תשובה

לענין הלל של סוכות מבואר במתני' פ"ג דסוכה שפטורות, ולענין הלל של ליל הסדר מבואר בתוס' סוכה לח ע"א דבד' כוסות חייבות משום שנתקנו לומר עליהן הלל והגדה ואף הן היו באותו הנס, ומשמע לפ"ז דכל מצוה שחייבות משום שהיו באותו הנס יהיו חייבות גם בהלל, וכן החו"י במקו"ח כתב שחייבות גם בהלל של חנוכה דאף הן היו באותו הנס וכ"כ עוד כמה אחרונים (עי' מנחת פתים או"ח סי' תרפג ס"א, התעוררות תשובה ח"א סי' קלז).

אולם בדעת הרמב"ם נקטו האחרונים (ראה שדי חמד ח"ט מערכת חנוכה אות ט סק"ב בשם מהר"ש הכהן מוילנא בעל הבנין שלמה, כלי חמדה קונטרס המילואים ח"ו סק"ב, שלמי תודה סי' יח) לפטור נשים משום שהרמב"ם הביא הך דינא דמתני' הנ"ל בפ"ג דסוכה בהלכות הלל שלו (בפ"ג מהל' חנוכה ומגילה הי"ד) שקבעם אחר הל' חנוכה ומסתימת הדברים משמע שכך הדין אפי' בהלל של חנוכה.

וכן יש שנקטו גם להלכה (ראה מנח"ש ח"ב סי' נד, הערות הגריש"א סוכה שם, מועדים וזמנים ח"ב סי' קמו).

והנה מאחר שנתבאר שפשטות דעת התוס' לחייבם בהלל וכך יש מקום לטעון מפשטות הגמ' לכאורה מאחר דנתבאר שחייבים בהלל דליל הפסח ולא נתבאר להדיא שפטורות מהלל אחר שחייבות בו מחמת נס, ומאחר שכך נקטו גם כמה אחרונים, לכך לכאורה דחוק לומר שאין צורך להדר בזה לכתחילה, ומ"מ משמע באחרוני זמנינו שסוגיין דעלמא נקטו שנשים פטורות מהלל מעיקר הדין.

הספק בזה האם בעי' מקום שהוא שם או דבעי' בית דוקא וסתימת סוגיין דעלמא שצריך בית דירה גמור, וכיון שאינו חשוב בית ובית דירה לענין עירוב וכל שאר הדינים שנתבאר בסוכה ב ע"ב א"כ גם לענין בית חשיב שאינו דר שם.

ואע"ג דקי"ל כהתוס' שמדליק בפתח החצר ולא דמי לעירוב שא"א להניח העירוב בחצר, מ"מ גם להתוס' צריך שתהא חצר הסמוכה לבית, ולכן אם יש לו בית שער פחות מד"א גם שפסולה להנחת עירוב כשרה להנחת נר חנוכה, כיון שהוא נחשב כבין ביתו לרה"ר, משא"כ בניד"ד שאין בית על יד בית זה.

והנה לדעת הרבה פוסקים (כמו שציינתי בתשובה אחרת) מקום ההדלקה אינה לעיכובא בדיעבד, ובעוד תשובה אחרת הבאתי לציין דבכמה רבוותא נקטו שהדלקה בבהנ"ס מוציאה יד"ח את האורחים או אנשים שאין מדליקין באיסור, ואף דנו הפוסקים על המהלך ברכבת אם יכול להדליק שם ויש שנקטו שאפשר (עי' שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קמו ועה"ש סי' תרעז ס"ה ועוד), וכן בספינה מקורה (כן מבואר בדברי המהרש"ם שם), אע"ג דבית שבספינה לא חשיב בית לענין עיבור עיר כמבואר בגמ' ושו"ע בדיני עירובין, ולפי הצדדים הללו יש מקום לטעון שה"ה בית כזה שאין בו ד"א לכאורה שייך להדליק בו, אבל בכל אופנים אלו שיכול להדליק שלא בביתו או שיוצא בזה בדיעבד לכו"ע אם יש לו בית אחר גמור צריך להדליק שם.

