חלה

{בע"ה פ"ק מודיעין עילית קרית ספר
עש"ק פ' ויחי י"ג טבת ע"ו}

א) מה שהקשה עמ"ש רש"י (בראשית מ"ז כ"ט) דחסד של אמת הוא שאינו מצפה לגמול, והקשה דהרי יש לו גמול מלמעלה, וגם המת יוכל להמליץ בעדו.

תשובה הדבר נכון, ואמנם יש את קיום כל המצוות ששכרו מוכן לו משמים, אך אין האדם רגיל להרגיש זאת, והפועלים עצלים, ומי שאבדו לו עשרים שקלים הרי אינו שמח באותו היום, משא"כ אם אדם הפסיד מצוה או עבר עבירה שאפילו עבירה קלה הפסדה מרובה מאוד מעשרים שקלים וכל סכום כסף, אך אין האדם שת לבו לזה כ"כ, ומתנחם ועובר לסדר היום [הגראי"ל שטיינמן שליט"א, צדיק כתמר יפרח].

ואמנם אין לנו מושג באבות הקדושים, אך בודאי שזוהי המציאת בשאר כל אדם, שאם עוסק במצוה ויציעו לו סכום כסף אם יתבטל ממנה, הרי הוא עלול להסכים לבטל המצוה, וגם אם לא אך יתכן שבלבו יתעצב על הפסד הממון, ועכ"פ ירגיש בעצמו שאדם טוב הוא שהסכים להפסיד סכום זה בשביל המצוה.

ולכך חסד שאין מצפה לגמול נקרא חסד של אמת.

ב) מה שהקשה עמ"ש במדרש לקח טוב בקרא דויגד ליעקב הנה בנך יוסף בא אליך (מ"ח ב'), שהיה א' מבני יוסף, והקשה הרי בקרא שלפנ"ז נאמר ויקח את שני בניו עמו, לא הבנתי קושייתו, דהרי לא נאמר שלקחן עמו עד יעקב, דלעולם לקחן עמו לכיוון יעקב אך מנ"ל שלקחן עד אליו, וז"ל הפסוק, ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חלה ויקח את שני בניו עמו את מנשה ואת אפרים ע"כ.

[אכן ראיתי שהרא"ם כתב דלכך לא פירש"י כך שהיה אפרים מטעם קו' זו, אך להדעה הנ"ל צ"ל דאינו מוכרח וכמ"ש].

ג) ומה שהקשה עוד כשאמר יוסף לא כן אבי כי זה הבכור וכו', דהוה ליה למימר זה כבר כשאמר יעקב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, שיקדים מנשה לאפרים.

תשובה עיקר הקפידא שהיתה ליוסף להקדים את הבכור היינו על הברכה, שמשמעותה גדולה, ועיין גם בזוהר הק' דברכה אותיות בכרה [לענין יעקב שנטל הבכרה לזכות בברכה], אבל באמירה גדירא אין קפידא ומי שירצה יקדים.

ד) מה שהקשה עמ"ש רש"י (זכריה י"ג ז'), בהא דכתיב שם, חרב עורי על רעי ועל גבר עמיתי נאם ה' צבאות הך את הרעה ותפוצין הצאן והשבתי ידי על הצערים, וכתב רש"י, על הצוערים, על השלטונים הצעירים מן המלכים ויונתן תרגם ותפוצנה הצאן ויתבדרון שלטוניא ותירגם על הצוערים ממונים שלהם השניים להם וכן ת"י המקרא הזה באומות חרבא איתגלי על מלכא דבבל ועל שלטוניא חבריה דכוותיה דדמי ליה אמר ה' צבאות קטול ית מלכא דבבל ויתבדרון שלטוניא ואין לשון התרגום הזה נופל על ישראל שלא מצינו בתרגום ובמקרא שלטונין בישראל אלא מלך ושרים ותרגום שלהן רברבין, עכ"ל רש"י שם, וצ"ע, דבתרגום בפ' לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ"ט ט') תרגם אונקלוס, שלטון יהא בשירויא.

תשובה הנה הקושיא לכשעצמה קו' אלימתא היא, ואיני יודע אם יעלה בידינו לתרצה אל נכון, אכן הנה יש לברר כונת רש"י, דהיינו שרצה לפרש דברי הת"י שם על האו"ה ולא על ישראל, משום שעל ישראל לא שייך בתרגום שיהא כתוב שלטונין, דגם השררות שמצינו בישראל לא היה תרגומן שלטונין אלא רברבין, וא"כ ע"כ שלא לזה כונת התרגום יונתן כאן.

לפ"ז י"ל דכוונת רש"י רק בת"י, ר"ל דאמנם מה שהוא שלטונין בל' הת"י אינו לשון שלטונין בתרגום אונקלוס, ומה שהוא ל' שלטונין בת"א אינו כך בת"י, וכונת רש"י שעניין שלטונין לא מצינו זאת בתרגום יונתן [ה"ה בתרגום אונקלוס לא מצינו את המילה המקבילה לזה], ולכך לא קשיא מידי, וידוע שלשונות התרגום אונקלוס ות"י משונין זמ"ז, ומו"ז הג"ר מנחם מנלי סילבר שליט"א [שהוא בקי גדול בענינים אלו] אמר לי דגם ל' התרגום תהילים ייחודי משאר התרגומים.

אך באמת הקושיא היא גדולה, וצל"ע היאך אפשר לתרצה.

ה) מה שהקשה עמ"ש בפרשתין דלעיל פ' ויגש אל תרגזו בדרך, ופרש"י אל תעיינו בדבר הלכה וכו' וע"ש בתוס' השלם, וצ"ע דהרי רק לעיוני אסור אבל למיגרס שרי כמ"ש בתענית י' ב'.

תשובה כנראה יש כאן חשש שמא ימשכו לדבר הלכה ויבואו לידי עיוני, עי' עירובין מ"ג, וכן בירושלמי אמרו על ריש לקיש דמשכיה שמעתתא ויצא חוץ לתחום, ע"ע עירובין נ"ד גבי ר"א בן פדת ובמעשה דנמצא נחש כרוך וכו'.

ו) ומה שהקשה גבי פרשה הנ"ל דאי' במדרש תנחומא כיון שהכירוהו ליוסף בקשו להרגו וכו', דהרי מעיקרא רצו כבר להרוג או ליהרג עליו כדי להביאו ונתחרטו ממכירתו.

תשובה לכאורה אלו מדרשות חלוקות, [ושייך ג"כ באותו המדרש], וי"ל עוד דאחר שהכעיסן הרבה שאמר להם מרגלים אתם וכל הענין, ועכשיו הכירו שיוסף הוא, וא"כ לא חשד בהם בודאי, ועל חינם ציערן, וע"ז כעסו עליו.

וכן מה שלקח את בנימין, שהרי הכיר את יעקב וידע שזה יצער אותו, וכל הענין שם קיבל משמעות אחרת כאשר נודע להם שזה יוסף.

ח) ומה שהקשה הג"ר יעקב סוקל [ר"מ דבית מדרש עליון] ע"ד רש"י מ"ו ל' שהיה יעקב סבור שיתבע הקב"ה מיתתו של יוסף, דממ"נ אם היה זה סכנה מה ששלחו יעקב א"כ מ"ט שלחו, ואם לא היה הדבר קרוב שיהרגוהו א"כ מ"ט היה סבור שיענש.

