ברכת המזון

בע"ה יום ד' י"ג ויום ה' י"ד אדר תענית אסתר ופורים תשע"ו

לכבוד אחי היקר הבה"ח שמעון נ"י

שלום וברכה וברכת מזל"ט על הבר מצוה

{ע"ד השאלה בענין נער הנעשה בר מצוה ביום א', ובסעודה שלישית בשבת אכל עם לפחות ג' גדולים בני חיוב שנתחייבו בזימון, ואח"כ במוצ"ש סיימו את הסעודה אחר צאה"כ, האם הנער שנעשה כעת בר מצוה שרי לזמן להם או לא.

}

הנה בעיון הראשון היה נראה דפשוט שא"א שהנער הב"מ יזמן להם, שהרי הנער אכל כשהיה קטן, וא"כ מעולם לא נתחייב בבהמ"ז מדאורייתא, והגם שעתה הוא בר חיובא, אך היאך יוכל לפטור מי שחייב מה"ת.

[וחשש הזה שייך רק אם לא אכל הנער עוד אחר צאה"כ, וגם באופן שאכלו תרוייהו שיעורא דאורייתא או תרוייהו שיעורא דרבנן, דאילו באופן שהנער אכל שיעורא דאורייתא והגדולים אכלו שיעורא דרבנן ג"כ יכול להוציאן עכ"פ מצד הדין, עיין בשו"ע סי' קפ"ו ס"ב, אבל היכא שהנער ג"כ לא אכל שיעור שביעה זהו מחלוקת אחרונים, והכריעו המ"ב שם סק"ז והחזו"א או"ח סי' כ"ט סק"ה להחמיר].

אכן באמת אכתי יש לדון בזה ב' שאלות, א' האם באמת הקטן חייב בבהמ"ז רק מדרבנן באופן שנעשה גדול תוך שיעור עיכול של האכילה, ב' האם יוכל לברך להם עכ"פ כעת מדין ערבות, כיון דהשתא הוא כבר בר חיובא, ומאי אכפת לן אם נתחייב בברכה מה"ת או לא.

והנה בספק הזה הראשון נסתפק הגרע"א בא"ח קפ"ו ס"ב, מסתפקנא באכל ביום האחרון של שנת י"ב לעת ערב קודם לילה ובתחלת הלילה שנעשה גדול עדיין לא נתעכל המזון אם מחוייב מדאורייתא לברך.

ואם נדון דהוא דאורייתא י"ל דאם בירך קודם הלילה, דכשהחשיך צריך לחזור ולברך, כיון דבעידן דבירך לא היה חייב מה"ת לברך א"י לפטור חיובא של דאורייתא.

ע' מג"א סי' רס"ז סק"א ד"ה וצ"ע עיין שם.

(א"ה ועיין עוד טו"א ר"ה דף כ"ז ושו"ת משיב דבר להנצי"ב ח"א סי' י"ח).

אח"כ הראה לי חתני הרב מהו' שמואל ני' דכעין זה נסתפק בס' חכמת אדם באם אכל כשהוא אונן ונקבר המת קודם דנתעכל המזון אם צריך לברך.

ויש לחלק דהתם החיוב נמשך מהתחלת אכילה עד אחר עיכול.

אלא דבעידן דעוסק במצוה.

היינו באנינות פטור מלברך.

בזה י"ל דתיכף כשגמר המצוה צריך לעשות מצותו דבהמ"ז.

אבל בזה נ"ד בעידן אכילה הגברא בעצמותו אינו בר חיובא.

י"ל דלעולם לא מתחייב מדאורייתא.

וצ"ע לדינא עכ"ל הגרע"א.

וכן החזו"א או"ח סי' כ"ח סק"ד נסתפק בדין זה, ועיין בשונ"ה סי' קפ"ד ס"ט.

היוצא מן הדברים, דבעצם אי"ז פשוט כלל שלא נתחייב לברך מדאורייתא, ואמנם פשיטותא ליכא בזה, אבל אולי בצירוף הכל יהא שייך לזמן וצל"ע.

