אורח חיים

שאלה {בס”ד שלו’ רב לכב’ ידידי ורעי החשוב מע”כ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א}, {באיזה אופן ניתן להכין בשב”ק משקאות חמים בשבתות לכל השיטות האשכנזים ועה”מ}? {א) קפה שחור}.

{ב) נס קפה עם או בלי חלב}.

{ג) תה או חליטות}.

{ד) מרקים אישיים להכנה מהירה}.

{ה) מה הדין לאבקת מרק לטיבול תבשילים}? {לתשובת כב’ הרב אודה מקרב ליבי}, {הקט’ אהרון} תשובה בס”ד ‏יום שני י”ד סיון תשע”ו לכבוד הרב אהרן שליט”א שלום רב כתב במשנה ברורה סימן שיח ס”ק ל”ט, ונביא כאן כל לשונו, וז”ל, ועתה נבאר דין בישול עלי התה השייך בכמה ענינים לסעיף זה.

הנה תה בשבת פשוט בפוסקים דיש בו משום בישול ובמזיד יש בו איסור סקילה ובשוגג חיוב חטאת, וע”כ יש ליזהר בו מאד.

ובעו”ה רבים נכשלים בו ומקילין לעצמן בקולות שאין בהם ממש.

וע”כ מוכרח אני לבאר אופני ההיתר והאיסור בזה בעזה”י.

הנה לערות מכלי ראשון על עלי התה, יש בזה בודאי חשש אב מלאכה, דקי”ל דעירוי מבשל כדי קליפה כדלקמן בסעיף י’, וכ”ש אם יעמידנו אח”כ על התנור או בתוך הקאכלין [תנור חימום שניתן להעמיד בו מים לחימום], עד שיהיה היד סולדת בו – בודאי יבוא לכו”ע לידי איסור סקילה עי”ז.

ואפילו אם ירצה ליתן את עלי התה לתוך הכלי אחר שיערה החמין לתוכה, כדי שיהיה על המים שם כלי שני – ג”כ אסור, כדקי”ל בסעיף זה דדבר שלא בא בחמין מלפני השבת אין שורין בשבת אפילו בכלי שני, וכ”ש לפי מה שמבואר בסעיף זה דיש דברים רכים קלי הבישול שמתבשלים אפילו בהדחה מכלי שני, אפשר דיש בהעלים ג”כ חשש איסור דאורייתא אפילו באופן זה.

וע”כ הסכימו האחרונים דיש לערות עליהם [היינו על עלי התה] מערב שבת רותחין מכלי ראשון, כדי שעי”ז יהיה נקרא התה מבושל במקצת, דעירוי מבשל כדי קליפה ויהפך בעת העירוי את התה היטב בתוך הרותחים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה [כדי שיהיה מבושל בודאות], [ויותר טוב שיהיה מבושל ממש ע”י העמדה במקום שמתבשל (היינו ע”ג תנור רותח כנ”ל)], ואח”כ יריק את העסענס [תמצית התה שנוצרה ע”י רתיחת המים] לכלי אחר, כדי שישארו עלי הטיי”א יבשים ויהיה מותר לו לערות אח”כ בשבת עליהם מים חמין מכלי ראשון כיון שכבר נתבשלו מע”ש, כדין דבר יבש דקי”ל בסעיף זה דאין בו בישול אחר בישול אפילו אם נצטנן, [ואח”כ מותר לו להחזיר גם מי העסענ”ס אלו הצוננים לתוך הכלי זה גופא, וכמו שכתבנו לעיל דדבר לח שנצטנן מותר לו ליתנו בתוך כלי שני רותח], (הנה נחלקו הפוסקים אם דבר לח שנתבשל מערב שבת יש בו משום איסור בישול בשבת ע”י העראת מים חמים או לא, ולכך הכריע המ”ב שבכלי שני בדבר לח שרי), דאם ישאר בו משקה העסענ”ס – הרי קיי”ל דבלח יש בישול אחר בישול אם נצטנן, [כלומר שאז כל הדבר בין העלים ובין התמצית יהיה בכלל לח, ולא יועיל להריק עליו מים בשבת שלא יתחממו, והרי רוצה להריק מכלי ראשון, ולענין אם רוצה להריק מכלי שני עיין להלן], אם לא שמי העסענס הצוננים הם מרובין שלא יתחממו ע”י המים שמערה עליהן למחר.

