אסור לאכול אפי' אם עדיין לא הגיע זמן מנחה גדולה, אלא יש לו להמתין עד זמן מנחה גדולה ולהתפלל מנחה ותפילת עמידה נוספת לתשלומין של שחרית ואז יכול לאכול. (מחנה ישראל לבעל החפץ חיים פרק ז ע"פ הפמ"ג סי' קח ...קרא עוד

אסור לאכול אפי' אם עדיין לא הגיע זמן מנחה גדולה, אלא יש לו להמתין עד זמן מנחה גדולה ולהתפלל מנחה ותפילת עמידה נוספת לתשלומין של שחרית ואז יכול לאכול.
(מחנה ישראל לבעל החפץ חיים פרק ז ע"פ הפמ"ג סי' קח אות ג, וכ"כ במ"ב סי' ע' סק"כ), ואפי' לטעום אסור (תהלה לדוד סי' קח סק"ב) ואפי' אם התפלל מנחה ועדיין לא התפלל תשלומין של שחרית אסור להפסיק בין מנחה לתשלומין של שחרית (תהלה לדוד שם, וכן דעת המ"ב שם סקי"א עי"ש, ופשוט).

ולענין מה ששאלת מי שיש לו מנין רק בערב מסתבר שיש לאמוד צער תענית כשעת הדחק יותר מהילוך מיל, ולכן מסתבר שאינו מחוייב להתענות כל היום ויתפלל ביחידות מיד במנחה גדולה ב' פעמים תפילת העמידה ויאכל.

ומי שחלש לבו ואינו יכול להמתין עד אחרי מנחה לאכול, עי' במחנה ישראל שם מה שכתב בדינו.

הנה נפילת אפים וקדושא דסדרא ועלינו לשבח נוהג כל היום כדמוכח בשאר מקומות, וכן למנצח לא שמענו שיש לו זמן, ולענין שיר של יום מאחר שנוהג גם בתמיד של בין הערבים יעוי' בר"ה ל ע"ב א"כ מסתבר דבדיעבד אפשר להשלימו ...קרא עוד

הנה נפילת אפים וקדושא דסדרא ועלינו לשבח נוהג כל היום כדמוכח בשאר מקומות, וכן למנצח לא שמענו שיש לו זמן, ולענין שיר של יום מאחר שנוהג גם בתמיד של בין הערבים יעוי' בר"ה ל ע"ב א"כ מסתבר דבדיעבד אפשר להשלימו עד הערב, רק שלא הטריחו על הציבור לאומרו ב' פעמים, אבל זמנו הוא פ"א בבוקר ופ"א בין הערביים, הלכך עדיין זמנו הוא, וגם בחצי שעה שאחר חצות מסתבר שאפשר לאומרו ממ"נ על דרך מש"כ הגרע"א בשם הצל"ח לענין תנאי בתפילה בחצי שעה הזו וציין לו המשנ"ב, ואף שיש לדון אם התנאי מועיל לכמה אחרונים כמו שהערתי בתשובה אחרת, מ"מ בניד"ד יש להקל על דרך מה שכתבתי בתשובה הסמוכה לענין השלמת פרשת התמיד אחר זמנה עי"ש, וכנ"ל יש לומר אף לענין פיטום הקטורת שיש קטורת גם בין הערביים ואף אם חוזר ואומר במנחה פיטום הקטורת של מנחה ונמצא אומר ב"פ פיטום הקטורת במנחה מ"מ יש לצרף מה שכתבתי לענין פרשת התמיד לענין זה, נמצא דלכאורה בדיעבד יכולים לסיים כל חלק זה של התפילה גם אחר חצות וגם אחר חצי שעה שאחר חצות.

ויש לציין דהמשנ"ב בסי' קכד הזכיר שיש לסיים כל החזהש"ץ עד ס"ז תפילה ומשמע ששאר התחנונים ומזמורים שאחר כך אינו לעיכובא.

הנה ברכות ק"ש לפי הרבה פוסקים אינו אומר אחר סוף זמן תפילה, ואמנם המנהג הרווח כהמתירין לומר הברכות עד חצות, וכמו שביארתי במקו"א, אבל הדעה המפורסמת והידועה יותר בספרי הפוסקים היא שלא לומר הברכות, ולכן באופן כזה בודאי שיש לדלג ...קרא עוד

הנה ברכות ק"ש לפי הרבה פוסקים אינו אומר אחר סוף זמן תפילה, ואמנם המנהג הרווח כהמתירין לומר הברכות עד חצות, וכמו שביארתי במקו"א, אבל הדעה המפורסמת והידועה יותר בספרי הפוסקים היא שלא לומר הברכות, ולכן באופן כזה בודאי שיש לדלג הברכות כדי שיוכל להתפלל שחרית היום שזה ודאי מוטל עליו.

ואם צריך לדלג גם ק"ש כדי להספיק שמונ"ע קודם חצות (וכן אם אוחז בסוף החצי שעה שאחר חצות ובא להספיק השמונ"ע בחצי שעה הזו להפוסקים שעדיין הוא זמן תפילה בדיעבד), ידלג גם ק"ש כיון שעכשיו מה שאומר ק"ש הוא כדי לעמוד בתפילה מתוך דבר של תורה כמבואר במ"ב בשם הגר"א ע"פ הירושלמי רפ"ק דברכות ומיירי לענין מי שכבר קרא ק"ש ואינו מחוייב מעיקר הדין לחזור ולקרוא קודם שמונ"ע כמבואר בפוסקים שם אלא רק שיש לו לעשות כן כדי לעמוד בתפילה מתוך דבר של תורה, וכ"ש כאן שאף ברכות ק"ש אינו קורא, ולכן גם אם נסבור כהדעות שברכות הן מן הק"ש מ"מ בניד"ד בודאי שיש לדלג הק"ש כדי להספיק תפילה, ואע"ג שנזכר בפוסקים ענין ק"ש תשלומין מ"מ לאו בתורת דינא נאמר ולא נאמר כדי שיפסיד התפילה לגמרי בשביל זה,ובלאו הכי הרי אם יקרא עתה ק"ש בין כך ובין כך נמצא שלא יאמרנה כסדר כיון שעי"ז יתעכב ולא יספיק להתפלל שחרית היום וגם דמצד התשלומין גרידא יכול לאומרה גם אחר שמונ"ע.

ולענין פסוד"ז מבואר בשו"ע ס"ס נב שבמקום צורך גדול מאוד מדלג הכל עם הברכות ואומר הפסוד"ז אחר התפילה בלא הברכות [ולענין אם יכול להשלים הפסוד"ז אחר זמן תפילה הארכתי בתשובה אחרת].

