תשובה

שוב חשבתי דאולי יש ליישב דברי המשנ"ב לענין מחמה לצל דהיינו רק אם צריך לבו ביום דזה לחשוש לדעת המחמירים בסי' תקיח סק"ו עי"ש ויש לומר דה"ה לענייננו (וציינתי לדעה זו בתשובה לענין פינוי השלחן בשבת לאחר סיום אכילה בסעודה ג'), ואילו המקומות דמשמע שמניעה מאיבוד או הפסד חשיב צורך אתיין כדעת הרמ"א בסי'  תקיח שם בשם הגהות סמ"ק ורי"ו דגם בזה יש לומר דה"ה לענייננו ועי"ש, אולם עדיין צ"ע מדברי הרמ"א שם בסוף הסעיף בשם הר"ן דמשמע שבטלטול גרידא בכלי שמלאכתו להיתר בחצר המעורבת א"צ צורך היום כלל ואמנם שם מיירי ביו"ט אבל לכאורה כ"ש בשבת עי"ש בבה"ל  דהוא לרבותא שהעירוב מהני ביו"ט ולא רק בשבת, ויש לדון בזה דשמא ביו"ט קיל לענין כלים שאין בהם צורך כלל וצ"ע וגם יל"ע מה מוגדר צורך מקומו אם חשיב שיש בכלי זה צורך היום או לא ולכאורה להרמ"א גופיה לעיל בשם הגהות סמ"ק ורי"ו דלמנוע פסידא חשיב צורך היום כ"ש בזה ואפי' להמחמירים יש לדון בזה וממילא אין צורך היום כלל הוא כפשוטו, ולענין צורך מקומו של אוכל נפש ביו"ט הוא נידון אחר עי' במשנ"ב להלן סקכ"ג.

יש להוסיף דמ"מ לכו"ע [עכ"פ לדידן דלא קיימא לן כר"י לענין טלטול שלא לצורך דבר הניטל דקיימא לן שהוא מותר] במקום פסידא גמורה התירו כמו שמצינו בדלף באוירא דלבני דלחולקים אדר' יצחק שרי וכן בשאר האופנים שהובאו בסוגי' שם ככוורת.

בגוף מה שנתבאר דטירחא אסור להכניס בגדים בשבת, יש ללמוד כן עוד ממה שנתבאר בסי' תקלח ס"ב מותר להכניס פירות מפני הגנבים אם אינם במקום המשתמר וכו' ומבואר שהוא היתר מיוחד בחוה"מ, וכן בסעי' ה שם מי שיש לו סחורה שאם לא יהפכנה  ממטה למעלה תתקלקל מותר להפכה בחוה"מ וזה אף שאין מוקצה בחוה"מ כמבואר בפוסקים, ואין בזה מלאכה כלל, וגם יש בזה פסידא, מ"מ כיון שיש בזה טירחא שלא לצורך המועד לא הותר אלא משום דבר האבד בחוה"מ בלבד, ועי' שם עווד סעיפים ג' ד', עכ"פ מתבאר דבשבת בכל כה"ג אסור, וזה בנוסף לכל מה שנתבאר.

עוד יש לציין למתני' דשבת קכג ע"ב גבי קנה של זיתים ופי' שם המפרשים דהיינו כלי שמלאכתו לאיסור (ועי' שושנים לדוד על המשנה שם שבת פי"ז מ"ג), ופי' רש"י והרע"ב דהיינו שמהפכין בו הזיתים לידע אם הגיעו לזמנם, ויל"ע מה מלאכת איסור יש בזה שמהפך הזיתים, ואולי י"ל דמיירי בזיתים מוקצה וצ"ע מביצה מ ע"ב, ואם נימא דמיירי בקנה שמתעסק וטורח בו בדבר שהוא צורך חול נמצא בזה א"כ לכאורה חידוש דין שגם דבר כזה דינו ככלי שמלאכתו לאיסור וצל"ע, ועי' בבה"ל סי' שח ס"ג בשם הפמ"ג דגם מלאכתו לאיסור דרבנן חשיב מלאכתו לאיסור, וכאן הוא חידוש יותר מזה כיון שאם היה בהיפוך הזיתים צורך היום היה מותר להפכם ורק דכיון שעושה כן לצורך חול ומלאכה אסור (ועדיין אין בזה ראיה ברורה דכלי שמלאכתו לטירחת חול כמלאכתו לאיסור דמיא דיש לומר דשאני הכא שהוא משמש חלק מפעולת הזיתים כיון שמסייע לזה אע"ג דהוא עצמו אינו עושה מלאכה ממש), ועוד מצינו דלפי כמה פוסקים (והרחבתי בתשובה אחרת) כל דבר האסור בקריאה בשבת אסור בטלטול ולכאורה הוא מחמת דין זה (עי' סי' שח ס"נ ובמשנ"ב שם ס"ק קסד), ועי' במשנ"ב סי' שח ס"ק קסז דאפי' דבר המשמש למדידה חשיב כלי שמלאכתו לאיסור והיינו אע"ג דמדידה דמצוה שרי ואע"ג דאין בזה מלאכה ממש, ולכאורה לפ"ז ה"ה כאן.

