שכיחא - שאלות המצויות בהלכה Latest שאלות

מעיקר הדין מותר מכיון שכל הנוסחאות כשרות. לדעת המשנה ברורה אינו כדאי להתפלל לכתחילה לא בנוסח שלו, והורו פוסקי זמנינו דבזמנינו אין בזה איסור אם בא להתפלל שלא לפי נוסח המקום מכיון שידוע שכל אחד נוהג על פי עדתו ואין ...קרא עוד

מעיקר הדין מותר מכיון שכל הנוסחאות כשרות.

לדעת המשנה ברורה אינו כדאי להתפלל לכתחילה לא בנוסח שלו, והורו פוסקי זמנינו דבזמנינו אין בזה איסור אם בא להתפלל שלא לפי נוסח המקום מכיון שידוע שכל אחד נוהג על פי עדתו ואין בזה מחלוקת, ועי' רשב"ץ ואג"מ ועוד.

ולכן מי שקשה לו לשנות מנוסח הקהל והש"ץ לפ"ד המשנ"ב יוצא שעדיף לו להתפלל במקום שמתפללים לפי מנהגו.

אולם אם יש צורך כגון בר"ה ויו"כ אם סבור שיכול לכוון יותר במקום אחר וקשה לו להתפלל לפי הנוסח של עצמו, א"כ לענ"ד אם רוצה יכול לחזור לעיקר הדין ולהתפלל כל התפילה בנוסח ספרדי כעיקר הדין, דכוונה עדיפא, ועי' קצש"ע שג"כ נקט שאשכנזי יכול להתפלל כל התפילה בנוסח ספרדי, אף שיש שלא סברו כך.

ויש לציין דענין זה של שערים לכל שבט שנכר במשנ"ב אינו ברור, ועי' בשרשי מנהג אשכנז, ועוד יש לציין דהרוקח כ' שבני אשכנז קבלו התפילה מה"ר אהרן מבבל, וא"כ עיקר נוסח אשכנז מיוסד על נוסח בבל, והשינויים הקטנים שביניהם לא החשיבו הקדמונים כשינויים, שכן במעתיקי נוסחאות מזמן הראשונים לא נראה שהי' להם קפידא גדולה בשינויים אלו, ועוד יש לציין דהאידנא אחר שהיגרו מכל מקום לכל מקום ג"כ אינו ברור שיש י"ב שבטים לענין הנוסח.

ועוד יש לציין דמסתמא כוונתך שאלתך לענין ר"ה ויוה"כ הוא לא לענין שמונ"ע אלא לענין פיוטים וניגונים וסדרי התפילה ובזה לא נזכר במשנ"ב ענין י"ב שערים ואדרבה בזה האר"י היה מתפלל אשכנז גם לפי הצד שהיה מתפלל נוסח ספרדי (וגם זה גופא שהיה מתפלל ספרדי אינו מוסכם ועי' מה שהביא בזה בשרשי מנהג אשכנז).

קרא פחות

מכיון שהמנהג לא לומר תחנון במנחה הוא מנהג שאינו ברור להלכה מה מקורו ואם יש לו דין מנהג מצד הלכה, והוא מבוסס בעיקר על קהילות בחו"ל שנהגו להתפלל סמך לשקיעת החמה והיו מסיימים לאחר השקיעה, (עי' בספר דברי תורה ...קרא עוד

מכיון שהמנהג לא לומר תחנון במנחה הוא מנהג שאינו ברור להלכה מה מקורו ואם יש לו דין מנהג מצד הלכה, והוא מבוסס בעיקר על קהילות בחו"ל שנהגו להתפלל סמך לשקיעת החמה והיו מסיימים לאחר השקיעה, (עי' בספר דברי תורה תליתאי עמ' תעג והלאה מש"כ איזה לימוד זכות רחוק בזה, ויש לציין שהמשנ"ב שסבר שאפי' במנחה בין השמשות אין לחשוש לסכנה בודאי לא סבר שיש איזה צד לגזור בכל מנחה אטו מנחה שקרובה לשקיעה), לכן אין להוסיף לנהוג כן כנגד מנהג הציבור כל שיש ציבור שנוהג אחרת.

ויש לציין שגם בשטיבלך שנהגו שכל אחד מתפלל כנוסחתו כמו בית הכנסת איצקוביץ מכל מקום לא נהגו לשבש סדרי התפילה ע"פ מנהגים חריגים, ולכן גם אם נוסח אשכנז במנין ספרדי ולהיפך לא נחשב במקום כזה כשינוי אך ביטול תחנון נחשב בהחלט כשינוי ממנהג המקום גם במקום כזה.

לגבי הש"ץ עצמו איני נכנס לנידון אם יש מקור למנהג זה או לא, אבל באופן כללי יש הוראה של פוסקי זמנינו שספרדי שמתפלל אצל אשכנזים (שאינו נוהג ליפול על פניו) יכול לנהוג כמנהגו שכן בזמן שהקהל נופלים על פניהם אינם רואים מה הוא עושה, ולכן גם בנידון דידן (על הצד שיש מקום למנהג זה) יכול לומר הפסוקים בזמן זה בלי נפל"א ובזה לא יעבור על לא תתגודדו.

קרא פחות

בודאי יצא כיון שענין הברכה הוא שלום כמבואר במגילה יז ע"א, וקיימא לן שאינו מעכב בדיעבד אם שינה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ויצוי' עוד שנוסחא ישנה ועתיקתא של חתימת ברכה זו היא עושה השלום בלבד, ואף נזכרה חתימה זו במדרשים, ...קרא עוד

בודאי יצא כיון שענין הברכה הוא שלום כמבואר במגילה יז ע"א, וקיימא לן שאינו מעכב בדיעבד אם שינה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ויצוי' עוד שנוסחא ישנה ועתיקתא של חתימת ברכה זו היא עושה השלום בלבד, ואף נזכרה חתימה זו במדרשים, וכן נוהגים עד היום בהרבה מקומות בעשרת ימי תשובה, ומנהג ותיקין הוא שהובא בעשרות ראשונים ופוסקים (ועי' במחזור וילנא), אף שבא"י אין נוהגין כן ע"פ הגר"א, מ"מ יש חותמי ברכות שנהגו ק"ק אשכנזים בחו"ל ע"פ נוסח א"י הקדום והישן כמו צור ישראל וגואלו (ועי' בט"ז) ושאותך לבדך ביראה נעבוד.

וכבר העירו שבעשי"ת בספר חיים וכו' הוא מעין חתימה דעושה השלום וכמו וטוב בעיניך שהוא מעין חתימה דהמברך את עמו ישראל בשלום, וכנ"ל יש להוסיף דותערב הוא מעין חתימה דשאותך לבדך ביראה נעבוד, ולא עוד אלא שגם קרובץ של פורים הוא מעין חתימה דשאותך לבדך ביראה נעבוד דוק ותשכח והיא נוסחת א"י הקדום והישן.

רק שהגר"א סבר שאנו נמשכין אחר נוסחאות ומנהגי בני בבל והוספת קרובץ אמנם תליא במחלוקת ראשונים אבל הוא קיל משינוי חתימה ולכן גם במקום מנהג ברור מ"מ לא הקיל בשינוי חתימה.

קרא פחות

שאלה {בס"ד שלו' רב לכב' ידידי ורעי החש' מע"כ הרהג"ר עקיבא משה סילבר שליט"א, ע"פ האריז"ל יש לנהוג ולומר בימי בין המצרים את תיקון חצות - בחצות היום - רק תיקון רחל. א. האם ניתן לאמרה עם תפילין? ב. עד מתי ניתן לאמרה ...קרא עוד

שאלה

{בס"ד
שלו' רב לכב' ידידי ורעי החש' מע"כ הרהג"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
ע"פ האריז"ל יש לנהוג ולומר בימי בין המצרים את תיקון חצות - בחצות היום - רק תיקון רחל.

א.

האם ניתן לאמרה עם תפילין?
ב.

עד מתי ניתן לאמרה ביום?
ג.

האם אומרים את חלק התחנון בזמן אמירת כמו בערב?
ד.

