חליצה

{בע"ה עש"ק פר' משפטים ע"ו
מודיעין עילית}

מה שהקשה כת"ר ע"ד הפמ"ג או"ח סי' נ"א (הוב"ד במ"ב שם סקי"ז) להפסיק בשירת הים בין במים לבין אדירים, שכך הוא ע"פ הגמ' במנחות נ"ג א' ע"ש, והקשה דבמכילתא ועוד ראשונים פי' לא כן.

תשובה ראשית כל לא הבנתי מה הקשה מהמכילתא אם בגמ' לא נקטו כן, דודאי אזלינן בתר הגמ', וגם מה שהקשה מהראשונים, הנה זה ידוע דהראשונים בפירושיהם למקרא לא הלכו הרבה פעמים אחר שיטת הגמ', ומ"מ למעשה בתר הגמ' אזלינן, [ואין כאן המקום לברר פשר הדבר והכללים בזה, אך מ"מ הוא דבר ידוע].

ועצם מה שהקשה מן המכילתא, דהיינו מן המכילתא דר"י דאיתא התם, ד' נקראו אדירים ואלו הן הקב"ה נקרא אדיר שנאמר אדיר במרום ה' (תהלים צג ד) ישראל נקראו אדירים שנאמר אדירי כל חפצי בם (תהלים טז ג) מצרים נקראו אדירים שנ' אותה ובנות גויים אדירים (יחזק' לב יח) המים נקראו אדירים שנ' מקולות מים רבים אדירים (תהלים צג ד) נגלה הקב"ה שהוא אדיר על ישראל שנקראו אדירים להפרע מן המצרים שנקראו אדירים במים שנקראים אדירים שנ' צללו כעופרת במים אדירים עכ"ל, ורצה לפרש דאדירים קאי על המים.

אכן הנה במכילתא דרשב"י נזכר אותו הענין, ומפורש שם דאדירים קאי על מצרים, וז"ל, צללו כעופרת במים אדירים אמ' הקב"ה נקרא אדיר שנא' אדיר במרום ה' (תה' צג ד) יש' נקראו אדירים שנא' ואדירי כל חפצי בם (שם טז ג) מצ' נקראו אדירים שנא' צללו כעופרת וגומ' מים נקראו אדירים שנא' מקולות מים רבים אדי' (שם צג ד) נגלה הקב"ה שנקרא אדיר על ידי יש' שנקראו אדירים ויפרע מן המצ' שנקראו אדירים במים שנקראו אדירים שנא' צללו כעופרת במים אדירים ע"כ.

ומפורש שביאור המקרא הוא דאדירים קאי על מצרים, דע"ז מייתי קרא דצללו כעופרת במים אדירים, ואדרבה על מים מייתי קרא אחרינא.

אם כן גם במכילתא דר"י הראשונה שהביא השואל ג"כ יש לפרש דהא דמייתי קרא צללו כעופרת במים אדירים, דאדירים קאי בין המצרים בין אמים, ולא רק על המים לבד, ואע"ג דקאמר במים שנקראים אדירים שנ' צללו כעופרת במים אדירים, כמו שהביא השואל רק סוף הלשון, איני יודע מה עניין יש להביא רק סוף הלשון, דהי"ל להביא כל הלשון, וז"ל המכילתא דר"י, נגלה הקב"ה שהוא אדיר על ישראל שנקראו אדירים להפרע מן המצרים שנקראו אדירים במים שנקראים אדירים שנ' צללו כעופרת במים אדירים עכ"ל, א"כ אדרבה לעיל מינה מייתי קרא אחרינא ללמד על מים שנקראו אדירים כמו שהבאתי לשונו לעיל, והשתא דמייתי קרא דהכא צללו כעופרת במים אדירים - אפשר דאכולה מילתא מייתי לה, בין אמצריים בין אהנך.

אף דע"כ דעת המדר"י דאדירים דבפסוק קאי גם על המים, כמ"ש לעיל מינה הא כל אותן האלפים והרבבות צללו כעופרת במי ים אדירים במים אדירים עכ"ל.

מ"מ קאי גם על מצרים, וכנ"ל, וגם אי ס"ל להמכילתא דר"י כן, ובאמת כ"ה הלשון במדרש משלי ט' י' ובחופת אליהו (נדפס באוצר מדרשים), הא מכילתא דרשב"י לא ס"ל כן.

ומיהו לא היה להפמ"ג מכילתא דרשב"י, והוה סגי ליה לקבוע הלכה כהגמ'.

