין חומד למתאוה.

אכן מ"מ אין מן המכילתא דרשב"י הנ"ל [על עיני כעינו וכו'] ראיה לדעת המלבי"ם והדרך פיקודיך שגם אם אינו חושב מעולם על החפץ שיש ביד חבירו עובר בלא תחמוד, דלעולם י"ל דמש"כ דומיא דעיני כעינו וכו' היינו באופן שהיה רוצה החפץ ביד חבירו אלא שאינו מבקש, וזה דומיא דעיני כעינו וכו' שהיה רוצה שהיה יתכן מצב שהיה יכול לקחת מחבירו את עינו היפה ושערו הנאה, אבל במקרה שאינו רוצה את של חבירו כלל אלא רק שמצא חן בעינו לקנות בשוק חפץ כמו שיש לחבירו איני יודע אם יש הכרח מן המכילתא דרשב"י לזה.

וכתב בספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה רסו וז"ל, והמצוה הרס"ו היא שהזהירנו מהשים מחשבתנו לחמוד מה שיש לאחינו ולהתאוות בו שזה יהיה מביא לעשות תחבולה לקנותו וזהו לשון האזהרה שבאה בזה הענין אמר (ואתחנן) לא תתאוה בית רעך.

ואין השני לאוין אלו בענין אחד אבל הלאו הראשון והוא לא תחמוד מזהיר שלא לקנות מה שיש לזולתנו והלאו השני מזהיר אפילו להתאוות בלבנו לבד.

ולשון מכילתא (דרשב"י) לא תחמוד בית רעך ולהלן הוא אומר לא תתאוה בית רעך לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החמוד בפני עצמו.

ושם אמרו מנין שאם התאוה אדם סופו לחמוד תלמוד לומר לא תתאוה ולא תחמוד מנין שאם חמד אדם סופו לגזול תלמוד לומר וחמדו שדות וגזלו [מיכה ב].

ובאור זה שאם ראה דבר יפה אצל אחיו אם גברה מחשבתו עליו והתאוה בו עבר על אמרו ית' לא תתאוה.

ואם התחזק בו אהבת הדבר ההוא עד שישתדל להגיעו אצלו ולא יסור מחלות פניו ולהכביד עליו שימכרהו או יחליף אותו אליו במה שהוא יותר טוב ממנו ויותר שוה, ואם הגיע אל בקשתו הנה כבר עבר על לא תחמוד גם כן אחר שקנה הדבר שיהיה לחבירו ולא היה רצונו למכרו אבל הכביד עליו והערים עד שלקחו ויהיה שלו כבר עבר שני לאוין לא תתאוה ולא תחמוד כמו שביארנו.

ואם נמנע האיש ההוא מלמכור אותו או להחליפו לאהבתו בדבר ההוא הנה הוא יקחהו בא'ו'נ'ס והכרח לחוזק אהבת הדבר ההוא בנפשו ויהיה אז כבר עבר על לא תגזול גם כן.

והבין זה הענין בספור אחאב ונבות (מ"א כא).

הנה התבאר לך ההפרש שבין אמרו לא תתאוה ובין אמרו לא תחמוד עכ"ל.

וז"ל רבינו אברהם בן הרמב"ם עה"ת פ' יתרו לא תחמוד, והבן שהאזהרה על איזה חפץ שיש ברשותו של חבירו לא על מה שדומה לאותו החפץ המשל בזה ראובן יש ברשותו בית נאה אסור על שמעון להתאוות שאותו בית גופו יהי' שלו לא שאסור לו להתאוות לו דוגמתו או דומה לו ע"כ.

ומבואר בדבריו דאין איסור לא תחמוד אם רוצה לקנות חפץ במקומו.

ועיין שו"ת משנה הלכות חי"ב סי' ת"י, ג"כ מה שהוכיח מזה וז"ל [לפני כן], ולפענ"ד דגדר דלא תחמוד לא שייך רק אם הוא חומד חפץ או ממון או כל דבר שיש לו לחבירו והוא רוצה באותו חפץ והוא חומדו להיות שלו אז הוא עובר על לא תחמוד אבל אם הוא רואה בית נאה או דירה ואומר בית כזה או דירה כזו אני רוצה אין בזה איסור של לא תחמוד והאיסור הוא רק שלא יחמוד ויתאווה בית זה עכ"ל.