האם האשכנזים נוהגים לומר כמנהג רוב הספרדים?
לתשובות כב' הרב אודה מקרב ליבי,
הקט' אהרון}

תשובה

בס"ד

אור ל‏כ"ב תמוז תשע"ו

לכבוד ידידי הג"ר אהרן שליט"א

שלום רב

קבלתי בזה את שאלותיך, ואבוא בזה להשיב על הדברים בכבוד רב, אחת לאחת:

א.

חלק זה הועבר לתשובה בפני עצמה

האם לומר תיקון חצות שביום (בבין המצרים) עם תפילין

ב.

חלק זה הועבר לתשובה בפני עצמה.

עד מתי אפשר לומר תיקון חצות שביום בבין המצרים

 

 

ג.

עצם מה שכתבת שאומרים רק תיקון רחל אביא מה שכתב החיד"א (בספר יוסף אומץ סי' כ"א) שנהגו לומר בבין המצרים אחר חצי היום תיקון רחל שאומרים אחר חצות לילה שפסוקים אלו מיוסדים על בכיה והספד על חורבן הבית, וכדי שיהיה דבר השוה לכל נפש מסודר.

וכ"כ בספרו מורה באצבע אות ר"ל וז"ל: טוב לומר סדר תיקון רחל בכל יום חול מבין המצרים אחר חצות וכן נהגו בא"י תוב"ב ע"פ כתבי רבינו האר"י ז"ל והוא מנהג ותיקין עכ"ל", ע"כ.

וכ"כ עוד בספרו שם הגדולים (מערכת ספרים, קיצור תקפו כהן).

באופן כללי על אמירת תיקו"ח בכל לילה איני יודע הנהגה ברורה בסדר התיקון חצות, ויש שינויים בין הסידורים האשכנזים לספרדים, ובשער הכונות עצמו אין רמז לפיוטים ורק למזמורים, וכן בסידור בניהו בן יהוידע שיצא לאור ע"י מקובלים מישיבת בית-אל ע"פ ספרי הרש"ש, גם שם לא הובאו הפיוטים אלא רק המזמורים, כמו"כ הגר"ח פלאג'י בכה"ח סי' ג' סל"ז כתב כי החיד"א לא הניח לו לומר קינה מסוימת אלא רק פסוקי הקינות עד ואל תפר בריתך איתנו ואח"כ התנערי מעפר.

כ"ז ביחס לתיקון חצות שבכל לילה, וכל שכן בתקו"ח בימי בין המצרים שאין בידי דבר ברור בזה מצד הדין.

אמנם שהמנהג בכל לילה שהאומרים תיקון חצות אומרים גם הפיוטים [ועיין עוד במאמר הגר"ש דבלצקי בקובץ בית הלל תשס"ט ל"ו].

אך ראיתי בילקו"י השכמת הבוקר סימן א שהעיר שהאומרים וידוי בתפילת מנחה לא יחזרו לומר בתיקו"ח ביום, ועי"ש עוד מה שכתב בסדר אמירת תיקון חצות בימי בין המצרים לאבל, ושמעינן מדבריו שאומרים הפיוטים כ"ש מי שאינו אבל.

ד.

כתב במשנה ברורה סימן תקנא ס"ק קג [והוא מהמ"א סקמ"ה] וז"ל, ובכונת האר"י כתב שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום ויבכה כמו חצי שעה עכ"ל וכ"כ החיי אדם כלל קל"ג סעי' ח'.

אכן בפועל כמדומה שרובם אינם אומרים תיקו"ח וכ"ש שלא בוכים חצי שעה וכו', וכמו מנהגים אחרים שהובאו באחרונים ולא נהגום השתא מחמת ירידת הדורות, אך בקובץ מבית לוי י"ג תשנ"ח בין המצרים סעי' ה ראיתי שכתב שנוהגים לומר תיקון חצות.

ומ"מ לכו"ע בודאי שטוב מאוד לומר.

וראיתי שכתב בפסקי תשובות (סימן תקנא הערה 5) וז"ל, עיין שע"ת סי' א' סק"ו בשם הברכ"י, וס' חתן סופר עמ' מ' שכן נהגו בישיבה"ק דהחת"ס ואחריו כל הישבה"ק בגלילות ההם, אמנם בדרכי חיים ושלום אות תרנ"ז דלא הוי ניח"ל דאומרים תיקון חצות בחצות היום ברבים והוא דבר המסור ללב בינו ובין קונו ולא בציבור וחבורה, ובשו"ת אפרקסתא דעניא סי' י"ג בשם הגה"ק אמרי יוסף זצ"ל בשם רבותיו דאף כי הוא קבלה מהאר"י ז"ל אנן לא נהיגין כן.

עכ"ד, ולא עיינתי במקורותיו.

ובתשלום הדברים יש לציין דכל הענין אמירת התיקון הוא אינו מצד אמירת המזמורים דוקא, אלא העיקר הוא להיות מצר ודואג ומתאבל על חורבן בהמ"ק וירושלים ומשתתף בצער השכינה הק', ויה"ר שישיב הקב"ה מלכותו עלינו בקרוב.

 

קרא פחות

ב' אב תשע"ד לידידי . . . שיחי' {בענין שאלתך אם מותר להזכיר השמות דרך לימודו. } נחלקו בזה גדולי הפוסקים, ולדעת המג"א והבה"ט וברכ"י אסור לומר השמות כשקורא הפסוקים, ולדעת הט"ז (סי' רט"ו) מותר, וכן הביא בשו"ת יעבץ סי' פ"א בשם אביו החכם ...קרא עוד

ב' אב תשע"ד

לידידי .

.

.

שיחי'

{בענין שאלתך אם מותר להזכיר השמות דרך לימודו.

}

נחלקו בזה גדולי הפוסקים, ולדעת המג"א והבה"ט וברכ"י אסור לומר השמות כשקורא הפסוקים, ולדעת הט"ז (סי' רט"ו) מותר, וכן הביא בשו"ת יעבץ סי' פ"א בשם אביו החכם צבי שכך נהג, והובא שם בשע"ת סק"ד, ולמעשה פסק במשנ"ב שם ס"ק י"ד להתיר בפסוקים.

ואמנם בקרינא דאיגרתא כתב לומר "השם" ואפילו בפסוק שלם משום דפלוגתא הוא ואפשר שלא ראה הכרעת המ"ב, ומ"מ בנו מרן הגרח"ק שליט"א כתב בשיח השדה ברכות כ"ב א' (ובמכתבו להגרא"מ שך באגרות וכתבים) להתיר.

[ובספר שיעורי מרן הגרי"ש ברכות עמ' תרל"ד כתב משמו דרק בשמות שאינם שמות אדנות נהגו לקרא וכך נהג הוא].

והנה בנו"כ שם כבר הביאו דבתשב"ץ כתב בשם המהר"ם שלא יקרא רק "השם", ולכאו' יש כאן הכרעה של ראשון וכ"ש דלחומרא, ולכאורה היה צריך להחמיר ולנהוג כן, ואעפ"כ חזינן שלא הכריע כן המ"ב, והטעם כנראה משום מוכח בגמ' ברכות כ"ב א' כנ"ל, כמו שראיתי אח"ז שכבר עמדו ע"ז כמה אחרונים וכ"ה בירושלמי שם ברכות פ"ג, ועי' בילקוט מפרשים (עוז והדר) מש"כ לדחות ואינו מסתבר (וע"ש מ"ש מ"מ בזה).

ולהזכיר שמות של שבח לכאו' טפי יש מקום להתיר מחצי פסוק דאין חשש פסוקא דל"פ משה, אלא שראיתי לא' מן החכמים האחרונים (אול"צ, הובא במהדו' דרשו במ"ב שם) שכתב דאפילו מקצת פסוק שאין לו משמעות אין להזכיר כגון סומך ה'.

וראיתי אצל רבותי שלא הקפידו בשמות שבגמ' שאינם בפסוק ואפשר דוקא שם שאינו של אדנות וצ"ע.