וכן הדין לענין קפה – יזהר שלא יערה עליהם מים חמין מכלי ראשון, אם לא שעירה עליהם מאתמול והריק את המים מעליהן, והטעם ככל הנ”ל [עיין בתשובות חתם סופר סימן ע”ד ובפ”ת על או”ח].

ודע דאף שהתרנו לערות חמין על עלי התה והקפה אם נתן עליהם מאתמול מים מכלי ראשון, אעפ”כ יזהר שלא יעמיד את התה והקפה בתנור או בקאכלין [כעין תנור] אחר ששפך עליהם מים, דהא אין עירוי מבשל רק כדי קליפה, וא”כ לא נתבשל אתמול רק כדי קליפה ועכשיו ע”י העמדה בתנור יתבשל לגמרי.

והנה אופן זה שבארנו [שניתן למזוג מכלי ראשון לתוך עלי התה המוכנים ולאחמ”כ להכניס את מי התמצית], אף שאין למחות ביד הנוהגים בו, מ”מ כתבו האחרונים עצה המובחרת מזה, דהיינו שיתקן העסענס [מי תמצית התה] מע”ש לגמרי, שלא יצטרך לערות לתוכו עוד רותחין למחר בשבת [כלומר מכלי ראשון], ולמחר כשיצטרך לשתות יתן העסענס הצונן לתוך הכוס ששותה בו [היינו המים החמים שמזג לתוך כוסו], אחר שעירו המים חמין לתוכו ונעשה כלי שני.

וה”ה שמותר לתת לתוך הכוס הזה שהוא כלי שני חלב שנצטנן [אם רוצה להכניס חלב בתה].

אבל אסור לערות עליהם מכלי ראשון, וכדלעיל בס”ד.

וכשהעסענס שלו אינו צונן, הוא בודאי טוב לצאת בזה ידי כל הדעות [שמכיון שהוא עדיין חם אפשר לערות מהכלי ראשון לתוכן], עכ”ל המשנה ברורה.

וכתב שם עוד בשער הציון ס”ק סה, וז”ל, באופן זה טוב יותר שיערה המים לתוך העסענס, לצאת בזה גם דעת החוששים לצביעה עכ”ל.

אמנם כ”ז על עלי תה מבושלים שבשלם מע”ש, אבל עלי תה שלא בשלם מע”ש אסור להשתמש בהם בשבת [עכ”פ בכלי שני], ועתה נבוא לבאר הדינים לפי סדר השאלות ששאלת: א) לענין קפה שחור, כתבו בחוט שני (ח”ב פכ”ט סקי”ט אות ב’) ובאול”צ (ח”ב פ”ל ס”ב) שדינו כעלי תה שאינם מבושלים, כיון שקלייתו אינה אלא צלייה, ואם נותנו בכלי שני שהיד סולדת בו הר”ז כבישול אחר צלייה בשבת שאסורה [ולא כבישול אחר צלייה שמותרת], וע”ש עוד באול”צ.

ב) וקפה נמס מותר לתנו בכלי שני מכיון שהוא מבושל (שש”כ פ”א ס”ק קל”ה בשם הגרשז”א, חוט שני ח”ב פכ”ט סקי”ז, מנח”י ח”א סי’ נ”ה, ח”ט סי’ כ”ז), ויש שהקילו גם מכלי ראשון (אג”מ או”ח ח”ד סי’ ע”ד בישול סקט”ז), ויש מי שנהג להחמיר לעצמו גם מכלי שני (שה”ל ח”ח סי’ ס”ג), מכיון שיתכנו שינויים בדרכי ייצור (מבית לוי ח”ח עמ’ קס”ו).

לענין חלב, דינו נזכר במ”ב לעיל כשאר מים, אכן דוקא חלב שנצטנן, דהיינו שהיה רותח והצטנן, דינו כדבר לח שנתבשל מע”ש שמותר לתתו לתוך כלי שני בשבת, ולענין חלב מפוסטר רוב הפוסקים החשיבוהו כנתבשל לענין שיהא מותר לתתו לכלי שני בשבת (מנח”י ח”ה סי’ קכ”ז, שה”ל ח”י סי’ ס”ד, שש”כ פ”א הע’ קנ”ז בשם הגרשז”א, ועי’ אג”מ שם סק”ו).

