חילוני

יש לחלק הנידון כאן לב' ענינים, א' מצד הדין אם שייך כאן מצות מתנות לאביונים או לא, ב' למעשה כיצד ראוי לנהוג בכה"ג.

והנה בעצם הנידון אם שייכת מצות מתנות לאביונים בתינוק שנשבה בזמנינו, יש להכנס לנידון הפוסקים בדין חילוני בזמנינו, וידוע שהחזו"א יו"ד סי' ב' סקכ"ח פסק שדינם של הנולד במשפחה חילונית דינו כתינוק שנשבה, והחזו"א לא מיירי על כולם כמו שאמר הגרנ"ק וכמבואר שם גם בפנים דברי החזו"א, היינו דע"כ יש ביניהם רשעים שאין דינם כתינוקות שנשבו ועי' חוט שני ח"ד פ"צ סק"ה, וכן הגרח"ק שליט"א נקט בספר דולה ומשקה שדינם כספק, וכן הגריש"א אמר שדינם ספק, והוסיף שאינו חולק על החזו"א (מהגרב"צ קוק, עיון הפרשה רל"ב), וכן הגר"ש וואזנר בשבה"ל ח"א סי' קכ"א סק"ד נקט שדינם כספק, היוצא מזה שכל פוסקי זמנינו נקטו שדינם כספק [ודלא כמ"ש המגיה בספר דולה ומשקה הנ"ל], היינו דישנם בודאי מן החילונים שאין דינם כתינוק שנשבה והכל לפי הענין, וכן ידוע שכמה מגדולי הדור התבטאו באופן חריף על חופשיים מסויימים וגם בקללות ונידויין ולא דנום כתינוקות שנשבו.

וג"כ יש לידע דכל הנידון הנ"ל זהו דוקא בנולד בבית חילוני אך הנולד בבית חרדי ופרק עול רח"ל לכו"ע דינו כמשומד לכל דבר.

והנה אם היה כאן שאלה על סתם חילוני עני אם לתת לו מתנות לאביונים, במקום שאין לחוש לאיבה, התשובה היתה שיש להעדיף עניים רבים שומרי תורה ומצות שיש רבים כאלו ל"ע, כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, אכן בנידון דידן שמדובר באח יש לחוש משום איבה, ומצאנו שדנו הפוסקים בכעין זה על מתנות לאביונים לעניי גויים, וז"ל הב"י סי' תרצ"ד, ומ"ש רבינו אחד ישראל ואחד גוי כן כתב נמוקי יוסף בפרק האומנין (מח ד"ה גמ') בשם הרמב"ן שכן המנהג בכל ישראל ליתן אפילו לגוי דהואיל ואין מדקדקין בדבר ונותנים לכל אם אין אנו נותנים לגוי איכא משום איבה ותנן ותניא (גיטין סא) מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום עכ"ל והגהות מיימוניות סוף פ"ב כתבו שכתב תלמיד אחד לפני רש"י (ס' הפרדס סי' רה מחז"ו עמ' ריא) ראיתי בני אדם שנוהגים לחלק מתנות בפורים לעבדים ולשפחות גוים העומדים בבתי ישראל והדבר הוקשה בעיני רבי לפי שנאמר (אסתר ט כב) ומתנות לאביונים וזה הנותן פרוטה לעבד גוזל לעניים ומראה בעצמו כאילו מקיים מתנות הנאמרים באביוני ישראל וכתב רבי שטוב ממנו לזרקן לים שמראה שמתנות היום אף לגוים וכן כתב הר"מ בשם רבינו אפרים וכתב דבעיר שלא הורגלו בכך אסור להרגילן אבל בעיר שהורגלו בכך אין לבטל הדבר משום דרכי שלום ע"כ ורבינו אפשר שבמקום שנהגו קאמר בדוקא או בעיר חדשה אם צריכין לנהוג כך מפני דרכי שלום עכ"ל.