וכדאי לעשות מאמצים למנוע להבא מצב של בדיעבד כ"כ.

לגבי אם יש חיוב להשלים, אם לא אמר כלל פסוד"ז קודם התפילה כ' השו"ע להשלים אחר התפילה בלא ברכותיה, (ועי' בפנים התשובה אם נאמר בתורת חיוב או הנהגה שיש לעשותה). ולגבי אם אמר פסוד"ז לפני התפילה אם מחוייב להשלים אחר ...קרא עוד

לגבי אם יש חיוב להשלים, אם לא אמר כלל פסוד"ז קודם התפילה כ' השו"ע להשלים אחר התפילה בלא ברכותיה, (ועי' בפנים התשובה אם נאמר בתורת חיוב או הנהגה שיש לעשותה).

ולגבי אם אמר פסוד"ז לפני התפילה אם מחוייב להשלים אחר התפילה יש בזה דעות בין הפוסקים, ונראה שהדעה העיקרית בפוסקים שאין זה חיוב אבל דבר טוב.

ולגבי עד מתי אפשר להשלים, בדיעבד נראה שאפשר להשלים גם אחר זמן תפילה ואפי' לאחר חצות היום.

מקורות:
לעצם הנידון אם צריך להשלים, יש לציין דבמקור הדברים בטור סי' נב הובאו ב' אופנים, האחד הוא בשם הגאונים שאמר הפסוד"ז בדילוג ואז יצא ידי עיקר חובת פסוקי דזמרא בדיעבד ואינו חוזר ואומרם אחר התפילה, והב' בשם הרר"י הוא באופן שלא היה לו שום פנאי לומר פסוד"ז קודם התפילה אף לא בדילוג, שאז חוזר ואומר הפסוד"ז לאחר התפילה.

(ובאופן הא' הנ"ל הובאו ב' חילוקי דינים בזה בשם ב' דעות ולא נאריך בזה כאן).

ואמנם הגם שהטור הביא הדברים בשם כמה דעות, אבל מפשטות לשונו שהדעות משלימות זו את זו, דהדעה הראשונה מיירי באופן שיש קצת שהות והדעה שאחר זה מיירי שאין שהות כ"כ, והדעה שאחר זה מיירי שאין שהות כלל.

וכן נקט האגור [סי' צה] בדעות המובאים בטור שאינן חולקות זו על זו, אלא שאם הספיק לומר קצת פסוד"ז אינו חוזר ואומרן אחר התפילה אבל אם לא הספיק כלל לאומרן קודם התפילה אומרן אחר התפילה.

אבל הב"י חלק על ביאורו של האגור, וסובר שהדעה הראשונה בטור (דמיירי באופן שאמר קצת מהפסוד"ז קודם התפילה עם הברכות) סוברת שאם לא אמר הפסוד"ז קודם התפילה הפסיד לגמרי הפסוד"ז עם הברכות אחר התפילה.

וכן הב"ח ביאר [ואינו מפורש להדיא בטור] דהדעה הראשונה בטור סוברת דאפי' לא אמר כלל פסוד"ז קודם התפילה לא ישלים אחר התפילה כיון דלא תקנו כלל פסוד"ז לאחר התפילה, והדעה האחרונה חולקת על זה.

(וא"ה מ"מ יתכן שהטור עצמו להלכה סבר כביאורו של האגור לפסוק ככל השיטות יחד, (אף אם הדעות חולקות זו על זו), ולכך התהלה לדוד להלן נקט שהרא"ש סובר כהרר"י וקיצרתי ודוק).

ולפי ביאור הב"י והב"ח בטור יתכן שלפי הדעה האחרונה אף אם אמר בדילוג יצטרך להשלים לאחר התפילה.
(אף שלא פסקו הב"י והב"ח כהדעה האחרונה ועי' להלן).

(והב"י רק הזכיר בדבריו בשם הראשונים דגם להדעה הראשונה יכול להשלים הזמירות בלא הברכות לאחר התפילה ושהוא דבר טוב, ושלענין אם יכול לברך הברכות אחר התפילה נקט כהדעה הראשונה [לפי פירושו] שאי אפשר בכל גווני, אבל לא נחית לנידון מה הדין לפי הדעה האחרונה באופן שאמר רק חלק מהזמירות לפני התפילה עם הברכות אם צריך להשלים לאחר התפילה.

אולם מל' הטור משמע שהדעה האחרונה רק באה להוסיף מה הדין באופן שאין שהות כלל [שבזה הדעה הראשונה לא מיירי להדיא גם אם נימא שהי' להם דעה בזה] אבל מה שמפורש בדעה הראשונה שאם אמר בדילוג הפסוד"ז אינו מחוייב להשלים אחר התפילה לא משמע שבאו לחלוק בזה, ומ"מ יש לדחות דהטור לא הביא אלא מה שכ' הדעה השניה בהדיא בדבריהם.

והנה זה פשיטא שלפי הדעה הראשונה א"צ להשלים אחר התפילה וזה פשיטא שלענין האיסור לומר הברכות אחר התפילה [לפי פירוש הב"י בדעה הראשונה שבטור] פסק הב"י כהדעה הראשונה בטור וכן כ' בשו"ע, אבל לענין אם צריך להשלים [על הצד שלפי הדעה השניה צריך להשלים אחר התפילה] לא פסק להדיא כאחד מן השיטות אבל הב"י הביא ב' טעמים למה לפסוק כדעה הראשונה, הא' משום שספק ברכות להקל, והב' שקבלתן של גאונים תורה היא, והטעם השני של הב"י שייך גם לנידון הזה [אם יש חיוב להשלים הברכות], וממילא לכאורה דעת הב"י להכריע ג"כ כהב"ח שאין חיוב להשלים, אלא שבב"ח משמע שלא ישלים ובב"י נקט [בהדעה הראשונה] שאינו חיוב וטוב להשלים).

ויעוי' עוד בנידון זה בעה"ש [שמקיל] ובחי"א ובארחות יושר [שנקטו להשלים] ובמחנה ישראל להח"ח ובמה שציינו בשם המשנ"ב בהל' שבת (עי' בביאורים ומוספים מה שהביאו בכל זה).