ולגוף הנידון שיש שהעלו ע"פ דברי המהרש"ם הנ"ל (עי' אשרי האיש חנוכה פרק לט כה ואילך) במה שדן המהרש"ם בדברי רש"י בשבת שהיושב בספינה מברך על הראיה וכ' מהרש"ם דמיירי בספינה שאין מקורה ויש שיצאו לידון בדבר החדש שבית שאינו מקורה א"א להדליק בו, יש לציין דלענין עיבור העיר בעירוב בית בג' מחיצות שאינו מקורה עדיף מבית שבים כמבואר בשו"ע הנ"ל, וממילא אין טעם לומר שיש סברות הפוכות כאן, אלא רק דהמהרש"ם טען שאין צריך כאן בית גמור הראוי להיות מקום דירה, ויש לציין דבשו"ע הנ"ל מבואר גם דיש חילוק בין ב' מחיצות דבעי תקרה לג' מחיצות דלא בעי תקרה, ומעין כ"ש שיש מקום גם לחלק בענייננו דגם אם בספינה הצריך המהרש"ם תקרה אבל בבית לא.

ובשו"ת אז נדברו חי"א סי' לד דן לגבי הדלקה בשדה ורצה לטעון שאף בזה מתיר המהרש"ם ולפו"ר צ"ב דהרי המהרש"ם להדיא לא היתר בספינה שאינה מקורה, ובאמת לולי תירוצו של המהרש"ם עצמו היה מקום ליישב קושיית המהרש"ם מדברי רש"י ולומר דרש"י דקאמר בספינה משום שבספינה יותר שכיח שיהיה שרוי שם בלא שיהיה לו במה להדליק.

ובשם הגריש"א והגרשז"א ראיתי שבית שאין בו ד' על ד' ידליק בלא ברכה (אשרי האיש או"ח ג פל"ט כה ואילך והליכ"ש חנוכה רפי"ג), והגרי"ש לשיטתו שאין יוצאים בהדלקה שלא במקומה ושהיא ברכה לבטלה, אבל הגרשז"א סבר כרובא דרבוותא שיוצאים (כמו שנתבאר בתשובה אחרת) צל"ע למה כאן חשש לכתחילה, ואולי אה"נ לכתחילה חשש משום חשש ברכה לבטלה, אבל מעיקר הדין כל שעת הדחק כדיעבד דמי להתיר גם הדלקה כזו, או דעיקר מה שהקל הוא בבית שלא במקומו שזה כלול בתקנת שעת הסכנה אבל בחוץ לא הקיל, וצל"ע בזה עוד בדעתו.

ובפניני חנוכה חנוכה פ"ד עמ' עו הביא בשם הגרי"ש שמסתבר שא"צ דוקא ד"א לבית לנר חנוכה (ובהערה שם ציין לדברי הר"ן בשבת י ע"א מדה"ר שכך יש מקום לדייק בדבריו ועוד ציין שם אח"כ לדברי המהרש"ם הנ"ל דמשמע שאין דין בית דוקא), והביא שם ששוב הראוהו גם בשם הגרשז"א שמסתבר שא"צ ד' על ד', וכ"ז דלא כמה שהביאו הנ"ל.

הלכך מאחר שעיקר הדין שא"צ בית וגם לרוב הפוסקים אינו מעכב כלל בית לעיכובא הלכך בודאי שעדיף שיצא מאחר בברכה מלהדליק בלא ברכה והמברך בודאי אין מוחין בידו דכבר יש כאן כמה צדדים חזקים דמעיקר הדין יכול להדליק במקום כזה.