והנה בחינוך מצוה ל"ח ג"כ נזכר שהאיסור הוא להעלות במחשבתו ליטול החפץ של חבירו, ומשמע דחפץ דומה לזה אין בזה איסור, אבל אין להוכיח ממנו לענינינו, משום דאיהו מיירי באיסור לא תחמוד ולא באסור לא תתאוה, ובלא תחמוד כבר נתבאר דלא כהדרך פיקודיך.

ויש להביא ראיה ממה שכתב בטור חו"מ סי' שע"א ט', עוד לשון א"א הרא"ש ז"ל בתשובות ג' עבירות הן בענין גזילת קרקע הראשונה במחשבה שחמד (ס"א שהתאוה) ממון חבירו בלבו והשנית בדבור שדבר אילו היה אותו ממון של זה שלו והשלישית זה שמוציא מחשבתו לפועל והולך וגוזל ממון חבירו עכ"ל.

ואולי י"ל דמכיון שעל לא תחמוד הזכיר אותו הממון גם על לא תתאוה עובר באופן שהיה אותו הממון [אע"ג שהחילוק פשוט שלא תחמוד לא שייך בממון אחר, מ"מ יש משמעות קצת מההשואה, ומיהו איני יודע אם זה מוכרח].

ועיין מה שכתב שם בדרישה וז"ל, וסבירא ליה לרבינו דגם בלא תתאוה אינו עובר אלא היכא דבא על ידה לידי חימוד דהיינו שנותן אח"כ דמים ולקחו מידו ולא כשדעתו מתחלה ועד סוף לגזלו דלא יבא לידי לאו דחימוד לעולם דהא בדבור אינו עובר הלאו וכמ"ש וכשגזלו אח"כ עובר בלא תגזול ולא לאו דלא תחמוד וכמ"ש עכ"ל, ולפי דבריו מוכרח כהדיוק הנ"ל, ראה משפטי השלום ספי"ב בהערה.

ויעויין מה שכתב בערוך השולחן חו"מ סי שנ"ט ס"ח וז"ל, כתיב [דברים ה, יח] לא תחמוד ולא תתאוה ואין הכוונה על תאות הלב בלבד בלא מעשה וילפינן מדכתיב בפ' עקב [שם ז, כה] לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך דאיסורא דלא תחמוד הוא דוקא כשיעשה מעשה [מכילתא] ואף על פי שממדת חסידות שלא לחמוד כלל אפילו בלב מה שיש לחבירו מ"מ בלאו דלא תחמוד אינו עובר רק בעושה מעשה ולאו דלא תתאוה אף על גב דתאוה היא בלב מ"מ אינו עובר בתאות לבו בלבד אא"כ מחשב בלבו איך להשיגה מחבירו וכיון שגומר דבר זה בלבו עובר על לא תתאוה וראיה דתאוה אינה בלב בלבד שהרי במתאוננים כשהתאוו בשר קראם התורה העם המתאוים והם הרי השתדלו להמציא תאותם וכן הוא הלאו דלא תתאוה עכ"ל.

ומבואר שאין בזה איסור רק אם רוצה ליקח חפץ של חבירו עצמו ורק אם מחשב איך להשיגו.

ומיהו מה שהביא הדרך פקודיך ראיה מהזוהר לכאורה יש לדחות דמיירי במי שמפציר בחבירו ללמדו אע"פ שאינו רוצה ובאופן שבאמת חבירו פטור מללמדו באיזה אופן שיהיה באופן כזה יכול להפצר בו שילמדנו ואינו עובר על לא תחמוד וצ"ע למעשה, א"נ מיירי במי שמחוייב ללמדו, וזה גופא אשמעינן הזהר שמכיון שמחוייב ללמדו יכול להפציר בו.