ולמעשה נראה שהדעה העיקרית בפוסקים שאינו חיוב להשלים שלכאורה לא נמצאה שום דעה מפורשת בראשונים שמחוייב להשלים באופן שאמר בדילוג ואדרבה נמצא להדיא בכמה ראשונים שא"צ להשלים והם הדעות שכוותייהו נקטינן בשאר דבריהם כמו שנתבאר [בפרט שפסוד"ז אינו אפי' תקנה דרבנן בתורת חובה כמבואר בגמ' שבת קיח ע"ב וברמב"ם הל' תפילה אלא דקבלוהו עלייהו כחובה, ואולם עי' במסכת סופרים] ושטוב להשלים.

וגם בשו"ע לא הזכיר השלמה אלא לענין מי שלא אמר כלל פסוד"ז קודם התפילה ולא לחינם הזכיר כן על הדרך שנתבאר.

(ויש לציין דבל' הגר"א סק"ז וסק"ח משמע שמה שפסק השו"ע לומר באופן זה אחר התפילה הוא ג"כ אינו חיוב מעיקר הדין כמו ברכות השחר שהזכיר הרמ"א אחר כך עי' בלשונו שם [ויתכן לפרש בדבריו שהוא לרווחא דמילתא לחשוש לשאר דעות], ויש אולי קצת דיוק כן מל' המשנ"ב סק"ט בשם הגר"א ודוק, ואמנם באשל אברהם [שעל הדף] על השו"ע שם אפשר שר"ל שם שהשלמה זו של פסוד"ז אחר התפילה באופן המבואר בשו"ע שם [דהיינו אם לא אמר כלל הפסוד"ז קודם התפילה] הוא כעין הנהגה שאינו חיוב מצד הדין שקבלוהו עלייהו).

ולענין זמן ההשלמה עי' בתהלה לדוד על השו"ע [יצא לאור מחדש בהוצאת עוז והדר] שכתב [סי' נב סק"ג] וז"ל, מש"כ המחבר ואח"כ יקרא כל פסד"ז בלא ברכה לכאורה נראה דהיינו דוקא בזמן תפילה אבל אם עבר זמן תפלה שוב אין אומרים אבל רש"י ז"ל כתב בברכות דף י"א ע"ב שברכת ישתבח אומרים אותה קודם זמן ק"ש אם ירצו ע"כ ולפ"ז יש להסתפק אפשר דזמנם כל היום ולדעת הרר"י והרא"ש ז"ל יאמרם כל היום בברכה ואיך שיהי' צ"ע למה לא יאמרם במנחה דנהי דבכל מנחה אין מסדרין שבחו של מקום בברכה לפני' ולאחרי' היינו שכבר סדר בשחרית אבל זה שלא סדר בשחרית למה לא יסדר במנחה וצ"ל דלא נתקנו אלא בשחרית וצ"ע עכ"ל.

וביאור דבריו דאחר שנתבאר ברש"י שזמן פסוד"ז אינו שייך לזמן התפילה, א"כ הנה להדעות שיכול לומר בדיעבד פסוד"ז עם הברכות אחר התפילה [היינו הדעות שהביא אחר כך] הרי לכאורה יכול לומר כל היום, אבל הרי אפי' להדעות שאי אפשר לומר פסד"ז עם הברכות אחר התפילה [וז"ש ואיך שיהיה וכו'], (ושמחמתם פסק השו"ע שאם לא אמר כלל הפסוד"ז יאמר הפסוד"ז אחר התפילה בלא הברכות), הרי לפי המבואר בראשונים והובאו במפרשי הטור דהטעם שלא ישלים עם הברכות אחר כך משום שתקנוהו רק קודם התפילה דלעולם יסדיר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל [ברכות לב ע"א] וממילא הקשה דא"כ יהיה שייך להשלים קודם מנחה שבזה מקיים הסדרת שבחו של מקום קודם התפילה, ואז יוכל לברך, ודחה הראיה דמ"מ התקנה היתה על שחרית, וכיון שלא תקנו על מנחה וה"ל כמברך ברכה מלבו אם יאמר הפסוד"ז עם הברכות במנחה.

וא"כ עיקר דבריו הם ב' נידונים, הא' האם אפשר להשלים את הפסוד"ז כל היום, ובזה נקט שסתימת השו"ע שרק בזמן תפילה אפשר ושלכאורה בדברי רש"י מבואר שאינו שייך לזמן תפילה.

והנידון השני בדבריו הוא, לדידן שאין השלמה של פסוד"ז בברכות, מה הדין אם אפשר להשלים קודם מנחה הפסוד"ז בברכותיהם, ובזה משמע שחכך בזה שלא ישלימו בברכותיה באופן זה.

ולמעשה לגבי הנידון אם יכול לומר פסוד"ז אחר זמן תפילה ואחר חצות נראה לאור דברי התהלה לדוד הנ"ל דמאחר ומהשו"ע אין ראיה ברורה מה דעתו בזה ומאידך הראי' מרש"י היא לכאורה ראיה אלימתא מאוד, לכך יוכל להשלים בדיעבד (אם לא הספיק להשלים) גם אחרי זמן תפילה ואפי' אחר חצות, ובפרט דלדידן אינו ברור שמדינא מחוייב להשלים הפסוד"ז כמו שנתבאר ואפי' אם לא אמר הפסד"ז כלל קודם התפילה שכ' השו"ע להשלים אינו ברור שהוא אמור בתורת חיוב גמור כשאר חיובים כמשנ"ת.

הנה לפי הסוברים שאין כאן תפילה במנין (כמו שציינתי הדעות בתשובה הקודמת) פשוט שאין היתר שלא להמתין שהרי אפי' להתרחק מחוייב להתרחק מיל עד לאחריו כדי להתפלל במנין וכ"ש בנידון כזה שמדובר על טירחא של המתנה של כמה דק', (ובתשובה ...קרא עוד

הנה לפי הסוברים שאין כאן תפילה במנין (כמו שציינתי הדעות בתשובה הקודמת) פשוט שאין היתר שלא להמתין שהרי אפי' להתרחק מחוייב להתרחק מיל עד לאחריו כדי להתפלל במנין וכ"ש בנידון כזה שמדובר על טירחא של המתנה של כמה דק', (ובתשובה אחרת דנתי בהגדרת המתנה במקומו מה ההגדרה של זה אבל זה ברור שאינו יותר קל מלהתרחק),אבל להסוברים (שציינתי בתשובה הקודמת) שצירוף כזה מועיל להחשיב תפילה במנין א"כ יהיה מותר להם להתחיל מיד ולא להמתין, והנה מכיון שהמשנ"ב לא רצה להתיר צירוף יותר מאחד אפי' לקדיש באופן שיש עוד דבר לריעותא, אפי' שאותו ריעותא נקט המשנ"ב בביאה"ל שמעיקר הדין הריעותא הזה בפ"ע מותר להקל (והנידון שם על אחד ישן), אבל בצירוף הריעותא שמדובר על יותר מאחד לא רצה המשנ"ב להקל, ולכן בניד"ד שיש כאן ריעותא נוספת שיש אומרים שאין כאן מנין עשרה לתפילה באופן כזה אלא רק להתיר קדיש וקדושה (וזו הדעה העיקרית כמו שנתבאר בתשובה הקודמת), ורב גוברייהו של דעות אלו, א"כ לא מסתבר שיש לצרף כאן ב' ריעותות ולהקל רק כדי לחסוך המתנה של כמה דקות.

