שחרית

יאמר אותה בברכותיה, ואם יכול להתפלל או לומר ק"ש בברכותיה עדיף לומר ק"ש ותפילה מלומר ק"ש וברכותיה בלא תפילה.

ומ"מ כ"ז בא'ו'נ'ס גמור כגון בפיקו"נ וכיו"ב אבל שלא במקום א'ו'נ'ס אסור לקרוא ק"ש בברכותיה ולהפסיק.

מקורות:
בעצם השאלה יש כאן ב' נידונים, האחד האם יש מקום לומר קריאת שמע בברכותיה בלא פסוקי דזמרא, בשעת הדחק כשא"א לומר פסוד"ז, והשני האם אפשר לומר ק"ש בברכותיה בשעת הדחק בלא להסמיך גאולה לתפילה כשא"א להתפלל.

והנה לגבי שאלה הראשונה זה פשוט שמי שאינו יכול לומר פסוד"ז יאמר רק ברכות ק"ש, כדמוכח בטור ושו"ע או"ח ס"ס נב עי"ש.

אבל לגבי השאלה השניה יש לדון בזה, האם סמיכת גאולה לתפילה הוא לעיכובא לברכות ק"ש דבלא זה חשיב שלא אמר ברכות ק"ש כדין, או לא.

וגם אם תמצי לומר דאינו לעיכובא בברכות ק"ש בדיעבד, מ"מ יש מקום לדון דשמא סמיכת גאולה לתפילה חובה היא, ואם אינו סומך גאולה לתפילה עובר איסור, כמו שהביא הטור בסי' קיא משל הירושלמי לעני שהקיש בפתח והפליג, הלכך שמא נאמר דעדיף שלא לומר ברכות ק"ש כלל כדי שלא יעבור איסור זה, ולענין ברכות ק"ש נימא דא'נ'ו'ס הוא, או דילמא שיאמר ברכות ק"ש דבסדר העדיפויות עדיף לומר ברכות ק"ש לכה"פ משלא לומר כלל.

ויעוי' בשו"ע ומשנ"ב ס"ס קיא, וכעי"ז במשנ"ב סי' נב סק"ז, דמסמך גאולה לתפילה בתפילת שחרית טפי עדיף מתפילה בציבור, והוא מרשב"א ח"א סי' קיא, ומשמע מזה שהוא דרגת עדיפויות להעדיף סמיכת גאולה לתפילה על פני תפילה בציבור, אבל לא משום שמסמך גאולה לתפילה הוא תנאי גמור בק"ש או בתפילה, וכן מה שבערבית אמרו בסי' רלו מרשב"א שם ע"פ הגאונים שתפילה בציבור קודמת למסמך גאולה לתפילה משום שתפילת ערבית רשות (כמ"ש הרשב"א שם בטעם הדבר, הובא בב"י ס"ס קיא), מ"מ מבואר בזה שאינו תנאי לעיכובא בסדר התפילה, וגם ממה שכ' הראשונים דהשתא תקון רבנן בתראי ברוך ה' לעולם וקדיש בין גאולה לתפילה של ערבית, כדי להכיר שתפילת ערבית רשות, בזה ג"כ מבואר שסמיכת גאולה לתפילה אינו תנאי בתפילה דאם היה תנאי בגאולה או בתפילה לא היה שייך תקנה כזו כלל ופשוט, ואף שיש דעות אחרות בטעם היתר התקנה כמ"ש בטור וב"י סי' רלו, ויש דעת הגמ"י שהוא כגאולה אריכתא, מ"מ אעיקר דינא לא פליגי שמסמך גאולה לתפילה אינו תנאי בגאולה או בתפילה, וגם בגמ' בברכות ד ע"ב עי"ש איזהו בן עוה"ב הסומך וכו' ג"כ לא משמע דבתפילה של ערבית יש חיוב מעיקר דינא דגמ' לסמוך גאולה לתפילה.

ויש לציין כסמך קטן שיש קצת משמעות בגמ' בברכות י ע"ב שלא הוחזקו כחיוב גמור אצלם סמיכת גאולה לתפילה, דקאמר חזקיהו והטוב בעיניך עשיתי שסמכתי גאולה לתפילה, ואע"ג דיש לדחות דהיינו כותיקין ועי' גם באמרי נועם להגר"א (ועי' גם בב"י סי' סו דמשמע שעיקר מצות סמיכת גאולה לתפילה היא כותיקין), מ"מ אם ניזיל בתר הפשטות הפשוטה של הגמ' הכונה לעצם סמיכת גאולה לתפילה, דלא נזכר באותה סוגי' כלל ענין ותיקין, ואף שיש לדחות דבימי חזקיהו עדיין לא נתקנה תקנה זו, (ועי' ברמב"ם רפ"א מהל' תפילה), מ"מ בדף ט ע"ב שם כל הסומך גאולה לתפילה וכו' ג"כ משמע שלא החזיקו הדבר כחובה גמורה, ואע"ג דיש לומר דאח"כ קבלוה עלייהו מ"מ לא לענין לבטל ברכות ק"ש מחמת זה, ואע"ג דהתוס' שם מפרשי לענין תפילה כותיקין מ"מ גם מלשון קושייתם אין משמע שהחזיקו הדבר כחובה (אלא אם כן נימא דבתירוצם חזרו בהם או דחדא מתרי קושיות נקטו אבל אין הכרח לומר לא כך ולא כך), ובטור ריש סי' קיא משמע יותר שהבין ענין כל הסומך גאולה לתפילה כפשוטו ולא לענין תפילה כותיקין, אולם בסי' נח ס"ב סובר הטור כפי' התוס' וכ"כ הרא"ש שם ואפשר שהטור בסי' קיא סמך על דבריו בסי' נח וכך הב"י בסי' קיא פירש בדברי הטור כדברי התוס', ואמנם בסי' סו ס"ז נזכר בב"י הלשון אסור להפסיק וכו' ומ"מ שמא ר"ל דקבלוהו עלייהו וגם אין לשון אסור בכל דוכתי ואכמ"ל או דר"ל אסור ממש היכא דאפשר, דאילו היכא דלא אפשר מבואר בטוש"ע סי' סו ס"ח שיכול להפסיק בין גאולה לתפילה במקום הצורך.

ובטור שם אי' שיכול להפסיק לברכת תפילין ג"כ היכא דלא היה אפשר לברך קודם לכן, אבל בשו"ע שם נזכר שאין להפסיק, ובמגיה בטור (הוצאת מכון ירושלים) כ' שבחלק מנוסחאות הטור הנוסח כבשו"ע ושכן היה לפני הב"י אלא שבהמשך דברי הטור מוכח כנוסחת הספרים שיכול לברך עי"ש וכמו שהיה לפני כל שאר מפרשי הטור.

ובמשנ"ב סקמ"ב הביא דעת הפר"ח שיכול לברך כדעת הטור שלפנינו ושכ"כ בספר אבן העוזר, אבל דעת הדה"ח דין סמיכת גאולה לתפילה ס"ג והחי"א כלל כ ס"ז ושאר אחרונים כהשו"ע.

אולם גם להטור וסייעתו שיכול להפסיק לברכת התפילין הוא רק משום שהוא מעין התפילה וצורך התפילה, כמו שביאר המשנ"ב בסקמ"א טעם השו"ע להתיר להפסיק להנחת תפילין אז.

ובמשנ"ב סקל"ט הביא בשם האחרונים דבין גאולה לתפילה חמור מאמצע הפרק ואין להפסיק אלא בחשש סכנה, ומשמע שאין שום היתר להפסיק בו גם לצורך גדול.

היוצא מזה דפשטות הסוגיות בגמ' שאינו חובה גמורה מעקר דינא דגמ', אבל לכאורה כל רבוותא הנ"ל לא נקטו כן בפירוש הסוגיות, והם התוס' והרא"ש והטור והב"י והגר"א ומשנ"ב, לפי מה שנתבאר בדבריהם, ומ"מ מסתבר שבניד"ד עדיף לקרות ק"ש בברכותיה, אף שלא יסמיך גאולה לתפילה, משלא לומר ברכות ק"ש ואז גם לא יסמיך גאולה לתפילה, ויש ללמוד כן ממה שנתבאר לענין פסוד"ז דאף שקבלוהו עלייהו כחובה והזכירו בזה דברי הירושלמי שאסור להפסיק בין ישתבח ליוצר מ"מ הקילו בשעת הדחק, ואע"ג דשם אינו חובה ממש לענייננו, ותדע דבסמיכת גאולה לתפילה לא הקילו בשעת הדחק שהוא דומיא דהתם בנידון לגבי פסוד"ז (כמבואר במשנ"ב ס"ס נב דמסמך גאולה לתפילה עדיף מתפילה בציבור משא"כ פסוד"ז להשו"ע שם), וביותר דלפי"ד המשכנות יעקב סי' סז שחיוב פסוד"ז הוא חיוב גמור דעתו דגם בפסוד"ז עדיף לאומרם מתפילה בציבור כמו שהביא המשנ"ב בסק"ו, וא"כ לכו"ע א"א ללמוד מפסוד"ז לסמיכת גאולה לתפילה שהיא חובה כנ"ל, אעפ"כ יש ללמוד עכ"פ לענין מי שלא יוכל להתפלל שמונ"ע כלל שיאמר לכה"פ ק"ש בברכותיה.

ואע"ג דיש לטעון דיש טעם הירושלמי המובא בטור הנ"ל סי' קיא לעני בפתח וכו' לק"מ, דטעם זה גופא נוגע גם לתפילת ערבית במידה מסויימת (אע"ג דאינו באותה דרגא של חובה) ואעפ"כ נתברר על פי ג' ראיות (מגמ' דברכות ומרשב"א ומתוס' דברכת ברוך ה') דמעיקר דינא דגמ' אינו חיוב גמור בערבית גם אם הוא חיוב בשחרית, וכמו"כ טעם זה דירושלמי נוגע גם להפסק בין ישתבח ליוצר, דגם ישתבח ופסוד"ז הם להקדים שבחו של הקב"ה, ואעפ"כ התירו הפוסקים לאיזה דברים להפסיק בין ישתבח ליוצר (אף בטלית שמבואר בסי' סו ס"ח שאינו מענין שמונ"ע לענין הפסק בין גאולה לתפילה), אלכ מבואר מכ"ז שטעם זה אינו מפסיק כדי לומר שעובר איסור במה שאומר גאולה אע"פ שלא יוכל לומר תפילה אח"כ.

וכן יש ללמוד מדברי השו"ע סי' פט ס"ח דבשעת הדחק שצריך להשכים לדרך יכול להתפלל משעלה עמוד השחר וימתין לקרוא ק"ש כשיגיע זמנה ואע"פ שאינו סומך גאולה לתפילה הכי עדיף טפי שיתפלל בביתו מעומד משיתפלל בזמנה והוא מהלך ויסמוך גאולה לתפילה ע"כ, ומזה גם למד המג"א בסי' רלה סק"ג דתפילה בזמנה גרידא ג"כ עדיפא מסמיכות גאולה לתפילה, וכן מבואר במשנ"ב שם סט"ו, ומוכח שם במג"א דהיינו גם שחרית ולא רק ערבית.

וכן יש להוכיח מדברי הבה"ל [סי' קכד ס"ב ד"ה ש"ץ] שכ' דמדברי הפוסקים משמע שתפילת ש"ץ (היינו ש"ץ שצריך לעמוד לפני הציבור קודם שקרא ק"ש והתפלל) קודמת לסמיכת גאולה לתפילה, אף שיקרא אח"כ ק"ש בברכותיה בלא סמיכת גאולה לתפילה, ומבואר מזה דכשצריך וא"א לסמוך גאולה לתפילה יקרא ק"ש בברכותיה בלא סמיכת גאולה לתפילה.