תשובה הנה גם לדרך שהלך בה השואל לק"מ, דיעקב לא התבונן שיש כאן סכנה והיה עליו להתבונן (ועיין מ"ש לעיל גבי אל ישנה אדם וכו', ומ"ש לקמן בכמה תשובות בפ' שמות ח"א סק"ג), אבל אפשר לפרש דקפידת יעקב שהיה עליו להגן בזכותו כיון שהובטח שאם הוא בן עוה"ב לא ימות אחד מבניו בחייו כמ"ש רש"י לעיל ל"ח ל"ה.

היינו כעין קפידת אליהו על ריב"ל שנהרג אדם בתחומו ולא הגינה זכותו עליו.

ט) מה שהקשה עוד רי"י פרבר מ"ט שינה רש"י מלשונו הכא והתם, הנה להאמת אני הייתי סבור דהיינו הך, ורש"י סתם כאן וסמך עמ"ש שם, וכמו שביארתי וכנ"ל, אכן גם את"ל דמדרשות חלוקות הן י"ל דרש"י רצה השמיע ב' הדרשות, ולכך כתב כל דרש במקו"א וכעי"ז כתב ר"ח דואלאז'ין.

{בסייעתא דשמיא, יום ו' לסדר תולדות, א' כסלו תשע"ו
פה קרית ספר ת"ו}

שאלה - דעת ר"י חסיד הובאה בתוס' ב"מ ה' ב' וז"ל, גזלן ודאי כמו שמממון אינו פורש ה"ה משבועה, ולפ"ז צ"ע מ"ש בבראשית כו לג השבעה לי כיום וגו' וימכור את בכורתו ליעקב, דהרי עשו גזלן היה שהרג את נמרוד וגזל בגדיו כמ"ש חז"ל, ומה אהני שבועתו.

תשובה לפי פשוטו נראה כי אכן לא היתה חשובה שבועתו של עשו, אך לפי הזמן לא היה מה שיעשה יותר מזה, ואפשר שגם חשש מלבקש עדים, דשמא עשו יחזור בו לגמרי, ומ"ש הרי"ח הנ"ל שאינו נאמן היינו שא"א לפסוק ממון עפ"ז, אך לא שאין כאן שום דבר, דודאי יתכן שיקיים שבועתו, שהרי אם זהו אדם שכל ימיו משקר ומעולם לא יאמר דבר אמת לא יתקרבו אליו הבריות, וע"כ שיש בשבועה זו איזה מעלה, ויעקב גמר בדעתו למכור לו הנזיד עדשים כבר בעבור בכורתו, ולא הפסיד מתוספת זו של השבועה.

ויתכן עוד שלא ידע יעקב עדין שעשו גזלן, וגם אם ידע שרשע הוא שמא לא ידע שהוא גזלן.

שו"ר במדרש אגדה כאן בזה"ל, והלא יעקב היה יודע באחיו שהוא רשע, במה היה משביעו, אלא לא השביעו אלא בחיי אביו שהיה עשו אוהבו, היינו שהיה קשה להמדרש אגדה איך האמין לו על שבועה זו, ותי' דבאביו היה נשבע על אמת, היינו אף דאם היה משביעו בשם שמים [דומיא דהתם בתו'] היה נשבע לשקר מ"מ כאן היה נשבע לאמת, כיון שנשבע בחיי אביו.

ובאמת יש לברר על מה היתה שבועה כאן, דהנה נחלקו המפרשים מה היתה המכירה כאן, ובין למר ובין למר צ"ב על מה נשבע כאן, דאם בלבו היה לבטל את המכירה, הרי דברים שבלב אינם דברים, ולהשבע לו שיבטיח שלא יכפור אח"כ לא נזכרה כאן שבועה כזו.

אכן בכמה מפרשים, בס' 'מדרש שכל טוב' ובחזקוני ובס' תולדות יצחק ראיתי שהשבועה היתה שלא יכפור ויערער, ועי' גם ברד"ק, וצ"ל שכך מוכיח הכתוב.

והרמב"ן כתב, השבעה לי כיום - כאשר אמר עשו למה זה לי בכורה, אינני חפץ בה, אמר לו יעקב השבעה לי כי לא תחפוץ בה ולא תירשנה לעולם, ונשבע לו ואחר כן מכרה לו ונתן לו המחיר או הנזיד שבקש.

ויתכן שאמר עשו למה זה לי בכורה, הנה היא מכורה לך, ויאמר השבעה לי שלא תערער על המכירה לעולם, ואמר הכתוב שנשבע לו ומכרה, כאלו אמר מכרה ונשבע לו עכ"ל.

והספורנו כתב, השבעה לי.

מפני היות הקנין על דבר שאין בו ממש השבועה תמלא חסרונו עכ"ל.

וכ"כ האור החיים הק' וז"ל, טעם שהוצרך לשבועה.

להיות כי יש בבכורה פרטים שהם דברים שאין בהם ממש, כמו הכבוד והמעלה, שעליהם הקפיד יעקב לעבודת בית אלהינו שהיא בבכורות, וכפי תורתינו הקדושה אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה דבר שאין בו ממש כידוע, (רמב"ם הלכות מכירה פ' כ"ב) לזה נתחכם לזכות בדבר על ידי שבועה וכן הוא הסכמת פוסקי התורה (יו"ד סי' רל"ט) כי השבועה חלה בין על דבר שיש בו ממש בין על דבר שאין בו ממש, והוא אומרו השבעה לי.

והנה שבועה זו לא תספיק לקנין דבר שלא בא לעולם, כי טעם דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם היא לצד דלא סמכא דעתיה דלוקח וכו', וכן מוכח במציעא דף י"ו, אבל אם היה דעתו סומכת היה נקנה ושבועה לא תועיל בזה ולכן הוצרך לטעם כיום כמו שפירשתי.

שוב בא לידי ספר הריב"ש סי' שכ"ח וז"ל כתבת שראית ר"י בן הרא"ש שכתב בשם אביו דמקנה דבר שלא בא לעולם אם נשבע קנה וכו' וראייתו ממכירת בכורה שמכר עשו ליעקב וכתיב השבעה לי עד כאן.

תשובה, לא הרא"ש ולא ר"י בנו חתימי עלה ואין לתלות בגברי רברבי סברא כזו שאין לה על מה שתסמוך, גם הראיה שהביאו אין לה עיקר לפי שהיה קודם הדיבור ומאן לימא לן שלא היה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אז, והשבועה היתה לרווחא דמלתא שלא יערער לפי שהיה איש זרוע ע"כ.

והם דברינו עצמן אלא שהריב"ש לא התבונן לתת טעם שהוצרך שבועת עשו כמו שכתבתי.

וטעם אומרו השבעה לי ולא הספיק לומר השבעה והדבר מובן כי לו היא המכירה, נתכוון לומר כי שבועה זו צריכה להיות על דעתו של יעקב שזולת זה יכול לבטלה בלבו ועיקר השבועה צריכה להיות בלב כדאמר רבי עקיבא (תו"כ פ' י"ב) האדם בשבועה שיהיה פיו ולבו שוים בשעת השבועה לזה אמר השבעה לי פי' לדעתי עכ"ל, וכעי"ז כתב המלבי"ם.