ג) תה בזמן המ”ב נתבאר לעיל, ולענין שקיקי תה בזמנינו שלא הכינם מע”ש, יש שהקילו אפילו בכלי שני (אול”צ ח”ב פ”ל ס”ג), והיתר זה צ”ע (עי’ שו”ת בנין ציון ח”א סי’ י”ח סק”ג ואכמ”ל), ויש שהחמירו אפילו בכלי שלישי (עיין שבו”י בישול פכ”ט סק”ו בשם הגריש”א, ועי’ ערוה”ש סי’ שי”ח סכ”ח), ויש שחילק בין כלי שני לכלי שלישי (אג”מ שם סקט”ו), והוסיף (סקי”ח) שכן הדין בקפה ושוקו.

אכן אפשר להכין את שקיקי התה מערב שבת עם מים חמים, ובשבת לערות את התמצית הזו לתוך כלי שני, יוכל בכך לצאת ידי הדעות הנ”ל, אכן מצד חשש צובע הנ”ל שכתב השעה”צ, לכן אם הם רותחים עדיין עדיף לערות מכלי ראשון לתוכן, וכך לצאת ג”כ ידי חשש צובע כמ”ש המ”ב, והחזו”א נהג לערות מהמיחם אל הכוס ומשם לכוס אחרת, וממנה לכוס שלישית שבתוכה מונחת תמצית התה, וביאר הגרח”ק (טעמא דקרא עמ’ רל”ה) שהכניס את המים לתמצית ולא להיפך משום חשש צובע הנ”ל.

[וס”ל להחזו”א שהכוס שעירו מהמיחם לתוכה נחשבת ככלי ראשון ולא ככלי שני].

ד) לענין אבקת מרק, הנה כתב בשו”ע או”ח סי’ שי”ח ס”י, וז”ל, אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן מכלי ראשון.

וכתב במשנה ברורה סקע”ד וז”ל, דאף דתבלין אין מתבשל בכלי שני וכנ”ל מ”מ העירוי מכלי ראשון קי”ל דהוא מבשל כדי קליפה ואפי’ בדיעבד אסור אם עירה להדיא עליהן שלא נפסק הקילוח ע”כ.

אכן על אבקת המרק בזמנינו אם אינו מתבשל קודם אם הוא לח מותר להכניסו לכלי שני, ואם הם יבשים מותר לערות עליהם מכלי ראשון, [וצלייה לא מועיל בזה], אך איני יודע המציאות אם מבשלים אותם קודם כראוי או לא.

ומ”מ יש לציין שיש דברים שהם קלי הבישול שאסור ליתנם גם בכלי שלישי, וא”א לומר הלכה ברורה בכל מיני אבקות המרק, אם נניח שיתכן ובכל אחד מהם שונה דרך הייצור.

וראיתי שכתב בשו”ת אורח משפט אורח חיים סימן עז בהערה, וז”ל, ע”ד הזופען פלייש עקסטראקטען [אבקת מרק] אם הם מבושלים בעקרן אז אם הוא מהמין היבש מותר לתנו אפילו בכלי ראשון, דקיי”ל אין בישול אחר בישול, ביבש, אפילו לאחר שנצטנן, כסי’ שי”ח ס”ד, רק שלא יתן אותו לכלי שע”ג האש, כמבואר בד’ האחרונים שם, בטעמם, רק אם דרך תיקונם נעשה ע”י צליה אז יש לחוש שלא לתנם גם לכלי שני שהיד סולדת בו, כמו פת בהגה שם ס”ב.

והנעשים ביובש בדרך מרק, שהוא לח, אסור לתנן בכלי ראשון כדין כל דבר לח שיש בו בישול אחר בישול כשנצטנן, ובכלי שני מותר לתן צונן לתוך חמין.

ומצד חששות אחרות חוץ מבישול, כמו מתקן וכיו”ב, איני רואה בעקסטראקט הנ”ל איסור יותר מכל תבלין ומלח הניתנים בתבשיל באופן המותר עכ”ל.

ואולי יש לברר על כל מין אבקת מרק בנפרד על דרכי הייצור שלו, וכנראה ניתן לברר המציאות בזאת גם אצל הכשרויות.