ומ"מ ברמב"ם שם בפה"מ פי' דהקנה עשוי לחבוט זיתים, והיינו איסור תורה ממש והיה מקום לפרש תולדה דדש, ובחיבורו פכ"ו ה"ז מהל' שבת הלשון קנה שמוסקין בו הזיתים וא"כ הוא תולש, ואולי לרש"י ורע"ב כלי שמשמש לטירחא לצורך מלאכה דחול יחשב כלי שמלאכתו לאיסור ולהרמב"ם אין הכרח ומ"מ גם לרש"י והרע"ב אין הכרח ברור מתוך הסוגי' שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, אם כי בבה"ל סי' שיג ס"א מוכח דסבר כן גם בקנה שמהפך בו הזיתים שהוא כלי שמלאכתו לאיסור.

יש להוסיף דכמדו' גם אינו ברור שהמסכת סופרים מיירי על נשים בביתם דשמא מיירי רק בנשים שבבהכנ"ס שנתחייבו משום ביזיון אם יצאו אפי' בין גברא לגברא כיון שלא שמעו כלל או משום חובת ציבור, משא"כ בביתם שמא אינן מצוות לבוא.

בגוף הנידון אם ארנבות בכלל או לא אאמו"ר שליט"א העיר דלדעתו רק מה שמגדלים מהם עדרים וצריכים מהם חלב או צמר הוא בכלל זה (וז"ל  נראה שכל גזירת בהמה דקה רק היתה בצאן דהיינו כבשים ועזים שהיו שכיחים ביותר עבור החלב והבשר וצמר שלהם ומהיכא תיתי שאר בעלי חיים), ויעוי' בגמ' ב"ק פ ע"א כשם שאמרו אין מגדלין בהמה דקה כך אמרו אין מגדלין חיה דקה רי"ש אומר מגדלין כלבים כופרין וחתולים וכו' מפני שעשויים לנקר את הבית ע"כ ועדיין צ"ע אם מיירי לגבי חיה דקה הדומה לעיזים וכבשים וההיתר שנאמר לגבי המינים הנזכרים באיזה אופן נאמר היתר זה, ושם נזכר אפי' דבר שהוא לכאורה שרץ דאמרי' שם גם חולדות סנאים, ושמא אינו שרץ ממש כדאמרי' בגמ' שם מאי שרצא דמתתאי שקיה, ויש מקום לפרש למה נקרא שרצא מאחר שאינו שרץ ממש משום וכו' ובתוס' שם משמע דיש ספק בזה אם הוא שרץ או חיה.

הגר"ש צביון העיר שבספר הזכרונות של סביו הגרח"ק הובא בשם החזו"א דאחרי שהתיר השו"ע הו"ל כעין מחילה לעולם עכ"ד, והוא מחודש קצת לומר שיש מקום לבסס היתר על דברי השו"ע גם במה שמבואר וברור בדבריו שאינו מותר, והוסיף הגר"ש הנ"ל דאחרי ההסכמה בפתח תקוה נתייסד כך המנהג ביישוב החדש ועדיין יל"ע דהרי רובא דעלמא אין מכירין תקנות פ"ת.