וע"ע בס' הכתב והקבלה.

ועיין בית הלוי דרושים סי' ג'.

{יום ג' ה' כסלו מודיעין עילית בע"ה}

שאלה - איתא בתוספתא פ"ה ממע"ש הי"ד כל העסוקין במצות פיהם פתוח בתפילה לפני מקום המקום שנ' ותגזר אומר ויקם לך ואומ' ויסב חזקיהו פניו וגו' ויאמר אנא ה' זכר נא וגו' עכ"ל.

ר"ל שאז תפיתם מתקבלת.

וכן מצינו אחר ברכת כהנים, ואגרת התשובה לר"י ג' נ"ט, וע' ח"ח עה"ת פ' כי תבוא.

ויש להסתפק, א.

האם גם בשומע כעונה שייך זה, או רק בעושה מצוה אפי' בדיבור אך עכ"פ בעצמו, ב.

מה דין אותם שמקיימין מצוה ממילא ויוצאין יד"ח, וכמו הישראלים המתברכים בברכת כהנים שהם מקיימין מצוה לדעת החרדים (הובא בביה"ל ר"ס קכ"ח), האם פיהם פתוח בתפילה גם בכה"ג.

ג.

שליח העושה מצוה, מי פיו פתוח אז בתפילה, המשלח שהוא יוצא יד"ח, או השליח שפועל פעולת המצוה.

תשובה נראה הכלל בכל זה הוא דהעושה רצון ה' זכותו גדולה אז ותפילתו מתקבלת, וכל מה דשייך למדוד כאן הוא כמה עושה הוא רצון ה', וכמה שמכוין יותר ומטהר לבבו, ומכין נפשו למצוה, ממילא עושה נחת רוח יותר, ובכל מה שמוסיף בזה תתקבל תפילתו אז יותר, ומאידך איפכא כגון אם זוהי מצוה הבאה בעבירה גם אם בגדרים של המעשה חשבינן ליה כמצוה, מ"מ ענין זה של פיו פתוח שהוא עת רצון, לא יהא שייך שם, דאינו עושה רצון ה' אז, הקריבהו נא לפחתיך הירצך או הישא פניך (סוכה ל' א').

וה"ה השומע כעונה וכן היוצא יד"ח ע"י מה שמתברך אם ס"ל דנחשב אז כמקיים מצוה, [ויש נוסחאות של תפילה המובאים בגמ' לומר אז, אכן עיקר הנוסחאות הנ"ל הוא מצד שמתברך אז ויש עת רצון לגביו, וכן מצד שהציבור עונין אמן, כדאיתא התם, ולכן דוקא במצוה זו קאמר בגמ' שיאמר התפילה שסגולתה גדולה מצד זה].

וכן בשליח ששלח משלח שניהם פיהם פתוח דלשניהם הוא עת רצון אז, כיון ששניהם מקיימין אז רצון ה', וממילא לשניהם יש ענין זה, רק נראה שהעיקר שם הוא המשלח כיון שהמצוה חלה לגביו, והוא יצא ידי חובה, וגם ההשלכות הן לגביו, כמו בשליח קידושין המקיים הוא המשלח, וכן האומר לחבירו להפריש עבורו תרומה או חלה, המקיים המצוה הוא בעל הפירות שהוא המשלח, [ויעויין מהר"ח אור זרוע ועוד פוסקים שכתבו דבסתם מצוות ל"א מצוה בו יותא מבשלוחו, אכן יש להתיישב בדבר זה, ואין כאן המקום, ועיין הערות הגריש"א רפ"ב דקידושין דף מ"א א'].

מה שהקשה אהה דאי' בפרדר"א פמ"א [וכ"א בשמות רבה כח ו, ותנחומא יתרו יא, ניצבים ג, ויב"ע, ותי"ר בדב' כט יד, עיין שבועות לט א] שכל העתידין להבראות היו בהר סיני, ומאידך אי' בתלמוד ירושלמי [מסכת ברכות פרק א הלכה ב], וז"ל: רבי שמעון בן יוחאי כדעתיה דרשב"י אמר אלו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאתיהיבת תורה לישראל הוינא מתבעי קומי רחמנא דיתברי לבר נשא תרין פומין חד דהוי לעי באוריתא וחד דעבד ליה כל צורכיה.

חזר ומר ומה אין חד הוא לית עלמא יכיל קאים ביה מן דילטוריא דיליה אילו הוו תרין עאכ"ו.

תשובה - הנה זה ברור שרק הנשמות היו שם במעמד הר סיני, וכשגור בפי כל, וכ"א בפירוש הרא"ש על התורה, וז"ל [דברים פרשת ניצבים פרק כט פס' יד]: ואת אשר אינינו פה מלמד שאפילו אותם שעדיין לא נבראו הגופים מ"מ הנפשות היו שם ולפי' לא נאמר עמידה עכ"ל.

וכן מבואר בריקאנטי כאן ע"ש, וכ"א באלשיך.

וא"כ לק"מ כיון שלא הי' ר"ש בעין בשעת מעמד ה"ס אלא רק נשמתו היתה שם פשיטא שלא ע"ז כונתו היתה לבקש אלא כשהיה בדעתו ובהשגותיו כעת אם היה כך במעמד הר סיני, וגם לא היתה תפילת נשמתו מתקבלת אז כעתה דלא המתים יהללו יה, אלא כונתו שאם היה בדרגתו כבר אז היה מבקש ע"ז.

ולצורך הענין נעתיק דברי המלבי"ם [דברים פרשת ניצבים פרק כט פס' יד], וז"ל: מעקרי אמונת[נ]ו שהנפשות המה הנשמות חיים וקימים בגנזי מרומים קודם שיבואו לגוף האדם, וגם אחרי מות האדם ישארו לנצח אם לא עשו בהיותם בגוף דבר שע"י תכרת מארץ החיים, וכל הנשמות העתידות להיות בגופי בנ"י היו במעמד ברית הר חורב ובברית ערבות מואב, וקבלו להיות שומרים התורה, ואף שאין הנשמה יכולה לקיים התורה מבלעדי הגוף אבל הלא אבות הגופים שהיו אז קבלו והתחייבו עליהם, וידוע שאף גם בעץ השדה ובזרע האדמה יש בכחו כל מה שיצמח ויתגדל מהם עד סוף כל העולם.

ומכ"ש שיש בכח האדם כל תולדותיו העתידים לצאת ממנו, והאבות יכלו לקבל חיוב על הכח הזה העצור בהם, מפני שאין התקשרות לנפש האב עם נפשות יוצאי חלציו, ואין לו שייכות רק בהגופים, ואחרי שהנפשות קבלו עליהם לקיים, לזה יצורף גם קבלת האבות על הגופים, שיש לו שייכות בהם ע"י כחות הנעצרים בהם עד סוף כל הדורות עכ"ל.

והנה המלבי"ם הזה הוא חידוש קצת וגם איני יודע אם אומר כך בדעת חז"ל או ע"ד הפשט [ע"ש בתחילת דבריו ובהמשכם אח"ז, דל"נ שאומר כך בדעת דרשת חז"ל הלזו].