ובשו"ע שם ס"ג כתב, אין מדקדקים במעות פורים אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנים לו ובמקום שנהגו ליתן אף לא"י נותנים עכ"ל.

וכתב במ"ב סק"י, אבל בעיר שלא הורגלו עדיין בכך זה הנותן פרוטה לעכו"ם גוזל לעניים ומראה בעצמו כאלו מקיים בהם ומתנות לאביונים, ובשעה"צ שם יא כתב, ומכל מקום אף בעיר חדשה כל שיש בזה דרכי שלום נותנים [משבצות זהב בשם בית יוסף] עכ"ל.

והנה בעצם הדין של איבה דקי"ל מפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, נחלקו הפוסקים אם גם כשבאים הגויים בפ"ע או דוקא כשבאין לבקש צדקה יחד עם ישראל, והגר"ח קניבסקי בד"א הל' מ"ע פ"ז ה"ז כתב להכריע בשם המהר"י קורקוס דהכל לפי הענין, א"כ גם כאן בענינינו יש להתבונן מה אחיו מצפה ממנו ומה היה רגיל לעשות עד היום, ומה מקובל במקומם ובמשפחתם, ויעשה כחכמתו ע"מ שלא לגרום לאיבה בינו לבין אחיו, שהחשש לאיבה במשפחה הוא גרוע יותר מחשש לאיבה בעלמא, מכיון שבאיבה בתוך משפחה יכול הדבר לגרום לחוסר שלוה ובריאות הנפש.

ובפרט לפי מה שכתב אלי שמלבד זאת דעתו לתת כל המתנל"א כדין בב' האופנים הנ"ל.

ויעוי' בריטב"א במגילה ז' דהטעם שגם לגוים נחשב שיוצא ידי חובת מתנות לאביונים משום שהוא להרבות שמחה, וכיון שעל ידי נתינה לגוים ג"כ ממעט איבה הרי הוא בכלל זה.

קרא פחות

לענין לקחת כסף משלך ולתת לעניים עבור אחיך, שיחשב כאילו הוא נתן את הצדקה, התשובה בזה ששייך לעשות כן דבמתני' פ"ק דשקלים מבואר ששייך לשקול עבור אחר, וכן על נשים וקטנים נזכר בפוסקים הלשון לתת עבורן, מלבד זאת יתכן שגם לאחר שזיכית עבורו את הכסף אפילו שלא על מנת לתת לעניים מותר ע"פ דין לקחת הכסף שלו שזיכית עבורו ליתן לעניים, דהא קי"ל שכופין על הצדקה.

אך יתכן שעדיף שתאמר לו מראש שאתה עושה כן עבורו, שבכך יקיים מצוה בכונה, ותעמוד לו זכותו בעולם האמת, ובפרט לגבי מתנות לאביונים שהוא חיוב מן הדין, ובזה יתכן דמצוות צריכות כוונה [ובתשובה אחרת הרחבתי לענין הנידון אם כוונה במצוות דרבנן לעיכובא ובתשובה אחרת הרחבתי לגבי הנידון אם דברי קבלה כחיובי פורים נחשבים כדאורייתא], והדרך הראויה היא לזכות במתנל"א לפנ"ז את הכסף עבורו ע"י אחר כדין ע"מ שיתנו לעניים, ואז לתת לעניים.

ויעויין בספר אלא סי' ס"ד סי"ז שהובא שם על מרן הגרח"ק שליט"א שנותן מתנות לאביונים גם עבור הרבנית.

והובא איך שאומר לגבאי הצדקה שנותן גם עבורו וגם עבור אשתו, אכן יתכן דבאמת מינתה אותו שליח וזיכה לה מעיקרא.