עוי"ל דגם הפמ"ג לא קאמר אלא להפסיק ביניהם, דבכך מרויח ב' הפירושים, כיון דהרי גם אם א"צ להפסיק והוא מפסיק הרי קי"ל בפ"ג דסוכה ובפ' מצות חליצה דאסוקי מילתא היא ולית לן בה, משא"כ אם צריך להפסיק ואין מפסיק דבזה מעוות משמעות דבריו.

בס"ד

סוכות ע"ו

לכבוד ה"ה.

.

.

הכהן הי"ו

מה ששאל האם כהן איטר אם פסול לעבודה, התשובה שפסול, כדתנן במתני' פ"ז דבכורות וכמו שפסק הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש [פ"ח הי"א], אבל אינו מוכרח שמי שהיה בעל מום בעה"ז יהיה בעל מום בעה"ב, וכתיב [בישעיהו לה, ה], אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה, ויתכן דה"ה כל בעלי המומין מתרפאין וכל המומין הפוסלין בכהנים בכלל זה.

והנה איתא בבראשית רבה פרשת ויגש פרשה צ"ה א' וז"ל, בא וראה כל מה שהכה הקדוש ברוך הוא בעולם הזה מרפא אותן לעתיד לבא, העורים מתרפאים שנאמר (ישעיהו לה) אז תפקחנה עיני עורים, והפסחים מתרפאים שנאמר (ישעיהו ל"ה) אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם עכ"ל, ומהלשון 'הכה' היה מקום לראות דרק מה שהוא דרך הכאה, אבל מום שאינו הכאה ואינו חסרון בגוף אפשר דלא וצ"ע.

ובפסיקתא דרב כהנא פיסקא ה [החדש הזה] אות ט"ז איתא וז"ל, ר' נחמן ור' לעזר בר' יוסה ור' אחא.

חד אמ', אמ' הקדוש ברוך הוא לישר' בניי חידוש גאולה יש לכם לעתיד לבוא.

וחרנה אמ' חידוש שהוא לעתיד לבוא יש לכם כאן.

מה לעתיד לבוא אז תפקחנה עיני עורים (ישעיה לה: ה), אף הכא וכל העם רואים את הקולות (שמות כ: טו).

מה לעתיד לבא אזני חרשים תפתחנה (ישעיה לה: ה), אף הכא ויאמרו כל אשר דבר י"י נעשה ונשמע (שמות כד: ז).

מה לעתיד לבוא אז ידלג כאיל פסח (ישעיה לה: ו), אף הכא ויוצא משה את העם לקראת וגומ' (שמות יט: יז).

מה לעתיד לבא ותרון לשון אלם (ישעיה שם), אף הכא ויענו כל העם יחדיו ויאמרו (שמות יט: ח) ע"כ.

וגם מכאן היה מקום להבין דרק מה שנוגע לתיפקוד של עשרת הדברות כגון דיבור ושמיעה, [וכן ויתיצבו תחתית ההר דשמעינן מינה שנתרפאו חגרין, שהיה לצורך ההתיצבות בתחתית ההר], אבל מה שאינו נוגע לא, ולכן מי שהיו לו ד' אצבעות בכל רגל לא שמענו שנתרפא מזה שאי"ז לא מעלה ולא מוריד בשמיעת הדברות.

[ויעוי' בס' מעשה טוביה שהביא מהטבעיים שמי שגופו משונה טבעו רע ואכזרי, אבל מ"מ אי"ז נפק"מ כ"כ לעיניננו, דמ"מ אי"ז נוגע ישירות בשמיעת הדברות].

אכן במדרש תנחומא פרשת מצורע אות ב' איתא וז"ל, ולא עוד אלא כל בעלי מומין מתרפאין בעולם הבא והנחש אינו מתרפא שנאמר (בראשית ג) ארור אתה מכל הבהמה מכאן שהכל מתרפאין והוא אינו מתרפא, בבני אדם כתיב (ישעיה לה) אז ידלג כאיל פסח וכתיב (שם) אז תפקחנה עיני עורים וגו' וכן החיה והבהמה זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן (שם) אבל הנחש עפר לחמו שאין מתרפא לעולם שהוא הוריד כל הבריות לעפר, מי גרם לו על שאמר לה"ר ע"כ.