אכן מ"מ עיקר התי' מובן בזה וכמו שכתבתי.

עוד יש לומר ע"ד האפשר שלא היה באמת מהרהר אחר מידותיו של השי"ת, דבודאי שום טעם יש בדבר שכך נברא, אלא לרוחא דמילתא אמר שיהא אדם יודע את קדושת פיו כמה שנצרכת לו הקדושה לצורך ד"ת ויזהר בו.

עוד בענין שבועת הר סיני לכל הדורות [בענין הנ"ל]

מה שהקשה אהה דגרסי' במסכת נדה [דף ל ע"ב], גבי תינוק כשהוא נולד וז"ל: ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו שנאמר כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר תשבע כל לשון זה יום הלידה שנאמר נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה ומה היא השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני נוטלה ממך עכ"ל הגמ', וצ"ע כיון שכבר מושבע ועומד מהר סיני.

הנה רבותינו האריכו בזה, וראשית כל אביא לשון המהרש"א בחידושי אגדות שם וז"ל: ואמר אשר לא נשא וגו'.

כי בזה שהיה נקי כפים ובר לבב בעוה"ז הוא שקיים שבועתו ולא נשבע למרמה ביום לידה ומה היא השבועה כו'.

ועוד נראה שהקדים בכאן יום המיתה ואחר כך יום הלידה כענין ששמעתי בסוד גלגול נשמות בפסוק שאמר וכן ראיתי רשעים קבורים שכבר מתו ושבו ובאו ממקום קדוש בגוף שני והוא משתבח בעיר שהוא הגוף אשר כן עשה כבר ולא שב ממעשיו ראשונים הרעים שעשה בהיותו בגוף ראשון ובו ידבר גם כאן שהקדים יום המיתה בגוף ראשון קודם לידתו שנית וע"כ בהולדו בגוף שני משביעים אותו אף שכל הנשמות מושבעים מהר סיני משביעים אותו בהולדו שנית תהי צדיק ואל תהי רשע כבראשונה ואפי' כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה רשע בעיניך כי מי יודע במה תכופר עונותיך הראשונים שעשית בגוף ראשון וק"ל עכ"ל המהרש"א.

וכ"כ בס' מי נדה שם.

ובספר להורות נתן להגר"נ גשטטנר זצ"ל (פר' תזריע) כתב לדקדק, דלכאורה הרי הוא מושבע ועומד על כך מהר סיני, אך בהר סיני היו רק נשמותיהם של הדורות העתידים ולא גופותיהם, ולכן צריכים להשביעם שוב ע"ש ודפח"ח.

ובספר משחת אהרן בנדה שם כתב להקשות כנ"ל, וז"ל: הא דהוצרך להשביע, והלא כבר מושבעין ועומדין מהר סיני שהיו שם כל הנשמות אף העתידין לבא, מ"מ כיון דעל אותה שבועה יש להם טענה א'נ'ו'סים היינו [דקיי"ל שכל שבועה שבא מכח א'ו'נ'ס לא הוי שבועה, עיין רמב"ם רפ"ג דשבועות], רק הדרו וקבלו בימי אחשורוש כידוע, והתם לא היה בכלל נשמות העתידים לבא, לכך משביעין אותו, עכ"ל.

וכתב עלה עוד ר' יששכר דוד קלויזנר נ"י (הוב"ד בס' דעה"ד שם), וז"ל: יש להבין, לפי מ"ש בנדרים (ח, א) דאמר רב גידל אמר רב, מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, לדברי ה'משחת אהרן' מאי קושיא, כיון דעל אותה שבועה יש להם טענה א'נ'ו'סים היינו, והך דנשבעין לקיים את המצווה, מיירי עבור הנשמות שלא היו בזמן אחשורוש דהדרו וקבלו וכו'.

ברם לפי"ש המהרש"א יוצא דהשבועה היא דוקא בהולדו בגוף שני כנ"ל, ובפשטות משמע בגמ' דבכל גוונא משביעים אותו אפילו בגוף ראשון וצ"ע עכ"ל הס' הנזכר.

ע"ש מ"ש לתרץ באורך.

ואני הצעיר מתחילה לא הי' קשה לי כ"כ מעיקרא זה, דאמנם ודאי יתכן שהיו כמה שבועות כנגד כמה דברים, וכ"א רומז לדבר שכנגדו, אכן באמת אשכחן שמשביעין כמה פעמים, דבכל הזדמנות שאפשר לעורר עוד על ענין השבועה ולקבל עוד את המצוות ביתר חוזק, גם אם אין השבועה חלה לחייבו בעונשין בב"ד מ"מ נ"מ לקברו בין רשעים גמורין כדאי' בפ' ד' אחין.

{וז"ל הגמ' במסכת סוטה [דף לז ע"ב]: נמצא מ"ח בריתות על כל מצוה ומצוה וכו', ר' עקיבא אומר וכו' ואין לך כל דבר מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות, ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו אמר משום רבי שמעון אין לך מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, אמר רבי לדברי רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו שאמר משום רבי שמעון אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, נמצא לכל אחד ואחד מישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, ע"כ לשון הגמ' והענין מובן.

}

ובעצם מה שחוזרין ומשביעין אותו דוקא כעת הוא משום שעשוי להולד כעת, ומשביעין אותו כתנאי על לידתו שהוא בתנאי שיהא כך וכך.

{בס"ד אור לט"ו מרחשון תשע"ו הא סיהרא על מילואה}

לכבוד ידידי הנכבד אהוב למעלה ונחמד למטה שוקד ועמל בתוה"ק ומתעלה במעלות ביראה והעבודה הרב מ' הירשמן נ"י

{קבלתי מכתבו ותהי לי עונג לנפשי למזכרת בשורה ושמחה מכת"ר, זכרתי ימים מקדם עת שהיתי במחיצתו, ויה"ר שיעלה מעלה מעלה בדרכו הק'.

}

א) בענין מה שהקשה על הגמ' בכתובות ע"ב א' המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל יוציא ויתן כתובה דלמחר היא מתה ואין כל בריה סופדה וא"ד סופנה, דאם הכונה על צרכי הקבורה הרי הוא ויורשיו מחוייבין בזה, ואם הכונה על הלויה וההספד, אטו משום הכי יוציא ויתן כתובה.

תשובה - נראה דכונת הגמ' היא כפשטה ממש, וכמו דמייתי אח"ז דספד יספדוניה וכו', ר"ל שמה שלא תעשה כעת לא יעשו לה, והכונה על הספד וקבורה ממש כדפרש"י, וכן בריטב"א ושטמ"ק, וכ"כ רבינו יהונתן בשלמא לבית המשתה איכא נעל בפניה, כלומר שנועל דלת בפניה שאינה יכולה לשמוח בבית המשתה ועוד למחר היא עושה משתה ואין חברותיה באות אצלה.

אלא בית האבל מאי נעל בפניה איכא, כלומר איזו טענה יכולה לומר.

סופדה, כלומר אלא שמח[ו]ת שכנותיה במיתתה.