וכמדומני שכך המנהג הרווח שבמקום שאפשר להמתין ממתינים שיהיו עשרה כדי להתחיל שמונ"ע.

ויש לציין גם מה שנזכר בפוסקים וכן במשנ"ב (סי' סו סקל"ה ובה"ל סי' קט ס"א ד"ה הנכנס) וחזו"א (עי' הגרח"ק משמו באגרות וכתבים וע"ע ארחות רבינו ח"ג עמ' רח) שעיקר מעלת תפילה בציבור הוא כשמתחילים כולם יחד, וזה אף באופן שהתחילו עשרה יחד והא איחר ומצטרף איתם שאין לו את כל מעלת תפילה בציבור, אבל באופן שהתחילו בלי עשרה ובא אחר והצטרף איתם והשלים עשרה נחשבים מנין רק ממתי שהצטרף איתם (עי' בכ"ז באגרות וכתבים בשם החזו"א).

ומ"מ כמובן שמי שטוען שקים לו כהדעות המקילות בזה אין מוחין בידו, בפרט שהנידון כאן לא על ברכה לבטלה אלא על תפילה ביחיד במקום שיכול להתפלל בציבור שבזה יש אף צד רחוק בחלק מהפוסקים שמי שעושה כן אינו עובר איסור.

יעוי' בשו"ע ס"ס א' דפרשת הקרבנות לא יאמר אלא ביום שאז הוא זמן הקרבתן, וכן נזכר בטור ושו"ע ונו"כ כמה דברים שראוי להדר באמירת הקרבנות שיהיה באופן הקרבתן כגון מה שיש שנקטו לומר בעמידה וכן עוד כמה דברים ואכמ"ל, ולפ"ז ...קרא עוד

יעוי' בשו"ע ס"ס א' דפרשת הקרבנות לא יאמר אלא ביום שאז הוא זמן הקרבתן, וכן נזכר בטור ושו"ע ונו"כ כמה דברים שראוי להדר באמירת הקרבנות שיהיה באופן הקרבתן כגון מה שיש שנקטו לומר בעמידה וכן עוד כמה דברים ואכמ"ל, ולפ"ז לכתחילה ראוי לומר פרשת התמיד עד ד' שעות ובדיעבד עד חצות (שזמן תמיד לר' יהודה עד ד' שעות וזמן תמיד לרבנן עד חצות כמבואר בברכות כו ע"ב, ומאחר שלענין זמן תפילה נקטי' לכתחילה כר' יהודה ובדיעבד כרבנן כמבואר בפוסקים ועי' ט"ז ריש סי' פט, הלכך כנ"ל גם לענין תמיד), ומ"מ זה פשיטא שבדיעבד מי שאומר פרשת הקרבנות באופן שאינו ממש כמו שהקריבו הקרבנות בבהמ"ק ג"כ חשיב כאילו הקריבם, שהרי זה גופא מה שנתחדש שהעוסק בתורת הקרבנות אף אם לא הקריבם כלל חשיב כאילו הקריבם, עי' מנחות קי ע"א, ויעוי' בספר דרך פיקודיך, וכן מבואר במשנ"ב שם בסי' א' דהיכא דבדיעבד יצא גם אם אמר פרשת הקרבנות בלילה, הלכך מסתבר שאם אמר פרשת הקרבנות גם אחר זמנן יצא ידי חובתו, ואם אומר ב' פעמים פרשת התמיד במנחה וא' מהם במקום שחרית, בדיעבד יש לומר דגם זה מהני דלא גרע מתשלומין של תפילה דמהני וכאן הרבה יותר קל וכמו שנתבאר.

ובסיום הדברים יש לציין לדברי הבה"ל בסי' א' ד"ה ופרשת עולה שראוי לאומרן קודם התפילה רק שיזהר שלא יפסיד על ידי זה זמן ק"ש ותפילה.

ראיתי מי שהציע בפני הגרמ"מ קארפ שברכה זו נתקנה רק עבור מי שמשכים (כלשון התנא דבי אליהו פכ"א [שהוא המקור לברכה זו] וישכים ויאמר) ולא למי שהתעורר לאחר זמן תפילה, והסכים עמו הרב שליט"א. ומ"מ לדינא יל"ע אם לנהוג כן, ...קרא עוד

ראיתי מי שהציע בפני הגרמ"מ קארפ שברכה זו נתקנה רק עבור מי שמשכים (כלשון התנא דבי אליהו פכ"א [שהוא המקור לברכה זו] וישכים ויאמר) ולא למי שהתעורר לאחר זמן תפילה, והסכים עמו הרב שליט"א.

ומ"מ לדינא יל"ע אם לנהוג כן, דהרי נזכר בלשון הברכה שבתד"א גם להיות ירא שמים בגלוי ובסתר ואטו מי שאינו ירא שמים אינו יכול לברך ברכה זו, וידוע שתחילת הברכה אינו מנוסח הברכה עצמו כמו שהארכתי בתשובה אחרת שנדפסה בשו"ת עם סגולה רק שהביא הב"י בשם שבלי הלקט בשם ר"ש לאומרה יחד עם הברכה [דהיינו לומר את כל הנוסח בתד"א] כדי להרגיל האדם להיות יר"ש בגלוי ובסתר, והגרח"ק ע"פ התוס' בפסחים וברכות נקט שתחילת הברכה מעיקר הדין הוא מאתה עד שלא נברא העולם.

ועוד יל"ע דהיכן מצינו שהברכה תלויה בזמן קימתו של האדם, דבשלמא זמן לאמירת הברכה מצינו אבל שיהיה מותנה בזמן הקימה היכן מצינו, שברכה שאדם קם בזמן מסויים מתחייב לאומרה ואם קם בזמן אחר אינו מתחייב לאומרה, ואמנם המעביר שינה אם קם בלילה אינו מתחייב לאומרה, אבל שם הברכה על השינה ועל זמן השינה, ולדידן המעביר שינה אפשר שהיא ברכה על מנהגו של עולם כשאר ברכות השחר (ובניעור כל הלילה מחמירים לצאת מאחר).