ומפשטות הלשון בעלי מומין שמעינן דכל סתם בעלי מומין מתרפאין, וסתם מומין היינו המומין הפוסלין בכהנים, וכדקי"ל גם על בעלי מומין של נשים [בין לענין המקדש על תנאי שאין מומין – כדי לבטל הקידושין, ובין לענין המקדש בלא תנאי ונמצאו מומין – על מנת לפטור מן הכתובה].

וא"כ ה"ה מי שהוא איטר יתרפא.

[ואגב ריהטא אציין שא' מגדולי הדור שליט"א קודם חופת אחת מבנותיו ביקש להודיע לחתנו שבתו שמאלית, על מנת שלא יהיה מקח טעות, ומ"מ למעשה הורה שאין רגילים להקפיד בזה].

ויעויין במה שכתב הר"י סקילי תלמיד הרשב"א בתורת המנחה פרשת לך לך [דרשה ח'] וז"ל, ודבר אלקינו יקום לעולם, אלא יתקיים הטוב ההוא לימות המשיח בבית שלישי שעתיד ליבנות במהרה בימינו.

ואז יתקיימו ההבטחות ויהיו ישראל בתכלית השלימות בגופם ובממונם ובחכמתם דכתיב (ישעיה לה ה) אז תפקחנה עיני עורים וגו', וכתיב (שם) אז ידלג כאיל פסח וגו', (יחזקאל לו כו) והסירותי את לב האבן מבשרכם, (ירמיה לא לב) נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה.

כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, ויהיו תמימים בתכלית התמימות והשלמות עכ"ל.

וגם מדבריו מבואר שיש שלמות לגמרי בגוף.

אכן אכתי יש לעורר דאף שפשטות הסוגי' בבכורות מ"ה ב' הוא שפסול איטר הוא מחמת מומין, כדתניא התם, השולט בשתי ידיו ת"ר איטר בין ביד בין ברגל פסול השולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירין מר סבר כחישותא אתחלא בימין ומר סבר בריותא אתחלא בשמאל ע"כ, ומשמע דהכחישותא היא מצד ימין ושמאל, מ"מ יש לעורר מדברי הגרי"ז שם בחידושיו, שכתב וז"ל, בגמ' תנו רבנן איטר בין ביד בין ברגל וכו', וברש"י, רק איטר ביד פסול דכתיב וטבל אצבעו כל מקום שנאמר אצבע וכהן אינו אלא ימין וכו', והנה צ"ע דלפי"ז אין זה פסול מום, משום דאינו שוה בזרעו של אהרן כי אם חיסרון ימין, וכן צ"ע במאי דכתב רש"י ואטר דרגל נמי לעמוד ולשרת כתיב כדרך שאר עמידות דעיקרו בימין ע"כ, וזה קשה דהא אין הלכה דפסול עמידה כזאת, אלא דאולי כונת רש"י דמשו"ה הוי זה פסול של אינו שוה בזרעו של אהרן, וצ"ע בזה עכ"ל.

והנה לפי הצד שהפסול הוא רק משום שהוא חסרון בעמידה א"כ מנא לן שיתרפא בזה בימות המשיח.

והנה הרמב"ן (יבמות ק"ד ע"א) הובא בנמוק"י (שם) כתב דהטעם דאטר פסול לעבודה משום שאין לו ימין וכל העבודות בעינן שיהיו בימין.

אמנם בנו"ב תנינא (אהע"ז סי' קנ"ה) ר"ל דהפסול הוא משום מום.

ונפקא מינה לגבי חליצה ע"ש בדבריו.

וצע"ק על דעת הרמב"ן שהפסול הוא משום חסרון בימין, דהרי בשולט בשני ידיו כיון שאפשר לו לעשות בימין, מאי אכפת לן דהוא מצד כחישותא וכו', הרי יכול לעשות עכ"פ עבודה בימין, וצ"ל דכיון דכחישותא אתחלא ביה לאו עבודה מעליתא קעביד בימין.

וכתב במעשי למלך על הרמב"ם [הל' ביאת המקדש פ"ח הי"א] וז"ל, מי שאיטר יד ימינו וכו'.