והנה כתבו התוס' מגילה דף יט ע"ב, וז"ל, וי"ל דלעולם מיירי בקטן שהגיע לחינוך ואפ"ה פסלו רבנן משום דמגילה ליכא חיובא אפילו בגדולים אלא מדרבנן וקטן אין מחויב אלא מדרבנן אפילו בשאר מצות ובגדול ליכא אלא חד דרבנן במגילה שהרי בשאר מצות הוא חייב דאורייתא ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן אבל ההיא דבהמ"ז מיירי שהקטן אכל כדי שביעה דהוי חיובא דאורייתא וליכא אלא חד דרבנן ומפיק האב שלא אכל אלא שיעורא דרבנן ומ"מ קשיא דקאמרינן דרב ששת ורב יוסף אמרי אגדתא בלילי פסחים ומוציאין האחרים משום דסברי מצה בזמן הזה דרבנן ולפי מה שפירש' קשה היכי אתו אינהו דהוו תרי דרבנן דהא סומא פטור מלומר האגדה ומפקי האחרים דחייבים מיהא דרבנן וליכא בהו אלא חד דרבנן וי"ל דסומא עדיף מקטן שהרי נתחייב כבר מדאורייתא משא"כ בקטן עכ"ל.

א"כ לפי דבריהם גם באופן שהחיוב על הבר חיובא מדאורייתא והחיוב על הבר חיובא מדרבנן הוא בשוה [היינו לענינינו ששניהם אכלו שיעור שביעה או ששניהם לא אכלו שיעור שביעה, והחילוק ביניהם הוא רק החיוב שלהם אם חייבים מדאורייתא או לא], יש לחלק באופן זה ג"כ, דבסומא כיון שכבר נתחייב מדאורייתא שרי להוציא.

אע"ג דהשתא פטור מדאורייתא [וחייב מדרבנן, כמ"ש לקמן כ"ד א' תוד"ה מי], מ"מ שרי להוציא, וא"כ כ"ש קטן דהשתא מיהא בר חיובא הוא, אע"פ שבשעה שנתחייב השתא לא היה בר חיובא.

ויותר מזה כתבו התוספות שם בדף כד ע"א וז"ל, ואף על גב דפירש' לעיל דקטן דאית תרי מדרבנן שהוא קטן ופריסת שמע דלא הוי אלא מדרבנן אין יכול להוציא אחרים גדולים דליכא אלא חד דרבנן פריסת שמע אפ"ה סומא שיש בו תרי מדרבנן יוציא שפיר האחרים דכיון שהוא גדול ובר דעת עדיף טפי מקטן עכ"ל.

ומבואר לפ"ז ג"כ כנ"ל, דה"ה קטן שהגדיל כיון דהשתא מיהא בר חיובא הוא.

והגרע"א בחידושיו על התוס' בדי"ט שם כתב וז"ל, כתבו [התוס'] דקטן שלא אכל כדי שביעה א"י להוציא לגדול שלא אכל כדי שביעה דהקטן תרי דרבנן והגדול חד דרבנן, עי' בדבריהם.

וקשה לי, הא חזינן דגדול שאכל כזית יכול להוציא לגדול שאכל כדי שביעה, דהוא ברכת המצות ומדינא אף בלא אכל כלל יכול להוציא, אלא דבעי שיאכל כזית מכח האסמכתא דואכלת ושבעת מי שאכל הוא יברך, אם כן גם בקטן שאכל כזית דשייך ביה ואכלת ושבעת היה ראוי להוציא לגדול שאכל כדי שביעה, ואינו מעכב בזה רק חסרון דקטנות דהגברא בעצמו לאו בר חיובא דמצוה כלל, וא"כ ממילא יכול להוציא לגדול שאכל כזית, ולא מקרי ב' דרבנן דמה שאינו מחויב עתה מצד שלא אכל רק כזית זהו אינו מזיק, דמכל מקום בר חיובא מקרי אלו יאכל, ויכול להוציא לבני חיובא דאורייתא וכנ"ל.

(ועי' חי' ברכות כ' ע"ב וחי' ר"ה כ"ט).

ונ"ל דזהו כוונת הרא"ם שהביא המג"א (סי' תרפ"ט סק"ד), ומ"ש שם הטעם דבידו לאכול כדי שביעה נראה לענ"ד דזהו הטעם ליסוד הדין דגדול שאכל כזית יכול להוציא למי שאכל כדי שביעה, דאף דאינו דומה לשופר וכדומה דיצא מוציא, דהתם החיוב מוטל עליו מצד עצמו ואין לו מקום להפטר ממנו אלא דכבר יצא זהו מקרי בר חיובא ויכול להוציא אחרים, אבל בהמ"ז דכל זמן שלא אכל לא מקרי בר חיובא דאינו מחוייב לבא לידי חיוב, לאכול כדי שביעה, משום הכי הטעים דמ"מ מקרי בר חיובא כיון דבידו לאכול כדי שביעה ולהתחייב בבהמ"ז ודברי תוס' הנ"ל צע"ג.