לגוף הסברא לחלק דדין קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר שהוא רק בדברים הרגילים יש לציין שבדברי השואל בשו"ת הר"ן ריש סי' נא נזכרה סברא מעין זו בביאור הגמ' שם שהוא נפק"מ לנידון אחר שנידון שם אלא דהר"ן שם למסקנתו דן לענין הנפק"מ שם באופן אחר ויתכן שלא נכנס לבירור סברא זו.

רבים כתבו שלא לעשות כן ונימוקם עמם (עי' ט"ז סי' קכב סק"ב וסי' קיט סק"ב ע"פ הרר"י ברכות כב ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה אע"פ ותפילת דוד להאדר"ת דף כח בברכת רפאנו והליכ"ש תפילה פ"ח ארחות הלכה אות ס ואול"צ ח"ב פ"ז תשובה לז בנוסחאות שונות).

אולם המקל בזה יש לו על מה לסמוך (עי' ברכ"י סי' קכב סק"ב וע"ע משנ"ב סי' קיט סק"ד ושעה"צ שם סק"ב דמשמע שם שבא לחלוק על הט"ז ולפ"ז אפשר דכל האחרונים שנקטו להתודות בשו"ת הם דלא כהט"ז ובפרט לפמ"ש המשנ"ב שם דאם יש לו עון מחודש וכו' משמע דבלא זה ג"כ יתודה וידוי הרגיל, וע"ע תפלה כהלכתה פי"ב מה שהביא בשם החזו"א לענין תפילתו הידועה שתסיר כל הסיבות וכו' כי אתה שומע וכו'), ובלבד שיכוון דעתו לשמים.

ומדי דברי בזה אעיר דבמשנ"ב סי' קיט סק"א כ' שלא יתפלל באמצעיות על העתיד כגון שלא יחסר לחמו מלבד בשומע תפילה ומאידך גיסא בסק"ד שם כתב דטוב להתודות בשומע תפילה ולשאול על מזונותיו אפי' אם הוא עשיר, ולפי הנ"ל בסק"א יוצא שהיתר זה לשאול על מזונותיו אפי' אם הוא עשיר הוא רק בשומע תפילה דרק בשומע תפילה יש היתר להתפלל על העתיד.

והי' מקום לחלק בין נוסח שמתפלל שלא יחסר לחמו על העתיד לבין אם מתפלל עכשיו שיהיה לו ברווח וגם בעשיר אולי עדיין שייך לבקש שיהיה לו יותר ברווח ממה שהוא עכשיו, אבל א"צ לבוא לחילוק זה דהמשנ"ב בסק"ד עצמו הרי קאי מתחילה (לענין הוידוי) לענין שומע תפילה, א"כ שפיר יש לפרש כל הענין על שומע תפילה וגם מזונותיו משמע מזונות הבסיסיים ולא עשירות יתרה.

מבואר במשנ"ב סי' תרעז סקי"ב שמי שהלך באקראי לסעוד אצל חבירו לא חשיב ששינה מקום דירתו ואם יש לו בית באותה העיר צריך לילך לשם להדליק ואם אינו רוצה ימנה שליח (אלא שמצוה בו יותר מבשלוחו), ומאידך גיסא נקט המשנ"ב בבה"ל שם שאם הולך כל ח' ימים עם כל אנשי ביתו בקבעות לסעודה ושינה ידליק שם, ואחד מהנימוקים שכ' שם דלמי ידליק כשאין אדם בבית וכ"ש האידנא (בזמן המשנ"ב) שההדלקה לבני הבית וכו'.