ולענין טופס ברכה שנזכרה בגמ' הנה במ"ב שם פסק שלא יאמר את השם, ויש להזכיר דעת הגאון יעב"ץ (בשו"ת שאלת יעב"ץ סי' פ"א הובא בשע"ת סי' רט"ו סק"ד) דגם הקורא טופס ברכות יכול להזכיר את השמות, וי"ל דמדעתו נשמע עכ"פ לדידן אף דאין אומרים את שם השם, מ"מ כשאומרו דרך לימוד אי"ז כמברך אלא כלומד וקורא השם, ומכח זה רציתי לעורר במנהגים הסותרים זה: א) מה שי"נ לומר במקום במה מדליקין נוסח רזא דשבת { ואף דבשו"ע סי' ע"ר ס"א כתב לומר במה מדליקין מ"מ בספר ערוך השלחן שם ס"ב כתב לומר זכות לפמש"ש השו"ע דהמנהג הנכון לומר קודם ערבית, דכיון שהם נהגו לאמרו אחר ערבית, החליטו שאין טעם בזה ולכך בטלוהו, ויל"ע בזה.

}, והוא מאמר מן הזהר בפ' תרומה, ומסתיים בתיבות 'ולומר ברכו את ה", ואח"ז הציבור עונה ברוך וכו', והנה מנהגם דביחיד ממשיך את המאמר אחר ברכו ואומר ההמשך שם שבזהר, ובמנהגם זה גילו דעתייהו דאית להו הא דהיעב"ץ ועכ"פ לגבי ברכו (שאינו ברכה גמורה), וא"כ במה סומכין שאומר הש"ץ ברכו מתוך מאמר הזהר כיון שאינו אלא כקורא בתורה.

[ומה שמשנין הניגון לא מהני ולא מידי דאטו והמליכו ואמרו וכן זה אף ענו ואמרו שאומרין אותו בניגון אחר יעשה שלא יתקשר ההמשך לזה].

ב) ועוד יש לעורר בברכת רבון כל העולמים אשר המנהג להתחיל לעולם יהא אדם, כמובא בנוסח ברמב"ם בסדר התפילות ובב"י ובד"מ סי' מ"ו, וכ"כ שבלי הלקט סי' ו' בשם גאון א' הובא בב"י שם, והנה באמת כל מקור ברכה הביאו הראשונים מהתנא דבי אליהו רבה פכ"א, דקאמר מיכן אמרו לעולם יהא אדם וכו' וישכים ויאמר רבון כל העולמים וכו', והדבר פשוט שאין אמירת הברכה מתחלת מתיבות מיכן אמרו או מתיבות אחרות, אלא מרבון כל העולמים, ואטו בכל ברכות השחר בברכות דף ס' ב' יאמרם עם מ"ש ע"ז ויאמר "כי מתער משנתיה" כו' "כי שמע קול תרגולא" וכו' דודאי אין אומר אלא הברכה עצמה.

ובאמת בטור שם בשם נוסח אשכנז לא הביא ההקדמה לעולם, וכ"כ בשבלי הלקט סי' ו' בשם רש"י מטעם אחר { וז"ל, ורבינו שלמה (סידור רש"י סי' ה) הנהיג שלא לומר ירא שמים בסתר מפני שתוהין לומר וכי בסתר יהא אדם ירא ולא בגלוי ומתחילין רבון העולמים עכ"ל.

ודעתו שיש בזה חסרון אם אומר, אבל לא פליג דלכו"ע אי"ז מנוסח הברכה, אלא ר"ל שאפילו אם בא להוסיף ולומר אינו טוב.

}, וגם להאומרים אותו אי"ז מנוסח הברכה, אלא "שהגון לאומרו שבא לזרז האדם להיות יר"ש ואפי' בסתר ולדבר אמת ואפי' בלבבו", כלשון הגאון הנזכר ההובא בשבלי הלקט שם.

ובכתבי הגרח"ק שליט"א (אגרות וכתבים ח"ב) כתב שכשהוצרך החזו"א לצאת בברכה זו ביקש שיוציאוהו מלעולם יהא אדם, וכתבתי לפני מרן שליט"א לדון דמהראשונים ומן הסברא מבואר שהברכה מתחלת מרבון כל העולמים, והשיבני מרן שליט"א דלהתוס' הברכה מתחלת מן אתה הוא עד שלא נברא, ור"ל דכך קי"ל, ור"ל דגם הוא לא ס"ל כהחז"א בזה { אכן נ"ל ליישב דעת החזו"א, דאמנם אי"ז חלק מן הברכה, אבל מ"מ יש לאמרו מצד המנהג שהנהיגו לאומרו על מנת שיהא אדם רגיל להיות יר"ש בסתר, וטעם זה איתא כבר בראשונים ומובא בב"י, ולכן כשרצה החזו"א לצאת בשמיעה מאחר בברכה זו לא הוה גריעא ליה ממה שמברך בעצמו, וכיון שכשמברך בעצמו היה אומר לכן לא הקיל ע"ע שלא לקיים מנהג טוב זה כשיוצא בשמיעה, אע"פ שדבר פשוט שאי"ז חלק מן הברכה.

}, [ושמעתי מהרר"י שרלין נ"י דכ"כ הגרח"ק בכ"מ].

וכונתו לתוס' ברכות מ"ו א' ד"ה כל ופסחים ק"ד ב' ד"ה כל, ובאמת מוכח הוא בתוס' שדנו דאינה מתחלת בברוך שמתחלת אתה הוא, אבל במדרש נראה להדיא שצ"ל כל הנוסח דקאמר וישכם ויאמר וכו', וי"ל בדעת התוס' דכל מה שלפנ"ז הוא הקדמה לנוסח, ומטבע הברכה הוא מן אתה הוא עד שלא נברא העולם.

[מיהו שמעתי מהגרח"ק שליט"א לגבי מי שלא הורגל בברכה זו והיא ארוכה לו, שאפשר להקל לו שיאמר רק מן אתה הוא וכו', ושמא הוראת שעה היא ויל"ע.

וי"ל דהברכה מתחלקת לשנים א' שאומרים שמע ישראל וא' אתה הוא עד שלא נברא העולם והחיוב הוא החלק עם החתימה, והחלק הראשון הוא שבח על ישראל והחלק השני על גדלות הקב"ה].

ולדברינו עפ"ד היעב"ץ יצא לנו דטעמא רבא איכא להמנע מלומר הקדמת לעולם יהא אדם.

ובמנהגי פפד"מ (משנת ש"ץ) "יוסף אומץ" וכן בהשמטות למעשה רב (שבספר זכר לחיים) בשם הגר"א ז"ל כתבו שלא לומר תיבות וישכם ויאמר, ובסידור איזור אליהו (עמ' ט') תמה במנהג זה, אבל לפמשנ"ת הדבר פשוט שלא יפסיד הברכה ויהא כקורא בתורה או במדרש, וי"ל הטעם שלא בטלוהו לגמרי [היינו הטעם שלא בטלו לגמרי הקדמה זו שלא יתחילו אלא ברבון כל העולמים { ועיין מה שכתב בביאור הגר"א או"ח סימן מ"ו, וז"ל, ונהגו לסדר כו'.

בטור כתב ובסידורי אשכנזים כתב אחר יהי רצון רבון כל העולמים והוא ע"פ מ"ש בתנא דבי אליהו העטופים ברעב בראש כל חוצות אין רעב אלא מד"ת שנאמר לא רעב ללחם ועל אותו הדור הוא אומר לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כו' עכ"ל.

אבל אפשר לדחות שהגר"א נקט רק לשון הטור, ולא שכך הוא נהג להתחיל ברבון.

}], הוא ממה שנזכר בשבילי הלקט שבא לזרז האדם כנ"ל.

וא"נ הי"ל לבטל לגמרי ורק לא רצו לשנות המנהג כ"כ (ע' כעי"ז בתוס' ר"ה ל"ד ב'), ולפ"ז במקומותינו דבלא"ה הרבה אין אומרים אותו כלל שמא אין בזה חשש.

להלכה בענין הזכרת השם דעת המ"ב שאפשר להזכירו בשעת הלימוד בגמ', ולענין ברכת לעולם יהא אדם י"א שיש תועלת שלא לומר התיבות שישכים ויאמר.

קרא פחות

שאלה שלו' וברכה.רציתי במטותא לדעת מה המקור ו/או הטעם למנהג הישיבות לדלג באמירת הסליחות. וגם אחרי שמדלגים, מה המקור אלו סליחות נאמרים ואלו אינם נאמרים. ובפשטות נראה הטעם דמוטב מעט בכונה וכו' אולם יל"ע, דלא מצינו בסדר התפילות הכלליות טעם הנ"ל, ...קרא עוד

שאלה

שלו' וברכה.