[הוספה מלאחר זמן רב, נראה שאפשר להביא ראי' מהגמ' בכתובות יא ע"א דמצוה הוא זכות לאחר כל עוד שלא מחה, ולא חובה, ומ"מ עדיין יש כאן מקום לדון לגבי לתת מראש לטובת שישתמש בזה למצוה פלונית ואחר כך לקחת ממנו שלא מדעתו ולהשתמש בזה למטרת אותה המצוה, ועי' בסוגיות בפ"ק דקידושין בנותן לעבד ע"מ שיצא בו לחירות ואולי יש קצת קשר לשם].

שוב כתב אלי הגאון רבי יואל לטס שליט"א [מו"ץ בבית הוראה של הגרש"צ רוזנבלט] וז"ל:
לכבוד הרב עקיבא משה,
דבריו של מר משמחי לב, השאלה עצמה היא יותר מחצי תשובה, ואני לא חושב שאוכל להוסיף על דבריך.

הנידון שכבודו מעלה, אני מסופק בו מזמן על עצם מצות צדקה, האם היא מצוה על ידי מעשה הנתינה, או ע"י זכות הנתינה ממונית.

נ"מ במצוה בו יותר מבשלוחו, או במקרה שלכם, שהנותן לא יודע שנתן ואולי אפילו לא רצה לתת.

למעשה בדברי חז"ל רואים שהזכות של צדקה קיימת בכמה אופנים, "צדקה אינה משתלמת אלא לפי חסד שבה" בסוכה, אפ' נפלה ממנו פרוטה ועני מצאה כו', והגמ' בב"ב הלא פרוס לרעב לחמך, ואם לא, עניים מרודים תביא בית.

זו מלכות הרשעה וכו' ואפילו הכי נחשבת לו צדקה.

וכן יש אולי להוכיח מהמעשה שם דאחיינים של רבי יוחנן, הוא גבה מהם, ולא זיכה ונתן.

עכ"פ, מהדברים של הקצות קפ"ב נראה שאין מניעה לעשות מצות ע"י שליח, ואם זכיה מדין שליחות לכאורה מהני גם בצדקה.

כנראה ההבדל הוא בדרגה של השכר, כמו שהאופן שאין עני יודע מי הנותן והנותן לא יודע המצוה יותר גדולה, וכן במי שמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות, או להיפך מי שנותן בפנים זועפות וכו'.

כן מסתבר שאם הנותן יודע ורוצה, מצוותו יותר גדולה.

וכ"ש במתנות לאביונים, דאית ביה שיעורא וחובה על כל אחד.

מהמנהג של מחצית השקל, לתת גם עבור בניו הקטנים אין ראיה, דשם הוא רק מנהג.

וכן מה כבודו הביא ראיה מפרק קמא דשקלים, זכור לי שם המפרשים מסבירים ששוקל בשליחות מפורשת, דהיינו קיבל כסף מחברו כדי לתת עבור, ושם איירי באופנים שנתן בטעות בשביל עצמו כו'.

גם בכופין על הצדקה יש כללים, גם כופין על שאר מצות עשה, אבל היום לא כופין.

כמדומני שיש קצות בסימן א', שדן בענין של עביד איניש דינא לנפשיה ע"י כפיה למצות.

לכן נראה לי ברור, שהכי טוב הוא לשכנע לתת מכספו, ואם לא שיזכה לו באופן שיוכל לעשות מהכסף מה שירצה, ואז יודיע לו שנותן מתנות לאביונים ומהחה"ש.

האופן אחרון שהצעתם, לתת בלי להודיע, אינני יודע אם מהני.

(בדרשו (ביאורים ומוספים על המ"ב) הביאו דיעות של פוסקי זמנינו האם מועיל עבור אשתו בלי ידיעתה, ולא נראה לי קשור).