והנה רש"י פי' יען דבעינן ימין וכן בהא דאיטר רגל דבעינן עמידה לשרת כדרכו לעמוד וקשה לי דתינח עבודה דצריך ימין עבודה דבשמאל כגון הולכת איברים כדאיתא מנחות דף י' ובעי כהן יהא איטר יד כשר וא"כ למה מנאו בין פסולין לעבודה משמע דלכל עבודה וצ"ל דנהי דכשר בשמאל אבל בעינן שיהא הכהן ראוי לכל עבודות אף שבימין ואי ל"ה פסול אף לעבודה דאפשר בשמאל וא"כ קשה לי דבירושלמי יומא איתא כהן שאין קומצו כב' זיתים פסול לעבודה וכ' במשל"מ פי"ג ממעה"ק דרק לקמיצה פסול אבל לשאר עבודות כשר א"כ באיטר יד נמי נאמר דיהא כשר לעבודה שראוי לעשות בשמאל ומדפסול לכל עבודות מעתה נאמר דכיון שפסול לעבודת קמיצה יהא פסול לכל עבודה דבעינן שיהא ראוי לכל עבודות אף לקמיצה דלא כמשל"מ א"כ יקשה אמאי לא כתב רבינו דין זה בכהנים שראוין לעבודה שיהא קומצו מחזיק שני זיתים.

ולכן נראה ליישב דרבינו אינו מפרש כפירש"י משום דבעי ימין רק הטעם דאין שוה בזרעו של אהרן ולכן אף לעבודה דכשר בשמאל פסול דאין בזרעו של אהרן וא"כ ניחא דבאין ידו מחזיק ב' זיתים זה ל"ש אין שוה בזרעו של אהרן דרק מי שקטן מאוד כמו ננס כ' רבינו בפירקין דחשוב אין שוה בזרעו של אהרן (ומש"כ בשירי קרבן מי שאין ידו מחזיק כב' זיתים מסתמא ננס הוא דוחק) לכן רק פסול לקמיצה אבל לשאר עבודות כשר (והא דיקשה א"כ מאי קמ"ל ירושלמי כיון דאין מחזיק ב' זיתים א"כ א"ר כלל לעבודת קמיצה בארתי בפי"ג ממעה"ק) ודו"ק, עכ"ל.

ולפ"ז באמת נראה דלהראשונים שהפסול הוא לא מצד בעל מום [אם כך הוא דעתם], יתכן שלא יתרפא מזה בימות המשיח וצ"ע.

***

מה שהקשה בהא דגרסי' ביומא דף עה ע"א: תניא רבי יוסי אומר כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין כיצד שנים שבאו לפני משה לדין זה אומר עבדי גנבת וזה אומר אתה מכרתו לי אמר להם משה לבוקר משפט למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין זה אומר היא סרחה עלי והיא אומרת הוא סרח עלי אמר להם משה לבקר משפט למחר אם נמצא עומרה בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו נמצא עומרה בבית אביה בידוע שהוא סרח עליה.

וקשה דהא לא בשמים היא (ב"מ נ"ט א' ותמורה ט"ז א').

תשובה - הנה באמת בזה האריכו המפרשים ז"ל וזו אינה צריכה לפנים, ונחלקו המפרשים ז"ל בזה לב' כתות: יש מהם אומרים דבאמת לא היה סומך מרע"ה על המן אלא היה דן דין אמת, וכדי לסבר את האוזן היה המן מוכיח, ויש מהם אומרים, דבאמת ל"א תורה לא בשמים היא אלא על גילוי ההלכה עצמה, אבל לספר המציאות ע"פ הוכחה משמים כדי שנדון דין תורה עפ"ז מעצמינו בזה אין חסרון, ועיין באיזהו מקומן ביומא כאן ובס' נפלאות מתורתיך להרב יוסף לורנץ שהאריך בזה, וכן המהר"ץ חיות דבר בזה [וכל הנ"ל אינם לפני כעת].

ורק אציין כאן כמה מפרשים שדברו בזה.