ועוד יל"ע דבלשון הברכה עצמה לא מצינו כלל רמז לענין ההשכמה, דהוא ברכה על קידוש השם, ולמה לא נזכר בנוסח הברכה דבר על ההשכמה, ואפי' אם נימא שהוא ברכה לכל יום על קידוש השם של אותו היום, אבל למה שלא יהיה דינו כזמן של שאר ברכות השחר לכל דעה לפי שיטתה.

ועוד יל"ע דהשכמה הוא מי שמקדים לקום, כדמוכח בפסחים ד' וביומא דף ע"ו עי"ש, וא"כ לפ"ז יוכל לברך רק מי שמקדים הרבה לקום, וא"כ איזה שיעור נאמר בדבר.

ועוד יל"ע דהרי המשנ"ב דן לגבי ברכות השחר אחר ד' שעות וכן דנו הפוסקים על ק"ש לאחר ג' וד' שעות וברכותיה לאחר ג' וד' שעות ושמונ"ע לאחר ד' שעות ולאחר חצות, ולמה לא הזכיר נידון זה של ברכת לעולם יהא אדם למי שקם ממיטתו אחר ד' שעות, ומ"מ לא ראינו אינו ראיה גמורה (ועי' ערוה"ש ס"ס נב שהוסיף ברכות שלא הזכירם המשנ"ב שם לדון בהם אם יכול לאומרן אחר התפילה).

ברכת התורה מברך משום ששינת קבע בלילה היא בודאי מחייבת גם אם קם באמצע הלילה (משנ"ב הל' ברכה"ת). נטילת ידים בודאי צריך שכן אף הישן ביום כשיעור שינת קבע צריך ליטול ידיו בלא ברכה כמבואר בשו"ע סי' ד. ברכת על נטילת ידים ...קרא עוד

ברכת התורה מברך משום ששינת קבע בלילה היא בודאי מחייבת גם אם קם באמצע הלילה (משנ"ב הל' ברכה"ת).

נטילת ידים בודאי צריך שכן אף הישן ביום כשיעור שינת קבע צריך ליטול ידיו בלא ברכה כמבואר בשו"ע סי' ד.

ברכת על נטילת ידים אינו מברך עכשיו מכיון שעיקרו נתקן על תפילת שחרית להרא"ש, (ואפילו להרשב"א בברכות טו שחולק על הרא"ש בעיקר הדין, מ"מ בזה מודה, עי"ש בלשונו), אבל בבוקר יכול לברך ואם רוצה להדר שברכת על נטילת ידים תהיה סמוכה לנטילה כפשטות דעת הרא"ש, יכול לעשות צרכיו ולשפשף ולברך (עי' במשנ"ב ריש סי' ד), או לצאת בברכה מאחר, וזה עדיף מהפתרון הקודם (תשובת הגרח"ק אלי בעל פה לענין הניעור בלילה והוא פשוט בסוגי' ואכמ"ל, אבל כאן שישן אינו מחוייב לטרוח גם בזה ורק אם רוצה להדר), אך אם אינו נוהג להקפיד לברך סמוך לנטילה, עי' בשו"ע ומשנ"ב לענין חילוקי מנהגי בני ספרד ובני אשכנז.

  ויש להוסיף עוד שאף שנוטל עכשיו ידיו באמצע הלילה,‏ מכל מקום יצטרך ליטול שוב בבוקר לאחר עלות השחר,‏ מכיון שיש צד שהרוח הרעה מסתלקת רק בסוף הלילה,‏ עי' ב"י ושו"ע בסי' ד.

(נאמר במנין שחרית כהנה"ח של כולל חזו"א שב"ק פרשת ויחי תשפ"ב) בפרשתין [בראשית מט, א] אי' דיעקב בא לברך בניו, ולפי המבואר בגמ' [פסחים נו ע"א] חשש קודם לכן שמא יש פסול במיטתו, ואמרו לו שמע ישראל וגו' [דברים ו, ד], ...קרא עוד

(נאמר במנין שחרית כהנה"ח של כולל חזו"א שב"ק פרשת ויחי תשפ"ב)

בפרשתין [בראשית מט, א] אי' דיעקב בא לברך בניו, ולפי המבואר בגמ' [פסחים נו ע"א] חשש קודם לכן שמא יש פסול במיטתו, ואמרו לו שמע ישראל וגו' [דברים ו, ד], והיינו ישראל אבינו, כמבואר במדרש [ב"ר צח, ד], ולהלן נדון מענין לענין באותו ענין, עד שנשוב לענין ק"ש.

נשאלתי לאחרונה מא' מלומדי הכולל בגדר שומע קדיש אם מצינו חילוק בפוסקים אי חשיב כעונה הקדיש בעצמו, או דילמא לא חשיב עי"ז כמי שאומר הקדיש, אלא כעונה אמן בלבד על הקדיש.

והנה הראשונים [הובא בד"מ סי' נו בשם הגהת מרדכי פ' ת"ה, והוא בשלה"ג שם סק"ה] הביאו מהירושלמי [ובירושלמי שלפנינו ליתא], שבכל דבר שבקדושה צריך לעמוד, ומובא שם הפסוק גבי עגלון שכשאמר לו אהוד שיש לו דבר ה' ויקם מעל הכסא [שופטים ג, כ], וכן הובא במהרי"ל [מנהגים] לענין אמן יהא שמיה רבא [הובא במשנ"ב סי' נו סק"ז], ויל"ע מה חשיב דבר שבקדושה גבי זה, וגבי עגלון עצם מה שבא לומר לו דבר ה' כבר חשיב דבר שבקדושה.

אכן דעת הגר"א במעשה רב [סי' כז] שמותר לישב בפסוקי דזמרה עד הקדיש שקודם ברכו, וציין בזה הגר"ש דבליצקי [בהנהגות הגר"א הנדפסות בספר זה השלחן] בראיות שכוונתו גם לברוך שאמר וישתבח, וכן במשנ"ב [ריש סי' נג] בשם הפוסקים מבואר דמעיקר הדין מותר לישב בישתבח, עכ"פ פשטות לשון המעשה רב דכל הקדיש הוא בכלל עמידה לענין זה.