יואל לטס

בענין מה שחושש אם יש בזה חילול ה' שיש קרוב משפחה שאינו שותמ"צ שיראה את השבירה, יעויין מ"ש רש"י בע"ז ט"ז ב', פתיא אוכמא, כלי שחור כמו (עבודה זרה ל"ג ב') הני פתוותא דבי מיכסי אוכמא שנשתחר ע"י מלאכה כלומר גם אתה רגיל ותדיר בתורה כמו (ברכות דף כח) מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה חכמה מפוארה בכלי מכוער (תענית דף ז) דרכן של תלמידי חכמים שמצטערין על לימוד תורה ואינם מכבסים בגדיהם עכ"ל.

והענין הוא דישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, והרשעים המלעיגין על היראים תמיד ילעיגו מה שיעשו ומה שלא יעשו, ואין אנו צריכין לעשות יותר מהמוטל עלינו שמעתי מהג"ר דוד מורגנשטרן שליט"א שסיפר כי בעבר היה לו כובע מיושן ואמרו לו שזה לא ראוי, ושאל את הגרי"ש אלישיב, ואמר לו הגרי"ש שאם זה מחמת כבוד תורה אילו היית רואה את הכובע שהיה לחפץ חיים שזה היה במצב גרוע משלך בהרבה, אבל מ"מ אדם צריך שלא להבליט עצמו וכו'.

ומ"מ חזינן שאין כאן בעיה של חילול ה'.

.

ויש לציין דהגראי"ל שטיינמן לא השקיע כלל בטיפוח ובקישוט ביתו ורהיטיו ויצא שמו מחמת כן לשם ולתהילה ולתפארת בכל העולם ולא היה מזה חילול השם אלא קידוש השם ודוגמה לשקיעות בתורה ועזיבת הבלי העולם.

ועיין בספר לעבדך באמת מהג"ר דב יפה שהביא מהחזו"א דהאיסור על ת"ח לצאת בבגד עם לכלוך הוא רק בכתם לח אבל בכתם יבש אין גנאי, ובשערים המצויינים בהלכה, תירץ את דברי רש"י בעבודה זרה, דמיירי שרק אינן מתוקנים.

כלומר שאין לכלוך על בגדיו, אלא שרק אינם מבהיקים ביופים, וכן כתב החיד"א (כסא רחמים אבות דר"נ פי"א מ"ב) אהא דאיתא שם "אם מנבל אדם עצמו על דברי תורה, ואוכל תמרים חרובים, ולובש בגדים צואים וכו', לסוף אתה מוצא כל התורה כולה בידו, עיין שם [והבאתי בחיבורי אורח חכמים].

וא"כ לדבריהם גם כתם אין למצוא בבגדי תלמיד חכם כמו במשנה במקוואות, אלא שאין התלמיד חכם צריך לכבס בגדיו כדי שיבהיק ביופיו, כל זמן שאין בו כתם, וכן כתב היעב"ץ בסוגין 'פתיא אוכמא', לא איירי שיש לו רבב ולכלוך ושומן על בגדיו, אלא שבגדיו לא מזהירים ומבריקים, עכ"ד.

וראיתי עוד בחשוקי חמד להגר"י זילברשטין בע"ז שם, שכתב וז"ל, ולכאורה היה אפשר לתרץ ב' תירוצים, א.

שהתם בשבת מסקינן שדוקא בגלימא, דהיינו במלבוש עליון, אין למצוא רבב על בגדו, וכאן בעבודה זרה מיירי בשאר בגדים, שאינם מלבוש עליון.

ב.

שרבב היינו שומן וחלב, ובזה יש להקפיד יותר, וברבינו חננאל הוסיף וכתב הטעם משום שאין בני אדם מתדבקים בתלמיד חכם, כיון שחוששין שלא יתלכלך מלבושם ממנו, משא"כ כאן בעבודה זרה מיירי בכתם בעלמא.

קרא פחות

באופן כללי בשאלה האם חמיר מנדה או לא, לפני כן יש לראות האם השאלה באופן שהיה זה דרך אישות או לא, דאם היה דרך אישות יש בזה איסור דאורייתא, ואילו שלא דרך אישות אין בזה איסור דאורייתא לכמה ראשונים וכ"ה פשטות הסוגיות בע"ז ל"ו [וגם נחלקו הראשונים האם זהו רק בז' עממין, עיין בטור סי' ט"ז, ואם השאלה נוגעת למעשה מאיזה צד יש לצרף גם זה].