הרי שנקט המשנ"ב כאן רק ב' הקצוות ובפשוטו משמע שנמנע מלהכריע במקרים הממוצעים בין ב' מקרים אלו, כגון אם קבעו הוא וכל בני ביתו אצל אחר אבל רק ליום ולילה אחד, או אם קבע עצמו לח' ימי חנוכה אצל חבירו בלא בני ביתו (ולגוף נידון זה יל"ע דלכאורה הו"ל להכריע דהרי זה ככל אכסנאי שמדליקים עליו בביתו שפרטי דיניו נתבארו בשו"ע ורמ"א ואולי באמת לענין מקרה זה סמך על מה שנתבאר בדבריהם), וכן מה שכ' שיש לו בית באותה העיר מה הדין אם יש לו בית רק בעיר אחרת האם בכה"ג חשיב יותר קביעות מה שאוכל בבית חבירו בעיר אחרת (ומאידך יש מקום לומר דמה שנקט בית באותה העיר הוא רק לענין שלכתחילה יש לו לטרוח ולהדליק בעצמו ולא על ידי שליח משא"כ אם אין לו בית באותה העיר אין מוטל עליו להמנע משליח).

ובאמת גם בחי"א כלל קנב סל"ב נקט שההולך לבית אביו לדור שם כל ימי חנוכה מדליק שם, וכן יש שמועות מהגרי"ש שהולכים לפי רוב ימי החנוכה ושצריך לשלוח שליח להדליק במקומו (עי' בהרחבה השמועות בזה בשם הגרי"ש באשרי האיש או"ח ח"ג פל"ט ס"כ סמ"ב ופניני חנוכה עמ' קו קז קח קי קכא, ועי' בתשובות והנהגות ח"א סי' שצא מש"כ בדברי החי"א הנ"ל).

אולם בפר"ח שהוא מקור דברי הבה"ל הוא תשובה לשואל שכך היה ובאמת הרבה מרבוותא נקטו דגם מי שהולך ליום אחד בקביעות לאכילה ושינה חשיב קביעות לענין זה (אג"מ יו"ד ח"ג סי' יד סק"ה, הליכ"ש תשרי פי"ד סי"ח ודבר הלכה שם אות לד וארחות הלכה שם סג שכן משמע בט"ז סי' תרעז סק"ב ובמהרש"ם ח"ד סי' קמו, הגרש"ו בקובץ מבית לוי ח"י עמ' יא, ועי' עוד בשלמי תודה חנוכה סי' כג סק"ב בשם החזו"א) וכך היה לכאורה מקום לומר גם בפשיטות דמנין לנו שצריך קביעות לכמה ימים ומנין שאין יכול לשנות מקום קביעות דירתו באמצע חנוכה ואם תאמר שכל החנוכה מצוה אחת וצורה אחת הא מנא לן.

ולגבי פורים הביאו הפוסקים מהירושלמי עקר דירתו וכו' ומשמע שם ששייך שינוי קביעות ביום אחד, אם כי דנו שם הפוסקים אם צריך שינוי קביעות לעולם, וכמו כן שם יש צד דלא הוצרכו קביעות גמורה של דירה ואכמ"ל כאן בנידון שם.

ולכן מעיקר הדין יכול להדליק במקום שהוא שם, אבל אם בא לצאת כל הדעות יכול לשלוח שליח שידליק עליו בביתו, ואז לגבי מקום שהוא שם יכול להשתתף עם בה"ב בפרוטה ואם יש לו עוד פתח יכול להדליק שם בלא ברכה.

ואם אין לו שליח שיכול להדליק עבורו בביתו ורוצה לצאת כל הדעות אם יוצא מביתו לאחר פלג המנחה יכול להדליק לרווחא דמילתא עם שמן בנר מספיק עבור עד חצי שעה אחר זמן ההדלקה, ואחר כך במקום שהוא שם יוכל להדליק ולצאת הברכה מאדם אחר, והיה מקום לומר שאינו צריך כיון שהדליק בביתו בזמן שעדיין היה מקום הדיורים בביתו, אבל באופן זה יותר נראה שצריך דסו"ס בזמן ההדלקה מקום דיורו היה במקום אחר וכמו שצריך שידלק חצי שעה בזמן חיובא ה"ה צריך שידלק באופן המועיל חצי שעה בזמן חיובא וכיון שאינו דר שם אינו אופן המועיל.