סופנה, מלשון מטמינה בקרקע מלשון חלקת מחוקק ספון [דברים ל"ג] דמתרגמינן משה ספרא רבא דישראל קביר.

דילוו ילווניה, העושה לויה לא מפסיד שכמו כן עושין בו והקרן קיימת לו לעולם הבא.

דטען יטענוניה, כלומר שנשא את המטה ישאו אתו על מטה בכבוד עכ"ל.

וכן איתא בתוספתא פ"ז ה"ד שלמחר תהא מוטלת ואין כל בריה סופנה, ומוטלת היינו בלא קבורה, עוד י"ל שיש בזה דרגות בקבורה וחוששת שבעלה יתן לה רק הצריך והמחוייב היינו תכריכין ובור קבורה ולא יותר, וגם בלא"ה מי יתבענו לדין אם לא ירצה, והרי אפילו מחיים אמרינן דאשה לאו בת מיקם בדינא ודיינא כ"ש לאחר מיתה, ופעמים שאין ב"ד מזומנין, וללישנא אחרינא ג"כ הכונה על הספד, כדפרש"י שם.

אכן מ"מ לאמתו של דבר יש לידע כי הרבה מן הדברים לגבי יוציא ויתן כתובה, וכן איפכא לגבי תצא שלא בכתובה, הם דברים שרוב בני אדם אין מגרשין נשותיהן עבור זה, וכן רוב נשים אינן רוצות לצאת עבור זה, כמו לגבי אשה שאינה מריחה, וכן בענין הטפח שם בדף ע"ה א' וגדולים מחברותיה וכו', ואפשר להביא הרבה דוגמאות בזה, אלא שחכמים קבעו באומדן דעתם ששייך בזה כח טענה בדיני ממונות אם תרצה לטעון שלא היתה מסכמת לינשא ע"ד כן.

משא"כ בשאר טענות שא"א לטעון כך מכל וכל.

ב) מה שנתקשה בדברי המשנ"ב סימן רמ"ז ס"ק י"ח לגבי מסירת מכתב דואר בשבת, שכתב וז"ל, ודע דליתן לו בשבת אסור לכו"ע אפילו בהולך מעצמו ואפילו קצץ לו שכר מבעוד יום עבור זה וע"כ אסור ליתן אגרת על הפאצט [דואר] בשבת [ומע"ש מותר דעל הפאצט הוי תמיד קצץ דאף אם אינו משלם כאן מ"מ יצטרך לשלם מי שנשתלח לו] אפילו במקום שיש עירוב ואפילו ע"י א"י אסור דבר זה [ולא מהני קציצה על שבת גופא] אך במקום הפסד גדול יש להתיר בכה"ג דהוי שבות דשבות במקום פסידא דמותר ושלא במקום הפסד יש להחמיר אפילו בע"ש שלא ליתן לא"י האגרת שהוא יתן אותו על הפאצט בשבת ואפילו בקצץ שהרי מייחד מלאכתו על שבת [ח"א בכלל ג' ע"ש] עכ"ל.

ומשמע דאמירה לנכרי שיאמר לנכרי אחר של הדואר הו"ל שבות דשבות, ומאידך בעיקר דין זה כתב בסימן שז ס"ק כד, ודע דמה דקי"ל אמירה לא"י שבות הוא אפילו אם אומר לא"י שיאמר לא"י אחר לעשות לו מלאכה בשבת [הגאון מו"ה גרשון בעל עבודת הגרשוני] והחות יאיר בסימן נ"ג מצדד להקל בזה וכ"ש בדבר שאינו אלא משום שבות ועיין בספר החיים שכתב דבמקום הפסד גדול יש לסמוך על המקילין ועיין לעיל במה שכתבתי ס"ק י"א דשייך גם כן הכא, עכ"ל.

ומשמע דאמירה לנכרי שיאמר לנכרי אחר תליא בפלוגתא, וא"כ איך סתם להתיר לעיל.

תשובה - הנה מלבד מה שאינו מן הנמנע שהמ"ב יסתום פ"א בדבר שהביא בו פלוגתא במקו"א, ומצוי דבר זה במ"ב, והכונה בדבר כזה הוא שמ"ב היה לו פשיטותא להלכה כא' מן הצדדין במחלוקת, וגם מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א השיבני פ"א כעי"ז על סתירה אחרת במ"ב [כמדו'], אכן כאן נראה שאין סתירה בזה, דהרי המ"ב שם מיירי על עיקר דין אמירה לנכרי שאסורה גם באופן שהוא שבות דשבות, אלא דס"ד שכאן אי"ז שבות דשובותכלל אלא דעדיפא מיניה טפי, ולכך קאמר המ"ב, דעכ"פ יש בזה איסור זה, משא"כ כאן מיירי במקום הפסד מרובה ובכה"ג קי"ל דשבות דשבות במקום מרובה שרי, וליכא מאן דפליג דל הו"ל כשבות דשבות.

ולחזק דברינו אביא כאן לשון הבאר היטב והחו"י שהביא המ"ב, וז"ל הבאר היטב ש"ז סק"ג, ואסור לומר לאינו יהודי שיאמר לאינו יהודי אחר לעשות לו מלאכה מוהר"ר גרשון ז"ל בשו"ת חו"י סי' מ"ט, ובסי' נ"ג ד' החו"י להקל וכ"ש בשבות, ע"ש, עכ"ל.

ומבואר דאין הנידון על מקום הפסד מרובה.

וז"ל החוות יאיר בסימן נ"ג שהזכיר המ"ב שם, וז"ל: אחר ד"ש הראוי אודיע למכ"ת שזה חודש ימים אשר בשכוני בראי חוץ לקהלתינו הוינא ובבואי הלום לשלום מצאתי את שאהבה נפשי ה"ה בג"י מאירת עינים כמעשה לבנת הספיר ועצם השמי' וענוותנותו תרבני במה שהרשני לומר לפניו אם דבריו נוחים ומקובלים בעיני בדברים הנוגעים לדינא ובפרט במ"ש בענין אמירה לגוי.

אלה הם קצות דבריו הנדברים מתוך ענוה לשמה וכבר כתבתי ושניתי שהם מקובלים ונוחי' כעולות מחים.

ברורים וצחים.

נקיים ומרוחים.

מבאר האמת לקוחים.

וממחצב השכל גוחים ומכל השגה בטוחים.

ואף אם באיזה דבר פרטי עלה ברעיוני לשדות קצת נרגא באיזה סברא והוכחה זחלתי ואירא לבא לפניו לסתור ח"ו דבריו ותליתי הגמגום בגמגומי והחסרון בחסרון הבנתי.

אבל זאת הפעם אשר מחל הרב על כבודו הרב אליו אשים דברתי ברצוא ושוב אחר בקשת המחילה ממקום שבא מכ"ת לעוררני בקול דודי דופק קול נעים קול משובח.