ויש לציין בזה עוד מה שיש משמעות בקצת פוסקים דסמיכת גאולה לתפילה נדחית גם מפני תפילה כותיקין (עי' שאלת שמואל סי' יב שלמד כן מדברי רבינו יונה ד ע"ב מדה"ר ד"ה תניא, וכן בפרי יצחק ח"א סי' ב למד כן מדברי הרמב"ן במלחמות ה' ברכות ב ע"א, אולם הקשה שם מדברי הגמ' ויש לציין דלמעשה גם לא שמענו שנוהגים כן, וגם צע"ק דאם תפילה כותיקין הוא יותר חיוב מסמיכת גאולה לתפילה איך יתיישב מה שזה חיוב וזה אינו חיוב [לפי מה שנתבאר מדברי הפוסקים שלמדו שסמיכת גאולה לתפילה הוא חיוב והכי סוגיין דעלמא], ובזה נהגו להקפיד ובזה לא נהגו להקפיד, וגם נתבאר בשם הב"י שתפילה כהנה"ח הוא עיקר מצוות סמיכת גאולה לתפילה ואעפ"כ גם בלא כהנה"ח יש מצוות סמיכת גאולה לתפילה, וא"כ המתפלל כהנה"ח בלא להסמיך גאולה לתפילה אפשר דלדברי הב"י מפסיד אחד מעיקרי המעלה של תפילה כהנ"ח).

ולענין מי שיכול או להתפלל שמונ"ע או לברך ברכות ק"ש מה קודם הוא נידון בפנ"ע, ומסתבר דתפילה קודמת שיש לה עיקר מן התורה לכמה פוסקים וגם היא תקנת אנשי כנה"ג במגילה יז וגם רחמי נינהו דמטעם זה הוא חיוב לנשים יותר מברכות ק"ש כמבואר בפ"ג דברכות (ויש פלוגתא אם כל תפילה או דוקא שמונ"ע ואכמ"ל), אבל כאן הנידון במי שמכל טעם (לפי דברי השואל) אינו יכול להתפלל אלא רק לקרות ק"ש בברכותיה.

אע"ג שיתכן שיש מיעוט שנהגו בזה תשלומין, מ"מ דעת רוב הפוסקים שאין תשלומין בזה.

מקורות:

במעשה רב להגר"א מובא עד עלות השחר (וכ"כ מקור חיים ואשל אברהם מבוטשאטש סי' קעד, וכ"נ בשעה"כ להאר"י ענין שינוי התפילות ובפתורא דאבא ענייני שבת אות ב'), ולהאר"י עיקר קדושת שבת עד חצות (ועי' ברכ"י סי' תקפא בשם שו"ת הרמ"ז סי' ל, ועי' שע"ת בסי' ש מה שרמז לענייננו עפ"ז), וכן במשנ"ב סי' ש הזכיר בשם השע"ת שאין כדאי לאחרה אחר חצות (וכ"כ בא"ח ע"פ האר"י הנ"ל ש"ב ויצא סכ"ז וארחות רבינו עמ' קלג שכך נהג הקה"י).

ובכמה פוסקים מבואר שזמן מלוה מלכה הוא שעה אחת אחר שבת (עי' פרע"ח שער השבת, סידור היעב"ץ, מגלה עמוקות פרשת ואתחנן), או עכ"פ מיד אחר שבת (יסוד ושורש העבודה, הגש"פ מבית לוי ח"ב עמ' קסו בשם מנהג הגרי"ז, ועי' משנ"ב סי' ש) ועכ"פ עד ד' שעות (יסו"ה שם, ועי' כה"ח סקי"ד).

ואין לסעודת מלוה מלכה תשלומין (מחה"ש סי' רעד ודעת תורה להמהרש"ם סי' ש, וכך פשטות רוב הפוסקים שנתנו קצבה בדבר וכך מפורש ביעב"ץ ויסוה"ע הנ"ל).

אבל יש קצת פוסקים שהזכירו בזה עניין תשלומין שאפשר ששייך בזה עכ"פ ליום אחד, ומשמע בעיקר שנתקשו בזה בענין נכבדים מקהילות החסידים משנים קדמוניות שנהגו קולא בדבר ובקשו למצוא להם סמך, ועי' באשל אברהם מבוטשאטש ובליקוטי מהרי"ח, ועי' בפסקי תשובות עמ' תרג שהעיר לנכון שא"א ללמוד מהנהגות יחידי סגולה הלכה למעשה.

ומה שרוב הפוסקים סברו שאין תשלומין למלווה מלכה יתכן לבאר דבשלמא הבדלה שהיא ברכה יש בה היכר שהיא לשם הבדלה בין קודש לחול, אבל סעודה ביום ראשון הרי אינו ניכר שנעשה לצורך שבת, וכעין מ"ש המשנ"ב בסי' רס סק"ה שלא טוב לרחוץ בחמישי כשאפשר בשישי כדי שיהיה ניכר שהוא לצורך שבת, וכ"כ בסי' רנ סק"ב לענין צרכי שבת עי"ש.

וכמדומה שכל העוסק בהלכה זו מרגיש בזה קושי מסויים לומר שיש תשלומין לסעודת מלוה מלכה, ואף שקשה להגדיר את הקושי בדיוק אבל אנסה לקרב הדברים אל השכל, דענין מלוה מלכה הוא סעודה על כבוד השבת שיצאה וכבוד זה אינו שייך בהפלגה מן השבת, אלא אדרבה סעודה זו היא עדיין מהארת שבת על דרך מה שכתבו המקובלים, ולהכי יש דין לענגה כמבואר בשבת קיט ושו"ע סי' ש', כיון שהיא עדיין כבוד השבת היוצאת אז, אבל הבדלה היא ברכה על מה שהבדיל הקב"ה בין חודש לחול, ובעצם היא ברכה על שינוי המצב כרגע שהשתנה מקודש לחול, ולא נזכר אז שבח מיוחד על שבת אלא על ענין שינויי המצבים שקבע והבדיל הקב"ה.

ויש להעיר עוד דעיקר תשלומין שייך בדבר שהוא חובה גמורה דרמיא עליה מתקנת אנשי כנה"ג ובפרט שיש עליו איסורים קודם הבדלה, אבל דבר שאינו ברמת חיוב כזו (גם אם קבלוהו עלייהו בחובה) אין שייך בזה כ"כ תשלומין דתקנתא לתקנתא לא עבדינן.

וכעין זה מצינו דעת הרא"ה ברכות כו ע"א והריטב"א שם דלמאן דאמר תפילת ערבית רשות אין תשלומין לתפילת ערבית, וגם התוס' בברכות כו ע"א ויומא פז ע"ב שחלקו על זה היינו משום דסברו ששם רשות אין הכונה רשות גמור וכו' עי"ש ולכן יש לזה תשלומין, ויש בזה עוד שיטות בראשונים, ולא נאריך בזה להביא כל הדעות, (ועי' ברי"ף), אבל עכ"פ עיקרון זה מובא בהרבה ראשונים שדבר שהוא רשות לא שייך בו תשלומין.

היוצא מזה שלפי הרבה ראשונים שסברו שלא שייך תשלומין בדבר שהוא רשות א"כ לכאורה גם בזה אין שייך תשלומין, אם כי יש מקום לומר בדוחק דתשלומין שלא נאמרו ברשות הוא רק באופן שאין אפשרות לקיים המצוה כצורתה כמו בתפילה שמתפלל שחרית שתיים ואחת לשם ערבית, ויש לזה כבר גדרים של שחרית מצד האזכרות, משא"כ כאן שעושה המלוה מלכה גופא באותו אופן ממש שהיה עושה במוצ"ש (אם כי גם בערבית מוצ"ש אחר ששכח מנחה של שבת מצינו שאין מבדיל בשניה כי שניה היא למנחה, ועי' בשו"ע דעות בזה לענין הזכרות אחרות).

ובספר ליקוטי מהרי"ח כתב סמך לאלו שמקילים בזה ממה שכתב בפ"ת יו"ד סי' רס"ה בשם ס' חמודי דניאל דסעודת ברי"מ שלא עשאה ביומיה יכול להשלימה ביום אחר עיי"ש וה"ה בזה עכ"ל, ויש מקום לדחות דבברית מילה שיש לזה שם מאחר שהוא רק פעם בזמן רב ועושה סעודה אחר כך ניכר שהסעודה היא מחמת הברית משא"כ שבת דקביעא וקיימא ואינו ניכר, ובברית עדיין יש שמחה למחרת, ועוד דבברית דעת מהר"ח או"ז שהמצוה נשארת אחר כך, ולכו"ע התיקון נשאר אחר כך, משא"כ בשבת שהסעודה היא רק על יציאת השבת, והוא חידוש בפני עצמו שהסעודה על מצוה שאינה עכשיו כבר, אבל לומר שיהיה אחר זמן הוא חידוש גדול יותר, וכמו שזה פשיטא שא"א להשלים סעודת שבת אחר השבת שכבר עבר זמנו.

והנה בגוף הנידון אם מלוה מלכה הוא רשות או חובה, ברש"י שבת קיח ע"א משמע שהוא רשות, וכן למד בדבריו רדב"ז בהל' מתנ"ע, וכ"כ הריטב"א שבת קכ ע"א, ועי' גם משנ"ב סי' ש סק"ב ושוע"ר שם ס"ג דאין סעודה זו באותה דרגת חיוב כג' סעודות של שבת.

והחי"א הל' שבת כלל ח' כ' שהוא חובה, ואפשר דר"ל שקבלוהו עלייהו.

ועי' רמב"ם פ"ל מהל' שבת ה"ה, ואף שיש אחרונים שלמדו בדבריו שהוא חובה גמורה איני יודע אם הוא מוכרח, דהרי הרמב"ם שם מיירי על סידור השלחן שאפי' בשבת אינו חיוב גמור מדרבנן אלא האכילה כזית, והרי האכילה כזית הזכיר רק דרך אגב, והלשון ויסדר שלחנו לעצמו אינו מוכרח דבחיובים מיירינן.

ואמנם בחרדים פרק מ' אות א' יש קצת משמעות שהוא חיוב מדרבנן, ומיהו אם נדייק בלשונו יש לדון אם הוא מוכרח, דהנה לגבי שבת כ' מצות עשה וכו' לענג וכו' ולגבי מוצ"ש לא כתב ולענג ביציאתו אלא ויסדר וכו' ושמא מילתא אחריתי קאמר דראוי לסדר.

מעיקר הדין היה צריך ליטול ידיו ג' פעמים מכיון שהוא שוהה כדי הילוך ד' אמות עד שחוזר לישון (ואפי' אם מתנה תוך ד' אמות למיטתו מ"מ מבואר במשנ"ב ריש סי' א'ס סק"ב דשהייה בלא נטילה אינה חמורה פחות מהילוך עי"ש).

רק דאם הוא בתוך בית יש בזה צירוף שכל הבית כד' אמות כמ"ש במשנ"ב שם שאפשר לסמוך על זה בשעת הדחק, וגם לצרף מה שמובא בשם הגר"א דהאידנא רוח רעה של ד' אמות אינו נוהג (ובפרט דהמקור מהזוהר לחיוב מיתה למי שהולך ד' אמות בלא נטילה אינו ברור, ואכמ"ל, ועי' בהלכות יום ביום למו"ר שליט"א).