ואף שאם אשתו היתה מדלקת עליו בביתו היה יוצא בהדלקתה (סי' תרעז סק"ב) מ"מ אם אין אדם דר בביתו עכשיו (דהרי עכשיו עסקינן במי שאין לו שליח להדליק) משמע שם בבה"ל בשם הפר"ח שהוא חמור יותר דלמי ידליק ומשמע שם שהטענה היא גם בזמן שמדליקין בחוץ עי"ש.

ואם אכן אשתו בביתו או בני ביתו אחרים והם מדליקים בביתו מעיקר הדין יצא ידי חובה בהדלקתם כמבואר בסי' תרעז שם אבל אם אינו רוצה לצאת בהדלקתם נכנס בזה במחלוקת האחרונים עי' במשנ"ב שם ועוד ברמ"א ס"ג ובמשנ"ב שם, ולכן אם רוצה שלא לצאת בהדלקת בני ביתו שבבית כדי שיוכל להדליק במקום שנמצא יראה לצאת הברכה מאדם אחר כמבואר במשנ"ב שם סקט"ז.

דין זה שמדליקים עליו בביתו אינו דוקא אשתו (על אף שאשתו כגופו) אלא גם בניו ובנותיו (עי' ספר התרומה סימני הלכות שבת סי' רכט ופניני חנוכה עמ' קיח בשם הגריש"א).

אדם שיוצא מביתו לפני פלג המנחה ובא לבית המארח לאחר זמן החיוב, הנה אם יש בני בית בבית הרי זה ודאי פוטרו לכל הצדדים, אבל אם אין מדליקים עליו בבית, הנה מעיקר הדין היה יכול להצטרף עם בעל המלון בפרוטה דאינו לעיכובא שיהיה שם בשעת ההדלקה, אבל יש לדון דשמא עדיין לא הוקבעה דירתו שם עד שבא לשם, (ועי' שבט הלוי ח"ח סי' קנח והליכ"ש ובעוד דברי פוסקי זמנינו שהביא במשנה אחרונה סי' תרעז הערה עא), ובפשוטו באופן שביתו הראשון הוא קבוע אינו נעקר לפני שבא למקומו החדש (ועיקר השאלה במקרה הפוך כשחוזר ממקום לינתו לבית, דכאן יש סברא לומר שמיד שנעקר ממקומו חוזר למקומו שהוא מקומו הקבוע בסתמא), ומ"מ בזמנינו אין כאן בעיה גמורה, כיון שבזמנינו שהרגל מצויה מקילים להדליק גם אחר כך ולכן באופן שאין מדליקים עליו בביתו לפי מה שנתבאר דמעיקר הדין יכול לעקור דירתו א"כ אם אין משתתף בפרוטה עם המארח יכול אחר כך להדליק.

יש להוסיף עוד דכמדומה שבעל הספר הישר העתיק מספר מלחמות בני יעקב רק מה שהובא בילקו"ש, ואת כולו, ולא שאר הספר, מה שמעלה צד שאולי גם לא היה לפני בעל ספר הישר ספר מלחמות בני יעקב עצמו, וממילא שמעי' דזה פשוט שבעל ספר הישר העתיק ממלחמות בני יעקב ולא להיפך.

ומו"ח הגר"ד בלומנטל שליט"א העירני מדברי התוס' בב"ב דלר' יהודה לא היה ההתראה וכנראה כוונתו לדברי התוס' בב"ב קיט סע"א ד"ה שנאמר דמבואר שם דלר' יהודה לא הודיעוהו באיזו מיתה הוא נהרג וממילא לא היתה התראה כהלכתה, אלא הוראת שעה היתה ועיקרי הדברים מבוארים בסנהדרין פ ע"ב.

אבל עדיין שלא לאפושי פלוגתא יש מקום לטעון שהיתה התראה אבל לא היתה התראה כהלכתה כדין שלא הודיעוהו באיזו מיתה הוא נהרג, ויתכן לומר הגדרה בזה דההוראת שעה היתה להחשיב התראה כזו להתראה, וממילא גם ר' יהודה יודה להך דרשא שהתרו בו ועדיין הוא מקושש.