(וע"ע בשו"ת ח"א סי' ז).

עכ"ל הגרע"א.

והנה עצם דבריו הם בודאי ענין בפ"ע, אבל מ"מ חזינן בדבריו בהגדרת ענין זה ד"מדינא אף בלא אכל כלל יכול להוציא, אלא דבעי שיאכל כזית מכח האסמכתא דואכלת ושבעת מי שאכל הוא יברך", א"כ לכאורה גם נער בר מצוה שיכול לברך מצד מה שנתחייב בקטנותו שע"ז מברך בלאו הכי, א"כ מ"ט לא יוציא גדול.

והנה יש לדון בכ"ז עוד מענין אחר, והוא דהנה חייב להזכיר רצה בבהמ"ז, ואם מזכיר רצה בבהמ"ז א"כ מברך על עיקר אכילתו שהיתה כשהיה קטן, וכתב המ"ב סי' קפ"ח ס"ק ל"ב וס"ק ל"ד דאם התפלל ערבית באמצע סעודה שלישית אין מזכיר תו רצה בבהמ"ז, כיון שזה נראה כתרתי דסתרי (ועיין מ"ב תרצ"ה ס"ק ט"ז), ויעויין עוד במ"ב סי' תכ"ד סק"ב שהמתפלל ערבית בר"ח אפילו מבעוד יום אינו אומר אח"כ רצה, א"כ לענינינו אם רוצה לזמן בפני גדולים הרי הוא רוצה לומר שכבר יצאה השבת, והשתא שרי ליה לזמן לגדולים כיון שנעשה גדול, א"כ יש כאן לכאורה מניעה מלזמן בכה"ג.

ובכל הנ"ל לא דנתי אם באמת בן י"ג הו"ל כגדול לזמן, דזהו ענין בפ"ע, והראני מו"ח הגר"ד בלומנטל שליט"א שנחלקו בזה המ"ב והחזו"א, והקה"י החמיר בזה ג"כ כדעת החזו"א.

אלא כאן יש לדון את"ל שיכול בן י"ג לזמן כדעת המ"ב, כך יהא דינו.

וכעת ראיתי בשו"ת תשובות והנהגות כרך א סימן קפד, שהביא את ספקו של הגרע"א, וכתב ע"ז וז"ל, ולכאורה אני לא מבין ספיקו כלל, שעיכול לבד ודאי לא מחייב, רק צריך אכילה ועלה מברך, וכיון שבשעתו כשאכל בקטנותו לא נתחייב וגם בודאי נפטר ע"ז ונסתלק מזה בברה"מ, על העיכול לבד כשלא נתחייב על אכילה לא מצינו שצריך מה"ת ברכה על נהנה לבד, וכן אפילו נימא שעל הנאה לבד שייך ברכה, מ"מ עיקר ההנאה במעשה האכילה, אבל להעיכול לבד ודאי לא מחייב מה"ת, שאם כן בכל בהמ"ז יש ברכה לאחריה על הנאתו, והיא גם כן לפניה על הנאת העיכול לאחר כך, וד"ז לא מצינו מעולם, ונפק"מ בזה שהאוכל דרך זונדה שהמזון מתעכל יתחייב לברך ברכה אחרונה, ובודאי שאינו מברך.

ואח"ז כתב עוד, ונסתפקתי כשהגיע לילה אם לכבד הקטן שאכל בקטנותו ועכשיו הגדיל בברכת המזון, ויש לומר כשם שאכל כזית מוציא אחרים מפני שחייב מדרבנן וראוי להתחייב מה"ת אם יאכל כדי שביעה ולכן נקרא בר חיובא, גם כאן בלילה כשמברך ראוי ונקרא בר חיובא, או יתכן דתלוי בשעה שאכל שאז מתחייב, שיכול גם לאכול כדי שביעה, אבל כאן חיובו קיל כשאכל בקטנותו ואין לכבדו בבהמ"ז כשסיבת חיובו האכילה בקטנותו וצ"ב לדינא, עכ"ל.

וכן ראיתי בשו"ת להורות נתן ח"ח סימן ט שדן באריכות בשאלה זו, וע"ד ששאלת היות שנעשית גדול ביום ראשון בשבת, האם תוכל לברך ברכת הזימון בסעודה שלישית שבשבת קודש שלפניו, שהאכילה היתה ביום וברכת המזון בלילה, דאפשר דכיון דקטן פטור מזימון א"כ לא יתכן לצרף או לברך זימון על האכילה שהיתה בשעת פטור, ואף דבשעת ברכת המזון כבר נעשית גדול.