ובכל גווני יזהר שלא לגעת בנקביו אם לא נטל ידיו מאחר והרוח הרעה עוברת לנקבים כשנוגע בהם.

לגבי ניקיון ידיים לאשר יצר צריך לנקות את ידיו כמו שנתבאר במשנ"ב (סי' ד סק"ג וסי' סב סק"ח), עי' מה שכתבתי בזה בתשובה אחרת (https://shchiche.com/3394).

ויש להוסיף דהנוהגים כהזוהר והמקובלים (הובאו בשערי תשובה סי' ד סקכ"ח) שלא לברך בלא נטילת ידיים של שחרית יצטרכו גם כאן נטילה של ג' או ד' פעמים על כל יד, אלא שמבואר המשנ"ב (סי' ד אות סא וס' א סק"ב) שמעיקר הדין מי שאין לו מים יכול להקל בזה בנקיות בעלמא אפי' בתפילה כדין התלמוד והפוסקים, ומי שיש לו מים מבואר שם שטוב שיחמיר לעשות נטילה כדין.

ומי שנוהג בכל יציאה מבית הכיסא כדעות האחרונים שנוטלים ג' פעמים משום רוח רעה (עי' משנ"ב סי' ד סקל"ט מה שהביא דעות בזה ועי"ש סק"מ ועי' שם בארצה"ח), לכאורה יצטרך גם כאן ליטול משום רוח רעה ג' פעמים.

אבל למעשה נראה דמצד זה אינו נצרך דהרי כל ענין נטילה ג' פעמים עכשיו נלמד מרוח רעה של השינה, והרי חוזר לישון מיד אחר שיוצא מבהכ"ס ואינו מתכוון לשהות אחר כך כלל, אלא מנקה ידיו במעט מים או יקנח ידיו בכותל או בדבר המנקה ומברך אשר יצר (משנ"ב סי' סב שם).

אבל מצד אם בא להחמיר כדברי הזוהר יטול ידיו ג"פ.

ויש לציין דהמשנ"ב בסי' ד אות סא נקט דלכתחילה יש להחמיר כהזוהר וכן משמע בסי' א סק"ב, ומאידך גיסא בסי' ד סק"ג לגבי מי שהתעורר בלילה הזכיר רק ליטול ידיו בשביל הברכה ולא הזכיר דברי הזוהר, וכן בסי' סב סק"ח לגבי הניעור ממיטתו הזכיר רק ליטול ידיו ולא הזכיר דברי הזוהר.

ויתכן ליישב דסמך על דבריו בשאר מקומות דלכתחילה יש ליטול ג' או ד' פעמים כהזוהר.

ולתי' זה מה שבסי' סב שם נקט שמי שאין לו מים או בעת הקור א"צ מים אלא רק יקנח ידיו בדבר המנקה היינו דבשעת הדחק א"צ להחמיר כהזוהר כמ"ש בסי' ד אות סא.

אבל אולי יש מקום ליישב באופן אחר, דבאמת כל מה שהחמיר המשנ"ב לכתחילה כהזוהר שלא לברך קודם נט"י הוא רק במי שקם ממיטתו בבוקר שבכל מקרה נוטל ידיו ג' פעמים, ולכן אפשר להחמיר בקל כהזוהר ולברך אחר כך, דבסי' א ובסי' ד אות סא מדבר המשנ"ב במי שקם בבוקר שיש להחמיר כהזוהר, משום שאפשר להחמיר בקל.

משא"כ בסי' ד סק"ג ובסי' סב סק"ח שמדבר המשנ"ב במי שקם משנתו, שבזה הרי מתכוון ליטול ג' פעמים רק בבוקר, אין מטריחין עליו ליטול פעם נוספת עכשיו.

וגם לתירוץ זה כיום שיש ברזים יתכן שבכל גווני נחשב שאפשר להחמיר בקל.

אבל אולי יתכן לומר חילוק שלישי בין המשנ"ב בסי' א ובריש סי' ד לבין המשנ"ב בסו"ס ד ובסי' סב, דהמשנ"ב בסי' א ובסוס"ד מדבר במי שקם בבוקר ואז יכול להעביר מידיו רוח רעה, אבל מי שקם באמצע שנתו הרי אינו בטוח שיכול להעביר מידיו רוח רעה, דהרי השו"ע פסק שהוא ספק אם הלילה גורמת או השינה גורמת, לכך אין צריך לעשות כהזוהר.

ולפי חילוק זה גם בזמנינו א"צ להקפיד וצל"ע לדינא.

לגבי תפילת מודה אני עיקר תפילה זו היא על מה שבא לסיים שנתו ולהתחיל את היום כדמוכח מתוך התפילה שהיא הודאה על החזרת הפקדון, ולכן ראוי לומר רק אחר סיום השינה לגמרי.

נראה שיאמר רק פעם אחת דעלינו לשבח אינו תקנה לומר ג' פעמים ביום אלא אמירה אחר כל תפילה ומאחר שמחוייב לומר עכשיו מחמת מנחה ומחמת ערבית אומר פעם אחת ועולה לו על שתיהן.

ויש בפוסקים נזכר שהיו קהילות שנהגו כן לכתחילה להתפלל מנחה וערבית יחד ולומר עלינו רק אחרי שניהם.

וכן מצינו בתפילת תשלומין שאינו מפסיק בין תפילה לתפילה בעלינו לשבח.

ולכן לא תקנו עלינו אחר שחרית ביום שיש מוסף, למרת שתקנו עלינו בכל מקום אחר כל תפילה, מכיון שכאן עלינו שאומר בסוף מוציאו גם יד"ח עלינו שאחר שחרית.

וכמו שנתברר והוכח יסוד זה בתשובות אחרות דעלינו לשבח הוא נתקן לאחר תפילה ולא מחמת היום או העונה.

וכשאמר קידוש לבנה אחר ערבית קודם עלינו פשיטא שא"צ אחר כך לומר ב' פעמים עלינו לשבח, דשם ודאי שעלינו אינו מצד תקנה אלא שלא יראה כעובד ע"ז את הלבנה כמ"ש הביאה"ל, ומה שאמר משום חיובו שאחר ערבית יצא גם ידי חובת דבר זה, וכ"כ הגרח"ק בתשובה.

השאלות ששאלת במכתבך רוב מה שמתוכם הנוגע ישירות להלכה (והם אותיות ד ה ו י יב יד יח יט כא כב כג כד) הנני לסדרן בתשובות נפרדות אי"ה ושאר השאלות הנני להשיב להלן:
א' מה ששאלת על מש"כ בספר היראה שבכל בקר בהקיצו משנתו אז יברך בלבו את הבורא וכו', האם היתה תפילה מסודרת קודם רבינו מכיר, הנה יעוי' בזוהר חדש ששם נזכר יה"ר שיהא לבי וכו' שלא אכעיסך (הובא בסידור וילנא), אבל שם הוא תפילה על העתיד, אבל בירושלמי וב"ר אי' דבשחר אומר מודה אני לפניך וכו', ובביאור הלכה סי' א' הבין הדברים כפשוטו, אבל הגרח"ק הקשה דבירושלמי לא משמע כן וכן ביפה מראה על הירושלמי שם נראה דלא הבין כשי' הביאור הלכה אלא דהכונה שזהו תכלית תפילת השחר, ועכ"פ לואי שיהא אדם מתפלל כל היום ולכן בודאי שטוב להודות מעיקרא על מה שצריך להודות בשחר וכמו שכתוב חדשים לבקרים רבה אמונתך כמו שפי' חז"ל על הנשמה, וכידוע שהרבה מהסימנים הם כסדר הנהגתם, וכמו שכתבתי בתשובה אחרת הדיוקים מזה לענין הלכות פת שחרית הנלמדים מסדר הסימנים בטושו"ע.

ב' מה שלמדת מדברי רבינו יונה שהזכיר שם לבישה גם קודם נט"י דמזה יש ללמוד שמותר ללבוש קודם נט"י יעוי' בברכות ס ע"ב דגם שם מבואר כן, וכן מוכח מסדר הסימנים באורח חיים דבסי' ב' הובאו הל' לבישת בגדים והל' נט"י הובאו רק אח"כ, ויש לציין דבארצה"ח ובמשנ"ב הובאו צדדים שגם נטילה ביוצא מבית המרחץ הוא משום רוח רעה וגם שם מותר ללבוש הבגדים קודם נטילה, ובגמ' ברכות נא ע"א לא הובא בשחרית אלא שלא ליקח הבגדים מאחר.

והואיל דאתאן לדברי הגמ' שם הנה ז"ל הגמ' שם, אל תטול חלוקך בשחרית מיד השמש ותלבש ואל תטול ידיך ממי שלא נטל ידיו ואל תחזיר כוס אספרגוס אלא למי שנתנו לך ע"כ, ונראה ג"כ שנקט כסדר, תחילה לבישת הבגדים ואח"כ נט"י ואחר כך כוס של אספרגוס.

ג' מה שציינת דיתכן שלדעת רבינו יונה כיסוי הראש אינו חיוב וכבר דנו בזה הרבה פוסקים והמשנ"ב נקט על זמנו שהוא כבר חיוב, ועי' באג"מ, ושאלת מה הדין לענין ברכה או תפילה, יש לציין דבביאור הגר"א באו"ח סי' ח ג"כ נקט שכיסוי הראש אינו חיוב מעיקר הדין ובכל זאת בתפילה נקט שהוא חיוב מעיקר הדין, ולענין דיעבד מכיון שהוא נוגע להלכה אכתוב בל"נ בתשובה לחוד.

ז' מה ששאלת מי הוא רבינו שמואל ב"ר שניאור רבו של רבינו יונה שנזכר דברי רבינו יונה, יש לציין דהוא ר"ש מאיברא והוא ואחיו ר"מ היו חכמי איורא, וחלק מהתוספות שלנו הם תוספות איוורא, כמו התוספות בקידושין, ויש עוד קובץ תוספות על קידושין שנדפס במהדורת בלוי ויש אחר שהדפיס אותו בנפרד, ויש עוד קבצי תוספות איורא שנדפסו על מסכתות אחרות, וראה שם הגדולים להחיד"א ערך ש אות קמח, ועי' בהרחבה על הר"ש מאייברא בקובץ בית ועד לחכמים י אות פו.

ח' מה ששאלת על מש"כ רבינו יונה ובבואו סמוך לבית הכנסת ימהר פעמיו, אם יש ענין לרוץ יותר מלמהר פעמיו, הנה זה מפורש בגמ' ברכות ו ע"ב מצוה למרהט, אבל בדברי רבינו יונה יש ב' שינויים מהגמ', הא' שנזכר בו סמוך לבהכנ"ס והשני שנזכר בו למהר פעמיו ולא נזכר הריצה.

ויעוי' במשנה תורה להרמב"ם בהל' דעות שכתב לא ירוץ כמנהג המשוגעים וכו', ואולי מחמת כן נקט רבינו יונה שלא ירוץ כל הדרך וגם סמוך לבהכנ"ס פירש דבריו יותר (דכמה דמאוחר טפי מפרש דבריו יותר ורבינו יונה מאוחר לגמ') דהכונה ללכת במהירות להראות חיבתו למקום ולא דרך שיגעון כהגדרת הרמב"ם.

אכן המהר"ם דילונזאנו בספר שתי ידות (אצבע דרך חיים דף צט) נקט דרבינו יונה מיירי במי שכבר רץ שהוא ימהר פעמיו יותר כשהוא קרוב לבהכנ"ס, ודבריו צריכין תלמוד, דהרי רבינו יונה סידר רוב הדברים הנוגעין להליכתו לבהכנ"ס ורק זה השמיט, ובפרט שהיה צריך לבאר כוונתו והעיקר חסר מן הספר.
(ולא נכנסתי בזה לענין ההלכה ולענין דברי הפוסקים האחרונים בזה אלא רק בביאור דברי הרר"י).