אבל במהרש"ל על התוס' בב"ב שם כתב להדיא דלר' יהודה לא היתה התראה כלל שהוא חייב מיתה.

וצריך לומר להמרש"ל דעיקר דרשא דהתרו בו ועדיין הוא מקושש לא הוצרך אלא לענין ללמוד התראה לדורות, אבל לר' יהודה שא"א ללמוד מזה התראה לדורות כיון שלא היתה התראה כהלכתה ממילא לא דרש לה להתראה כלל.

אולם גם המהרש"ל לא נקט שלא היתה התראה כלל אלא שלא התרו בו שהוא חייב מיתה, וזה מוכח בחשבון שהרי לר' יהודה לא שייך התראה שחייב מיתה בלא שיאמר בהתראה איזו מיתה יתחייב, דכיון שאינו מתרה באיזו מיתה יתחייב אין כאן תוקף של התראה כלל ואינו מתחייב מיתה.

ועי"ש במהרש"א.

ובתשלום הדברים יש לציין דאמנם גם פרש"י בסנהדרין שם פירש כפי' התוס', אבל ברמ"ה שם פירש באופן אחר דהוראת שעה ר"ל שמאחר שלא נאמרה עדיין מיתתו של המקושש ממילא לא היה צריך בהתראתו לומר באיזו מיתה ימות, ולפי' הרמ"ה לא פליג ר' יהודה אדרבנן כלל לענייננו שנהרג המקושש בהתראה.

מבלי להכנס לנידון אם הגרש הוא הטעם הותיק יותר, (ועי' מה שהביא בזה בספר מענה לשון בתיקון קוראים מהדו' סימנים), אבל לעצם הנידון שיש לפנינו בזה בין ב' מנהגים (ועי' במענה לשון שם מה שהביא מקורות לב' המנהגים), א"כ הדין הוא שטוב לומר שניהם, דהרי הבעל קורא לכתחילה טוב שיתקן אם טעה בטעם (כמו שהבאתי בתשובה אחרת בשם הגרי"ש אלישיב וכן פשטות שי' הפוסקים כמו שנתבאר שם), והנה בקריאת זכר בפרשת זכור אנו נוהגים (מכח המשנ"ב שחשש לב' המנהגים) לתקן ולקרוא שוב הניקוד זכר בב' סגול, אף דשם ג"כ אינו לעיכובא כיון שהוא שינוי בניקוד וגם שם אין מחזירין הקורא אם כבר המשיך לקרוא כמו שינוי בטעם שאין מחזירין, ואעפ"כ גם שם כשעומד במקום לכתחילה יש לחזור לכל השיטות, וממילא גם כאן בודאי שיש מקום להדר בזה.

ובעוד תשובה אחרת נתבאר דיותר טוב לחזור על משפט מלחזור על תיבה אחת ובפרט שהוא עומד קודם שסיים קריאתו (וכמו בענייננו שבכל קוני גם אם קרא משפט לא סיים הקריאה), עי"ש הנימוק לזה, והיה מקום לומר שכאן שהוא שינוי טעם אפשר שהוא יותר קל, אבל המעיין שם בטעם הדברים יראה דלענין כמה יכפול אין חילוק היכן בא לכפול עי"ש וקיצרתי.

ומה שיש שטענו שאם קורא ב' פעמים קטונתי הרי זה מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ומקלקל בזה המכוון, לא זכיתי לירד לסוף דעתם, דהרי כלל זה של מיעוט אחר מיעוט מידה היא בתורה, וכשאין הדבר כתוב בתורה ב' פעמים קטונתי אלא איהו קאמר לה לא שייך לדרוש בדיבורו של הקורא במידות שהתורה נדרשת בהם, וכ"ש דקאמר לה בדרך חזרה שחוזר בדיבורו ובא לתקן דבריו מספק.

