שאלה

דין שטר שלוה בו ופרעו שאינו חוזר ולוה בו כמבואר בב"מ יז ע"א וחו"מ סי' מח (ועכ"פ להרמ"א שם בשם המרדכי אינו חוזר ולווה בו בלא קנין מחדש), ונשאלתי האם בתוך כדי דיבור הדין שונה או לא.

ולכאורה אם חזר ולווה הלוואה חדשה אינו מועיל שהוא תוך כדי דיבור לפרעון, שהרי שעבוד השטר (או כח הקנין להרמ"א) פקע כבר בסיום ההלואה הקודמת וכעת יש כאן הלואה חדשה וכתיבת השטר (או הקנין) הסתיים ביחס להלוואה ראשונה ומעשה זה אחר שנעקר להלוואה הראשונה ונפקע על ידי זה מכל הלוואה עתידית אחרת לא יוכל להתייחס להלוואה השניה וגם לא היה תוך כדי דיבור להלוואה השניה.

אולם עדיין יש לדון לפמ"ש הקצה"ח בסי' מח סק"א דדין שטר שנמחל או נפרע ונמחל שעבודו הוא מחזיר שעבוד השטר ללוה והרי הוא כפודה או קונה שעבודו ממנו ולא מפקיע השעבוד למפרע, א"כ יש מקום לטעון דיכול לבטל את החזרת השעבוד תוכ"ד, וצל"ע דא"כ בהסכמת שניהם יוכל לבטל גם לאחר דיבור והרי זה אינו עכ"פ להשו"ע (וכן להרמ"א בלא עוד קנין) ויש לציין דכתב המנ"ח (מצוה שסח ד"ה וכבר) דמידי דלא מהני ביה שאלה (וי"ל דה"ה כיוצא בשאלה בכל ענין לגופו כגון בקניינים יש טענת מקח טעות להסוברים דמהני חרטה בקנינים) לא מהני גם ביטול תוך כדי דיבור.

ומ"מ להקצה"ח שם על ידי כתיבה ומסירה באופן המבואר שם יכול להחזיר שעבוד השטר עי"ש דלא כהש"ך ולפי שי' הקצה"ח מיהא יש לדון בזה, דאמנם אין מסירה ביטול הפעולה הקודמת אלא הקנאת השעבוד שחזר לידי הלוה וכעת מקנהו שוב למלוה מכאן ולהבא ואולי בלא המנ"ח הנ"ל עכ"פ יועיל  תוכ"ד (וגם יש לדון בדעת הש"ך גופא היאך סובר בביאור נפקע שעבודו הנ"ל דלכאורה אינו מסכים להקצה"ח שהוא כהקנאת שעבוד קיים אלא הפקעה מוחלטת וביטול השעבוד לגמרי).

ושוב נראה דהמנ"ח אינו סתירה לזה דכיון שסובר הקצה"ח שהוא לא עדיף מהקנאת השעבוד ללוה ושמחמת כן יכול לחזור ולמוכרו להמלוה א"כ ה"ה לו יצוייר שהיה חוזר בו המלוה מהקנאת השעבוד ללוה מחמת טענה נכונה של מקח טעות הרי היה יכול לחזור בו, ממילא המנ"ח אינו סתירה לכאן, דהמנ"ח לא קאמר אלא שאילו לא היה שייך לבטל הפעולה על ידי שאלה (דהיינו חרטה באופן המועיל) לא הוה מהני כאן משא"כ כאן דמהני ביטול על ידי מקח טעות א"כ להסוברים דשייך לבטל על ידי קנין שייך גם כאן.

ומ"מ גם לצדדים דלעיל עדיין יש לומר דכשביטל ההלוואה ופעל הלוואה חדשה לא דמי לכתיבה ומסירה של השטר הקודם דמ"מ יש כאן פעולה חדשה.