רציתי במטותא לדעת מה המקור ו/או הטעם למנהג הישיבות לדלג באמירת הסליחות.

וגם אחרי שמדלגים, מה המקור אלו סליחות נאמרים ואלו אינם נאמרים.

ובפשטות נראה הטעם דמוטב מעט בכונה וכו' אולם יל"ע, דלא מצינו בסדר התפילות הכלליות טעם הנ"ל, ומסתמא יש דברים נוספים בזה, ואשמח להרחבת הענין.

[בספר אשרי האיש הביא שמנהג מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל היה שלא לדלג, ואף בער"ה].

ייש"כ כוח"ט וכט"ס.

ד.

ורטהיימר

***

התשובה בקצרה

לא תוקן ע"י חכמים נוסח מסוים לסליחות והכל לפי מנהג הקהל.

תשובה

בע"ה כ"ו אלול ע"ו

לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט"א

שלום רב

הנה שאר התפילות תקנו אנשי כנה"ג, והם סדרו את כל סדר הברכות כמ"ש במגילה י"ז, וכמו"כ איתא בגמ' בברכות שאנשי כנה"ג תקנו להם לישראל ברכות ותפילות קדושות והבדלות, ומשמע שהם תקנו נוסח התפילה, וכמ"ש הגר"ח מולאז'ין שמכיון והם תקנו הכל ע"פ סודי הסודות לכן יש להתפלל דוקא באופן שהם תקנו.

משא"כ סליחות מעולם לא תוקן נוסח מסוים בעם ישראל ע"י אנשי כנה"ג, וגם לא בזמן מאוחר מזה, אלא בכל מקום לפי מנהגו, מנהג אשכנזים ומנהג פולין, מנהג ספרדים ומנהג תימנים, וזה רק הקהילות שאנו מכירים כיום, ויש עוד קהילות שמשונות לגמרי בנוסחאותיהם בתפילה משאר קהילות שבמקומותינו, כמו איטליאנים וע"ז הדרך.

וגם במנהג אשכנזים גופיה איני יודע מתי נתקן סדר מסוים, וגם בין הקהילות באותה מדינה עצמה כמדומה שהיו איזה חילוקים, ובפועל מי שקבע את הנוסח של היום היו אלו שהדפיסו את הסליחות, ואיני יודע באיזה תקופה זה התגבש המנהג המקובל והנקרא מנהג ליטא, אם במוקדם או במאוחר.

ועיין ברמ"א סי' תר"ד ס"ב דיש מקומות שאין אומרים הרבה סליחות בערב יוהכ"פ ויש מקומות שנוהגין להרבות בסליחות והכל לפי המנהג עכ"ד.

ועוד יש להוסיף שגם אם הפיוטים בסליחות עצמם תוקנו ע"י הראשונים, מ"מ הסדר מתי לומר אותם והיכן לומר אותם, זה לאו דוקא תוקן ע"י הפייטנים עצמם, ולפעמים יש פיוט שמובא בסדר הסליחות שלנו ביותר ממקום אחד, למשל שמובא בסליחות של זמן שקודם ר"ה וגם של תפילת נעילה, ויש פיוטים שלפי עדות מסוימות אומרים אותם במקום מסוים ולפי עדות מסוימות לא אומרים באותו המקום אלא במקום אחר.

ולפ"ז אם ישנם הנוהגים לדלג בסליחות וכך הוא מנהגם אין שום איסור בדבר, דהנה כבר בדברי הקדמונים מבואר שכבר נהגו כל ישראל מזמן קדמון מאוד לומר סליחות, אך לא תקנו נוסח מסויים אלא כל מקום לפי מנהגו, אבל קהל שכבר קבלו עליהם לומר כל הסליחות באופן שנתקבל שכך מנהגם יתכן שאסור להם לשנות, אבל אם שינו מנהגם הר"ז נשתנה.

והנה כידוע שמלפנים היו אומרים פיוטים בכל תפוצות ארצות אשכנז וסביבותיה, וכעת בא"י אין אומרים {אין הכונה שאין אומרים כלל, אפי' לא במנינים פרטיים, אלא שהמבנה הכללי של הציבור נוסח אשכנז רובם אין אומרים את רוב הפיוטים.

} , וצע"ק דנהי שיש מן הראשונים שאסרו לומר פיוטים בברכות ק"ש, אבל הרמ"א לא פסק כן, ונהי שאולי עיקר המנהג כאן בא"י שלא לומר פיוטים התחיל ע"פ הגר"א, אבל הגר"א גופיה אמר שיש להשלים את הפיוטים לפני אין כמוך, וכמו"כ לפי דעת הגר"א אין חילוק בין שאר פיוטים לבין הפיוטים ונתנה תוקף וכו', ולפי מה שבטלו לומר כל הנ"ל שסוברים כהגר"א ז"ל שאסור לומר פיוטים באמצע א"כ היו צריכים לבטל הכל, ולא רק יוצרות לפרשת זכור ופרשת שקלים וכדו'.

אבל מ"מ לענינינו כהיום מעיקר הדין אינו נוגע מה שנהגו אז, שהביאור הוא כנ"ל, שמעולם לא נתקן לומר דוקא פיוטים מסוימים והכל לפי הקהל אומרים הפיוטים, ולאחר שכבר נתבטלו כל הפיוטים הללו א"צ לאומרים, וכ"ש בסליחות שלא בטלו לגמרי את הסליחות אלא אומרים חלק, וכמו שציינת שטוב מעט בכונה מהרבות שלא בכונה (שו"ע או"ח סי' א'), ולכן אפילו אם בפיוטים נסבור שיש לומר מ"מ בסליחות בסליחות במקום שנהגו לדלג, אינם מחוייבים לשנות מנהגם.

בברכת שנה טובה וכו"ח טובה

***

קרא פחות

א) בשאלה הראשונה לענין עיכוב כוונת פסוק פותח את ידיך אם די בעיקר הענין, יש לציין גם להכוונה בברכת אבות בשמו"ע שנחלקו בזה פוסקי זמנינו אם כל כוונת התיבות מעכב.   ב) ושמעתי עוד לשאול אם בעשרת ימי תשובה שמוסיפים בו זכרנו ...קרא עוד

א) בשאלה הראשונה לענין עיכוב כוונת פסוק פותח את ידיך אם די בעיקר הענין, יש לציין גם להכוונה בברכת אבות בשמו"ע שנחלקו בזה פוסקי זמנינו אם כל כוונת התיבות מעכב.

 

ב) ושמעתי עוד לשאול אם בעשרת ימי תשובה שמוסיפים בו זכרנו לחיים אם לא כיון בתיבות אלו מה הדין, כיון דהרי כל אמירתו אינו מעכב, או דלמא כיון דמ"מ עתה אמרו ונעשה חלק אחד מהברכה צריך כוונה לעיכובא, ושאלה זו מצויה בכל הדברים שצריך שיעור והוסיף על זה אם גם ההוספה צריך כל דיניו, וכגון בציצית ותפילין עיין בה"ל סימן ל"ג, ומ"מ כאן נראה שאינו מעכב דבאמת בברכת מגן אבות ליכא בקשה דהרי אין מבקשים בג' ברכות ראשונות, ואע"פ שלצורך רבים מותר מ"מ אין כאן בקשה, ולכן לתיבות זכרינו אין בברכה זו שייכות ללפניה ולאחריה, והוי כדבר בפני עצמו כמו פיוטים בחזרת הש"ץ ואין כוונתה מעכב.

 

ג) מה שהביא השואל מספר אשרי איש שבן ספרד הנמצא ביום ב' של ר"ה אצל אשכנזים יש לענות אמן על ברכת שהחיינו, יש להוסיף דדעת יביע אומר הוא שלא לענות בכל ברכה שסבירא להו שלא לברך, ובבה"ל סוף סימן רט"ו כתב דעל ברכה שהוא לפי איזה דיעה שלא הודחה לגמרי יש רשות לענות ולא חיוב, ומ"מ נראה דאם אינו דיעה יחידאה אלא דעת הרבה פוסקים ושכן נוהגים הרבה מכלל ישראל א"כ אינו רק רשות.