ט' לגבי מה ששאלת לאור דברי רבינו יונה שלא להיכנס לבהכנ"ס טינוף שע"ג המנעלים, ושאלת האם יש ענין שלא להיכנס עם מנעלים לבהכנ"ס כדי שלא לטנף, יש לציין שאסור לעשות כן כמבואר במתני' דמגילה פ"ג (ובחלק מהנוסחאות הוא בפ"ד) בסנדל איני עובר אף יחף לא יעבור והטעם מפני שהוא דרך המינים כמבואר בגמ' שם, וממילא אפי' שאולי היה במנהג הנ"ל שהצעתם תועלת לנקיון בהכנ"ס מ"מ אסור לעשות כן שלא להידמות למינים.

ולגוף הנידון אם הוא מותר או אסור הדין הוא שמותר כמבואר בסוגיות בפ"ט דברכות.

מה ששאלת באות יא למה נקט רבינו יונה בכוונת ובכל מאודך בק"ש רק הדרשא דבכל מידה ומידה שהוא מודד לך ולא אידך דרשא דבכל ממונך, אפשר דסבר דבכל ממונך יחידאה היא דר"א קאמר לה בברייתא ולית הלכתא כוותיה, אבל צ"ע דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם (עי' בפרק החולץ ובכללי התלמוד המיוחסים להר"ש הנגיד), והרי הוא סתם במתני' ובכל מאודך, וביותר דהרי בפסחים כה ע"א משמע בפשיטות דקי"ל בדרשא זו כר"א, ויש לומר משום דר"ע פליג עליה בברכות סא ע"ב ודריש ובכל נפשך ומשמע דלא דריש ובכל מאודך, ור"ע במקום ר"א עבדינן כוותיה, ואפשר דלא חשיב סתם במתני' כיון דבמתני' נאמרו ב' דרשות, ואף דבפסחים הובאה דרשת ר"א אין דרך הגמ' להקפיד בדרשות כמ"ש התוס' בהרבה מקומות והרמב"ן והר"ן הביאם מרן הב"י בכללי הגמ', בפרט דעיקר הדרשא הנוגע לסוגי' שם מודה לה ר"ע ג"כ.

או יש לומר באופן אחר דמאחר ודרשת ובכל מאודך בכל ממונך נוגע למעשה רק למי שממונו חביב עליו מגופו, כמבואר בברכות שם, ממילא נקט הר"י אידך דרשא על דרך רוב בני אדם שעיקר הנוגע להם למעשה הוא אידך דרשא דבכל מאודך בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, וצ"ע לדינא אם אכן רוב בני אדם לא יצטרכו לכוון ב' הדרשות על הדרך שנתבאר.

או יש לומר דחדא מתרתי נקט ונקט חדא וה"ה לאידך, או אפשר דס"ל דאינו מעכב איזה דרשא מכוון בק"ש כיון שכולם אמת וחשיב כוונה בכל דרשא שיכוון וצ"ע למעשה אם שייך לסמוך על דרשא זו ויש בזה נפק"מ להרבה דברים גם בדברים שהכונה בהם רשות ואף אולי בדברים שהכונה בהם חובה.

מה ששאלת באות טו מה מקור דברי רבינו יונה שהנהנה מן העולם הזה בלא ברכה הרי הוא כבהמה מה מקורו, הנה ראשית כל מקורו מסברא שהרי בהמה עושה כל תאוותה בלא לחשב חשבונו של עולם, אבל מלד זה יתכן שמקורו מהמס' כלה רבתי פ"ב הנחמים באלים וכו', למה הוא חשוב, לבהמה, מה בהמה אינה מקפדת ועושה, אף הוא אינו מקפיד ועושה וכו' עי"ש, הרי שנזכר כאן שהעושה תאוותו בלא להקפיד ולחשב מה מותר ומה לא הוא כבהמה, ואמנם שם מדובר בתאווה בזויה, אבל זיל בתר טעמא דאמנם יש תאווה יותר בהמית ופחות בהמית אבל כל העושה תאוותיו בלא חשבון הוא כבהמה.

מה ששאלת באות טז למה קיצר רבינו יונה לשון הברייתא דזהירות מביאה לידי זריזות וכו', הוא משום שמצוה לשנות בדרך קצרה כמבואר בפסחים ג, ועכ"פ במקום שאינו עיקר הנידון והמכוון, ולגוף השינויים בין נוסחתו של רבינו יונה לנוסחתו של בעל המס"י, יש לציין שיש בזה הרבה נוסחאות, ועי' בספר צמאה נפשי שהביא טבלת השילוב בין נוסחאות רבים, ובעל המחבר צמאה נפשי גופי' רצה לומר שסדרו של המס"י והכרעתו להסתמך על זו הנוסחא היא מיוסדת על עשרת הספירות.

לגבי מה ששאלת באות יז לגבי מש"כ רבינו יונה שלא להשיא אדם ממצוה ושאלת כיצד יש לנהוג באופן שהאדם הוא בעל תשובה ואם יעמיס על עצמו יקרוס נפשית, כמובן שאם אתה מכיר בו שהוא עלול לקרוס כגון שסובל מכפייתיות וכיו"ב, עליך ליידע אותו שיעשה מה שראוי לו לפי דרגתו, ויש בזה השבת אבידה כדדרשי' השבת גופו מנין, ובפרט בדורינו שאנו חלושי העצבים, וראה בקריינא דאגרתא כמה מכתבים מהסטייפלר בנידון, ועי' גם במאמר יראה טהורה, ויש עוד חיבורים שהתחברו בנושא, ויש להמליץ על זה ג"כ לשון הגמ' ביומא חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, אף דלא בעשיית איסור מיירי כאן (ומענין לענין יש בפוסקים דמי שרוצים הנכרים לשמדו מותר לחלל עליו שבת כדי להצילו משמד כדי שישמור שבתות הרבה), אך צריך הרבה אחריות בזה, ולדעת שבאמת מבינים את הנושא על בוריו, כי מחד גיסא צריך שלא למנוע מן המצוה ומאידך גיסא לא לתת לאדם לקרוס ואז לא ישמור מצוות רבות.

ועי' עוד בתשובה נפרדת שכתבתי לפני כשמונה שנים או יותר לענין נידון זה של הדרכה לבעלי תשובה, אם כי עי' במשנה הלכות דמשמע מדבריו דיש לדקדק עם בעלי תשובה שיקפידו על כל החיובים (ודלא כמ"ש בצמאה נפשי הנ"ל ומיהו הכל לפי הענין דיש כאלה שאינם בעלי תשובה וצריך למשכם בעבותות האהבה), ועי' במנחת תודה מה שהובא בשם הגרח"ק בזה, אלא דלא מיירי בהכרח על הנידון כאן.

מה ששאלת באות כ מה כוונת הר"י במש"כ שלא להזכיר דבר טמא, לפו"ר היה מקום לומר הכונה רק דבר שיש סרך איסור באזכרתו כמו שהזכיר שם כמו דבר נבלה שהזכיר שם שאיסורו מפורש בנביא (ישעיהו ט, טז) כמ"ש בגמ' בפ"ב דשבת, אבל באמת בגמ' פ"ק דפסחים דף ג' מבואר דאינו דבר טוב והגון לומר בפיו שם של בעל חי טמא ואף תיבת "טמא", ואע"ג דבכ"מ נזכר שם של בע"ח טמא או תיבת טמא עי' מש"כ ברש"י שם.

מה ששאלת באות כה לענין מש"כ רבינו יונה שלא לשבח אשה בפני אחר אם נוהג בכל שבח, מסתמא דהאידנא שהדורות חלושין היה הר"י מזהיר בכל שבח כשאינו נצרך, ועי' קידושין ע ע"ב ושו"ע אה"ע סי' כא ס"ו, אבל ודאי שעיקר דברי הר"י לא נאמרו על כל סתם שבח כל דהוא על חכמה או על יושר כל שאינו מאריך בזה.

מה שכתבת באות כו על מש"כ הר"י להתפלל על הרבה דברים הנזכרים שם דלכאורה יש להוסיף עוד תפילות כפי הענין ומצב הדור, אה"נ הדברים ברורים, ועי' בקב הישר שירגיל כ"א לעצמו לברך לחביריו כל מה שיכול דכתיב ואברכה מברכך והמברך מתברך כמ"ש בברכות נה ע"א, ועי' רש"י בפ"ק דע"ז גבי הוספות בתפילה.

עד חצי שעה קודם עה"ש מותר, ומאז ואילך טוב שיאמר הברכות קודם כדי לחשוש להמחמירים בזה, ומעה"ש ואילך אסור [אלא אם כן מעמיד שומר להדעות שמועיל כמו שהארכתי בתשובה אחרת].

ואגב אורחא יש לומר שאם משער ויודע שאם ילך לישון עכשיו לא יקרא ק"ש בזמנה ולא יתפלל תפילה בזמנה או שיעבור על אחת מכל איסורין שבתורה מחמת זה תוך שנתו, מסתבר שאסור להכניס עצמו בידיים לידי מכשול (וכמו שמצינו כיו"ב בדיני נזיקין בישן לדעת ואכמ"ל).

מקורות:
יעוי' בשו"ע סי' פט ס"ז מותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך למנחה שלא גזרו אלא סמוך לשחרית שהוא דבר המצוי עכ"ל.

וכתב שם המשנ"ב סקל"ו בשם הא"ר דמשעלה עמוד השחר גם זה אסור, ור"ל שאז הוא כבר זמן שחרית ולא סמוך לשחרית.

ועוד הביא המשנ"ב שם מהפמ"ג דאילו דין ובורסקי וסעודה אסור סמוך לשחרית כמו סמוך למנחה, ור"ל שזה חמור יותר מלהסתפר וליכנס למרחץ שמותר עד זמן שחרית.

ועוד הביא המשנ"ב סקל"ז דיש מחמירים במלאכות שרגילים להשכים ולעשותן קודם עה"ש, והיינו כמו שנתבאר שם דטעם ההיתר להסתפר ולהיכנס למרחץ הוא משום שאינו מצוי אבל מה שמצוי לא התירו, ולפי מה שנתבאר בסי' ע' בביאור הלכה (שהמשנ"ב בסי' פט שם מציין לדבריו בבה"ל שם) לכל סתם מלאכה חוץ ממרחץ ולהסתפר ובורסקי שהוא דומה לאכילה דאסור חצי שעה קודם עה"ש, ונקט המשנ"ב בסי' פט שם לחשוש לשיטה זו לענין שיאמרו ברכת השחר קודם, אבל לגמרי לא החמיר וכדמבואר בבה"ל בסוף סי' ע שם שהמחמירים הוא הדה"ח ושלא סבר המשנ"ב כדעה זו אלא שסיים שם דלדינא צ"ע.

וצע"ק דבסי' פט סקל"ו הנ"ל סתם המשנ"ב בפשיטות כפמ"ג דדין ובורסקי הם כמו סעודה שאסור להתחיל גם חצי שעה קודם עה"ש (ורק להסתפר וליכנס למרחץ מותר) ואילו בסי' ע' סקכ"ג סתם המשנ"ב לעיקר כהדעות המקילות לענין ישיבה בדין ובורסקי שדינם כמו להסתפר וליכנס למרחץ דמותר עד עה"ש (ואמנם המשנ"ב בסי' פט שם ציין לסי' ע אבל עדיין צ"ע).