ויש להוסיף דגם שבברכות יש יותר מקום להזהר שלא לומר תיבה אחת ב' פעמים כמו וחסרונם וחסרונן וכיו"ב, מ"מ כאן אין איסורא בעיקר אמירת ב' פעמים, דהרי אין כאן מחזי כב' רשויות, וכמו ששמעתי גם ממו"ר הגרמ"מ קארפ דבקורא בחומש אין בזה משום איסור לומר שמע שמע, והוא דבר של טעם דהרי לא מחזי כב' רשויות וכנ"ל.

אחר שכתבתי כל הנ"ל זו שוב חשבתי דהנה מלבד הר"י מיגאש כל הראשונים האחרים המובאים כאן לא נקטו דר' יוסי היה מהלך מטבריא לציפורי בכל שבת ואף לא שהיה מבקש לעשות כן, דיש מהראשונים שפירשו להדיא דעתם שלא נתכוון ר' יוסי לכך, כהמאירי וסייעתו, ויש מהראשונים שאמנם לא פירשו דעתם להדיא לזה אבל מתבאר שפיר בכוונתם שיכולים לסבור כן כרש"י ורב ניסים גאון וכן ראבי"ה ואגודה ותר"י, ויש מהראשונים שחלקו להדיא על הר"י מיגאש כבעל העיטור דלקמן, א"כ האם אכן נימא דשיטת הרי"מ שונה בפרט זה מכל שאר הפירושים בראשונים דרק לשי' הרי"מ ר' יוסי עצמו ביקש לעשות כן.

ממילא חשבתי אולי גם דברי הר"י מיגאש יתפרשו כמו שאר הראשונים דאין הכונה שבאמת ר' יוסי היה מהלך בשבת מטבריא לציפורי אלא שעיקר ראיית הר"י מיגאש הוא רק לומר דמותר להלך מטבריא לציפורי בשבת ולעולם למד כדברי המאירי שדברי ר' יוסי נאמרו בדרך צחות, שיש לקבל שבת מוקדם ולהוציא שבת מאוחר דומיא דמקבלי שבת בטבריא ומוציאי שבת בציפורי, אלא שלא היה לר' יוסי לנקוט משל דמשמע ביה מידי דאיסורא גם אם כוונתו לנמשל, ומזה למד הר"י מיגאש שהיו טבריא וציפורי בתוך תחום שבת.

ובאמת הר"י מיגאש לא הזכיר שם דר' יוסי עצמו היה מהלך מטבריא לציפורי אלא רק דמיירי בחד גברא ולא בתרי גברי, וא"כ יש לפרשו בדרך משל וכנ"ל.

ובגוף דברי הרי"מ כ"כ גם הרשב"א בשבת שם בשם רב האי גאון, ובספר העיטור הל' חליצה תמה על הרי"מ מירושלמי פ"ד דתענית ה"ה וכן מבואר בכמה דוכתי בירושלמי ומדרשים שהיו כמה מילין בין טבריא לציפורי, וכן תמהו עוד מהמפרשים, ולכאורה התירוץ הוא דמצד המרחק היה מרחק ביניהם אבל היה היתר הילוך ביניהם מחמת קשתות או בורגנין או מתוותא או שאר אופנים המתירים.

ומ"מ אם נפרש דברי ר' יוסי כפשוטו דבאמת בשינויי האופק בין טבריא לציפורי יש שעות שונות של שקיעה וצאה"כ דר' יוסי אין להקשות דמאי רבותא דאטו בשבתות ארוכות יותר המשמרן נוטל שכר רב יותר, אין להקשות כן, דאין הכי נמי כך הוא דבכל רגע שהשבת מתארכת נוטל יותר שכר, ור' יוסי ביקש להאריך השבתות כמצווה ועושה כמ"ש בריש התשובה.