 

ד) הג"ר אלישע חן שליט"א הביא משו"ת משנה הלכות לומר שתלמיד טועה כתב בשו"ת אגרות משה לערער על ספר ציוני, ולומר דבר כזה הוא קל מאוד, וקשה לאמרו על ספר שחיברו אחד מימינו כי הרי עדיין יכולים לברר מהעורך התשובות וכדומה, ובודאי לא נעלם מהאגרות משה דברי הפוסקים שהביאו מהציוני וכגון סימן ה' וכו', אלא יש לידע שלפני כמאה וחמישים שנה היו בני אדם שרצו להתפרנס ולכן חיברו מעצמם ספרים על שם הראשונים, ומקודם בדקו בכל הפוסקים את מאמרו של אותו ראשון כדי להכניסו בספרו ולהוכיח אח"כ שזהו אמת שהרי מביא מה שהובא בשמו, וסימן לדבר ירושלמי קדשים, ולכן כתב האגרות לערער על הספר שנדפס אצלנו, ויש לברר אם עדיין נשאר הכת"י של ספר ציוני בימינו וכדומה.

 

דוד אריה שלזינגר

מח"ס "ארץ דשא" על מ"ב

***

תשובה

בע"ה

‏יום ראשון ז' תשרי תשע"ז

לכבוד הג"ר דוד אריה שלזינגר שליט"א, בעמח"ס נאות דשא על המשנ"ב

שלום רב וכט"ס

ראשית כל יישכ"ג על ההערות המחכימות אשר שולח בקביעות, ונבוא בזה לעיקרי הערותיו:

א) בשאלה הראשונה לענין עיכוב כוונת פסוק פותח את ידיך אם די בעיקר הענין, יש לציין גם להכוונה בברכת אבות בשמו"ע שנחלקו בזה פוסקי זמנינו אם כל כוונת התיבות מעכב.

 

א) אכן נחלקו הפוסקים בברכת אבות, אולם כאן נכנסים לעוד נושא מכיון שיש מקום לומר שבדיעבד אין מעכב התיבות אפילו מאמירה, דאם לא אמר כל התיבות סגי במה שאמר הענין, משא"כ גבי פותח את ידיך דהתקנה היתה שיאמר כל התיבות בשלמות, ואם לא אמר הפסוק לא קיים התקנה, ומאידך י"ל שבשלוש ברכות ראשונות מעכב כל התיבות לעיכובא, משא"כ בפסוק פותח את ידיך שמצד המשמעות אין מעכב אמירת הפסוק כצורתו, דמעיקר הדין היה סגי גם בפסוק נותן לחם לכל בשר [לולי דבעינן להך דא"ב כדלעיל], ואמנם לאחר שתקנו הפסוק א"א לשנותו, אבל קיל מברכת אבות שגם מעיקר הדין א"א.

וכן מצינו בברכת הביננו שהתירו לקצר הברכות אבל לא התירו לקצר ג' ראשונות וג' אחרונות, ויעוי' במשנ"ב סי' ק"י ס"ק ו' שהביא מהחיי"א גבי לקצר בכל ברכה וברכה, ומ"מ כתב החיי"א בכלל כ"ד סל"א דבג' ראשונות וג' אחרונות לא יקצר.

אמנם גם את"ל שבשאר הברכות הראשונות והאחרונות אין מעכבות כל תיבה ותיבה, מ"מ י"ל דבברכה ראשונה ודאי חמור, יעויין להגר"א דושניצר זצ"ל בספר נחלת אליהו עמ' ט"ז ששאל את החפץ חיים מדוע הכוונה בברכת אבות מעכבת והרי לא גרע ממי שדילג קצת מהברכה באותן תיבות שאינן מעיקר המטבע שאין מעכב, והשיב החפץ חיים שאולי בברכה ראשונה כל הנוסח הוא לעיכובא, וכן בארחות רבינו ח"א עמ' נ"ט הביא בשם בעל הקה"י דיש להוכיח מהירושלמי שברכה ראשונה מעכבת הכוונה בכולה, וכ"כ הגר"י קמינצקי בספר אמת ליעקב.

מאידך דעת הגרשז"א (בהליכ"ש תפילה פ"ח ארחות הלכה סק"ט) והגרח"ק (תשובה בספר נקיות וכבוד בתפילה סי' ר"ח), שהכוונה המעכבת באבות היא רק בתיבות שהן עיקר ענין הברכה ותוכנה, אבל בתיבות שהמשמעות מובנת גם בלעדיהן אין הכונה מעכבת בדיעבד.

ב) ושמעתי עוד לשאול אם בעשרת ימי תשובה שמוסיפים בו זכרנו לחיים אם לא כיון בתיבות אלו מה הדין, כיון דהרי כל אמירתו אינו מעכב, או דלמא כיון דמ"מ עתה אמרו ונעשה חלק אחד מהברכה צריך כוונה לעיכובא, ושאלה זו מצויה בכל הדברים שצריך שיעור והוסיף על זה אם גם ההוספה צריך כל דיניו, וכגון בציצית ותפילין עיין בה"ל סימן ל"ג, ומ"מ כאן נראה שאינו מעכב דבאמת בברכת מגן אבות ליכא בקשה דהרי אין מבקשים בג' ברכות ראשונות, ואע"פ שלצורך רבים מותר מ"מ אין כאן בקשה, ולכן לתיבות זכרינו אין בברכה זו שייכות ללפניה ולאחריה, והוי כדבר בפני עצמו כמו פיוטים בחזרת הש"ץ ואין כוונתה מעכב.

 

ב) מה שדן בעשי"ת אם מעכב כוונת התיבות שמוסיפים בברכה ראשונה זכרנו לחיים וכו', יש להתבונן מאחר שאם לא אמר אין מחזירין אותו א"כ מאי ס"ד שאם אמר ולא כיון גרע טפי, אלא כנראה ס"ד דבלא אמר גרע טפי כיון דהו"ל כעין מזויף מתוכו.

והנה לענין ברוך שם שכתב הבה"ל שאם המשיך כבר ואהבת והשמיט ברוך שם אינו חוזר, ולפ"ז הובא בשם מרן הגרח"ק שליט"א שאם לא כיון ג"כ אע"פ שאם לא התחיל ואהבת חוזר אך מ"מ אם כבר התחיל ואהבת אינו חוזר על מה שלא כיון בברוך שם עכ"ד, ומדבריו למדתי בעמ"ס ח"א סי' כ"ט ג"כ דאם כשהשמיט ה' שפתי אינו חוזר א"כ ה"ה אם לא כיון חוזר, וכ"ש באל מלך נאמן ע"ש.

וג"כ השתא יש ללמוד לעניננו דבתיבות הללו שמוסיפים אין הכונה מעכבת מכיון דקי"ל כדעת רוב הפוסקים שאם לא אמרן אין מחזירין אותו.

ג) מה שהביא השואל מספר אשרי איש שבן ספרד הנמצא ביום ב' של ר"ה אצל אשכנזים יש לענות אמן על ברכת שהחיינו, יש להוסיף דדעת יביע אומר הוא שלא לענות בכל ברכה שסבירא להו שלא לברך, ובבה"ל סוף סימן רט"ו כתב דעל ברכה שהוא לפי איזה דיעה שלא הודחה לגמרי יש רשות לענות ולא חיוב, ומ"מ נראה דאם אינו דיעה יחידאה אלא דעת הרבה פוסקים ושכן נוהגים הרבה מכלל ישראל א"כ אינו רק רשות.

 

ג) מה שהביא מהבה"ל, והיינו מה שכתב בביאור הלכה סימן רטו וז"ל, ומ"מ נראה דאם אחד נוהג כאיזה דעה ואותה דעה לא הודחה לגמרי מן הפוסקים [כגון מי שמברך בא"י חי העולמים כדעת הירושלמי] אף שמן הדין אין מחוייב לענות עליה אמן דספק אמן לקולא מ"מ אין איסור אם עונה עליה וכמו שכתב הפמ"ג באות א' דאין בו חשש דלא תשא עכ"ל.