וביותר יל"ע דהרי בסי' פט סקל"ז הביא הדעות המחמירים לענין מלאכות שדרך להשכים ולעשותם דבהם יש מחמירים, וציין בזה לבה"ל בסי' ע, והרי שם בבה"ל מבואר דאותם המחמירים סוברים דכל המלאכות כמו דין ובורסקי אסורים עד עה"ש ונקט להלכה דלא כמותם (דבמשנ"ב סי' ע סקכ"ג פסק להדיא דלא כמותם, וגם בבה"ל שם על אף שסיים בצ"ע מ"מ מבואר דעיקר דעתו דלא כהמחמירים, וגם בסי' פט סקל"ז נקט לחשוש להחמירים לענין לומר ברכה"ש קודם אבל לא חשש לגמרי לדעתם לאסור הדבר לאחר הברכות דברכות אינו מספיק כמ"ש הרמ"א בסי' פט ס"ג דטוב להחמיר בזה).

א"כ נמצא דהפמ"ג שמחמיר בדין ובורסקי לכאורה סובר כהדה"ח הנ"ל וא"כ המשנ"ב הרי אינו סובר כמותו ולמה הביאו.

ומיהו על זה היה אולי איזה מקום ליישב (ולהלן יתבאר דאינו נכון) דהפמ"ג מחמיר רק בדין ובורסקי ולא בשאר המלאכות, והדה"ח מחמיר גם בשאר המלאכות, הלכך בזה אין סתירה במשנ"ב ממה שפסק כהפמ"ג ולא כדה"ח.

אבל גם לפי תי' זה עדיין צ"ע מסי' ע סקכ"ג ששם פסק המשנ"ב כדעת רוב האחרונים דמותר בכל העניינים המבוארים בשו"ע שם להתחיל עד עמוד השחר, וזה כולל גם ישיבה בדין ובורסקי, וא"כ הוא דלא כהפמ"ג שהביא בסי' פט סקל"ו.

ומלבד זה גם עצם התירוץ לומר דהפמ"ג מיקל בשאר מלאכות יותר מהדה"ח אינו פשוט כ"כ, דהא אחר שהביא המשנ"ב דברי הפמ"ג ציין לעיין בבאה"ל הנ"ל בסי' ע ושם נזכר רק דעת הדה"ח דמחמיר בכל מלאכה (היינו חוץ מלהסתפר ומרחץ ובורסקי, ועי' בבה"ל מה שהביא דעת הראב"ד בהכל סמוך לשחרית נפסקה להלכה).

וביותר, דהרי הפמ"ג גופא הרי מחמיר יותר מהדה"ח, דהרי בבה"ל הנ"ל בסי' ע מבואר דמודה הדה"ח לענין בורסקי שהוא כמו התספורת להתיר תוך חצי שעה ואילו במשנ"ב סי' פט סקל"ו בדברי הפמ"ג נקט דבורסקי הוא כמו סעודה דאסור סמוך לשחרית כמו סמוך למנחה, וממילא גם לענין ישיבה בדין ושאר מלאכות, חדא דהרי הזכיר כמו במנחה, ושם נזכר להדיא גם לענין ישיבה בדין, ועוד, דאם נימא דהדה"ח מחמיר בשאר מלאכות ומיקל בבורסקי והפמ"ג מחמיר בבורסקי ומיקל בשאר מלאכות א"כ נמצא מחלוקת הפוכה.

א"כ נמצא דהפמ"ג אינו מיקל יותר מהדה"ח, ושוב ראיתי בפמ"ג בפנים להדיא בא"א סקט"א שכתב וז"ל, הא בשאר מלאכות דין ובורסקי וסעודה אסור לשחרית כמו סמוך למנחה עי' ב"י עכ"ל.

ומיהו צע"ק דאם הפמ"ג אכן מחמיר בשאר מלאכות כהדה"ח א"כ למה חילק המשנ"ב דבריהם והביא דברי הפמ"ג בסקל"ו ודברי הדה"ח בסקל"ז, ואולי היה מקום לומר דהמשנ"ב חשש יותר להחמיר בישיבה לדין ובבורסקי דלא תסגי בברכות יותר משאר מלאכות שבזה הקיל בברכה"ש, ולכן הזכיר רק דין ובורסקי, ואם נימא הכי חילוק זה עצמו צ"ב, ואולי החמיר יותר במלאכות שנזכרו להדיא במשנה לענין סמוך למנחה כיון דדעת הראב"ד (המובא בבה"ל הנ"ל) דסמוך לשחרית הוא כמו סמוך למנחה.

אבל במשנ"ב וכן בבה"ל סי' ע שם מבואר להדיא דלא חשש לא לדעת הראב"ד ולא לענין בורסקי סמוך לשחרית.

ובמשנ"ב סי' פט סקי"ז כתב בשם השל"ה וחשק שלמה דקודם אור הבוקר שרי לעשות מלאכה, והביא שם בשם הא"ר דמ"מ אין לעשות שום ענין עד שיברך סדר הברכות וביאר המשנ"ב כוונתו דהיינו בחצי שעה שסמוך לאור הבוקר עכ"ד, ובזה נמצאו דברי המשנ"ב כאן בסקי"ז כמו שכתב בסקל"ז לחשוש להמחמירים הנ"ל במלאכה בחצי שעה הסמוכה לעה"ש לענין שיברך הברכות קודם לכן.

ומחומר הקושי' צ"ל דמה שהביא דברי הפמ"ג הוא לענין לעיין מה שכב בבה"ל סי' ע ששם לא נקט להלכה כדעה זו, ומה שחילק דברי הפמ"ג בנפרד מדברי הדה"ח אולי משום דהפמ"ג באמת מחמיר יותר מהדה"ח כמו שנתבאר.

ולענין שינה יל"ע אם נדמה לאכילה או למלאכה, דבאכילה מצינו דין שצריך לפסוק בעלות השחר, כמ"ש בסי' ע סקכ"ג ע"פ השו"ע סי' פט ס"ה, ובשינה אין דין זה, והטעם שהחמירו באכילה יותר משום אסמכתא דלא תאכלו על הדם, כמ"ש המשנ"ב בסי' פט סקכ"ח, וכמו כן יש לדון דבאכילה יש חומר מיוחד מחמת שהוא דרך גאווה קודם התפילה כמבואר בסי' פט סקכ"א ובבה"ל שם ס"ג ד"ה ולא לאכול, וא"כ אין ללמוד חומרא מאכילה לשינה.

מצד שני יש לדחות הראיה דלעיל מה שמצינו שבאכילה החמירו יותר משינה לענין שבשינה א"צ להפסיק דיש לומר ששינה אינו דומה ממש לאכילה דשינה אין תלוי בדעת האדם אם להמשיך לישון ולכן הותר להמשיך לישון וגם שהכל שינה אחת (ומיהו עי' חוט שני הל' ר"ה עמ' נ לענין שינה בר"ה שכתב דאם ניעור משנתו אחר עה"ש יכול לחזור לישון עכ"ד, וכ"ש בשאר ימים), אבל באמת מבואר במשנ"ב הנ"ל בסי' פט סקכ"ח דחומרא להפסיק באכילה בעה"ש הוא חומרא מיוחדת לענין אכילה משום אסמכתא דלא תאכלו על הדם, א"כ להדעות שאכילה חלוק משאר דינים לענין חצי שעה קודם עה"ש יש לומר דכל דבר שאינו אכילה אינו בכלל חומרא זו.

(ולפי מה שנתבאר כך גם הכרעת המשנ"ב ברוב מקומות [היינו בסי' ע סקכ"ג שמיקל לגמרי ושם בבה"ל שנראה עיקר דעתו להקל לגמרי וסיים בצ"ע, ובסי' פט סקי"ז שמחמיר ע"פ הא"ר לקרוא הברכות, ובסי' פט סקל"ז שחשש להדה"ח רק לענין לומר הברכות קודם, אבל לא מה שהזכיר שם בסקל"ו דברי הפמ"ג דכנראה אינו להלכה ומחומר הקושי' צ"ל כנ"ל שסמך על מה שציין אחר שהביא דברי הפמ"ג לדבריו בבה"ל בסי' ע'] דבשאר מלאכות רק יחוש לומר הברכות, ובאכילה אסור לגמרי).

והנה במשנ"ב סי' פט סקכ"ז כתב המקור לדין איסור אכילה תוך חצי שעה (שבזה כו"ע מודו גם החולקים על הדה"ח לענין שאר מלאכות) בשם הדה"ח ורע"א מדין לולב בסי' תרנב ס"ב ברמ"א, וא"כ יש לדון אם לענין לולב ושאר מצוות מותר לישן סמוך לחצי שעה או לא, ושם לא נזכר להדיא הדין בזה, אולם בבה"ל בסי' תרנב שם כתב דכל מה שאסור בחצי שעה שקודם מנחה הנזכר בסי' רלב אסור גם בחצי שעה שקודם לולב [וכ"כ הכה"ח שם סקט"ז, ומאידך עי' הלכות חג בחג ד' מינים פ"י בהערה בתחלת הפרק], ומוכח שם שגם כל מה שאסור בחצי שעה שקודם ערבית עי"ש, וממילא מוכרח משם שגם שינה אסור קודם.

(וצע"ק דבסי' פט סקכ"ז הביא המשנ"ב שמדין לולב לומדים לשחרית שהוא קודם ק"ש וא"כ למה למד רק לענין אכילה, ובאמת הדה"ח שהביא דין זה למד לשחרית גם מלאכות אחרות, אבל אפי' הדה"ח הרי מודה בתספורת ומרחץ, א"כ כאן קל יותר משם, א"כ מנ"ל לאסור אכילה, וצ"ע לפי שעה.

ויש להעיר עוד סתירה לענין טעימה קטנה דהמשנ"ב לענין לולב החמיר לכתחילה ולענין ק"ש הקיל לכתחילה בחצי שעה שסמוכה לעה"ש).

ועי' מה שכתבתי עוד בתשובתי לענין לישון קודם קידוש [בד"ה האם מותר לישון לפני קידוש וסעודת ליל שבת].

ומאידך גיסא אולי יש לטעון דשינה חמור יותר מכל דבר אחר דשינה אינו תלוי בדעתו לקום והחשש שמא ירדם (עי' סוכה כו ע"א) הוא חשש יותר מכל שמא ימשך בכל עניין אחר התלוי בדעת האדם, ויל"ע?.

והנה המשנ"ב בסי' רלה סקט"ז הביא פלוגתת הפוסקים לענין סמוך לערבית אם דינה כמו סמוך למנחה או שאין איסור כזה אלא רק בזמן ערבית גופא, ולשיטת האוסרים מלאכות סמוך לערבית נקט שגם לישון אסור סמוך לערבית, ובפשטות רק לפי שיטתם כך הוא אבל להמתירים שאר מלאכות סמוך לערבית (ואוסרים רק משהגיע זמן ק"ש, והיא שיטת הא"ר שם) גם שינה יהיה מותר אז.

ולפ"ז גם בענייננו קודם חצי שעה יהיה מותר לכו"ע, ובתוך החצי שעה לכאורה יהיה תלוי בפלוגתת הפוסקים הנ"ל (היינו הרמב"ם והראב"ד והדה"ח ופמ"ג ושאר פוסקים) אם סמוך לשחרית נאסרו שאר מלאכות או לא, דלשי' הרמב"ם שלא נאסרו שאר מלאכות א"כ גם שינה לכאורה תהיה מותרת, וכמו שנתבאר שא"א ללמוד שינה מאכילה דבאכילה יש חומר מיוחד וכמו שנתבאר עוד מתפילת מעריב דשינה אינה חמורה משאר מלאכות כמו שנתבאר לעיל ע"פ מה שנקטנו בדעת הא"ר בערבית, ולהמשנ"ב בסי' ע שנקט כהרמב"ם בכל דבר מלבד אכילה א"כ יהיה מותר לישון.