ז"ל המהר"ם ן' חביב בתוספת יום הכיפורים [מסכת יומא דף עה ע"א]: ומיהו קצת תימה איך ספק זה דבן ז' לראשון דהוא ספק לכמה ענינים חמורים כגון אם הכה את אביו שחייב סקילה ולענין ערות אשת אביו היה פוסקים אותו ספק ע"י עומר של מן שנמצא בבית הראשון או השני והלא אפילו נביא גמור שיאמר אני ידעתי בנבואה שפ' הרג את הנפש או חילל שבת או בענין הספיקות פ' הוא בן פ' מסתברא שלא יעשו על פיו כי על פי שני עדים יקום דבר ודוגמא לזה בענין ספיקות התורה לא יכול הנביא לומר נאמר לי בנבואה שכך הלכה ה"ז נביא השקר ויחנק כמ"ש הרמב"ם פ"ט מיסודי התורה ובפי' המשנה הביא ראיה לזה ממ"ש פ' העור והרוטב דף קכ"ד אלו אמרו יהושע בן נון לא צייתנא ליה וכן אמרו אם יבא אליהו ויאמר חולצין בסנדל אין שומעין לו דלא בשמים הוא ובענין פירושי התורה אין הולכין אחר נבואה אלא אחר החכמים יע"ש באריכות וכן נ"ל שהוא לענין הדין ואין הולכין אחר נביא שיאמר בענין ספק בן ז' לראשון פ' הוא בן פ' וסקלוהו או פ' מכר עבדו לפ' דעל פי שנים עדים יקום דבר כתיב ואמרינן ספ"ק דר"ה בקש קהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים והתראה יצתה ב"ק וא"ל וכתוב יושר דברי אמת כו' וזה נ"ל טעם מה ששנינו בסוף עדיות וחכ"א דאליהו אינו בא לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם וכן פסק הרמב"ם סוף ה' מלכים יע"ש.

וכן ק"ל הא דאמרינן פ"ב דשבת דל"ד דטיהר רשב"י מקום ספק טומאה ע"י תורמוסין כל היכא דהוי קשי כו' ופירש רש"י היו מקצצין תורמוסין ומשליכן שם כו' הכי מפרש בפסיקתא דפ' העומר ובס' זרעים ירוש' כו' עכ"ל והוא בפ"ט דשבועות ומ"ר פ' וישלח גבי ויחן את פני העיר יע"ש וק"ל עלה היאך סמך רשב"י על הנס לטהר מקום ספק טומאה והתוספות שם בשבת לא רצו לפרש דהיה על הנס שכתבו וז"ל כל היכא דהוה קשי טהריה כדפי' בנדה דף ס"א דתניא אר"י בן שאול מעשה בסלע כו' א"ל הביאו לי כו' ובשלמא לפי' התוס' ניחא דהוא בדיקה יפה המקובלת להם מסיני ואינהו בקיאי בבדיקה זו אבל בדיקה בדרך נס לא שמענו ואפשר ליישב עם מה שסיימו במדרש דרשב"י נשבע ואמר יבא עלי אם אין בידי הלכות כשער ראשי על טבריא שהיא טהורה חוץ מזה ומזה יע"ש ונמצא לפי זה דעיקר מה שסמך רשב"י לטהר טבריא היה על ההלכות שהיו לו על אותו ספק טומאה שהיה שם אלא שהכהנים היו מחמירים בדבר ומפקפקים על סברת רשב"י ולהוציא מלבם עשה אותות ומופתים כההיא דפרק הזהב חרוב יוכיח וכותלי בית המדרש יוכיחו ואף על גב דקי"ל לא בשמים היא ואין משגיחין בבת קול מ"מ היכא דהנס או הבת קול מסייע לקרא או להלכה עבדינן כותיה דהא קי"ל כב"ה משום בת קול משום דמסייע לקרא דכתיב אחרי רבים להטות כמ"ש התוספות פרק א"ט דף מ"ט ע"א יע"ש.

והכא נמי אפשר לומר דמכח ההוכחות וההלכות היה פוסק הדין מרע"ה אם הוא בן ז' לראשון או בן ט' לאחרון או אם אותו עבד היה של ראובן או של שמעון או אם היא סרחה עליו או הוא סרח עליה והיו מפקפקים בדין ההוא ולהוציא מלבם עשה להם אות ומופת של עומר ע"ד שעשה רשב"י בטהרת טבריא כדכתיב' וכה"ג צריך לפרש ההיא דאמרינן פ"ג דמכות בג' מקומות הופיע רה"ק בב"ד של שם ובב"ד של שמואל ושל שלמה דהוצרך הבת קול לאלומי למה שהיו פוסקים הדיינים שלא יגמגמו על אותו הדין אבל עיקר הדין לא היו פוסקים על פי בת קול דאין משגיחין בבת קול ודוק עכ"ל.

וכונת דבריו, כי משה וזקני ישראל היו פוסקים מיהו אביו של ספק זה, לא על פי מקום הימצאו של המן, אלא על פי ראיות והוכחות הלכתיות שהובאו לפניהם.

אולם כאשר היו אנשים שפיקפקו בפסק, בא המן והסיר כל ספק מלב המפקפקים, ומעתה גם הם שוכנעו לקבל את הפסק שהיה כאמור אך ורק מכח ההלכה.