ה) בענין אבקת מרק לתיבול תבשילים, אם הכונה לתת מן אבקת המרק לתוך תבשיל רותח, באופן זה יש בעיה, משום שי”א שדבר גוש נחשב ככלי ראשון גם לאחר שמעבירים אותו לכלי שני (עי’ במ”ב שם סקמ”ה), ואף שבאופן שאינו מתכוין לבשל את הדבר יש מן הפוסקים שהקילו בדבר גוש, מ”מ כאן שרוצה ליתן טעם בתבשיל ע”י המסת האבקה, פשוט שהוא מתכוין להתחממות של האבקה ויש להמנע מכך.

הראוני את דברי תורתכם בעניני פורים, וראיתי שם שדנתם בגודל החיוב להשתכר ומה הדין במי שאביו אומר לו שלא להשתכר, ויש להעיר דיעויין בד”מ אורח חיים סימן תרצה סק”א שהביא שאי”ז חיוב, וז”ל, כתבו הגהות מיימוניות פרק ב’ (הט”ו אות ב) צריך להשתכר היינו למצוה אבל ידי פורים יצא אפילו לא השתכר.

ויעויין עוד בב”י שהביא דדעת רבינו אפרים המובא בר”ן מגילה ג’ ב’ שמ”ש חייב אינש וכו’ לא קי”ל הכי, וז”ל, כתב הר”ן (שם) בשם רבינו אפרים דמההוא עובדא דקם רבה בסעודת פורים ושחטיה לר’ זירא כדאיתא בגמרא (שם) אידחי ליה מימרא דרבא ולא שפיר דמי למיעבד הכי עכ”ל, וכתב הפר”ח סי’ תרצ”ה שיש לעשות כהרא”פ, א”כ פשוט שאין חיוב לדינא להשתכר.

ויעוי’ גם בביאור הלכה סי’ תרצה מש”כ שם.

ועוד יש להביא ראיה מהא דר”י בר אלעי שהיה ראשו כואב לו מפסח ועד עצרת, ואמאי הרי היה מחוייב לשתות בפורים, ועדיפא מליל הסדר שיש לזה סכום קצוב, דכאן מחוייב לשתות עד דלא ידע וכו’, אלא על כרחך שלא היה משתכר בפורים.

ומיהו זה יש לדחות דבמקום חולי שאני.

א”נ שהיה שותה יותר מלימודו וישן, ולזה הוה סגי ליה בכל שהוא והיה פחות הרבה מד’ כוסות, וגם אם היה משתכר ממש י”ל מ”מ היה בפחות מד’ כוסות.

ומ”מ יש לדחות דבמקום חולי ודאי אינו חייב בפורים דאינו אלא משום שמחה ובמקום חולי לא שייך שמחה משא”כ ד’ כוסות שהיא תקנה קבועה.

ולא היה בכונתי לומר שיש כאן מח’ הפוסקים אם מחוייב בעד דלא ידע ושקי”ל כמו מ”ד שפטור, אלא כך היתה בכונתי, דהנה גם לדידן דקי”ל שיש מצוה בעד דלא ידע, שהרי כך פסקו השו”ע והרמ”א, אלא אע”ג דקי”ל שיש מצוה כזו מ”מ אי”ז חיוב, דהרי הד”מ בשם ההג”מ קאי למ”ד שהמימרא הזו היא להלכה, ואפ”ה אמר דאי”ז חיוב, ולרווחא דמילתא צירפתי גם דעת רבינו אפרים שסובר שאין כאן מצוה כלל.

וז”ל הבית יוסף עוד שם, כתוב בארחות חיים (הל’ פורים אות לח) חייב אינש לבסומי בפוריא לא שישתכר שהשיכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן אך שישתה יותר מלימודו מעט עכ”ל, ומבואר ג”כ דעת הא”ח שאין חיוב להשתכר.