ועוד ראיתי שציינו למה שכתב ברבינו בחיי עה"פ שם וז"ל, ועוד כי רצה לאסור אפילו החמדה שהיא תאות הלב בכל עת ובכל שעה אף על פי שאינו בא לידי מעשה כדי שילמד אדם קל וחומר לאסור הגזלה שהוא המעשה.

ואמנם מצינו חמדה שהיא מותרת, והיא חמדת התורה והמצות, וכמו שאמרו רז"ל (ב"ב כא ע"א) קנאת סופרים תרבה חכמה, והחמדה והקנאה הזאת היא מותרת ויש לאדם שכר עליה עכ"ל.

ורצו לדייק בזה לומר דבכל שאר הדברים שאינם מצוות אסור גם באופן שאינו נוטל מה שיש לחבירו.

אכן גם בזה אפשר לומר דמיירי כגון שרוצה ליטול מה שיש לחבירו, כגון שמלמד בעיר ובא אחר ללמד שם ורוצה שיבואו אצלו כולם ללמוד, עי' בגמ' ב"ב שם שהביא, ואע"ג דאמרי' ברפ"ד דיומא דף מ' הצנועין מושכין את ידיהם והגרגרנין נוטלין מלחה"פ, מ"מ הכל לפי הענין, וכשאין מחלוקת וחוסר דרך ארץ, או באופן שיש בזה תועלת לציבור כמו בגמ' ב"ב שם קמ"ל שאין בזה איסור לא תחמוד ואף נוטל ע"ז שכר.

היוצא מכ"ז דאמנם יש דעה הסוברת שיש איסור לרצות בלב חפץ שיש לחבירו שיהיה לו ג"כ, אך לא נמצא ראיה ברורה לדעה זו, וכן מבואר בכמה פוסקים כנ"ל, וכ"כ בספר משפטי השלום לאאמו"ר הגאון שליט"א פרק י"ב סעיף י"א, בשו"ת שבט הקהתי ח"א סי' שע"ט ובס' תולדות שמואל מצוה ל"ח סי' א' סק"ו, ומ"מ באופן שיש מקום שחבירו יתרצה מיד למכור לו אפשר דאין חשש לאסור כלל, דיש לצדד שזהו דרך מקח וממכר, וכי אין אדם שמוכר לחבירו דבר, ועיין משפטי השלום לאאמו"ר שליט"א פרק י"ב סעיף ח' ובהערה שם.

ומ"מ לבאר הענין, וזה יהיה ביאור גם על הדעה הסוברת שאסור לקנאות שלא יהיה לו שום דבר של חבירו, נביא בזה מה שכתב בפי' הר"א אבן עזרא (עה"פ שם, הפירוש הארוך) וז"ל, לא תחמוד, אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו.

ועתה אתן לך משל.

דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן.

ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאוה שיהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו, אעפ"י שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו.

ככה כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'.

ואמר קהלת (לאשר) ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו (קהלת ב, כא).

ואמרו חכמים, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא.

ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד.

ואחר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ואל ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ותחבלותיו, ע"כ יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו עכ"ל.

אבל איני יודע אם יש כאן ראיה להדעות האוסרות בכל גוני, די"ל שהא"ע מפרש שחפץ שהוא כבר ברשות חבירו והקב"ה נתן לו את זה א"א להוציא מידו מכיון שזהו חלקו, אבל אם יש חפץ אחר בשוק אלא שמצא החפץ שבשוק חן בעיניו ע"י שראה שיש לחבירו חפץ כזה ג"כ אולי מותר.

***

במוצאי מנוח ערב ראש השנה תשע"ז

ראשית יישר כח על התשובות המעניינות,

רציתי רק להעירו אודות מה שכתב על הסליחות ועל הדילוגים ובסופו הזכיר ענין הפיוטים שמנהג ארץ ישראל שלא לאמרם.