לגבי הנידון אם במקום הנשמר יש דינא דבהמה דקה או לא, יוי' שם דידן מאי א"ל דידן קא מינטרא להו חובה א"ל חובה תקברינהו לבנה וכו', ומשמע שם דפלוגתא דאמוראי שם אם מהני שמירה כדי להזהר בזה וגם עי"ש בתוס' דמשמע דהמחמיר שם בגמ' קאמר שהצד לפטור בזה הוא רק אם יש שומר צמוד כל הזמן שהוא דבר דאינו שייך כמבואר שם.

ויש לציין בזה לדברי הפלא יועץ ערך בעלי חיים שלא לגדל בע"ח שלא לבוא לידי צעב"ח.

יש להוסיף דבגמ' שבת קיט אי' דר"ז כי הוה חזי זוזי דרבנן הוה אמר להו במטותא מינייכו לא תחללוניה והיינו שיפסיקו לימודם לסעודה, וכעי"ז ברמ"א לגבי ע"ש כ' דיש לו לאדם למעט בלימודו להכין צרכי שבת וכעי"ז ברמ"א לגבי שינה בשבת דמי שרגיל ללמוד כל השבוע יהדר בעונג שבת לישן ג"כ לעונג שבת, וכן מצינו בנדרים לז דבשבת יחזרו על הלימוד עם התשב"ר משום עונג שבת ולא ימשיכו בלימודם, והביאור בזה דכל מה שהוא מעיקר דין חובת עונג שבת ואפי' כל מה שהוא בכלל צורת עונג שבת הוא דוחה ת"ת (ושינה לא חשיב ריבוי כיון ששינה הוא צורך בסיסי של אדם ורק ת"ח מנדדים שינה מעיניהם ובשבת ינדדו שינה פחות מיום חול ולענין לימוד עם הנערים אין בזה גריעותא לחזור ביום זה ולהמשיך ביום אחר דאדרבה החזרה היא חובה כמ"ש בע"ז יט ע"א ובדוכתי טובא) אבל להרבות בתענוגים הוא מגונה.

העירוני דבפניני הלכה הובא בשם הגרי"ש שיש בזה כבוד בלבד ואין הבן נענש בעון האב מחמת זה, ויש להוסיף דבכ"מ מבואר דהוא היפך הסברא שיענש בן בעון האב, ואין סברא שיחוייב הבן לקבל על עצמו מרצון לסבול עונות אביו ולהענש מחמת ולהתפס בהם.

ואולי יש למצוא מקור לענין ניגון זה דאמרי' בספ"ו דשבת אילן המשיר פירותיו סוקרין אותו בסקרא שרבים יבקשו עליו רחמים וילפי' לה ממצורע שמפרסם צרתו כדי שיבקשו עליו רחמים עי"ש, וממילא אדם שמרגיש שרע לו יכול לפרסם ענין זה כדי שיבקשו עליו רחמים, רק שלא נזכר לומר כן בניגונים ובשמחה ושירים אלא כפוף שפוף ובוכה.

יש לציין עוד לדברי הרמ"א בס"ס שלג דאסור לפנות יין מן העגלה בשבת, וחזי' מזה דאיסור פינוי הוא לא רק כשצריך למקום הדבר כהמקרה דמפנין, דגם כשצריך להדבר הוא בכלל איסור זה, ומ"מ אינו בהכרח מיירי בכל האופנים ברמ"א ומשנ"ב שם באופן שאין לו גם רווח מפינוי העגלה.

ויש להעיר דבריש סי' שלד מבואר דמותר לפנות מפני השריפה בחצר שעדיין לא באת לשם השריפה, ולמה שם אין דין פינוי ואולי באיבוד מוחלט הקילו משום פסידא עי' במשנ"ב סי' רנד הנ"ל לגבי רדיית הפת, דאם אין פתרון ע"י עכו"ם וכיו"ב לכאורה יוצא דלכו"ע מותר.

אבל אין ליישב דיש היתר בשריפה מכיון שאינו צריך את מקום הפינוי דבאופן שמעביר ממקום למקום לא עדיף מהעברת יין דאסר במשנ"ב סי' רנד הנ"ל.