והוא מ"ש רוממות מכ"ת [ע"ל תשו' מ"ט] לאסור בשבת לומר לגוי שהגוי (וע' בת"ה סי' רצ"א הביאו רמ"א בהג"ה א"ה ס"ס ה' אם אין הגוי מסרסם רק אומר לגוי אחר וכו' ודוק) יאמר לגוי אחר לעשות מלאכה מסוגיא דפרק שואל ק"נ דבמסקנא מסיק שם בגמרא מקרא ממצוא חפציך ודבר דבר חפציך אסורים חפצי שמים מותרים להתיר לשדך תינוקת לארס ועל התינוק ללמדו ספר וכתב הטור א"ח סי' ש"ו וז"ל והר"מ מרוטינבורג כתב דווקא לדבר אליו אם רוצה להשתכר אבל לשוכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור וכן הסכימו רוב הפוסקים ודייק מכ"ת מזה הא בדברי רשות אפי' בלי סכום מעות אסור וא"כ גם הא דתנן במשנה ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלי' בכה"ג מיירי ורב פפא מוקי ליה בחבר גוי ומתקיף לה רב אשי אמירה לגוי שבות ש"מ דאמירה לגוי לומר לגוי אחר אם רוצה להשתכר אסור ע"כ תמצית אמרי נועם דמכ"ת.

ומטיבותא דמכ"ת אמינא שאין זו ראיי' כלל שכבר בארתי בכתבי דאמירה לגוי לעשות דבר שהוא משום שבות לא קמבעיא לי שזה מחלוקת ישינה בין הפוסקים כמבואר בסי' ש"ז וזו היא ממש סוגיא הנ"ל דאחר דשכירות פועלים לו יהי בלא פסוק דמים אסור מקרא דממצוא חפציך וגו' מעתה מ"ש לא יאמר אדם לחבירו גוי לשכור לו פועלים הוי כאומר לגוי לעשות לו דבר שהוא משום שבות אפילו אם נאמר דקרא אסמכתא בעלמא הוא וכ"ש לפי מה שכתבו התוס' דדבור דאסור הוא איסור דאורייתא יע"ש וכדבריהם מוכח בע"ד בש"ס ממה דמתקיף לה רב אשי על מ"ש ר"פ בחבר גוי אמירה לגוי שבות ואיכא לתמוה מה קשיא הא טובא קמ"ל דאפילו אמירה לגוי בדבר שאין בו מלאכה דאורייתא ממש אסור שהרי אכתי לא ידעינן רק במלאכה דאורייתא כדפי' רש"י מנכרי שבא לכבות וכו' אלא ע"כ ס"ל דגם שכירות פועלים מדאורייתא (וע"כ נאמר כך דלא תקשה סוגיא זו לדעת המתירין אמירה לגוי בדבר שבות) וכדבריהם משמע לי בסוגיא פרק הפועלים צ' וכ"ש לדעת רבינו ה"מ הש"ס לומר דקמ"ל לאסור אמירה לאמירה בעלמא דודאי קיל טפי אחר דאין בו מעשה כלל אלא ע"כ אין כאן רק אמירה אחת ומה שהגוי שוכר פועלים אינו ענין לאמירה מגוי לגוי רק אסור גמור ולכן נלע"ד דאסור אפילו לא בא לכלל מעשה כלל כגון שכרו לשמור פירות או ללקט מציאות דמה ששכרו הוא האיסור אי מדאורייתא כדעת התוס' הנ"ל או מדרבנן כדברי התוס' פרק כל כתבי קכ"א ומשם ג"כ ראי' עצומה לדברי לע"ד יע"ש ומוכח עוד כדברי ממה דמקשה בפ' שואל שם ודיבור מי אסור וכו' דקשה וכי לא ידע אמירה לגוי שבות אלא ע"כ דדבור דנפקא לן אסורי' מקרא לחוד ואמירה לגוי דאסרו חז"ל לחוד (וא"א לומר דמה שכתבו התוס' ודיבור מי אסור פירוש מן התורה דק"ל מה שהקשינו דוכי לית ליה אמירה לגוי שבות דא"כ קשה הרי במסקנא נשאר קיים זה לדברי התוס' דאסור מן התורה ומה זה שבות שארז"ל אלא ע"כ גם התוס' לא הסתפקו בזה כלל רק היה קשה להם דקארי לה מאי קארי ליה כפשיטא דלדבר מצוה שאני לכן פרשו דעל דיליף אסורי' מקרא מקשה ושפיר משני הש"ס דילפינין מקרא גופי' היתרא דדבר מצוה), וא"ת באמת לענין מה אסרו רז"ל אמירה לגוי לעשות מלאכה אם כבר למדנו דדבור אסור נ"ל דלא הרי זה כהרי זה דלא אסרה תורה רק מדבר דבר שהוא דרך בני אדם במשא ומתן למצוא חפציהם והוא השכירות אפילו לומר רק היה נכון עמי לערב ע"מ לשכרו דאחר דלשונו היה נכון משמע כך הוי בכלל ודבר דבר כמ"ש הרמב"ם וכ"ש אם שואלו אם רוצה להשתכר כמ"ש הר"מ ואחר שנאסר זה מעתה גם האמירה לגוי לעשות זה הוי אמירה לגוי מש"כ אמירה לגוי שבות דבכל מקום אינו ענין לזה דהוי ממש אמירה ותו לא כי אינו רק מדבר לגוי שיעשה דבר מה ואינו מזכיר לו שום תשלומין או שכירות או לשון דמשתמע כך דאע"פ דקרא סתמא אמר ודבר דבר מ"מ מדהקדים ממצוא חפציך לא נילף מינה רק דיבור שהוא דרך משא ומתן ומגזרת משא ומתן.

ומ"מ אסרו חז"ל אמירה לגוי בין לומר לו עשה מלאכה היום או עשה מלאכה מחר כמ"ש הר"ן מש"כ אמירה לגוי לאמר לגוי אחר אכתי לא איפשיטא אפילו אם הגוי השני עושה מלאכה דאורייתא בשבת וכ"ש אם אינו רק שבות וכ"ש אם אומר לגוי שיאמר לגוי או לישראל הדר אצלו שיעשה מלאכה פלונית למחר ואף כי מ"ש לחלק אינו רק סברת הכרס מ"מ הדבר מוכח ומוכרח מצד עצמו לחלק ביניהם ואם שגיתי אתי תלין משוגתי.

- עכ"ל החוו"י.

ולשון התשובה בסי' מ"ט שם כך היא, וע"ד מה שבדק לן מר אם אסור לומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר לעשות לו מלאכה בשבת ומתוך כותלי כתבו ניכר שדעתו נוטה להקל.

ולענ"ד שהוא אסור גמור וחילי דידי מהא דתנן בפ' שואל דף ק"ן ע"א לא ישכור פועלי' בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים ע"כ ובגמרא אמרינן פשיטא מה לי הוא מ"ל חבירו.

אמר ר"פ חבירו נכרי מתקיף ליה רב אשי אמירה לנכרי שבות כו' ע"כ והפוסקים דייקי מכאן שאסור לאדם לומר לנכרי שישכור לו פועלים.

והנה נלע"ד מ"ש לא ישכור פועלים בשבת ר"ל שלא יאמר לפועלים ולשאול אותם אם ירצו להשתכר אעפ"י שלא הזכיר להם סכום מעות.

דהא איתא עוד התם תנא דבי מנשה משדכין על התינוקות ליארס בשבת ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות דאמר קרא ממצוא חפציך ודבר דבר חפציך אסור וחפצי שמים מותרי' ע"כ.