ומ"מ דחה ע"ז דהבה"ל לא מיירי אלא על דבר שהוא דעה שאינה עיקרית משא"כ דעה שנפסקה להלכה להרבה מישראל, ויש להתבונן בקביעה זו, דהרי ספק אמן לקולא, ואם אין מברכים משום שספק ברכות להקל א"כ גם באמן ספק אמן לקולא והרי מצד החיוב לענות מדובר כאן בערך באותו המשקל וכמו שבברכה נפטר כך באמן יוכל להפטר, ומ"מ צריך להסביר כך את דברי הגריש"א, [וצריך לדעת האם נֶאֱמַר בשם הגריש"א 'שמותר' ואי"ז הפסק או 'שחובה' לענות].

והנה יש להתבונן ג"כ בהיתר לענות מצד להחשיב שאין כאן הפסק, דיש כאן הפסק בין הברכה למעשה המצוה, אבל מצד שני הרי זהו מענין המצוה, חדא די"ל שהוא מסופק אם צריך לברך, ומה שאין מברך הוא משום שספק ברכות להקל, וא"כ אפילו אם האמת שאינו צריך לברך מ"מ כשמישהו רוצה להוציאו הרי זה כאילו יש לו איזה צורך באיזה פעולה לצורך המצוה מכל מניעה שלא תהיה [וכאן המניעה היא שאינו יודע את ההלכה], דבכה"ג אם שם לצורך המצוה אינו חוזר ומברך.

כמו"כ מכיון ששייך הודאה על המצוה כמו בכל מצוה וכמו בתקיעת שופר ביום הראשון [וה"ה ביום השני למי שלא תקע ביום הראשון או בשחל יום הראשון בשבת] ממילא י"ל דאי"ז הפסק, שזהו ג"כ מענין הברכה על המצוה או מענין המצוה, ומגדולי ההוראה יש שהורו ג"כ לאשה שכבר בירכה שהחיינו בהדלק"נ שלא תברך בקידוש ומ"מ תענה אם בעלה מברך ולא הוי הפסק כיון שהוא מענין הברכה ואכמ"ל.

ד) הג"ר אלישע חן שליט"א הביא משו"ת משנה הלכות לומר שתלמיד טועה כתב בשו"ת אגרות משה לערער על ספר ציוני, ולומר דבר כזה הוא קל מאוד, וקשה לאמרו על ספר שחיברו אחד מימינו כי הרי עדיין יכולים לברר מהעורך התשובות וכדומה, ובודאי לא נעלם מהאגרות משה דברי הפוסקים שהביאו מהציוני וכגון סימן ה' וכו', אלא יש לידע שלפני כמאה וחמישים שנה היו בני אדם שרצו להתפרנס ולכן חיברו מעצמם ספרים על שם הראשונים, ומקודם בדקו בכל הפוסקים את מאמרו של אותו ראשון כדי להכניסו בספרו ולהוכיח אח"כ שזהו אמת שהרי מביא מה שהובא בשמו, וסימן לדבר ירושלמי קדשים, ולכן כתב האגרות לערער על הספר שנדפס אצלנו, ויש לברר אם עדיין נשאר הכת"י של ספר ציוני בימינו וכדומה.

 

ד) המשנה"ל הכיר את האג"מ בין מבחינת התקופה ובין מבחינת הארצות, יותר מאיתנו אנחנו היום, וכנראה שאכן עכ"פ חלקים באג"מ סודרו לא ע"י האג"מ עצמו, ויתכן שהיו גם מאמרים כתובים בהעתקה או במכונת כתיבה שהכת"י שהיה לפני המדפיסים והמסדרים לא מהאג"מ עצמו, ולכן כתב שמאמר זה אינו מן האג"מ.

הירושלמי קדשים וכן הבשמים ראש היו כמעט חד בדרא ברמאותם, ובאופן כללי לרמאי לא חיישי', וכתב ברש"י חולין י' ב' וז"ל, עד אחד נאמן באיסורין - דכל יחיד ויחיד האמינתו תורה וזבחת מבקרך ומצאנך [דברים י"ב] ושחט את בן הבקר (ויקרא א) ואכלי כהנים על ידו ולא הזקיקו להעמיד עדים בדבר ולא הצריכה תורה עדים אלא לעונש ממון או מיתת בית דין ולעריות דגמרינן (גיטין צ') דבר דבר מממון עכ"ל.

כמו"כ התייחסות האג"מ לציוני לא היתה פקפוק בעצם כתה"י, אלא פקפוק במחבר, כמ"ש (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קיד) על הציטוט הנ"ל של ספר הציוני, וז"ל, אחרי כתבי השיגו הספר ציוני של ר' מנחם ציוני ומצאתי מה שמר פ' אמר לכם שמביא זה בשם הרי"ח, אבל זה אינו מתרץ כלום שודאי הוא כפירה בתורה ומי שיאמר זה הוא כפירה בתורה וגם ענין גדוף על דוד המלך, ולא ידוע לנו בברור מי הוא ר' מנחם ציוני וכנראה שהעתיק מה שנמצא באיזה ספר על שם ריה"ח בלא עיון, ואני הייתי אומר שאסור למכור ולקנות גם ספר ציוני מאחר שנמצא דבר כפירה זו וטוב לכתוב זה לגדולי א"י.

והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין עכ"ל.

ואמנם הספר הציוני הוא אמיתי ואינו מלפני מאה חמישים שנה אלא נדפס זה יותר מארבע מאות וחמישים שנה - בקרימונה בשנת ש"ך, ויש הרבה מובאות שהובאו רק בספר הציוני כמו מדרשים שאינם בידינו, ראה בספר אוצר מדרשים {ואין בזה מתן גושפנקא למחבר ספר זה ואכמ"ל.

} שלאורך הספר הביא ממנו בכמה וכמה מקומות המובאות והציטוטים.

וכמו"כ בענין ספר ריה"ח עה"ת אחר שהוא מובא ג"כ בבעלי התוס' עה"ת שהוא ספר קדום ומקובל [אמנם יש הרבה מהדורות של קבצי בעלי התוס' עה"ת ויש מהם שאין עליהם ייחוס ברור, ואמנם ישנם כאלו שיש עליהם ייחוס ברור, אבל יש שנתייחסו כבר שנים רבות], ואף הרעיון הנ"ל שדחה האג"מ מובא עיקרו בשם רי"ח בבעלי התוס' הנ"ל.

וכן כתב לי חכ"א שכהיום יודעים בבירור שפי' הריה"ח הוא אמיתי.

מ"מ נכון הדבר שאיננו סומכים על כתבי יד שלא סמכו עליהם חכמים, (ויש טעות נפוצה שאם יודעים השם של מי שחיבר הספר של הכת"י ושם עירו וכ"ש אם יודעים גם שם אביו, כותבים שהחיבור הוא ל"רבינו פלוני בן רבינו פלוני מעיר פלונית", ואין ידוע אם הוא אדם שסמכו עליו חכמי דורו), ואכן תהלה לאל שנמצאו בדורינו הרבה כת"י אמתיים שלא זכו לזה גדולים וטובים מעמנו, אבל יש לדעת ג"כ המשקל לכ"י אחרים, שא"א לסמוך על כת"י שלא סמכו עליו חכמים, ומ"מ יתכן לומר שרוב כתה"י שנתקבלו בבתי המדרשות נכתבו ע"י חכמי תורה.

בכבוד רב

***

 

 

תגובה בענין דברי האג"מ שנזכרו בתשובה הקודמת, ודברי בעל המשנה הלכות בזה

מהרב אלישע חן

יש"כ.

לגבי תשובות מרן האגרות משה בדבר ספרי ר"י החסיד והציוני, יש לציין למה שכתב בזה בשו"ת משנה הלכות חלק י"ב סימן רי"ד (ומצו"ב תשובתו, וכלפי מה שכתב האגר"מ שתלמיד טועה כתבן וכו', כתב עליה המשנ"ה דתשובת הגרמ"פ תלמיד טועה כתבו).

 

בברכת כוח"ט,

***

תשובת בעל משנה הלכות:

הספר הציוני הוא מאחד הקדושים

מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם כו' כג"ת מוה"ר שלום ווייס שליט"א, אבד"ק אוהעל ובעמח"ס הרבה.