אולם להפמ"ג והגה"ח שהחמירו בחלק מהדברים כל חד לפום מה שנתבאר יש לדון מה יסברו בזה.

והדעת נותנת דהפמ"ג לפי מה שהובאו דבריו לעיל מחמיר בכל דבר מלבד תספורת ומרחץ שהתיר המחבר להדיא.

ואילו הדה"ח שתלה המשנ"ב שיטתו [היינו המשנ"ב שביאר כן דעת המחמירים בסי' פט סקל"ז וציין לדבריו בבה"ל סי' ע ששם נתבאר שהמחמירים הוא הדה"ח] בטעם ששאר מלאכות שרגילין לקום להם קודם עה"ש לכן גזרו דאין כאן הטענה שאינו מצוי כמו מרחץ ותספורת, א"כ שינה שאינו מצוי כ"כ כיון שאז בד"כ הוא זמן הקימה מהשינה ולא התחלת השינה (אע"ג דאמרי' בברכות ט דאיכא דגנו בההיא שעתא מ"מ אינו רווח לכולם) א"כ בשינה לכאורה לא גזרו אז ודמי למרחץ ותספורת, עכ"פ לפי מה שהגדיר המשנ"ב דעתו בסי' פט שם שהחומרא היא בדברים שרגילים לקום ולעשותם קודם אור הבוקר דר"ל דברים שדרך לעשותם אז כהתחלת היום החדש ולא שינה של השלמת יום האתמול, ובפרט דמשמע דהמשנ"ב לא כלל בחומרת הדה"ח כל מיני מלאכות שבעולם.

אולם לפי מה שהביא דברי הדה"ח בבה"ל סי' ע משמע שהחמיר בכל מלאכה מלבד מרחץ ותספורת, שהרי ביאר שם את לשונו של הדה"ח בדוחק מחמת זה עי"ש.

ומ"מ לפי מה שחש המשנ"ב בסקי"ז להא"ר בשאר מלאכות בחצי שעה שסמוך לעה"ש שיאמר הברכות קודם (ובענין מש"כ בסקל"ז יש לדון בזה דאפשר שאין שינה בכלל כמשנ"ת) א"כ גם להמשנ"ב אם הולך לישון לפני עה"ש תוך חצי שעה לעה"ש יתכן לחוש שיאמר הברכות קודם דלא יהיה בכלל מה שאמרו בגמ' לאחר שנתעסק זה בעסקיו וכו', ואע"ג דשינה היא צרכי הגוף ואינו ממש עסק מ"מ אין ראיה דאין זה בכלל, ובפרט לפי מה שנתבאר דאחר עה"ש אסור [כמו מזמן ק"ש של מעריב] ובפרט לפי מה שנתבאר דיתכן שמה שחשש המשנ"ב לומר הברכות בשאר מלאכות הוא מחמת דיש מחמירים מחצי שעה שקודם עה"ש, א"כ הרי לפי מה שנתבאר יש מחמירים אז גם בשינה.

ולחדד הדברים נזכיר בזה דבין המחמירים יש ג' דעות, דיש דעת הראב"ד שמחמיר בסמוך לשחרית כמו סמוך למנחה, ולדעתו לא חיישי' אפי' לחומרא, דהרי השו"ע ומשנ"ב מתירים תספורת ומרחץ בחצי שעה הסמוכה ולא מצריך המשנ"ב אפי' לומר הברכות (דלהדיא חומרת אמירת הברכות בסקל"ז לא נזכרה על זה), ויש דעת הדה"ח דלפי מה שנתבאר יש ב' צדדים להבין בדעתו, ולדעתו חיישי' לחומרא לומר הברכות כמ"ש המשנ"ב בסקל"ז, ויש דעת הפמ"ג שמחמיר יותר מהדה"ח אבל מודה להקל במה שהיקל השו"ע להדיא.

ולפי מה שנתבאר דבשינה בחצי שעה הסמוכה לעה"ש הפמ"ג לכאורה מחמיר והדה"ח יש סתירות לכאורה בדעת המשנ"ב בדעתו אם נימא דמחמיר הדה"ח בשינה או לא, א"כ אינו חמור כ"כ כמו שאר מלאכות בזמן זה שבזה חשש המשנ"ב לומר הברכות כמשנ"ת, דכאן יש עוד צדדים להקל כיון שאינו ברור שהדה"ח יחמיר בזה כמשנ"ת ושיטת הפמ"ג לא הזכיר המשנ"ב להקל ואדרבה יתכן דמה שציין לבה"ל בסי' ע' אחר שהביא דברי הפמ"ג כוונתו לציין למה שנקט שא"צ להחמיר בזה.

לענין יר"ש שבא לצאת כל הדעות יש לדון אם צריך שלא לישן כלל מחצי שעה הסמוכה לעה"ש, ולמעשה נראה שא"צ, דהרי יש כאן ס"ס, דיש לצרף גם דעת התה"ד המובא ברמ"א בסי' פט שציינתי לעיל שמתיר בכל גווני אחר אמירת הברכות, ובס"ס משמע בבה"ל בסי' קסח שא"צ יר"ש להחמיר כמו שביארתי בתשובה אחרת, ואע"ג דהתם מיירי בברכות מ"מ מסתמא הוא גם כאן.

בגוף הדברים הנ"ל דנמצא שאסור לישון אחר עה"ש לכו"ע יל"ע דבגמ' בברכות דף ט' אמרי' דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא ויל"ע דאטו ברשיעי עסקינן.

ויש ליישב ג' תירוצים בזה.

א' יש ליישב דשם מיירי במעמיד שומר על שנתו לפי הצדדים דמהני שומר בשינה ובתשובה אחרת הארכתי בזה.

ב' יש ליישב דשם מיירי במתפללין קודם לנה"ח בדיעבד.

ג' יש ליישב דזמן ק"ש ובקומך אינו תלוי בכשרים דוקא, דגם מלכים או בני מלכים שעמדו בג' שעות אין בהכרח שהיו רק בישראל, ואמנם דוד בדף ד' קאמר דרכן של מלכים וכו', ומשמע דאינו מובן מאליו שכל מלך ישראל יעשה כן, ועי' בראשונים בפרק ערבי פסחים גבי אגריפס המלך שאוכל בט' שעות וכו' עי"ש מה שכתבו בזה, ועי' עוד בחידושי למס' ברכות מה שכתבתי על הבני מלכים עצמם אימתי היו קורין ק"ש.

אם יש לו ציצית ואין לו טלית אין הטלית לעיכובא אע"פ שלכתחילה יש לו להתעטף בטלית על ראשו בתפילה והזהיר ע"ז המשנ"ב מאוד בשם החי"א בסי' כד סק"ג כנגד האנשים המתרשלים בדרך מטלית גדול וגם דהרבה פעמים הט"ק אינו עשוי כדין (עכ"פ בזמן החי"א והמשנ"ב), מ"מ בדיעבד היכא דלא אפשר אם יש לו ציצית יתפלל אף שאינו עטוף בטלית גדול, כמו מי שאינו נשוי דאין מכסה ראשו בטלית, כמ"ש המשנ"ב סי' ח סק"ד בשם המג"א ע"פ הגמ' בפ"ק דקידושין, וא"כ גם לנשוי אינו כ"כ לעיכובא בדלא אפשר.

ובסי' קי סק"כ כתב המשנ"ב שנכון לכל יר"ש בעת יציאתו לדרך שייקח עמו הטלית והתפילין שלו, ומסתמא מיירי גם במי שלובש ט"ק, ואעפ"כ לכתחילה אדם נשוי  צריך להשתדל ליקח גם טלית גדו.

(ולמנהג בני עדות המזרח גם רווקים, ואילו למנהג יוצאי גרמניה שנוהגים שהרווקים מתעטפים בציצית על גופם ולא על ראשם תלוי בטעמים, דלטעם שמביא ירא"ש כאן לא שייך, ולטעם שמצוי שט"ק אינו עשוי כדין כאן שייך, אבל אם יודע שהט"ק עשוי כדין סגי בזה במקום הצורך בנידון כזה).

ואף שהזהיר המשנ"ב בספרו מחנה ישראל פ"ז בשם הספרים ליקח התפילין אפי' לדרך קרובה, ושם לא הזכיר טלית, אפשר לומר כמה טעמים למה לא נזכר שם טלית, הא' כיון שעיקר הספר מחנה ישראל נכתב לרווקים בני צבא שבלאו הכי אין להם טלית, הב' לפי שהביא בשם הספרים דאזלי בדרך הגמ' (או דדוקא נקטו לזה דס"ל כשיטת התוס' בברכות יד ע"ב ד"ה ומנח ואבודרהם בדיני ק"ש) שנזכר רק תפילין ולא נזכר ציצית, והג' כיון שהחמיר הרבה מאוד אפי' בדרך קרובה בזה לא החמיר לענין ציצית כיון שאפשר למצוא משא"כ תפילין כמו שתיר.
  במשנה אחרונה על המשנ"ב בסי' כ"ד שם שפעמים אינה מכוונת למידת ראשו וכמ"ש המשנ"ב סי' קי סק"כ וסי' כה סק"ב בהגהה שמחמת זה לא יהיה רגיל לשאול תפילין.

אבל אם מתפלל בלא טלית קטן ג"כ עובר בזה איסור שמעיד עדות שקר בעצמו כמ"ש המשנ"ב והאחרונים בסי' כד סק"ג בשם הזוהר שלח קעד ע"א, וכן דעת רבינו יונה באגרת המוסר אות ו וכ"כ הב"י סי' סו בשם שבה"ל ועי' מאירי בברכות שם.

ובשו"ת שאלת יעב"ץ התיר מחמת זה איזה דבר כדי שלא יתפלל בלא ציצית, כמו שציינתי בתשובה לענין כיבוס ציצית בתשעת הימים, ואמנם היעב"ץ שם הזכיר גם התפילה כמו שגם שאר הפוסקים הזכירו, אבל העיקר הוא פרשת ציצית כמ"ש בפוסקים בשם הזוהר, אלא שמשאיר הטלית גם לתפילה וכן תפילין שנזכר בגמ' ברכות יד ע"ב שהקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, העדות שקר הוא אם קורא ק"ש בלא תפילין ומחמת שהוא סמוך לתפילה הזכירו הפוסקים (שו"ע או"ח סי' כה ס"ד) שיניח תפילין גם בתפילה.

ויתכן לומר דאחר שהק"ש סמוך לתפילה ונאמר יחד עמו במעמד אחד ממילא כשאמר וקשרתם וכו' (ע"פ פרש"י והתוס' בברכות שם וראה משנ"ב סי' כה סקי"ד) ואינו קושר תפילין אין רק אמירת וקשרתם כמעיד עדות שקר בעצמו אלא כל דברי השבח שאומר נראה כמחרף ומגדף (ע"ע שבת קיח ע"ב) כיון שאינו מקיים מה שאמר אז, הלכך לא לחינם הזכירו הפוסקים לומר שיהיו התפילין עליו גם בתפילה, ולכן גם בציצית הזכירו הפוסקים שיהיה עליו בזמן ק"ש ותפילה.