אכן באמת נחלקו הראשונים בענין בא על ארמית בצנעא, וכתב בחידושי הר"ן סנהדרין פ"ב ע"א וז"ל, בית דין של חשמונאי גזרו הבא על הכותית חייב עלי' משום נשג"א.

וא"ת והרי אמרו שקנאין פוגעין בו והיא הלל"מ וכיון שכן למאי איצטרך בית דין של חשמונאי.

ובפ' אין מעמידין אמרי' שאין קנאין פוגעין בו אלא בפרהסי' וכמעשה שהיה ואתו אינהו וגזור אפילו בצנעא ומעתה אף הכרת האמור בקבלה כמו כן אינו אלא בפרהסיא שאם היה הכרת אף בצנעא למה הוצרך ב"ד של חשמונאי לגזור על הכותי' הרי יש בו כרת.

אלא שמ"מ יש לתמוה מה ענין לחלק הכרת בין צנעא לפרהסיא ואפשר שהכרת הוא מפני חלול השם וחלול ליתיה אלא בפרהסיא.

או אפשר לומר שכמו כן יש כרת בצנעא כמו בפרהסיא אלא שמפני שבדיני אדם אין עושין לו כלום מאחר שהקנאין אין פוגעין בו אלא בפרהסיא גזרו ב"ד של חשמונאי שיהו מלקין אותו ד' מלקיות משום נשג"א כדי להרחיק האדם מהעבירה שיש בני אדם רשעים שאין עומדים בעצמן בשביל כרת המסור לשמים ובשבי' המלקיות יתרחק מן האיסור.

ומעתה בפרהסיא הועילה גזרתם כשלא פגעו בו קנאין.

ומאי דאמרינן בע"א שלא היתה גזרתם אלא בצנעא לאו דוקא בצנעא ולא בפרהסיא אלא שעיקר כוונתם הית' בצנעא שהיה פטור מדיני אדם יותר מפרהסיא דאלו בפרהסיא לא ימסור אדם לעבירה זו שאם יבא קנאי אחד שיהרגנו אלא עיקר גזרתם הית' בצנעא וה"ה בפרהסיא היכא דלא הוה ביה קנאי עכ"ל.

וא"כ יש ב' תירוצים בדבריו, ולתירוצו הראשון אה"נ בפרהסיא יש חילול ה' וכרת, ובצנעא הוא איסור דרבנן, וכ"ד המ"מ אישות פ"א ה"ד והטור סי' טז, ולפי תירוצו השני של הר"ן מדאורייתא אסור גם בצנעא ויש כרת בזה.

וכ"כ הב"ש אהע"ז סי' ט"ז בשם דרישה וב"ח, וע"ש בח"מ ואבנ"מ סק"ד.

ומ"מ גם להדעות שסוברין שהאיסור הוא גם בצנעא, לכאורה כיון שלא נתחתם דינו בכרת אלא בדברי קבלה קיל טפי מנידה, אכן לא אדע מאי נפק"מ יש בשאלה זו.

אם השאלה אינה נוגעת למעשה מבחינה תורנית; האמת היא שיש חומר בזה שאין בזה ויש חומר בזה שאין בזה, ומו שכתב הרמב"ם והטור שם עון זה אף על פי שאין בו מיתת ב"ד אל יהי קל בעיניך אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמוהו שבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל הוא ובנו מן הכותית אינו בנו ומסיר אותו להיות אחר עכו"ם ודבר זה גורם לידבק בעכו"ם שהבדילנו ה' מהם ולשוב מאחרי ה' ולמעול בו עכ"ל.