ולכאורה תפס הגר"א בזה דגדרי דבר שבקדושה לענין עמידה בברכות הוא כפשוטו, כל מידי דחשיב דבר שבקדושה לענין שמחוייב לאמרו בעשרה, וכמבואר בגמ' דמגילה [כג ע"ב] דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל [ויקרא כב, לב], ודמזה ילפינן שכל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה, הלכך כיון שקדיש אינו נאמר בפחות מעשרה משום שהוא חלק מפריסה על שמע כמבואר בראשונים, הלכך צריך שיהיה ג"כ במעומד [ועי' אשל אברהם סי' קצב ס"ב], ומבואר בזה דגם השומע הוא בכלל הקדיש לענין שמחוייב בעמידה.

והנה קריאה"ת הוא ג"כ מדברים שבקדושה שאינם נאמרים בפחות מעשרה, ולהכי צריך הקורא ג"כ לעמוד, (ומאידך קריאת המגילה דקי"ל דיוצא גם ביחיד [עי' תוס' מגילה ה ע"א], ה"ה דקורא יושב [שם כא ע"א]), ומאידך לא מצינו בשו"ע דעה דמחוייב לעמוד מצד הדין [עי' סי' קמו ס"ד ובמשנ"ב וב"ח שם], ודעת הגר"א להדיא [סי' קמו] דמותר לישב בקריאת התורה, הלכך יש להבין דעת הגר"א בזה למה בקריאה"ת יכול לישב ומאידך בקדיש משמע שמחוייב לעמוד.

ואמנם ראיתי מי שהבין בכוונת הגר"א בפשטות לפו"ר שמחוייב לעמוד ביהא שמיה רבא, וזו כוונת הגר"א במש"כ קדיש, אבל ודאי דפשטות לשון הגר"א משמע דקאי על כל הקדיש.

ונראה משום דכל דבר של שבח ראוי לכל אחד לאומרו, ושליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, אבל קריאה"ת היא תקנה שנתקנה לצורך לימוד וידיעה, והקורא מלמד את השומעים, ובזה רק הקורא עצמו שאומר הקריאה צריך לעמוד, משא"כ השומע, וע"ע באמרי נועם [ריש ברכות] לענין דעת הגר"א שא"א להוציא בק"ש, עי"ש, אבל קדיש דחשיב להגר"א שומע כעונה צריך לעמוד בכל הקדיש.

והנה דעת המהרי"ל הנ"ל דסגי לעמוד ביהש"ר בלבד, ועי"ש במשנ"ב [סי' נו סק"ז] דעות לענין המשך הקדיש, ועכ"פ נראה דהמהרי"ל לא סבירא ליה דקדיש הוא שומע כעונה ממש כמו אם שומע חזרת הש"ץ לצאת ידי חובת תפילה דבזה מחוייב לעמוד [עי' משנ"ב סי' קכד סק"כ], ואף אם מכוון לצאת כוונת שמיעת חזרת הש"ץ בלבד דעת הרמ"א [שם ס"ד] דיש לעמוד, הלכך אינו מחוייב לעמוד אלא רק ביהא שמיה רבא שאומר השומע בעצמו, ולכאורה נמצא דלהגר"א גדר שמיעה בקדיש הוא שומע כעונה, משא"כ להמהרי"ל אינו אלא כעונה אמן, ולהכי מותר לישב בקדיש כמו שמותר לישב בקריאת התורה אף להגר"א, שאינו אלא לימוד לע"ה, וה"ה קדיש מצוותו על הש"ץ לומר ברבים שבח, אבל רק הקורא עצמו והש"ץ עצמו מחוייבים בעמידה, משא"כ להגר"א אמנם קריאה"ת הוא דרך לימוד [עי' סוף מגילה לב ע"א], אבל קדיש הוא שומע כעונה.

ויש להביא ראיה שכך דעת הגר"א דקדיש הוא שומע כעונה, ממ"ש במעשה רב [סי' נה] ואם מגיע לעלמיא והש"ץ כבר אמר איזה תיבות מיתברך ולהלן אומר יתברך כו' עד שמגיע למקום שהש"ץ אומר ושותק ושומע ע"כ, ויתכן ללמוד מזה דס"ל להגר"א דגדר קדיש הוא שומע כעונה, (ומיהו יש מקום לדחוק ולומר דיש חילוק בין הפסק בין עלמיא יתברך דחמיר, עי' ביהגר"א [סי' נו סק"ט], אבל לא נראה דדעת הגר"א להחמיר יותר בהפסק זה).

ודעת האר"י [הובא בשער הכונות דרוש הקדיש דף טז ע"ד] דמותר לישב אף באיש"ר, ומבואר שם דהאר"י לא סבר לפסוק להך ירושלמי שסבר שאינו אלא הגהת איזה חכם ואינו מדברי הירושלמי, ואפשר דהאר"י לא סבר מדברי ירושלמי שאינו לפנינו דנוסח שהיה לקצת מחכמי אשכנז באופן כללי ס"ל שאינו עיקר (אע"פ שלפי המובא בשמו בשעה"כ שם לא נראה שלזאת הכונה, מ"מ יש שם ט"ס בשעה"כ דקאמר שכך נדפס בירושלמי) זהו גם טעם מה שהקיל האר"י [הובא במג"א ובמ"ב שם] לענין שינה בר"ה אחר חצות, אע"ג דבירושלמי לכאורה מיירי על כל יום ר"ה, לפי דהך ירושלמי שהובא בפוסקים [או"ח סי' תקפג ס"ב ברמ"א] אינו לפנינו, ומאידך הגר"א לשיטתו [בביאורו שם] הביא הך ירושלמי.

והנה יש שהביאו ראיה מהאר"י הנ"ל שהיה יושב בקדושה דסידרא דה"ה לדידן שיכול לישב בקדושה דסדרא, אמנם בראשונים נחלקו האם קדושת יוצר נאמרת בפחות מעשרה או לא, והרמ"א [או"ח סי' נט ס"ג] כתב שפשט המנהג שנאמרת גם ביחיד, ואילו הגר"א בביאורו [שם סק"ה] ובאמרי נועם [ברכות כא ע"ב] נקט שאינה נאמרת בפחות מעשרה, ובמשנ"ב חש לדעת המחמירים לאומרה בטעמים אם אומר ביחיד, אבל באמרי נועם [שם] שנקט לגמרי כדעה זו כ' שביחיד אין לומר הפסוק כולו אלא רק ואומרים ביראה קדוש, וכן לעומתם משבחים ואומרים ברוך, ותו לא.