ואם סגי אם תאכל כזית בלילה קודם ברכת המזון.

וע"ש מה שדן בענין הנ"ל של גדול בן י"ג ויום א' אי סמכינן אחזקה דרבא או לא, וז"ל, הנה מבואר במג"א (סי' קצ"ט סק"ז), דהא דבן י"ג שנה מחזקינן ליה לגדול ומצרפין אותו לזימון וכמש"כ הרמ"א שם (ס"י), היינו דוקא לענין צירוף, אבל להוציא אחרים בעינן שידעינן בודאי שהביא ב' שערות או שנתמלא זקנו, דהא ברכת המזון דאורייתא היא ולא סמכינן על החזקה עיין שם.

וא"כ בן י"ג שמברך ברכת הזימון ומוציא את השומעים בברכת המזון - וכמש"כ בשו"ת זקיני פנים מאירות (ח"א סי' נ"ז) שעיקר ברכת הזימון לשמוע להמברך בכונה ולצאת בברכת המזמן עיין שם - הרי בעינן שיהא גדול בודאי ולא סמכינן אחזקה דרבא.

אולם למאי דמבואר בשו"ע (סי' קפ"ג ס"ז) דנכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה ואפילו החתימות, ובטו"ז שם (סק"ו) כתב דאע"ג דבדורות הראשונים היו שותקים ומכוונים לצאת בברכת המברך, אבל עכשיו דבשעה שמברך המזמן אין שומעין לו, ודאי החיוב על כל אחד לברך הברכות בלחש כדי שלא יבוא לידי מכשול דאורייתא עיין שם, ובמשנה ברורה שם (סקכ"ז) כתב, דאף דמדינא נכון יותר שישמעו המסובין כל הברכת המזון מפי המזמן והוא יוציאם בברכות ובעצמן לא יברכו כלל, מ"מ בעבור שמצוי בעו"ה שהמסובין אין מכוונין לדברי המברך, לכך נכון שהמסובין יאמרו בעצמם בלחש מלה במלה עם המברך כדי שיברכו יחדיו, ונקרא עי"ז ברכת זימון עיין שם.

וא"כ קלקלתם הוא תקנתם, דהיינו דכיון דבזמן הזה כולם מברכים לעצמן ואין המזמן מוציא ידי ברכתן, ממילא גם בקטן שלא נתמלא זקנו יכול לזמן, כיון שאינו צריך להוציא את הרבים בברכת המזון דאורייתא, ולענין צירוף גרידא שפיר סגי במה שהוא בן י"ג שנה וכמבואר במג"א הנ"ל, דברכת זימון דרבנן עיין מ"ב (סי' קצ"ב סק"א).

ועיין ס' מגן גבורים (סי' קפ"ג סק"ב) שהשיג על הפנים מאירות, וכתב דיוצאים ידי זימון אף כשכל אחד מברך לעצמו עיין שם.

וכן נראה ברש"י ברכות (מה א) ד"ה שלשה וכו' לזמן, להזדמן יחד לצירוף ברכה בלשון רבים כגון נברך עכ"ד.

ולא כתב להוציא האחרים בברכת המזון.

עכ"ל וראיתי עוד בהמשך שם שדן בעוד מהענינים שהעלנו כאן בס"ד ושם מסיק להלכה שאם אכל כזית מבערב יכול לברך בזימון, וזהו דלא כמסקנא דידן { ועיין עוד בשו"ת בצל החכמה חלק א סימן עב מה שדן על קטן שהגדיל במוצ"ש או במוצאי יו"כ, אם יכול להוציא אחרים בהבדלה.

}.

שאלה

{לכבוד הג"ר ע"מ סילבר שליט"א.

ב' ענינים בתחילת משנ"ב.

א.

כתב המשנ"ב בסי' א' ס"ק ט' 'ואחר התקון שעור משניות קודם לכל דבר'.

רציתי לדעת מהו לשון 'שיעור', והאם מצאנו עוד לשון זה.

ב.

שם ס"ק י"א - 'כתב של"ה, שבכל סעודה יאמר על נהרות בבל ובשבת וכן בימים שא"א בהם תחנון יאמר שיר המעלות בשוב ה' וגו' וכו'.

ויל"ע לענ"ד, דאע"פ דמיירי הכא בענין חורבן ביהמ"ק וכו', לכאו' היה יותר מתאים להביא דין זה לקמן בהל' ברכת המזון, דהרי מי שיעיין ויחפש דינים הללו שם- לא ימצאם, וצ"ב.