וכתב הטור בסי' ש"ו בשם מהר"מ מרוטינבורג וז"ל ודווקא לדבר אליו אם רוצה להשתכר אבל לשכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור עכ"ל וכן דעת הרמב"ן ושארי גדולים עיין בב"י וכן פסק בש"ע.

א"כ משמע שדבר רשות אסור לומר לפועלים אם ירצו להשתכר אעפ"י שלא שכר ולא הזכיר להם סכום מעות וכיון שפירוש דמתניתין מ"ש לא ישכור פועלים ר"ל שלא יאמר להם אם רוצים להשתכר ממילא מ"ש ולא יאמר לחבירו (היינו נכרי) לשכור לו פועלים ר"ל נמי שלא יאמר לנכרי שיאמר לנכרי אחר אם רוצה להשתכר ממילא נשמע שאסור לומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר לעשות לו מלאכה והוא מה שרצינו בלי פקפוק ולענ"ד שאין לראי' זו שום פירכא.

גם מצד הסברא הוא אסור למ"ד שלחומרא יש שליחות לנכרי.

והנה לא הזכיר החוו"י בלשונו כלל לא ענין שבות דשבות במקום הפסד מרובה, ולא ענין שבות דשבות במקום מצוה, אלא רק דן בגדר איסור אמירה לנכרי גרידא אם הוא גם באופן שאומר לנכרי לומר לנכרי אחר.

ולהשביע עיניך עוד בדברי טעם אביא בכאן דברי שו"ת מנחת יצחק חלק ו' סימן י"ח שדן בכל זה, והרי הוא לפניך וז"ל, בנדון שלוח מכתב אקספרס בערב שבת בחו"ל בס"ד אור ליום ד' עשרה בטבת תשל"ב לפ"ק ירושלים עיה"ק ת"ו.

ע"ד שאלתו אם מותר לשלוח מכתב אקספרס ע"י הדואר בערב שבת בזמן שאי אפשר עוד שיוליכו המכתב קודם השבת אמנם הממונים והעובדים שם המה נכרים.

הנה העולם נוהגים היתר, והנראה שהיא עפ"י המבואר בתשו' שבות יעקב (ח"ב סי' מ"ב), שנשאל ע"ד הכתבים ששולחין בערב שבת על הבי דואר שקורין פאסט אי שפיר דמי, וכתב בזה ג' טעמי להיתרא, א' דהוי כמו קצץ, והישראל אינו אומר לו לילך בשבת, אדעתי' דנפשי' קעביד.

ב' אפילו בחנם שרי כה"ג, וכדאיתא בש"ע (או"ח סי' רמ"ז סעי' ה'), דאם הכותי הולך בעצמו למקום אחר והישראל נותן האגרת מותר בכל גווני, ג' אפילו אם הישראל בעצמו שולח הבי דואר על הוצאת עצמו שלא בזמנה להביא אגרת במקום פלוני ביום פלוני, וא"א לבוא שם באותו יום אלא א"כ שילך בשבת כי הדבר נחוץ לו, דהוי כאומר לו בפירוש שילך בשבת בשבילו, מ"מ יש לצדד היתר, אם אין הישראל עצמו מדבר עם הנכרי שהולך בשליחות רק עם האדון של הבי דואר, נמצא שהשליח עצמו אינו הולך אדעת ישראל רק בשביל אדונו והוי שבות דשבות, ועי' בתשו' חות יאיר (סי' מ"ד) שפסק להדיא בשבות דשבות לאמור להנכרי שיאמר לנכרי אחר דשרי, אכן שם (בסי' מ"ט) הביא בשם הגאון מהר"ג לדחות כ"ז ולאסור, מ"מ הא מבואר (בסי' ש"ז סעי' ה'), דאם יש לדבר צורך הרבה, מותר לומר לעכו"ם לעשותו, וא"כ כיון ששלח הבי דואר מעצמו ודאי הוא צורך הרבה בדבר ושרי בשבות עכת"ד.

ובזה י"ל דמכתב עקספרעס אף בנשלח בערב שבת אחה"צ דאין שהות להבי דואר לשלוח מע"ש, והוי כמצוה בפירוש לשלוח בשבת, מ"מ אם יש צורך גדול בדבר, יש ההיתר של השבו"י, אבל כל ההיתר האחרון חלש מאד, דהרי עיקר יסודו בנוי על המבואר (בסי' ש"ז), והרי שם התיר המחבר בש"ע רק בשבות דשבות, היינו דעיקר המלאכה ל"ה רק משום שבות, ואז מותר באמירה לנכרי, ומה שהביא הרמ"א שם יש מקילין אפילו במלאכה דאו', כבר כתב הרמ"א (בסי' רע"ו) דדיעה זו רק דיעה יחידאה, וגם בשבות ע"י א"י, כתב המג"א שם דדוקא במקום הפסד גדול יש להקל עיין שם, אמנם במכתב עקספרעס שייך גם טעם הב' דאינו הולך בשביל זה המכתב בלבד כמובן עכ"ל.

וע"ש בדבריו עוד בארוכה מ"ש להלכה בזה.

ג) מה שנתקשה בדברי הס"ח המובאים במ"ב סי' רט"ו סקי"ט בשם הא"ר ובסי' ה' סק"ג לגבי מי שהזכיר שם ה' לספר חסדי ה' שלא יפסיקוהו באמצע שלא יהא לבטלה, ומשמע שמותר להזכיר שם שמים כדי לספר חסדי ה', וכן מצינו שתקנו רבותינו תפילות עם אזכרות גם בדורות האחרונים, ומאידך גיסא קי"ל (שו"ע שם ס"ד) דכל ברכה שאינה צריכה עובר בלאו, ובפרט ק' לדעת התוס' שכל איסור ברכה לבטלה הוא רק מדרבנן דמ"ש שתיקנו את האיסור רק באופן שהוציא השם במטבע שטבעו בברכה.

ובעצם כל ענין ברכה לבטלה תמוה כיון שמדאוריתא לא היה ענין של ברכה עד שתקנו חז"ל.

ורצה כ"ת לייסד דרק בשמות הנמחקין מותר לשבח את הקב"ה ולבקש בקשות, אבל לא בז' שמות שבזה עובר בל"ת.

תשובה - עצם הדין שמותר לבקש בקשות פרטיות בשם ה', וגם בשמות שאין נמחקין זה כבר מבואר בדברי הפוסקים, וכ"כ החזו"א והגרשז"א, ובאמת י"א דמותר להוסיף אף ברכות ממש אם יודע כללי הברכות ושמעתי שכתב רש"י בספרו שמותר לחדש כל ברכה שירצה להודות לפי ה', והנה אף שהפוסקים נקטו לא כך, וכמו ברכת סומך נופלים שכתבו הפוסקים (הובא במ"ב ושוע"ר סי' מ"ו) שלא לברך כיון שלא נזכרה בגמ', אכן אשכחן כעי"ז בסוגיא דנדרים שבירך ר' יהודה ברוך שעטני מעיל, ובגמ' בברכות בירך רב יהודה האמורא בורא שמן ארצינו כיון דחביבא ליה א"י הגם שלא היתה זה ברכתו, ומיהו דברים הללו יש להן ברכה בעיקר ורק שינו אותם, ורבי יהודה דלעיל לטעמיה דכל יום תן לו מעין ברכותיו בכיצד מברכין ובלולב וערבה.