(ומה שנוהגים בקצת קהילות שאין אומרים ממש יחד, יש להם לסמוך בזה על מה דמשמע בהמשך המשנ"ב שם דמה שאומרים באותו ענין חשיב ג"כ בציבור, וכעי"ז בהוראות והנהגות להר"ח דולאזין, וע"ע במשנ"ב [סי' קכה] לענין קדושת תפילה דיש לאומרה עם הציבור ממש כל פסוק, וכתבתי בזה במקו"א, ויש לציין דלכתחילה יש לומר ביחד אף פסוקי גאולה עם הציבור ממש כמ"ש הגר"א [סי' תרצ סקל"ט]).

ואפשר דראיית הגר"א דקדושת יוצר היא דבר שבקדושה לענין שאין נאמרת ביחיד, היינו ממה שהפורס על שמע צריך להוציא ביוצר כמ"ש הר"ן [מגילה יג ע"א] דלדברי האומרים שאין יחיד אומר קדושה שביוצר היו אומרים ברכת יוצר מפני קדושה שבה שאינם רשאים לאמרה ביחיד ע"כ, ואפשר דמה שצריך ציבור לפריסה על שמע הוא לכל מה שאין נאמר ביחיד, הלכך כמו די"ל שלמד הגר"א לענין כל דבר שנאמר בפורס על שמע [שצריך עשרה כדתנן להדיא במגילה] שהוא דבר שבקדושה המצריך עשרה, וה"ה ברכו, וכדברי הר"ן הנ"ל בביאור דיעה זו לענין קדושת יוצר, דהטעם שפורס על שמע מוציא את אלו שהתפללו ביחיד רק בברכת יוצר, דאילו בברכת אהבה רבה אין דבר שלא נאמר ביחיד משא"כ בברכת יוצר יש קדושה, וכלשון הר"ן הנ"ל, גון שהיו כאן עשרה בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה הרי אחד מהם עומד ומתפלל בקדיש וברכו ומתחיל ביוצר מפני קדושה שבה ולשון פורס חוצה כלומר שהוא אומר מחצית הברכות וכו' עכ"ל.

והנה להגר"א דקדושת יוצר אין נאמרת ביחיד, לכאורה לפי החשבון הנ"ל נמצא דגם פסוקי הקדושה שאין נאמרין ביחיד ה"ה דלא יוכלו לאומרן בישיבה.
ויש להעיר מדברי הגר"א בביאורו שכתב ראי' למה שברכת יוצר נאמרת בישיבה מהא דתנן [ברכות י ע"ב] גבי ק"ש לדעת ב"ה דמותר לישב בה, והרי לפי החשבון הנ"ל נמצא דבפסוקי קדושה שביוצר מחוייב לעמוד להגר"א, ויש לומר דהגר"א מיירי במי שמברך ברכת יוצר ביחיד, כפשטות הדין דעוסקין במלאכתן וקורין דמיירי ביחיד ממש (ע"ע השו"ע [סי' קצא ס"ב] לענין החילוק בין זמנם לזמנינו לענין פועלים, ובפשטות עוסקין במלאכתן וקורין ודאי מיירי בפועלים, ומזה נלמוד דהגר"א מיירי בעיקר ברכת יוצר הנוהג גם ביחיד), אבל מי שמברך ברכת יוצר בציבור שאומר קדושה בה, אה"נ דאז עומד, והיא הנותנת דקדושת יוצר אינה כשאר הברכה אלא עמידתו בשעת אמירת הקדושה היא מחמת הקדושה בלבד, ולא מחמת הברכה.

והנה לפי המבואר בראשונים [בר"ן מגילה יג וטור או"ח סי' סט ועוד] שהפורס על שמע אומר קדיש ברכו וקדושת יוצר (עם הברכה וכמשנ"ת שאומר ברכת יוצר מחמת הקדושה שא"א לאומרה ביחיד) וקדושת תפילה (עם ברכות) ואילו קדושה דסדרא לדעת הר"ן אינו כקדושת יוצר ואין צריך לזה פריסה על שמע אלא גם היחיד אומרה [וכן מבואר ברבינו ירוחם נתיב ג' ח"ג וכ"כ הריטב"א ומאירי מגילה כג ע"ב], אבל הטור כ' דהפורס על שמע אומר גם ואתה קדוש, [והב"י בסו"ד הביא את ספר הפרדס ותרומת הדשן ח"א סי' ח' שכ' שגם קדושה דסדרא אין יחיד אומרה אלא בטעמים וכן הביא מהזוהר, ובסידור רש"י ס"א הביא תשובת רב צמח המביא פלוגתא אם קדושה דסדרא נאמרת ביחיד או לא, ולפי פירוש הר"ן בטעם מה שאומר קדושת יוצר בפריסה על שמע, א"כ נחלקו במחלוקת הר"ן והטור], נמצא דגם קדושה דסדרא הוא בכלל דבר שבקדושה גם לענין העמידה.

והשתא מה שישב האר"י בקדושה דסדרא אזיל לטעמיה דאיהו לא פסק דברי הירושלמי המובאים בדברי חכמי אשכנז, שיש לעמוד בדבר שבקדושה, דהא ישב אף באיש"ר [וכנ"ל משעה"כ].
משא"כ החזו"א שעמד בקדושה דסדרא היינו משום דחש לדברי הירושלמי בדברים שבקדושה.

וכן הרמב"ם לכאורה לא היה לו הירושלמי שהיה לראבי"ה וחכמי אשכנז, דהנה הרמב"ם [פ"ז מהל' תפילה הי"ח] נקט דתהלה לדוד יש לאומרה בישיבה, לענין קודם תפילת מנחה, ונראה משום דתהלה לדוד נאמרת עם אשרי כמנהג הפשוט, וכדאי' בגמ' [ברכות ד ע"ב] מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי, והיינו תהלה לדוד הנאמרת עם אשרי, וסבירא ליה דמה שהיא נאמרת קודם התפילה הוא משום הא דאמרי' [שם לב ע"ב] דחסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים משום אשרי יושבי ביתך ואח"כ עוד יהללוך סלה [תהלים פד, ה], הלכך יש לקיים אמירת אשרי ותהלה לדוד בישיבה ממש.