לענ"ד אין זה מנהג ארץ ישראל אלא מנהג הישיבות הליטאיות שכך אולי נהגו בישיבות ליטא, ואילו בליטא עצמה נהגו לומר אם לא את כל הפיוטים וסליחות ודאי את חלקן הגדול, זכיתי והשתתפתי במנין של הגרי"ד סולובייציק זצ"ל (בן הגרי"ז זצ"ל) בשחרית ומוסף של יוה"כ הכהן הקבוע לא יכל להשתתף בשתי התפילות האלו ובאותן שנים גרתי בגבעת שאול והוא ביקש ממני למלאת את מקומו (כמדומני שזו היתה השנה האחרונה לחייו) ולפליאתי אמרו שם הרבה מן הפיוטים שלא נאמרים בישיבות, כמו כן ידוע לי שבבתי הכנסת של הפרושים בירושלים אומרים בארבע פרשיות את הקרוב"ץ אלא שאין אומרים אותו בתוך התפילה אלא לאחריה.

בבתי הכנסת של החסידים בדרך כלל אומרים את כל הפיוטים בכל חסידות ישנם מנהגים שונים מה אומרים ומה משמיטים.

האשכנזים כלומר יוצאי מדינות אשכז והגליל העליון (אויבער לאנד) הממשיכים את מסורתו של מרן החת"ם סופר זי"ע אומרים את כל הכתוב במחזור ואף באמצע הקדושה וכו' וכו'.

כוח"ט בסשצ"ג

יש"י הכהן

***

עוד תגובה בענין אמירת הפיוטים בר"ה

זה עתה קיבלתי אוצר יקר ליקוט מדברי הגרש"ה וואזנער זצ"ל ושם הביא משו"ת שבט הלוי ח"ט סי' קלו וז"ל:

ב"ה, יום ג' בהר בחוקתי ל"ה לספירה תשנ"ג לפ"ק.

כבוד ידידי המכובד הה"ג היקר מלא תורה וי"ש בן צדיקים ר' יוסף מנחם הכהן זלצר שליט"א רב קה"י יאהנסבורג יצ"ו.

אחדשה"ט וש"ת באהבה.

שמחתי להקשיב משלומו הטוב, ואשר שאל בענין לבטל קצת פיוטים ביוה"כ כי יום הארוך קצר ועבודת ה' זו תפלה מרובה, הנה תשובתי בזה בקיצור, אין ספק שאין בנו כח לשנות או לבטל מה שהנהיגו הקדמונים, ובפרט במנהג הפיוטים שכ' הב"ח סי' ס"ח ועוד פוסקים דגם יש בו סכנה, איברא אין לנו ראי' גמורה אם נשאיר עיקר המנהג לומר חלק או רוב הפיוטים, ורק למעט בקצתם אשר בזה לא פוגע בעיקר המנהג וכבר ידוע שהיו הרבה קהלות שמנהג אמירת פיוטיהם נשתנו אלו מאלו, ובכל זאת לעשות תיקון קבוע לשנות אפי' מקצת ממה שנהוג אצלכם עד עכשיו לא כדאי באמת, אבל אפשר ביוה"כ למעט מאמירת הסליחות שהיו נוהגים האשכנזים שחרית מוסף ומנחה שבזה בהרבה מקומות לא קבלו עליהם כלל, ואם זה לא מספיק שידלגו אולי הפיוט הארוך שאחרי הקדושה המתחיל ובכן מי לא ייראך, ושאר כל הפיוטים להגיד ככל האפשר.

והרני דוש"ת בידידות - מצפה לרחמי ה'.

נ"ב, וכן אמר לי פעם גדול וצדיק מפורסם מגדולי אשכנז, שלצורך כדאי לדלג על פיוטים קצרים, אבל לא לדלג על הפיוט הארוך שלפני קדושה שחרית שזה עיקר הפיוט.

ע"כ.

אגב נזכרתי מה שאמר לי ידיד אחד מחסידי גור לפני שנים רבות שאחד המדפיסים בא אל רבם הבית ישראל ואמר לו שרצונו להדפיס מחזורים לימים נוראים ולא ידפיס שם אלא את מה שאומרים בבית מדרשם, אמר לו הבית ישראל וכי מי אמר שלא אומרים את זה אני כן אומר, והיה ידוע לחסידים שבין פסקא לפסקא או בהפסקה היה רבם משלים את אמירת הפיוטים שלא נאמר בבית המדרש

ישי הכהן

***