והנה כל התשובה לענין הכנסת בגדים מפני הגשם אינה אלא כשאין נזק גמור אבל כשיש נזק גמור (ואולי בכלל זה גם טלית צמר באופן שאם תישאר בגשם עלולה לצאת מכלל שימוש), מבואר בשו"ע סי' שלד סי"ט דכל מה שמותר להציל מפני הדליקה מותר להציל ממים ומשאר דברים המאבדים, והטעם משום פסידא וכמשנ"ת, ותדע דמשום פסידא יש פוסקים שהתירו אפי' מוקצה כמבואר שם בס"ב, ובאופן כזה יכול להציל דרך מלבוש כמבואר שם ס"ח, ובניד"ד מכיון שמוציא לביתו ולא לחצר אחרת יש סוברים שא"צ דרך מלבוש כמבואר שם בסי"א ובמשנ"ב שם משמע שנוטה להקל בזה משום שהוא פלוגתא בדרבנן (וצע"ק דכאן לכאורה רוב הראשונים מחמירים בזה שהם טור והר"ן בשם הרמב"ן ודלא כבעל התרומה שמקל בזה, וגם לכאורה לפי סתימת הסוגיות קצת משמע דלא שנא, ורק בפלוגתא שקולה בדרבנן אזלי' בתר המקל כמ"ש בע"ז ז, ונראה שהמשנ"ב צירף כאן גם שהוא שעת דחק גדול וצורך גדול ומקום פסידא בדרבנן, ועדיין צ"ע דאין לסמוך במקום פסידא על שיטה שלא נפסקה להלכה כמבואר בהקדמת הרמ"א לתורת חטאת, אולם יעוי' ברמ"א סי' שלה סוף ס"א דמשמע שסובר בשם מהרא"י כבעל התרומה הנ"ל ועי"ש במשנ"ב מה שציין בשם האחרונים בזה).

ברש"י ב"ב ריש דף יא יש קצת משמעות דרק לענין צדקה מפרנסין אבל לא לגוים שהרי לגבי צדקה הביא הא דגיטין דמפרנסין עניי ישראל עם עניי גוים, ואילו לגבי פדיון שבויים הביא הא דהוצרך ליתן לשבויי ישראל משום דאסור לגנוב דעת הגוי, ומיהו לקושטא דמילתא אין כאן ראיה ברורה, דיש לומר דפדיון שבויים הוא בכלל צדקה לעניים ורק אינו בכלל מצוה רבה אם אינו לצורך ישראל, ומ"מ יש קצת לשון ברש"י מדקאמר אבל במעות המתחלקות לעניים וכו' משמע דעד עכשיו טעם מה שאינו ניתן לגוים משום שאינו מעות המתחלקות לעניים אלא לענין אחר שאינו בכלל זה, רק שאינו מוכרח דיש לומר שסמך על מה שהזכיר רש"י הלשון שנזכר לעיל על מצוה רבה.

הצד שיש לפטור מבהמ"ז הוא לא רק מצד עיסה שלישתה עבה שטגנו בלבד שהוא מחלוקת ראשונים כמבואר בסי' קסח סי"ג, אלא גם מצד פת הבאה בכסנין, כמבואר בבה"ל סי' קסח ד"ה וכ"ז דעת הט"ז והאחרונים דפת שטיגנה בשמן רב במקום לאפותה טעם השמן מחיל בה דין פת הבאה בכסנין, וכן ציין בספר וזאת הברכה בלוח הברכות הערה קא לדברי הט"ז הללו לגבי סופגניות.

ויש להוסיף ולחדד דלכן כמעט אין מצוי שחוששים לאכול סופגניות רק בתוך הסעודה כמנהג יר"ש בסי' קסח סי"ג והמחמיר בזה חריג במנהג על אף שיר"ש צריך להחמיר בסתם עיסה שבלילתה רכה או שטיגנה אפי' אוכל רק מעט לאכול רק בתוך הסעודה ומ"מ בסופגניות לא חששו והטעם משום שמצרפים הט"ז הזה (ויש לשים לב למעשה שא"א לצרף דברי הט"ז בכל מין סופגניות).