[והואיל דאתאן יש להעיר על כמה מגדולי האחרונים [באו"ח סי' קנא] שנקטו גבי ישיבה בבהכנ"ס מצוה דכתיב אשרי יושבי ביתך, כשבא לקרוא חבירו, דה"ה עמידה, ואין ישיבה אלא לשון עכבה [מגילה כא ע"א], עכ"ד, והרי ברמב"ם מבואר דלמד יושבי ביתך בישיבה ממש, ואולי יש לחלק בין דרשא דחסידים הראשונים דיש לעשות היכר שלא התחילו בתפילה להכי יש להם לישב ובתפילתן עומדין, משא"כ הכא לדרשא דישיבה בבהכנ"ס מצוה כשבא מן החוץ עצם עיכובו מוכחא מילתא דמתעכב בבהכנ"ס בכוונה, ודוחק].

והנה ברמב"ם [פי"ב מהל' תפילה הכ"ב] כתב ויום שאין בו מוסף כשגומר תפלת שחרית אומר קדיש ומוציא ספר תורה וקוראין בו ומחזירו ואומר קדיש ואחר כך אומר תהלה לדוד וסדר היום כדרך שאומרים בכל יום ואומר קדיש וכל העם נפטרין, וסדר היום היינו קדושה דסדרא כמבואר ברמב"ם בכ"מ [ועעו"ש פ"ט ה"ו], וממה שלא הזכיר העמידה בינתיים אפשר דלא פסק הירושלמי, כיון דלא היה לו אלא ירושלמי כעין שלנו ולא הירושלמי שהי' לחכמי אשכנז, ובאמת בהלכות הירושלמי להרמב"ם (שעשה כעין הלכות תלמוד בבלי של רב אלפס), כמדומה שלא מצינו כ"כ שינויים בין נוסחתו לנוסחא דידן לטובת נוסחאות חכמי אשכנז.

ובהרמב"ם לגבי שחרית [שם הי"ז] כ' וז"ל, סדר תפלות כך הוא, בשחר משכים אדם ומברך ברכות אלו, וקורא הזמירות ומברך לפניהם ולאחריהם, וקורא אחר כך שמע ומברך לפניה ולאחריה ומדלג קדושה מן הברכה ראשונה שלפניה שאין היחיד אומר קדושה, וכשהוא חותם גאל ישראל מיד יעמוד כדי שיסמוך גאולה לתפלה ומתפלל מעומד כמו שאמרנו, וכשישלים ישב ויפול על פניו ומתחנן ומגביה ראשו ומתחנן מעט והוא יושב בדברי תחנונים, ואחר כך יקרא תהלה לדוד (מיושב) ויתחנן כפי כחו ויפטר למעשיו עכ"ל, וגם אם לא גרסי' מיושב משמע דאין קפידא עכ"פ בקדושת יוצר לאומרו מעומד.

ואת"ל דהמנהג הפשוט הוא שאומרים קדושת יוצר וקדושה דסדרא אפי' ביחיד, כמ"ש הרמ"א לענין קדושת יוצר, וכ"ש קדושה דסדרא שיש מהראשונים שהקילו בה יותר מקדושת יוצר לענין אמירה ביחיד, לפ"ז א"ש מה טעם המנהג הפשוט לישב בהנך ב' קדושות, דהרי אם נאמרות ביחיד אין דינן כדבר שבקדושה להצריך עמידה.

אבל החזו"א שכידוע [והובא בארחות יושר ערך תפילה עמ' קד] עמד בקדושה דסדרא, והובא במעשה איש [ח"ב עמ' צו] שאמר שאינו מסוגל לשבת אז, ולא שמענו שעמד בקדושת יוצר, ויתכן לומר הטעם בזה, דבאמת רוב צדדים יש להקל בזה שלא יצטרך לעמוד בשניהם, חדא דשמא אינו דבר שבקדושא, ואפי' הוא דבר שבקדושה הרי יש מן הפוסקים שלא פסקו הך ירושלמי, אלא דבקדושת יוצר יש ענין לישב כמו שהביא המג"א [סי' נט סק"ב] מספר הקנה [ועי' זוהר תרומה קלב ע"ב, הובא בכה"ח סק"כ], וכן הובא במשנ"ב שם [סקי"ב], משא"כ בקדושה דסדרא כולו רווח כשעומד, הלכך עמד רק בקדושה דסדרא.

מסתבר שעליו ליטול בינתים. מקורות: יעוי' במשנ"ב שהבאתי בתשובה הקודמת דכל מה שהוא מצד רוח רעה יש ליטול מיד, ומרחץ הרי הדעה העיקרית היא שאינה מחמת רוח רעה עי' במשנ"ב שם, ואפי' אם נימא שהוא מחמת רוח רעה הרי אינו ...קרא עוד

מסתבר שעליו ליטול בינתים.

מקורות: יעוי' במשנ"ב שהבאתי בתשובה הקודמת דכל מה שהוא מצד רוח רעה יש ליטול מיד, ומרחץ הרי הדעה העיקרית היא שאינה מחמת רוח רעה עי' במשנ"ב שם, ואפי' אם נימא שהוא מחמת רוח רעה הרי אינו אותו הרוח, דרוח רעה של שחרית נקראת בת מלך בגמ' דשבת וביומא לפרש"י נקראת שיבתא, ואילו על גוזז ואינו נוטל נזכר בערבי פסחים ובשו"ע שמפחד ולא ידע ממאי, ואפי' להפוסקים שאחר בית המרחץ הוא משום רוח רעה עי' בארצה"ח, מנ"ל שהוא מחמת הרחיצה דשמא הוא מחמת המרחץ וכמו שהורה החזו"א שהיוצא מבהכ"ס גם אם לא עה צרכיו נוטל ידיו, אם כי שם לא שייך דמיירי מצד נקיות, אבל בגמ' נזכר שידא דבית הכסא וכן לענין תשמה"מ אחר בית הכסא מבואר שבבית הכסא יש רו"ר, ומאן לימא לן שמרחץ שלנו יש בו רוח רעה ודאי גם לקולא, ואפי' תימא שיש בו רוח רעה גם לקולא אבל מנ"ל שכשמסתלק ממעשה שמביא רוח רעה למעשה אחר א"צ ליטול ומיהו על זה יש לומר מידי דהוה אניעור משנתו וחוזר לישן מיד.

והנה למרות שעשיית צרכיו לא מחייבת אותו באמצע הרחיצה ליטול ידיו, אך הרוח רעה גזיזת ציפורניים יותר חמור מעשיית צרכיו, שכן היא מוסכמת שיש בה רוח רעה, וגם אינה אותו הרוח רעה שלאחר עשיית צרכיו, מצד שני עשיית צרכיו הוא לכאורה אותה רמה של רוח רעה של היוצא מבית המרחץ גם לפי הדעות שיש בזה רוח רעה.