והנה בעצם בקושייתו האחרונה יתכן שנתכוין להקשות עוד, דמ"ט מה שתיקנו חז"ל לברך יצא מידי האיסור של ברכה לבטלה, ומה שלא תקנו לברכה יחשב ברכה לבטלה, ויש לידע דבאמת סברת התוס' ר"ה ל"ג א', מובנת מאוד [וכן דעת הריטב"א ר"ה כ"ט ב', והר"ן סוף ר"ה, ועתוס' מנחות ס"ו א' ד"ה זכר, ויתכן שכן דעת כל הראשונים המתירין לברך גם כאשר מחוייב רק מספק, כגון בעל החינוך], ודעת הרמב"ם שעובר בלא תשא יש להתיישב בה, ובאמת החזו"א רצה לומר דהרמב"ם מודה להתוס' בזה [וכן דעת החיי"א בנשמת אדם ח"א כלל ה'], אכן המ"א (סי' רט"ו) והמ"ב והרע"א והאחרונים נקטו בדעת הרמב"ם שעובר בלא תשא.

וביאור דבריהם ז"ל הוא דהנה בשבועת שוא מה שעובר בלא תשא הוא על מה שהזכיר שם ה', והענין הוא שכל דבר נעלה שיש לו חשיבות, וכמו שכתב השל"ה מסכת שבועות פרק תורה אור, אמרו רבותינו ז"ל במסכת ברכות (לג א), המברך ברכה שאינה צריכה עובר ב'לא תשא'.

והטעם, כי בהזכיר ישראל השם, בוקע כל הרקיעים, ומזדעזעות כל המרכבות, ומרעיש כל המלאכים הנושאים זו ההזכרה לחנם.

וזהו 'כי לא ינקה ה' את אשר ישא' וגו' (שמות כ, ז), רוצה לומר, הגורם להיות נשא בחנם על ידי מלאך עכ"ל.

והנה לעבור ע"ז צריך שיהא באופן שבוקע כל הרקיעים וכו', וזהו דוקא ע"י שבועה או ברכה או בהזכרת השם גרידא.

וכה"ג אשכחן לגבי קדיש שכתבו הפוסקים שאין להוסיף על הקדישים, וביארו פוסקי זמנינו הטעם בזה שהוא כמו ברכה שאינה צריכה, כיון שקדיש קדושתו נשגבה עד מאוד, ולא כל הרוצה משתמש בשרביטו של מלך.

ובעצם מה שרצה כת"ר ליסד חילוק בזה באומר בכינוי, יעויין בשו"ת הרע"א שביאר שאין חילוק בזה, דאם חל כאן ברכה כבר ממילא הו"ל ביזוי כבוד שמים.

מיהו החזו"א הנ"ל נטה לפקפק בזה ע"ש.

אחר הדברים והאמת ראיתי בשו"ת מנחת שלמה תנינא (ב - ג) סימן ז שעמד על כ"ז באורך ע"ש ואביא בזה חלק מתשובתו שם, וז"ל, ונראה בביאור הדברים דמה שאמרה תורה לא תשבעו בשמי, ובתר הכי כתיב גם אלקיכם, אף על פי דשמי סתמא היינו בכל מקום השם המיוחד כמו ושמו את שמי דברכת כהנים וכמש"כ הרא"ש שבועות שם, לכן מפרשים אנו שכוונת הכתוב להשתמש בשמו של הקדוש ברוך הוא בשבועה, וזה ג"כ שמו, ולפיכך גם רחום וחנון וכדומה בכלל זה, וגם גילתה תורה דכל שמשתמש בשמו לישבע שבועה חשיב כמזכירו להדיא, וכשנשבע לשוא ולשקר עובר בלא תשא.

וניחא לפ"ז גם דברי הר"ן, ואפשר דגם מש"כ הרא"ש דהוא מדין יד כוונתו כיון דבלא"ה חשיב כהזכיר.

ובזה א"ש הא דלמדו מהכתוב נשבעתי ואקיימה דנשבעין לקיים המצוה כיון דבשבועה יש אזכרה, ואם אין נשבעין לקיים המצוה הרי הוא מזכיר ש"ש לבטלה כדכתבו הראשונים שם, וזהו מה שאמרו בירושלמי הנ"ל דכל נשבע לשקר עובר גם בעשה שהזכיר ש"ש לבטלה דכתיב ליראה את ד', משום דבכל אופן של שבועה, גם כשמזכיר רק חנון ורחום, אם היה בלשון שבועה ה"ז עצמו השתמשות בשמו של הקדוש ברוך הוא ונקרא זלזול לשמו יתברך שמזכירו לשוא ולשקר, ועובר גם בעשה.

ומעתה י"ל דראו חכמים שיש חשיבות לברכה כמו לשבועה, וכל המזכירה לבטלה לצורך ברכה עובר בלא תשא, ואף בהזכרה בלשון תרגום או בכינוי, כל שאומרו לשם ברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא, ואף אילו היה הדין דמטבע הברכה אינה צריכה הזכרת השם ג"כ היה אסור לברך לבטלה כמו בשבועה בלי הזכרה.

ונראה עוד דגם אם יאמר בריך רחמנא לשם ברכה ולא סיים, אף על פי שבלא"ה אין זה ברכה, מ"מ כיון שהתחיל לאמרו לשם ברכה יש בזה משום לא תשא, וכדמוכח מנשבע לקיים את המצוה דאע"ג דאין השבועה חלה אפ"ה כיון דאומרו עכ"פ בלשון שבועה כדי לזרוזי נפשיה יש בזה משום הזכרת השם, וה"נ בברכה לבטלה אף על פי שהיא לבטלה ואין עליה שם של ברכה מ"מ יש בזה משום הזכרת ש"ש לבטלה גם אם אומר בה כינוי בלחוד, אלא דמ"מ בשבועה אם יאמר בלשון כינוי כגון שבותה שבוקה, נראה דדוקא אם יגמור שבועתו אז חשיב שפיר כמזכיר שם השם, משא"כ אם לא יגמור, כיון שלמעשה לא נשבע אינו נקרא מזכיר את השם, אולם הכינוי של רחמנא שפיר חשיב כמזכיר שם השם אף אם לא גמר את השבועה כמו לענין ברכה, משא"כ במזכיר ש"ש סתם לא בלשון ברכה דאינו עובר בלא תשא ואינו אסור אלא משום ליראה את ד', ולכן אם מזכירו בכינוי או בלעז מותר, ומצאתי בפירוש הרס"ג להגאון מהרי"פ ז"ל עשה א' עמ' מ"ב שכתב כדברינו, עי"ש בארוכה עכ"ל הגרש"ז אויערבך ז"ל במנחת שלמה.

{אדרוש שלומו ושלום אחי ורעי בני הישיבה הקדושה, ויהי רצון שתזכו לזיווג הגון בקרוב, ומוטב שתראה מכתב זה לשאר בני החבורה שיחיו}

למזכרת מאת מכרו