יישר כח
דוד ורטהיימר}

תשובה

‏יום ראשון י"ד אייר תשע"ו

לכבוד ידידי הג"ר דוד וורטהיימר שליט"א

שלום רב

א.

בענין הלשון שיעור על לימוד התורה, מצוי לשון זה בהרבה מקומות, וכמו שכתב במשנה ברורה סימן תלא וז"ל, אבל הלומדין שיעור הלכה בביהמ"ד אחר התפלה מותר דהלא יהא מוכרח בודאי לבא לביתו וכו', וכמו שכתב ג"כ בתפארת ישראל - יכין מסכת אבות פרק ב וז"ל, אל תפרוש מן הצבור.

כלל בזה ה' עניינים א) שלא יפרוש ממנהגי הצבור, וכמ"ש חז"ל אזל לקרתא אזל לנמוסיא [ב"מ דפ"ו ע"ב]: ב) כשמתכנסין לקבוע שיעור לימוד, או להתפלל, או להתיעץ בעסק מצוה או בצרכי צבור, לא יאמר יחליטו הם מה שירצו ואני מתרצה בכך או בכך, רק צריך ליעץ לטובת הצבור ולסייע בכל דבר לעבודת ד' וכו' עכ"ל.

וכן רבים.

הלשון 'שיעור' בדברי רז"ל הוא כינוי למידה ומשורה, אכן במשך הדורות התחילו לקרוא לפרק הנלמד אחר התפילה או לפנות ערב בשם 'שיעור' על שם שיש מידה קבועה ללמוד, (עי' עירובין ס"ה א' על רב אחא בר יעקב, והובא בשו"ע יו"ד סי' רמ"ו), בדורות יותר מאוחרים החלו לקרוא לכל מעמד מסירת התורה מרב לתלמידים [ובהמשך ג"כ למסירת דברי חול] בין בצורה קבועה בין בצורה שאינה קבועה בשם 'שיעור', במשך התאחרות הדורות עוד - החלו לקרוא לקבוצת השומעים בשם ה'שיעור'.

אך לכל אלו אין קשר לא ללשון המקרא ולא ללשון חכמים.

והנה על שפת העברית נשמעו טענות על מילים שונות שאין להם מקור בלשון מקרא ולשון חכמים, אך יש גם מילים שנשתרשו במשך הדורות שהם ללא קשר ללשון המקרא ולשון חכמים.

ולא הקפידו רבותינו בכל זה.

ב.

באמת איני יודע הטעם מדוע המ"ב הביאו זה בסי' א', אף דשייך בסי' א' מצד האבלות על חרבן בהמ"ק, מ"מ מצד סדר בהמ"ז לכאורה שייך טפי אח"כ, ועכ"פ הו"ל להזכיר זה בתרויהו, [והמ"ב נמשך אחר המ"א והפמ"ג, אבל צ"ע כבר על דבריהם], ואולי לא רצה להזכיר זה בהל' בהמ"ז מאחר ושם בעיקר נזכרו דברים שהם מעיקר הדין משא"כ הכא, או משום שעיקר הטעם של דין זה הוא מדיני תיקון חצות, ולא מדיני בהמ"ז, ובפרט שאחר שכבר הזכיר פ"א לא ראה שוב לטרוח להזכיר דבר שאינו מעיקר הדין, ויצויין שיש מן הפוסקים שהביאו ענין זה בהל' בהמ"ז כמו בערוך השולחן שכתב בהל' בהמ"ז (אורח חיים סימן קפא ס"ט) וז"ל, ונוהגים לומר על נהרות בבל קודם מים אחרונים ובשבת ויו"ט ור"ח אומרים שיר המעלות בשוב וגו' ע"כ, וכ"ה בקצש"ע הל' בהמ"ז סי' מ"ב ס"ה.

ובאמת בשל"ה שהוא המקור לכל הפוסקים בזה כבר נזכר זה בהל' בהמ"ז (שער האותיות אות הקו"ף קדושת האכילה א'), וכן יל"ע מ"ט נקט המ"ב כמה הל' נט"י שחרית בסי' א' דהו"ל להזכירן בסי' ד' בהל' נט"י של שחרית, וכן מ"ט הזכיר השו"ע והנו"כ הל' הפרשיות הנאמרות בשחר בסי' א', דהו"ל להזכירן בסי' מ"ח גבי פרשת התמיד ופסוקי שבת ור"ח, או בסי' נ' גבי איזהו מקומן.

ויל"ע בכ"ז.

ועלה על לבי לומר בזה דבר.

שתזכה להגדיל תורה ולהאדירה