ויש להוסיף דהמשמעות שם שגם בלא סברת הט"ז מ"מ אם עשיית הבצק עצמו בשמן רב הו"ל כמו עשייתו בדבש וכמו שמחלק שם טיגון בדבש ועשייה בדבש לב' נידונים, ומלבד זה יש להזכיר בזה גם דברי הרמ"א שפת הבאה בכסנין הוא שעשאה בדבש ושמן ואם שמן לא היה פועל כאן כלום לא היה מזכירו יחד עם הדבש, וממילא דבר שעיקר הטעם בו הוא שמן והונח בו שמן לעיקר הטעם יש מקום להחשיבו מצד זה כפת הבאה בכסנין, ויש להוסיף בזה עוד דעקר פת הבאה בכסנין הגדרתו היא פת שאין רגילים לאכלו כפת רגילה, ולכן הרבה פוסקים נקטו שכל הטעמים מספיקים להחשיבו כפת הבאה בכסנין, ופת זו אין דרך להביאה במקום סעודה גמורה אלא מביאים אותה רק במקומות שמביאים מיני מתיקה, ויש להוסיף עוד שבחו"ל במאפיות יש סופגניות כל השנה ומסתמא שאינם נמכרים בחזקת לחם אלא בתורת ממתק וכיו"ב שגם יכול להשביע (כהגדרת פת הבאה בכסנין).

אם כי כאן מסתמא שהרגילות שאין תחילת לישתו בשמן רב אלא מטוגן בשמן רב, והמשנ"ב גופיה בבה"ל שם שטען דלר"ת לא יועיל מה שעושה ממנו טיגון גם לא לענין להחשיבו כפת הבאה בכסנין, אבל בצירוף דעת הט"ז (שלכאורה לא סבר כתירוצו של הבה"ל שם) ואולי כמה אחרונים שעומדים בשיטתו עם שאר צירופים הנ"ל (ומהמבואר דעיקר הדין לשו"ע ורמ"א דלא כר"ת והכרעת החזו"א דלא כר"ת) כך יוצא הדין.

ואע"ג דהמחבר בסי"ג כתב דאם אחר כך עשאה כספוג היינו הנידון דלר"ת חשיב לחם גמור יש לדייק בדבריו שלא הזכיר אלא שעשאה בספוג על ידי מים שאינו מבטל טעם הדגן אבל עשאה ספוג על ידי שמן הוא נידון חדש וכמשנ"ת.

ויש לציין דבניד"ד הבצק של הסופגניות נקנה מחנות שמוכרת הבצק גם למטרת ל חם אבל אם הבצק מלכתחילה נעשה רק למטרת טיגון בלבד הוא ג"כ קל יותר כמבואר במשנ"ב סי' קסח סי"ג סקע"ה בשם המג"א ויעוי' בסוגיות עי"ש בתוס' ברכות לד ע"ב, ומ"מ המשנ"ב בסקע"ו הכריע דיר"ש יחמיר אפי' מתחילה עשה הבלילה כדי לעשותה סופגנין.

לסיכום הפוסקים שיש מקום לשמוע מדבריהם שיש הנהגה או הידור או חובה להדליק יותר מחצי שעה במקום שבני אדם מהלכין, בראשונים הריטב"א והשלה"ג בשם ריא"ז ותניא רבתי והמאירי ואולי משמעות גם ברמב"ם, ובפוסקי זמנינו הגרי"ז והגריי"ק והגריש"א והגרשז"א והגראי"ל, ולכן אי אפשר לפקפק בחומרא זו.

ושוב חכ"א טען בפני ששמע פעם שהגרי"ז הדליק פעם שניה אחרי שסיימו הקרקס בחנגאותיהם וממילא לדבריו א"א להביא ראיה מדברי הגרי"ז, ואמרתי לו שיביא ראיה שכך היה שהרי בספרים הובא בשם הגרי"ז שכך נהג וכך גם צידד בע"פ שיש חומרא כזו ואם יביא ראיה שכך היה נשווה המקורות זה מול זה אבל עכשיו מה נעשה כנגד טענה זו.

ועוד אמרתי לו דגם לפי מה שאומר שכך היה מ"מ עדיין אפשר ליישב מנהגו של הגרי"ז שפיר לפי הסברא שמקובל להבין בדבריו.