ועל כן כמ"ש המשנ"ב סי' נח סק"ה שאם יכול להמתין עד שיביאו לו תפילין יש לו להמתין א"כ ה"ה לגבי ציצית מי שאין לו ציצית, והוא פשוט לדינא דאע"ג שכתב שם השו"ע דיש להקדים לקרותה כל מה שיוכל מ"מ אם מאחר קריאתה בתוך הזמן אינו עובר שום איסור מעיקר הדין משא"כ אם קורא בלא תפילין או בלא ציצית, ואם זמן ק"ש או תפילה עובר יתפלל בלא ציצית ולא יאחר מחמת זה זמן ק"ש או זמן תפילה או תפילה בציבור מכל שכן ממ"ש המשנ"ב שם לענין תפילין, ואם משער שלא ימצא ציצית היום יש ללמוד מדברי הגמ' והפוסקים לענין הבדלה עי"ש, ואם יכול לכה"פ בזמן קריאת פרשת ציצית ללבוש ציצית צריך לעשות כן, דכמו שנתבאר שאז הוא עיקר זמן חיוב לבישת ציצית לדברי הזוהר.

ואם התפלל בלא ציצית ונזדמן לו ציצית אחר כך, ילבש הציצית אחר כך, דאמנם אינו דומה לתפילין שבזה כתב הלבוש והפמ"ג ובה"ל בר"ס לז שיש מצוה להניח בכל יום, אבל דומה לתפילין בזה שלפי חלק מהדעות יכול להשלים הנחת תפילין אחר הקריאה כמ"ש באמרי נועם לתלמיד הגר"א בברכות, וא"כ ה"ה בענייננו לענין ציצית.

ולגבי השאלה אם אפשר לקרוא ק"ש ולהתפלל בלא טלית במקום צורך גדול שאינו א'ו'נ'ס עי' במשנ"ב סי' כה סקי"ד בשם הלבוש מה שכתב שם לענין תפילין, ועיקר הענין הוא דעדות שקר הוא בעיקר במזלזל כעין מש"כ התוס' והרא"ש לגבי הא דר"ה טז קרקפתא דלא מנח תפילין, וכאן לפעמים לפי הענין יהיה אפשר לצרף גם דעות הראשונים שסוברים דבציצית אין עדות שקר כיון דאינו חובת גברא.

ותמצית הדעות בזה, דהנה דעת התוס' ואבודרהם שהובאו לעיל דאין מעיד עדות שקר בעצמו לגבי קורא בלא ציצית, דאינו חובת גברא (וגם יש להזכיר בזה סברא דפרשת ציצית אינה מדאורייתא, דהקורא שנים מקרא וקשרתם בלא תפילין כמדומה שלא שמענו להזהר בזה (וכן מוכח במשנ"ב סי' סה סק"ח וכ"כ שם להדיא בכה"ח סקכ"ז משו"ת בנין עולם סי' ל, וכן מתבאר עוד מדברי המשנ"ב סי' מו סקל"ג בשם הדגמ"ר ורע"א, ובשם החת"ס הובא שהקפיד בשנים מקרא [עי' באריכות מ"מ וביאורים בזה על המשנ"ב סי' סה שם], ואפשר דהוא חומרא בעלמא ממידת חסידות מחיבובי מצוה, כמו שנזכר בוסקים חיבובי מצוה בפרשת ציצית בסי' כד וכעי"ז בנישוק תפילין בהל' תפילין בשעת אמירת וקשרתם), וא"כ גם החובה גורמת לזה ואם מעיד עדות שקר הוא סברא דאורייתא א"כ הסברא דאורייתא יהיה רק כשקורא דבר שהוא חובה דאורייתא וצל"ע טובא בכ"ז), וגם הזוהר אמנם מסתימת דברי המשנ"ב והנו"כ בסי' כד נראה שנקטו שצריך שיהיה עליו דוקא בגד ציצית, וכן להדיא דעת המהרש"א ע"ז ד ע"ב ורעק"א בהגהות השו"ע סי' יח מג"א סק"א ושפ"א שבת לב ע"ב וכן דעת הפמ"ג סי' סו א"א סק"ד בדעת הזוהר, מ"מ מהר"ש קלוגר (ובחרת בחיים סי' כח) וערוה"ש סי' ח ס"א דאין הזוהר מיירי אלא בעובר על מצוות ציצית שלובש בגד ד' כנפות בלא ציצית.

והנה בפמ"ג שם כתב על דברי הרמ"א שם דמדבריו משמע דלא מיירי כהזוהר אמנם המשנ"ב כאן בסי' כד שפסק את דברי הזוהר נראה שלא קיבל דבריו של הפמ"ג בזה, למרות שבסי' סו שם ביאר דברי הרמ"א לחלק לענין להפסיק לברכה בין דין טלית לדין תפילין, ונראה שהטעם פשוט לזה דהרי לא קבלנו דברי הזוהר אלא רק לחומרא ולא לקולא עי' במשנ"ב סי' כה, א"כ לגבי הפסק דמיירי הרמ"א שם להפסיק לברכת הטלית לא סמכי' על הזוהר כנגד התוס' להקל בפרט דאינו לעיכובא לברך אחר כך, משא"כ לענייננו לחייבו בטלית שהוא לחומרא אה"נ, וממילא במקום שיש צירוף חומרא דזוהר כנגד התוס' הוא קל יותר וק"ל.

נראה שאם כבר אמר ויציב ונכון טוב שיסיים ויאמר הדבר הזה, שהרי התוס' בברכות הקשו על ברכת ויציב ונכון וכו' דהיאך מותר להוסיף שבחים על הקב"ה ותירצו דהשבחים לא קאי על הקב"ה אלא על הדבר הזה, א"כ אם אומר רק ויציב ונכון וכו' משמע דקאי על הקב"ה שהרי אמת קאי על הקב"ה כמ"ש בגמ' ברכות יג ע"ב, וכיון שלא אמר הדבר הזה משמע שגם מה שאמר ויציב ונכון או יותר קאי על הקב"ה, וזה הרי אסור לומר כן, דהמספר בשבחו של הקב"ה יותר מידי נעקר מן העולם כמ"ש בברכות ובמגילה יח ע"א.

ומ"מ כשאומר הדבר הזה ייזהר שלא יכוון לברכה מעין מ"ש האחרונים לענין נוסח מגן אבות בברכת מעין שבע, ומ"מ אם אומר הדבר הזה ופוסק יש לומר דמוכחא מילתא שאינו מכוון לברכה, בפרט שבפשוטו ברכה בלא שם ובלא מלכות לא עבר איסורא אם אמרה כשאינו מחוייב בה אפי' נתכוון לברכה וכ"ש כשלא אמרה אלא משגרא דלישנא.

ומי שירצה לפסוק שם ולא לומר כלום יש ללמד עליו זכות דאינו בכלל המספר בשבחו של הקב"ה יותר מידי דהרי לא נתכוון לזה ומוכחא מילתא שלא אמר כן אלא מחמת טעות וסירכא דלישנא וכמ"ש במגילה כז ע"ב דכל ד"א רחושי מרחשן שפוותיה.

ומצינו אפי' בברייתות שלא הקפידו לפעמים לומר דבר בכדי נסבה היכא דמוכחא מילתא שאין הכונה לזה, ומיהו שם הוא מטעות של השונים של הברייתא ואין להביא ראיה מזה כדאמרי' טעי תנא וכו' וכדאמרי' סוטה כב ע"א תני תנא ולא ידע מאי קאמר והיינו מי שהיה שונה הברייתא ולא התנא המסדר הברייתא.

יעוי' בשו"ע ורמ"א ומשנ"ב סי' נט ס"ג שהביאו מחלוקת בזה לענין קדושת יוצר, האם צריך לאומרם רק בציבור, והכריע המשנ"ב סי' נט שם סקי"א שהאומרם ביחיד נכון להדר שיאמרם בניגון טעמים כקורא במקרא, וכעי"ז נתבאר בסי' קלז ס"א ובמשנ"ב שם ס"ג לענין קדושה דסדרא.

ויעוי' במשנ"ב סי' נט סק"י בשם הפר"ח שנקט לענין קדושא דסדרא שגם אם אומר אחר הציבור חשיב בציבור כיון דאיכא ציבור, וכעי"ז כ' בהוראות והנהגות מהגר"ח מואלוז'ין, וז"ל, (בנוסח ארחות חיים אות לה) קדושה דסידרא יש לאמור ביחיד אבל לא קדושה דיוצר.
אבל יכול לאחר קצת ע"כ, ושם משמע שרק קצת אחר הציבור, ויש לדון מה הגדר בזה.

ואמנם במשנ"ב הנ"ל בשם הפר"ח משמע לפום ריהטא שאין לדבר קצבה אלא כל שאומר כשיש שם עדיין הציבור, ויל"ע בטעם הדבר, כיון דקי"ל לרוב הפוסקים שאין צירוף מועיל בתפילה (כשאין המצטרפים מתפללים עמו) התפילה כציבור אלא רק להתיר קדיש וקדושה, וכאן הרי אין העולם אומרים עמו קדושה.

ואפשר דאין הכי נמי דלפי דעה זו (שהיא דעת רוב הפוסקים) גם בניד"ד שאומר אחר הציבור רק מועיל שבזה אין חשש שאומר קדושת יוצר ביחיד (האסור לחלק מהדעות כמבואר בשו"ע ומשנ"ב שם סקי"א) כדי להתיר האמירה אבל לא כדי להחשיבו ממש כאומר בציבור.

משא"כ מדברי הגרח"ו שם יש משמעות שנחשב אומר קדושה עם הציבור, ולזה יועיל רק אם אומר קצת אחר הציבור כל שעסוקין באותו ענין, ואולי ההגדרה היא כל שעסוקין בתחנונים הנאמרים עם קדושא דסדרא.

ובשם פוסקי זמנינו הובא לענין תחינות שבלשון ארמי הנאמרות בסליחות רק בציבור שיכול לאומרן עד קדיש ומסתמא שגם קדושה דסדרא לא יוכל לומר אחר קדיש אף שבניד"ד יש המשך לתפילה אחר קדיש, מ"מ באמת מסתבר שאחר קדיש הציבור כבר אינם בקדושה דסדרא, ועוד דגם בסליחות בחלק מהמקומות שחרית הוא מיד אחר סליחות, וכמו שנתבאר שיש מקום לומר שרק כשהציבור עסוקים לומר תחינות שעם קדושה דסדרא חשיב עם הקדושה דסדרא, וגם אם נאמר דעדיין עם הקדיש אומרים (אפי' שהחזן אינו אומר אז כבר תחנוני קדושה דסדרא ועי' ברמב"ם דעיקר תחנונים אלו נתקנו לחזן), אבל אחר כך כבר לא חשיב שהציבור עסוקין בזה.

והנה המשנ"ב בסי' קכה סק"ג לגבי קדושת חזרת הש"ץ נקט שיש לומר קדוש וברוך עם הציבור ממש, וכאן היקל אף דמיירי להסוברים שקדושה זו אינה נאמרת ביחיד, אולם נראה דעכ"פ להגרח"ו (אם מסכים להדברי המשנ"ב לענין קדושת שמונ"ע וכך המשמעות הפשוטה בדבריו שההיתר לאחר קצת הוא היתר מיוחד לענין קדושת יוצר) וכעי"ז מצינו גם להמשנ"ב באמת הגדרת קדושת יוצר וקדושה דסדרא שונה מקדושת תפילה, דקדושת תפילה נאמרת בעמידה וקדושת יוצר בישיבה וגם קדושה דסדרא לכמה פוסקים בישיבה, וכתבתי מזה במקום אחר, וכמו כן קדושת תפילה אם יחיד שומע עונה עמהן, משא"כ קדושת יוצר וקדושה דסדרא לדעת המשנ"ב, וכמו שהרחבתי בתשובה אחרת דלפ"ד המשנ"ב הגדרת קדושה דסדרא הוא כעין קורא בתורה כמשמעות רש"י בסוטה מט ע"א, וממילא לענייננו הוא קל יותר דהעיקר שיהיה עוסק במה שהציבור עסוקין בו דאין כאן ברכה.