ונראה דמה שהוקשה להראשונים איך שייך שכרות הרי הוא דבר מגונה שהוא סילוק השכל מהאדם והשכל הוא כל מעלת האדם וכמ”ש הרמב”ם והובא בארחות צדיקים בגנות היין, ולכן כל אחד מן הראשונים תירץ באופן אחר, יש תירצו דהכונה שישתה עד שיישן ויש שתירצו דהכונה שישתה מעט יותר מלימודו, ויש שתירצו שהמימרא נדחתה מהלכה, וכל אחד תירץ לפי דרכו, אבל העיקר הוא שהיה קשה בעיני הפוסקים לפרש הגמ’ כפשוטה שיש חיוב שכרות עד איבוד הדעת, וזה מוסכם בהרבה ראשונים אם לא בהכרח כולם, ויעוי’ עוד בביאורי הגמ’ שבסוף התלמוד בבלי מהדו’ המאור מה שהביאו כמה ראשונים בענין דין זה.

והנה בשו”ע יו”ד סימן רמ סט”ו כתב, אמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין מצות עשה בין מצות לא תעשה, ואפילו מצוה של דבריהם, לא ישמע לו.

ומקור הדברים איתא שם בב”י, סימן רמ אות טו ד”ה אמר לו וז”ל, ומ”ש דאפילו לבטל מצות עשה של דבריהם.

כן כתב הרמב”ם בפרק ו’ מהלכות ממרים (הי”ב).

ונראה שהטעם משום דכיון דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור (דברים יז יא) הרי הם בכלל דבר תורה.

אי נמי דכיון דמאני ה’ כולכם חייבים בכבודי ילפינן לה ומילי דרבנן ודאי הם כבודו של מקום אין לו לעבור עליהם בשביל כבוד אביו עכ”ל הב”י, ונהי שראיתי כתוב שאפילו מנהג שנהגו בו ישראל אכן כאן משמע דדוקא מה שהוא איסורא בין דרבנן בין דאורייתא, ובביאור הגר”א ס”ק כו ציין שם לדברי התד”א פכ”ז יכול אפי’ א”ל אביו עבור על א’ מכל המצות האמורות בתורה כו’ הוי אומר על הכל ישמע לו חוץ מעל עבירה וגזל ודבר מכוער לכך נאמר הכהנים בוזי כו’ ומבואר דלא כל הידור שאמר לו לימנע מזה חשיב כאמר לו לעבור עד”ת, ובגמ’ יבמות ו’ א’ נזכר היטמא או אל תחזיר, ובפתחי תשובה יורה דעה סימן רמ ס”ק יד כתב עוד, עיין לקמן סי’ שע”ו ס”ג בהג”ה באם אביו מוחה שלא יאמר קדיש על אמו לא ישמע לו וכ”כ ביש”ש פ”ק דקדושין סי’ ס”ג מפני שאביו עובר על ואהבת לרעך כו’ וכתב עוד אכן מה שנהגו האבלים ללבוש לכבוד המת שאינו מן החיוב פשיטא שיכול למחות ע”ש עכ”ל.

ומכל הנ”ל מבואר שכל מה שאינו חיוב ואינו מצד הדין יכול למחות, וא”כ בשכרות בפורים ה”ה, לפ”מ שנתבאר כנ”ל שאינו חיוב.

בשולי הדברים
בהיתר לשנות לצורבא מרבנן בפוריא לפירוש שהכונה סעודת פורים
משה”ק ר’ יהושע מגורי ע”ד המהרש”א חידושי אגדות מסכת בבא מציעא דף כג ע”ב, גבי ג’ הדברים שהותרו לצורבא מרבנן לשנות בהן, וא’ מהן הוא בפוריא וכתב המהרש”א וז”ל, בפוריא עיין פרש”י ותוס’ עוד י”ל ע”פ מ”ש פ”ק דמגילה דחייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן כו’ עבידי רבנן דמשנין לומר דלא ידע גם אם הוא אינו מבוסם כל כך וידע ע”כ.

דמה”ט התירו לו לשקר, הרי עבר איסורא במה שלא השתכר.

תשובה ראשית כל אין שום איסור מי שאין רוצה להשתכר בפורים, כמ”ש הד”מ בשם ההג”מ, ומה דִּמְרַגְּלָא בפומייהו דאינשי שמי שאינו משתכר עובר באיסור, אין הדברים מדוייקים, ועמ”ש בעם סגולה ח”ג, וע”ז י”ל דמה”ט גופא כדי שלא יחשדוהו שעושה שלא כדין התירו לו לשקר.

עיין לאאמו”ר שליט”א באמת קנה פ”ד מה שהביא להוכיח דפעמים התירו לשנות מפני כבודו וכדו’.

קרא פחות