מיהו מ"ש מהגמ' ביבמות על חליצה במנעל ובסנדל לכאורה קצת יש להעיר ע"ז דהתם לא מיירי במידי דאורייתא, ובדרבנן לא חשיב גזירה אם לא נתפשט הדבר.

ובס' גבורת ארי [מסכת יומא דף עה ע"א] כתב וז"ל: גד שמגיד להם לישראל אי בן ט' לא' [וכו'].

ק"ל הא תנן פרק ד' דיבמות (דף מ"ג) וכן שאר כל הנשים לא ינשאו עד שיהא להן ג' חדשים ואמר שמואל בגמ' דנפקא ליה מקרא להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך להבחין בין זרעו של א' לזרעו של ב' וכיון דג' חדשים להבחנה מן התורה הוא למה קרא קרא { [פי' המקרא כינה].

}להמן גד שמגיד אי בן ט' לא' או בן ז' לב' אטו ברשיעי עסקינן שנושאין בתוך ימי הבחנה והא מסיק התם דכולי עלמא אית להו הבחנה אפילו ר"י מיהו לרבא דמפ' התם טעמא דהבחנה משום גזירה שמא ישא אחותו מאביו כו' ניחא דיש לומר דאכתי לא גזרו אבל לשמואל דנפקא ליה מקרא קשה וכי תימא כיון שאפשר להם להבחין על ידי המן לא צריך להם להמתין ג' חדשים ליתא הא לא היו בטוחים שלא יפסק להם המן בכל יום כדאמר ר"ש לקמן מפני מה לא ירד המן פעם אחת בשנה כו' מי שיש לו ד' או ה' בנים דואג שמא לא ירד המן למחר ועוד דקרא דוהמן כזרע גד נאמר קודם שילוח המרגלים והיו ראוים לכנוס לא"י מיד כמו שאמר משה ליתרו נוסעים אנחנו וכו' כמו שאמרו רז"ל וכדפירש רש"י התם ובאותו זמן איך סמכו לישא בלא הבחנה על המן הא אין הבחנת המן אלא לאחר לידה בבית מי מהן נמצא עומר הנולד ואם יכנסו לארץ בתוך כך ויאכלו מתבואת הארץ ואין צריך לירידת המן אין כאן הבחנה וקרא דלהיות לך מצריך הבחנה.

ויש לומר אפילו לשמואל הבחנה אינו מן התורה וקרא אסמכתא בעלמא הוא תדע דבפרק י"א דיבמות (דף ק') אמר שמואל עשרה כהנים עומדים ופי' א' מהם ובעל הולד שתוקי שמשתקין אותו מדין כהונה מאי טעמא דאמר קרא והיתה לו ולזרעו אחריו בעינן זרעו מיוחס אחריו ופריך גבי אברהם ולזרעך אחריך מאי מזהר ליה ומשני דלא לנסוב שפחה ונכרית כו' והשתא מאי ק"ל גבי אברהם מאי מזהר הא שמואל גופיה דרש לקרא דאברהם נמי כהאי גוונא דקרא דפנחס לזרעו מיוחס אחריו ולהבחנה אלא ודאי ההיא דרשא דהבחנה אסמכתא בעלמא היא מיהו בלאו הכי לא קשה מידי דהא יש להבחין על ידי בדיקת דדין ובדיקת הילוכא כדאמרינן התם אלא דחשו שלא תתגנה ואשה מחפה עצמה והא אינו אלא מדרבנן ומן התורה שפיר דמי והיכא דאתרמי שלא נבדקה היה המן מגיד עכ"ל.

ובס' דעה"ד [יומא דף עה ע"א], כתב: ואולי י"ל בהנ"ל, דכיון דאכלו לחם אבירים - ואחז"ל במכילתא (פר' בשלח) לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, א"כ אכילה כזו היתה משפיעה על בנ"י שלא יגיעו לאיסור של מחיקת השם, ויתפייסו אחרי ירידתו, שהתבררה האמת, וכמו שאמר חכ"א זצ"ל את דברי התוספתא דאין בן סורר ומורה בירושלים - כי מאכילת קדושה דמעשר שני בירושלים אין חשש שיגיע לו איסורים כאלו על שם סופו { עתוס' ב"ב כ"א.

}ועי' במשך חכמה (פר' כי תצא) ודו"ק.

ויש להתבונן בדבריו, ומ"מ הצגתיו לשלמות הדברים.