דהנה בגמ' אי' ב' תירוצים לענין עד שתכלה רגל מן השוק, הא' דאי לא אדליק עד אז מדליק, ואי נמי לשיעור נתינת השמן בנר, והתי' השני קאי למי שמדליק בתחילת הזמן שצריך שיתן שיעור בנר חצי שעה כמבואר בפוסקים, אבל מי שמדליק באמצע הזמן א"צ ליתן אלא כמות שמן כפי הזמן שנשאר, כמ"ש המשנ"ב בשם הפר"ח.

והיינו משום דב' התירוצים בגמ' אינם סותרים זה את זה, וב' הדינים איתנהו דבעי' שיעור בנר ובעי' להדליק כל זמן החצי שעה אבל השיעור בנר דבעי' הוא רק עד שתכלה רגל מן השוק.

ומיהו בזמן הפוסקים מאחר דיכולים להדליק גם אחר הזמן מעיקר הדין כמבואר ברמ"א ממילא בזמן הפוסקים גם אם מדליק אחר הזמן מדליק בשיעור חצי שעה כמבואר במשנ"ב הנ"ל, והטעם משום דתקנת מדליק על שלחנו לא נתבאר בגמ' שיעור הזמן ולגבי בני ביתו אין לדבר סוף, הלכך לא נתחייב יותר מעיקר התקנה, ולכן אמרי' דנדמה לה לעיקר התקנה שהיא חצי שעה, אבל לא משום דשייך למהלך בני אדם בחוץ, הלכך שיעור שמן של חצי שעה הוא גם אם מדליק אחר זמנה.

אבל הגרי"ז שכל הדלקתו בפעם השניה (לפי אותה שמועה) היתה רק מדין שתכלה רגל מן השוק שהוא מדין הגמ' חוזר בזה דין הגמ' שהביא המשנ"ב בשם הפר"ח שאם מדליק באמצע זמנה צריך ליתן שמן בנר עד סוף זמנה ויצא בזה.

וגם לולא דברי המשנ"ב הנ"ל בשם הפר"ח לא קשיא מידי דאפי' נימא דצריך ליתן שיעור כדי שתכלה גם אם מדליק אחר זמנה, אבל הגרי"ז יצא ממ"נ בכל שעה שמדליק בפעם השניה כיון דלפי הצד שתכלה בזמנינו הוא עד שיסיימו בני אדם ללכת א"כ הוא גם לקולא שעד אז אם הדליק יצא ידי חובתו והיה מניח שיעור כמה שצריך (וכיון שהוא רק ספק חשש חומרא בעלמא הגרי"ז רק לצאת ידי חובה ולא הלכתחילה של צד זה, וכ"ז רק לפי השמועה הנ"ל שלא נתבררה) וממילא לק"מ.

ומ"מ לולי המשנ"ב הנ"ל בשם הפר"ח נכנסים אנו לדוחק כל שהוא, דהרי לולי המשנ"ב הזה אם תטען שצריך לעולם שיעור כדי שתכלה ודלא קי"ל כהתירוץ הראשון לקולא אלא רק לחומרא, א"כ לפי צד זה נמצא שבפעם השניה שהדליק הגרי"ז הדליק בכל שיעור של שמן עד שתכלה רגל מן השוק, ומסתמא הוא השיעור של עד שתכלה בזמנינו, א"כ כבר היה לו להכניס שמן בנר בשיעור כזה כבר מתחילה, אבל עכשיו אחר דברי המשנ"ב הנ"ל בשם הפר"ח שא"צ ליתן כל השיעור אלא רק משעה שעומד בזה ועד שתכלה (בזמן שמדליקין בחוץ) א"כ ניחא למה לא הדליק בתחילה עם כל השמן כיון שרצה לחסוך בשמן ולא רצה להחמיר יותר מידי בחומרא שאינה חיוב מעיקר הדין אלא רק לצאת ידי חובה ובזה יוצא עם הדליק בסוף הזמן שיעור שידלק משעה שמדליק עד סיום הזמן.

ומ"מ השמועה שהדליק הגרי"ז פעמיים אינה מבוססת ולא מצאתי לה מקור וגם אינו מסתבר שאם כבר יהדר הגרי"ז מסתמא יהדר הלכתחילה שבהידור ולא הבדיעבד שבהידור.