יעוי' ברמ"א סי' קט ס"ב ובמשנ"ב שם סקי"ז, דמבואר שם לגבי אם היחיד בשמונ"ע של שחרית שיכול לומר עם הש"ץ קדושת כתר כשמתפלל שמונ"ע של שחרית עם הש"ץ שמתפלל מוסף, וכ"ש לענייננו שאין היחיד באמצע תפילה שאין בה כתר שהיה צד באופן של הרמ"א לומר שהיא מונעת אותו מלומר כתר, אבל כאן אין צד כזה כיון שאינו עומד בתפילה (ועוד כ"ש כאן במי שאינו מתפלל שמונ"ע עם הש"ץ שאינו יכול לחדש נוסח שלא מחמת הש"ץ כיון שאינו באמצע ברכת אתה קדוש אלא אומר קדושה מכח הש"ץ שאומר קדושה וכמו שיתבאר, משא"כ שם שהיה צד שהיה יכול המתפלל לטעון שמאריך בברכת אתה קדוש דנפשיה (דקדושה הוא אריכות ברכת אתה קדוש, כמו שיתבאר) ואע"פ כן נקט הרמ"א גם באופן שם שאומר כהש"ץ כיון שלא תקנו קדושה ביחיד, כמ"ש בגמ', וממילא גם יחיד המתפלל שמונ"ע עם הש"ץ אינו אומר אלא מכח הש"ץ), ואע"פ שיש סברא להיפך שכשאומר שמונ"ע עם הש"ץ צריך לומר קדושה עם הש"ץ ממש כיון שההיתר שלו הוא שמתפלל עם הש"ץ, ויש הרבה מהפוסקים שהזכירו שגם שכל אדם אינו אומר נקדישך עם הש"ץ כמנהג הקדמונים מ"מ יחיד האומר שמונ"ע עם הש"ץ אומר עמו נקדישך דכמתפלל עם הש"ץ דמי (עי' מאמ"ר סי' קכה סק"ב, וכך דעת המשנ"ב בסי' קט סקי"א שבמתפלל עם הש"ץ יאמר מילה במילה אף דבסתם אדם השומע קדושה מהש"ץ נקט עיקר הדין בבה"ל שם ובסי' קכה דאינו אומר נקדישך, וראה מאירי ברכות כא ע"א דהטעם שצריך לומר מתחילת קדושה עם הש"ץ משום שצריך שיראה עושה עצמו טפל לתפילת החזן, והגר"ז סי' קט ס"ג וסי' קכה ס"א כ' דכשאומרה בלחש עם הש"ץ חשיב כאחד עם הש"ץ ולא הוי כיחיד), אעפ"כ חזי' ברמ"א שנוסח הקדושה תלוי בש"ץ ובזה סתם יחיד העונה לש"ץ לא עדיף מיחיד המתפלל שמונ"ע עם הש"ץ, ועי' ברמב"ם בסה"ת דמשמע שנוסח הקדושה הוא הארכת ברכת אתה קדוש ולכן אין כח ליחיד לומר דלא כהש"ץ גם למנהגינו שהיחיד אומר נקדישך עם הש"ץ, וכ"ש למנהג הקדום שהיחיד אינו אומר עם הש"ץ.

ולחידוד וביאור הדברים הוא דכל החילוק הוא שהיחיד שמתפלל עם הש"ץ לפי שי' הרמ"א יכול לומר כתר, אבל מה שאינו יכול לומר נוסח אחר מהש"ץ זה פשיטא שהרי מאיזה דין יהיה יכול לומר נוסח אחר מהש"ץ כיון שאין קדושה נאמרת ביחיד, הלכך גם המחבר וגם הרמ"א בסי' קט תרוייהו מודו דאותו היחיד אינו יכול לומר נקדישך כמו בשחרית, וכל הנידון אם יכול לומר כתר אם ש"ץ או שמותר לו רק לשתוק, הלכך ביחיד שאינו מתפלל עם הש"ץ אין עדיפות שיוכל לומר נקדישך באופן אחר מהש"ץ, וכן ראיתי בשם כמעט כל האחרונים ובכללם האג"מ והנצי"ב והגרח"ק ומנח"י (הובאו בביאורים ומוספים סי' קכה) דצריך לומר נקדישך או נקדש כנוסח הש"ץ אם יש חילוקי נוסחאות ביניהם, כגון ספרד ואשכנז, ומי שמתפלל שמונ"ע עם הש"ץ כ"ש שצריך לומר כנוסח הש"ץ כיון שהוא טפל להש"ץ וראה מה שהביאו בביאורים ומוספים סי' קט סקי"א בשם הגרח"ק והגרשז"א, (ולענין שאר תוספות של קדושה עי' להלן בשם המשנ"ב שאינם מעקר הקדושה, אבל עדיין יש מקום לטעון שבמתפלל עם הש"ץ שצריך להיות טפל לש"ץ וכנ"ל אפשר שיצטרך לומר כמו הש"ץ, כיון דסו"ס הכל מסדר הברכה דהש"ץ ואם אומר בנוסח הקצר שאינו תוספת נמצא שאומר חלק מן הברכה שלא באופן שהוא טפל להש"ץ).

ואע"פ שיש לטעון ולחלק בין אופן דהרמ"א לניד"ד דשחרית ביום של מוסף הוא יותר שייך לכתר כיון שיכול להתפלל אז מוסף ולומר כתר, מ"מ אין בקדושת כתר שום דבר ששייך ליום חול, והרי זה כפיוט וכאריכות נוסח הקדושה כמו שכ' הרמ"א הנ"ל בסי' קט "דשניהם קדושת שמונ"ע וקדושתן שווה",ומצינו בשבת שמוסיפין כמה תוספות בקדושה כמ"ש המשנ"ב סי' רכה סק"א (ואע"פ שלגבי נעריצך כתב שם שהוא מעיקר הדין ושהציבור צריך לשמוע משא"כ במה שמוסיפין בשבת שאינו מעקר קדושה, וא"כ ה"ה כתר להנוהגים בכתר, מ"מ ההיתר לשנות מנעריצך לנוסח אחר הוא מטעם ההיתר לומר פיוט, יעוי' במשנ"ב סיש סח סק"א מה שהביא הגדרים השייכין לזה בשם רשב"א, ואילו הגר"א במעשה רב שהחמיר לומר נעריצך אחר פיוט הולך לשיטתו שסובר כדעת הרמב"ם פ"א מהל' ק"ש והרמ"ה המובא בטור סי' סח וכפסק המחבר שם שאין לומר פיוטים בברכות כמ"ש במעשה רב לומר הכל קודם מי כמוך, ולענין איך מותר להמחבר לומר כתר יעוי' להלן בסוף התשובה), וכדקי"ל כהרמ"א בסי' סח שמותר לומר פיוטים ואינו הפסק, וגם שבר"ח חולצין התפילין בכתר היינו שלא יתנאה בכתר כשמקלס הקב"ה בכתר כמ"ש המשנ"ב ס"ס כה, אבל כשאין לו תפילין מאי אכפת לן, ובלא"ה השע"ת שם הביא בשם הפר"ח שאם לומד בתפילין ושומע הציבור אומרים כתר יכול לענות אפי' בתפילין וכ"ש בעניננו.

ולחדד הדברים יש לבאר דהנה אין איסור כלל להוסיף בפיוט בתפילה אלא לכל היותר דלדעת הרמב"ם ורמ"ה ושו"ע הו"ל משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ולדידן אף משום הא ג"כ שרי, אבל נוסח כתר אפשר דאפי' פיוט לא הוי, ולכך אף ספרדים אומרים כתר, אבל גם לפי הפשטות שהוא כדין פיוט הרי שרי, ולכל היותר אין ראוי ליחיד לשנות ולומר בחול פיוט של שבת ויו"ט, משא"כ כאן כיון שמתפלל עם ציבור ושליח ציבור שע"פ המנהג שלהם ושלו דינם שאומרים כתר א"כ למה שלא יוכל לומר דלא הוי שינוי משום מנהג.

ואע"פ שהמחבר בסי' קט ס"ג לא סבירא ליה כהרמ"א הנ"ל אלא סובר שמי שעומד בשמונ"ע של שחרית אינו אומר כתר עם הש"ץ אלא שותק ושומע ומכוון למה שהוא אומר, מ"מ שם עיקר הבעיה הוא הפסק כיון שכתר אינו שייך לשחרית אבל בניד"ד שאינו עומד בתפילה ואינו הפסק.

אבל מטעם אחר אתי' עלה לדעת המחבר, דהרי מנ"ל להמחבר שקדושת כתר אינו שייך לשחרית, אלא אפשר דהמחבר לשיטתו שסובר שאסור לומר פיוטים בברכות, וממילא קדושת כתר כך נתקנה שאינה נאמרת כך בשחרית והרי זה כמברך בריך רחמנא דהאי פיתא שאסור לכתחילה כיון שמשנה ממטבע אם אומר כן בשחרית, אבל עדיין יש לטעון גם להמחבר דכל הבעיה בזה הוא רק אם אוחז באמצע שמונ"ע של שחרית שאז מאחר שבא להאריך בברכת אתה קדוש (דקדושה היא אריכות אתה קדוש כנ"ל בשם הרמב"ם ואחר שגילו לנו הגאונים דשרי לומר עם הש"ץ כשמתפלל עם הש"ץ נמצא דהיחיד מאריך באתה קדוש כמו הש"ץ ועי' לעיל בשם המאירי, א"כ אסור לו להאריך שלא כנוסח הברכה), ומ"מ אינו נכון לומר דבני"ד יוכל לומר כתר עם הש"ץ דהרי המחבר בסי' קכה סובר שיחיד שאינו מתפלל עם הש"ץ אינו אומר נקדישך או כתר עם הש"ץ, אבל אם תמצי לומר דלענין זה המנהג כהט"ז שכל יחיד אומר נקדישך וכתר כמו שנהגו אף בני ספרד האידנא ע"פ השעה"כ דף לט סע"א, א"כ בניד"ד אפשר שיוכל לומר כתר להמחבר בסי' קט וכ"ש להרמ"א שם.

ומ"מ מאחר והמנהג הקדום המובא בפוסקים בשו"ע סי' רכה ס"א וכ"כ במשנ"ב שם סק"ב שהמנהג נכון הוא הוא שהציבור אין אומרים נקדישך עם הש"ץ אלא שומעים ושותקים (וכ"כ הוא בבה"ל סי' קט ס"ב שכך עיקר הדין, דלא כט"ז), א"כ יכול לשתוק כשהש"ץ אומר כתר, ובזה מרויח גם הצד שלא שייך לומר כתר בחול כיון שמעיקרו לא נתקן אלא ליו"ט (אבל אם עומד בשמונ"ע אינו ברור שיכול לשתוק בכתר ולומר ההמשך, עי' בבה"ל בסי' קט הנ"ל, ומ"מ בדיעבד נקט הבה"ל בסעיף שאחר זה מהגר"ז בס"ס קט להקל שאם לא אמר נעריצך עונה קדוש ג"כ אף בשמונ"ע וכ"כ הבא"ח תרומה אות ט).

קרא פחות