ומצאתי בב"ח אבן העזר סימן טז שנחית לשאלתכם הזו, וז"ל, ובסמ"ג (לאוין קיב) כתב עוד וז"ל והרי שלח הקדוש ברוך הוא ביד נביאיו שענשו בכרת חמור יותר מכרתה של תורה שנאמר בנבואת מלאכי (ב יא) בגדה יהודה וגו' פי' שכרתה של תורה הוא נכרת ואין זרעו נכרת וכאן אף זרעו נכרת בענין זה שלא יהא בכלל ער ועונה וגו' ואין זה ערירים האמור בעריות דערירי הולך בלא בנים והכא יש לו בנים אלא דלא מעלי.

ומצאתי על שם מהר"א שטיין וז"ל ראיתי בספר המצות [נ"א המדות] בשער התשובה שכתב כמה בני אדם סבורין שאין אדם נקרא בעל תשובה אלא אם כן בא על אשת איש או על הגויה או יוצא לתרבות רעה וכיוצא בו מעבירות גדולות וכו' הרי שכתב עבירה זו בין אשת איש ובין כפירה ומסיים וכיוצא בו מעבירות גדולות אלמא שמאוד חמור הוא והוא בכלל העבירות הגדולות וצריך ליזהר בו מאוד עכ"ל.

עוד כתב מהר"א שטיין וז"ל יש מקשין אמאי לא הביא הסמ"ג הא דפרק עושין פסין (עירובין יט א) אברהם אבינו אינו מניח שום ישראל מהול לישאר בגיהנם דמפיק להו חוץ ממי שבא על הגויה דנמשכת ערלתו ולא מבשקר ליה ונ"ל מאחר שפי' התוספות בפרק הזהב (ב"מ נח ב ד"ה חוץ) דאף הבא על הגויה עולה אחר י"ב חודש א"כ הוה כמו א"א שעולה נמי אחר י"ב חודש כדמוכח התם פרק הזהב (שם נט א) וא"כ מאחר שכתב הסמ"ג שהוא קשה מכל העריות א"כ ממילא לא גרע מעריות דא"א שאינו עולה עד אחר י"ב חודש וא"צ להזכירו עכ"ל מהרא"ש.

וכתב עליו מהרש"ל (בביאוריו לסמ"ג שם) וז"ל אבל מ"מ אין נראה בעיני לומר כן שיהא גדול ענשו משאר עריות שהן בכרת ומיתה אלא ר"ל שהפסד גדול יש כיון דע"י זה סופו להדבק בע"ז ולחלל השם צא וראה מה אירע לישראל בבנות מואב והא דלא מייתי כאן הא דאברהם משום דהתוספות פירשו לשם (ב"מ נח ב ד"ה חוץ) דהבא על הגויה אינו נענש לירד בגיהנום אלא אם כן יש בידו שאר עבירות שיורד בשבילם לגיהנום דאז כשבא על הגויה ג"כ לא מבשקר ליה אברהם ואינו מעלהו מיד אחר י"ב חודש ומשום הכי לא תני נמי הבא על הגויה באינך ג' שיורדין ואינן עולין מיד ומה"ט לא הזכירו הסמ"ג לפי שהוא רוצה להזכיר תכף העון במי שבא על הגויה בלחוד בלא צירוף שאר עבירות עכ"ל מהרש"ל [עכ"ל הב"ח].

ואולי מדברי המ"מ שכתב שכאן המלקות פוטרו מכרת משא"כ בשאר חיי"כ דקי"ל שאינו פוטר, אולי חזינן דס"ל שקיל משאר חיי"כ.

אחר זמן רב ראיתי בספר יבקשו מפיהו שהביא בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל [בחלק על נישואין], דבודאי גויה חמירא הרבה מנדה, והאריך שם בדבר זה, והביא שם כמה שמועות בשם מרן זצ"ל בענין זה [כמדומה], ואינו לפני כעת, ועי"ש באריכות והנפק"מ למעשה.

קרא פחות