 

אחדשכת"ר בידידות.

 

על דבר אשר תמה מה שראה בספר אג"מ שכתב שספר הציוני לא ראה מעולם וכיון שהביא מס"ח כת"י פי' זר אשר לכן כתב לאסרו לעיין בכת"י הנ"ל וכיון שגם בספר הציוני הביא דברים זרים מכת"י הנ"ל לכן יש לאסור גם הספר הציוני לעיין בו, וכת"ר תמה עליו היאך יעלה על פי צדיק לאסור ספר הקדוש הציוני שהי קדמון קדוש ה' והאריך בדבר להקשות על דבריו.

 

ולפענ"ד יפה כיון מעכ"ת וגם אני הקטן תמהתי כשראיתי דבר זה כי ספר הציוני הוא הי' מגדולי המקובלים אשר סמכו עליו הן בהלכה והן בקבלה מגדולי האחרונים ז"ל וגם המגלה עמוקות הביאו ועיין עטרת זקנים א"ח סי' ק"ו על גליון הש"ע שם לענין חוזר ה' אלקיכם אמת, וז"ל אמנם מצאתי הכותב דוד בהר"ר יוסף דימל"ש ז"ל מק"ק קראקא באבודרהם וצרור המור וציוני וספר המוסר ותולעת יעקב וטעמי מצות רקנטי בכולן כתוב ה' אלקיכם אמת וכו' עכ"ל מטה משה כל זה מצאתי דוד הנ"ל, גם המג"א בהל' ציצית הביאו.

 

ובס' מטה משה (תלמיד הרש"ל) חלק ראשון אות פ"ט בא"ד אך שהמנהג נתפשט ע"פ האחרונים ז"ל והמה האבודרהם והצרור המור פ' תבא והציוני פרשת ואתחנן וכו' עוד שם ס"ק קי"ג (של שו"ת) כ' הציוני פרשת שמות וז"ל יסוד המקובל בניקוד זה שמי לעולם הם הנקודות של שם הגדול ובאות קכ"ה שם והברכה זו וכו' וכתב הציוני בפרשת ויחי בפסוק יהודה אתה יודך אחיך ועיין עוד כמה מקומות עכ"פ הציוני מקדמוני בעלי המקובלים וגדולי הפוסקים גאון וקדוש ה' ואשרי מי שזוכה להבינו ולחקרו וללמדו, וח"ו להוציא לע"ז על קדוש ה'.

 

אבל האמת כי לא אאמין אשר דברים אלו יצאו מפי הגרמ"פ אלא נלפענ"ד שאיזה תלמיד טועה כתבו והכניסו בין מכתביו לאחר פטירתו וידי זרים שלטו בו ותלה עצמו באילן גדול גם כי לא אאמין שהגרמ"פ לא ראה ספר הציוני אשר מפורסם בעולם וודאי שהגרמ"פ ז"ל ראה את ספר הציוני והמפרשים המביאים דבריו כי דברי הש"ע היו שגורים וסדורים לפניו כשלחן ערוך אלא מי שהוא אחר הכניס בתשו' ושארי ליה מארי להאי אחר.

 

ובאמת כי לפ"ז גם הכת"י של ר"י החסיד אין לרחקו ולגנזו אלא כמ"ש (שבת י"ג ע"ב) ברם זכור אותו לאיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרין דברי תורה מה עשה העלו לו ג' מאות גרבי שמן וישב בעלייה ודרשן עיין רש"י והכ"נ יש לישב שבעה נקיים ושלש מאות גרבי שמן ולדרוש דברי רבינו יהודה החסיד ולא לגונזן וב"ה עיינתי בדבריהם וראיתי שיש לפרשם לפי דרכו בקודש ע"פ ההלכה אלא שאין כאן מקומן.

 

ומחמת שאין הז"ג כעת יותר הנני לקצר בברכה בלב ונפש, מנשה הקטן

***

 

 

תגובה שנתקבלה בענין תשובת האג"מ הנ"ל

 

בס"ד, תשרי ה'תשע"ז.

 

מה שהעיר הרה"ג רבי דוד אריה שלזינגר שליט"א על הכתוב בשו"ת משנה הלכות חלק י"ב סימן רי"ד שתלמיד טועה כתב בשו"ת אגרות משה לערער על ספר ציוני, דקשה לומר כן על ספר שהתחבר בימינו ואפשר לברר אצל עורך התשובות וכדומה.

הנה במשנה הלכות שם כתב וז"ל, אבל האמת כי לא אאמין אשר דברים אלו יצאו מפי הגרמ"פ, אלא נלפענ"ד שאיזה תלמיד טועה כתבו והכניסו בין מכתביו לאחר פטירתו, וידי זרים שלטו בו ותלה עצמו באילן גדול.

גם כי לא אאמין שהגרמ"פ לא ראה ספר הציוני אשר מפורסם בעולם, וודאי שהגרמ"פ ז"ל ראה את ספר הציוני והמפרשים המביאים דבריו, כי דברי הש"ע היו שגורים וסדורים לפניו כשלחן ערוך, אלא מי שהוא אחר הכניס בתשובה ושארי ליה מארי להאי אחר, עכ"ל.

ברם לא יתכן לומר שתלמיד טועה הכניס את התשובה לאגרות משה אחר פטירת הגרמ"פ, שהרי תשובת הגרמ"פ היא באגרות משה יו"ד חלק ג' סימן קי"ד, וחלק זה הלא נדפס עוד קודם פטירתו, ואם כן כיצד ניתן לומר שהכניס זאת תלמיד קודם הפטירה.

לפיכך נראה שאין כוונתו כפשוטה, שאכן תלמיד טועה כתב זאת, אלא שמחמת כבוד הגרמ"פ זצ"ל תלה התשובה בתלמיד ולא ברב, וכן היתה דרכו של הגרמ"פ גופיה שתלה כמה ענינים בתלמידים ומדפיסים טועים וכדלקמן, וממילא לא נכתבה לשון זו אלא לנהוג בו כבוד.

ועיין באורך בקובץ ישורון י"ג דף תשפ"ח ואילך, על דרכי רבותינו הפוסקים בזה.

 

ובעיקר הך מילתא, יעוין במשנה למלך פרק א' מהלכות סוטה הלכה ג' דמיניה שמעינן שלעיתים אין כדאי לפרסם טעות משום כבוד אלהים הסתר דבר, והובאו דבריו בספר מקור ברוך לבעל תורה תמימה חלק ג' פרק כ"ז סעיף אות ט"ו, אולם ביאר שבהשגה בדרך כבוד ואחר בקשת המחילה כראוי לית לן בה, ושם אות כ"ו פירש שיחתו שאין לכסות על האמת אשר קודמת למידת הכבוד [עיין לשון מהר"ח מוולאז'ין בשו"ת חוט המשולש סוף סימן י"א, ובשו"ת אז נדברו חלק ד' סימן נ"ה, ואכמ"ל], ויש מקומות בהם יש לומר כבוד מלכים חקור דבר כהמשך לישנא דקרא במשלי כ"ה, ב', ועיין שבת קנ"ג ע"ב ומהרש"א בסוף עירובין.

ופעמים שנהגו חכמי ישראל שלא להזכיר את שמות הספרים כאשר השיגו על דבריהם, מפני הכבוד, וכן נהג הרמב"ן בערערו על פירוש הר"י מיגאש בבבא בתרא י"ח ע"א, כאשר גילה זאת הגאון רבי מתתיהו שטראשון זצ"ל בהגהותיו שם.

ובשו"ת עטרת פז חלק א' כרך ב' סימן י"ד (אות ב' ד"ה ראה) כתב שכן נהג בעל כף החיים, וכפי שצוין מקורו בברית יעקב סימן מ"א הערה ה'.

 

ונמצא שאף בנדון דידן, לגבי ספר ציוני, נקט במשנה הלכות להשיב על דברי האגרות משה על פי דרכו, ובכך להורות שאין מקום לומר כן.

ועיין עוד מה שהוסיף דברים בזה במשנה הלכות חלק י"ד סימן רע"ז, וחלק ט"ז סימן ק"ב.

ובשו"ת ציץ אליעזר חלק כ' סימן נ"ו הובא מכתב השגה על הגרמ"פ בענין אחר בו נקט כן [והשיג עליו גם במשנה הלכות חלק ט' סימן שכ"ח], ושם נכתב בזה"ל, אני הקטן ולא אני בלבד, יש בידי הוכחות ברורות שדברים אלה אינם דברי הגרמ"פ זצ"ל וכו', יעו"ש, ויש לעיין בכוונתו.

אם כי מצינו שפקפקו בתשובות הגרמ"פ שנדפסו לאחר פטירתו, כגון המתבאר בספר רץ כצבי שבת סימן כ"ה אות ז' בשם אחד מגדולי המשיבים בארצות הברית [ומסגנון מכתבו נראה שאפשר לזהות את שמו, ודו"ק] לענין תשובה שבאגרות משה או"ח חלק ה', שנמסר לו וידוע לו כי הרבה תשובות לא היו לעיני הגרמ"פ זצ"ל וידים זרות שלטו בו וכו', יעוין שם בכל דבריו.

ואמנם ברץ כצבי שם נוסף כי בני משפחת הגרמ"פ מחו על כך ואף שלחו את צילום התשובה מכתב ידו, אך עדין יש מקום למערער לטעון כי לא הסכים הגאון זצ"ל להדפיס זאת להלכה למעשה.

שוב מצאתי בקובץ בית אהרן וישראל קכ"א דף ק"נ שהובאו כמה מקומות שאחז הגרמ"פ בטענת תלמיד טועה והתברר דלא היא, ואמנם לפי האמור נראה דלא היתה כוונתו כפשוטה אלא לנהוג כבוד באלו שהשיג עליהם, וכדרכם של רבותינו הראשונים והאחרונים.

וכבר עמדו בזה בקובץ בית אהרן וישראל קכ"ב דף ק"ע, ובקובץ אור עמרם דף ע"ה, אלא שעל חלק מטענותיהם יש להשיב.

 

עוד ראוי לציין לגבי עיקר הנדון, בדבר נאמנות ספרי רבי יהודה החסיד וציוני, שבקובץ ישורון כ"א דף תת"פ הערה כ"ח נכתב וז"ל, והודיע לי ידידי הרה"ג ר' אליעזר יהודה בראדט שליט"א, אשר הרה"ג רבי מרדכי שפילמן זצ"ל נתוודע לפני הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, והוכיח מתוך ספרי ח"ן על כנות ונאמנות הספרים הנ"ל, ע"כ.

גם יש להאריך טובא בבירור דעות רבותינו על נאמנות כתבי היד וסמכות החיבורים הנגלים ונדפסים בדורות האחרונים, ובפרט בדעת הגרמ"פ בזה, אלא שאכ"מ.

 

ביקרא דאורייתא, אלישע חן

***

קרא פחות

מקור הסליחות מובא בטור סי' תקפא בשם רב האי גאון ע"ש הימים שהיה משה בהר לטובת ישראל שזה היה בארבעים יום הללו, ובחיי אדם כלל קלח ס"א ציין להתנא דבי אליהו זוטא פ"ד אות י שבאותם הארבעים ימים שהי' משה ...קרא עוד

מקור הסליחות מובא בטור סי' תקפא בשם רב האי גאון ע"ש הימים שהיה משה בהר לטובת ישראל שזה היה בארבעים יום הללו, ובחיי אדם כלל קלח ס"א ציין להתנא דבי אליהו זוטא פ"ד אות י שבאותם הארבעים ימים שהי' משה בהר נהגו ישראל בצום ובתענית ושמשום כך הוא עת רצון.

וגם יש למנהג תקיעת השופר סמך מהמדרש פרקי דר' אליעזר פרק מו שבארבעים יום הללו היה תקיעת שופר בזמן דור המדבר, ובטור כ' ע" הפרדר"א שתקיעת שופר בזמן זה הוא תקנת חז"ל וכ"ה בצידה לדרך הקדמון מאמר רביעי כלל חמישי פ"ב ע"פ הפרדר"א וכ"ה בפרדר"א שלפנינו שהתקינו חכמים, וכן הובא מנהג תקיעות שופר בהמנהיג הל' ר"ה סי' כד וברוקח סי' רח ובבעל המאור וברא"ש סוף מס' ר"ה.

לגבי אם יש מקומות ששם יש מנהג אשכנזים ארבעים יום איני מכיר, שכבר ברמ"א ובלבוש הזכירו שאין מנהגינו כהספרדים בזה, וכבר בבאה"ג על השו"ע שם ציין שכך הוא מנהג הספרדים, ולא הזכיר שיש נוהגים כך.

ובארחות חיים מלוניל (אלול אות ב) הביא ג"כ מנהג זה כמ"ש בטור הנ"ל בשם רב האי ועי"ש עוד בטעם זה, אך הארחות חיים אמנם שיש מנהגי אשכנז שמיוסדים עליו אך הוא עצמו לא היה מבני אשכנז, ובצידה לדרך הקדמון שם הובא שמנהג אשכנז לתקוע כל החודש ומנהג ב' ישיבות לומר סליחות בכל החודש, ויתכן שכבר בזמנו בני אשכנז לא נהגו בזה אלא רק ב' ישיבות דהיינו בבבל, ומאידך גיסא אין מכאן ראיה ברורה דב' ישיבות שבבבל היו בזמן קדום יותר מזמן הצל"ד ומזמן שהתחילו לרשום בקביעות מנהגי אשכנז בדורות מאוחרים יותר, וא"כ מש"כ על מנהג ב' ישיבות הוא העתקה מדברי הגאונים (וכ"ה ברי"צ גאות הל' תשובה עמ' מג בשם רב כהן צדק מנהג ב' ישיבות ועי' ברא"ש וטור הנ"ל), ועדיפא ליה מלהביא מנהגים מאוחרים, והר"ן הביא כמה מנהגים בסדר אמירת הסליחות [בר"ה ג ע"א] ומבואר מדבריו שגם מנהג הספרדים הוא קדמון וגם מנהג האשכנזים נהגו כעין מנהג זה כבר מזמן קדמון (ובהגר"א סק"ח כ' שמנהגינו כמנהג ברצלונה בר"ן שם עי"ש ואכמ"ל), ועי"ש שדן וביאר טעמי המנהגים בזה.

וכמובן שכל אחד גם מבני אשכנז שחשקה נפשו לומר סליחות קודם שמגיע זמן מנהגו יכול להצטרף לספרדים באמירת הסליחות כרצונו.

ואמנם גם באשכנז היו שנהגו להתענות מ' יום (עי' רמ"א סי' תקסח ס"ד משנ"ב סי' תקפא וראה סידור מעגלי צדק ומהרי"ל ושל"ה ריש מס' ר"ה, וע"ע ריש מטה אפרים ובהג"ה שם, ולענין השלמת תענית עי' מג"א סי' תקסב סק"ו).

לענין מה ששאלת אם נתקנו הסליחות כנגד דבר מן הקרבן אינו בהכרח שהתפילות שנתקנו כנגד קרבנות הוא בד"כ שמונ"ע כגון ג' תפילות ותפילות המוספין שנתקנו כנגד קרבנות ואיברים ופדרים שהיו קרבין בלילה, ובפרט שסליחות היא גם תקנה מאוחרת, אבל כן יש לזה שייכות לקרבן, שכן הסליחות הוא בקשת סליחה וחזרה בתשובה על החטאים לפני הכפרה, ו יש לזה קשר קצת לקרבנות משום שבכל הקרבנות אין מתכפר בלא וידוי ותשובה (ועי' רמב"ן מש"כ בטעם הקרבן שהעיקר הוא התשובה ורק הקרבן הוא תחת עונש האדם), ובפרט ביו"כ שהוא סוף ותכלית ארבעים יום של אמירת הסליחות אז יש מדאורייתא כמה וידויים, וקרבן בלא וידוי ותשובה אינו מועיל, כמו שדרשו חז"ל בברכות עה"פ שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים וגו' מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע (קהלת ד, יז), דהיינו שהכסילים אינם יודעים אם על הטובה הם מביאים את הקרבן או על הרעה הם מביאים את הקרבן.

קרא פחות