ועדיין במקרה שפרע ותוך כדי דיבור חזר בו מהפרעון עצמו ואמר שמתחרט מן הפרעון, בזה יש לדון עוד אם תוקף ההלוואה הראשונה חזר וכאילו לא היה פרעון  ולכאורה להקצה"ח הנ"ל יש מקום לומר דמהני, וצ"ע.

והנה אנו נכנסים בזה לנידון האם שייך כלל בקניינים חזרה תוך כדי דיבור, ועי' בזה בחו"מ סי' קצה ס"ז וקצה"ח שם סק"ז דמשמע שיש חזרה תוך כדי דיבור גם בקניינים, אולם דעת הט"ז באה"ע סי' לח סק"ב וההפלאה בקו"א סי' כז סק"ג שא"א לחזור מקניינים דלא אתי דיבור ומבטל מעשה (ראה אב"מ סי' כז סק"ט שחלק על זה), וכאן מצד קניינים יש עוד צדדים ונידונים דראשית כל היה כאן יותר מקניין שכן כבר נכנסו המעות לרשות המלוה וצל"ע במקורי הדינים האם בזה חמור יותר, ונידון נוסף שהרי הלוה משועבד למלוה והכנסת המעות לרשותו הם יותר מסתם הקנאה כיון שהמלוה משלו הוא נוטל, ובפרט אחר תקנת הגאונים שיש שעבוד גם על מטלטלי, ויעוי' בקצה"ח שם שכ' דבמגביה מרשות הפקר כיון שאין מגביה משלו אינו יכול לחזור בו אפי' תוכ"ד משום שאינו מקנה משלו, וגם יש לדון דאולי השבת הלוואה הוא יותר מקנין וסגי לזה כעין סילוק דסילוק א"א לחזור בה כמו שמצינו בנדרים פז ע"א דבהקדש אין תוך כדי דיבור (מחנ"א הל' זכיה מהפקר יא), ובפשוטו החזרת הלואה היא כקנין ככל הקניינים, עכ"פ כל היכא דלא כתבו אדרכתא על הנכסים, ויתכן לתלות זה בפלוגת הפוסקים לענין אם יכול המלוה להקדיש החוב (עי' קוב"ש ב"ב סי' תקכב בפלוגתא דהרי"ף ובעל המאור רפ"ד דב"ק ועי' עוד במרדכי ב"ק תקסה ומאירי ב"ק סח ע"ב ד"ה זה שאמרו, ועי' עוד שער המלך פכ"ב מהל' מכירה ה"ט בשם מהרי"ק בטעם דמהני מחילה בהלואה וחשיב בא לעולם), ואינו מוכרח דיש לומר דחוב לחוד ומעות לחוד, אבל אפי' אם תמצי לומר דהחזרת הלוואה היא ככל קנין ומהני תוכ"ד מ"מ באופן של מחילת הלואה וחזרה מהמחילה נסתפק המחנ"א שם אם מהני תוכ"ד ממחילה.

ויש בזה עוד נידון נוסף לגבי תוכ"ד כשבא לחוב לאדם אחר ועי' רמ"א אה"ע סי' מא ס"ד, ובב"ש שם סק"ט, ויל"ע להשיטות שאין מועיל  תוכ"ד לחוב לאחר אם הוא רק באופן המבואר שם או לא, וכמו"כ יש לדון באופן שב' הצדדין חזרו תוכ"ד.

או"ח סי' תקמד ס"ד, בורות ומעינות של רבים וכו', סימן לרוב עיקרי הדברים המבוארים בסעי' זה דהיכא דאיכא תרתי לטיבותא בחפירת בור מותר, ולכן במקום שיש צורך רבים וגם צורך המועד הו"ל תרתי לטיבותא ושרי, וכשיש צורך רבים ומעשה הדיוט (שא"צ מעשה אומן) הו"ל תרתי לטיבותא ואז מותר גם בלא שהוא צורך המועד, וכשיש צורך המועד ומעשה הדיוט אז שרי אפי' בשל יחיד שאין בו צורך רבים.

בענין תפילת החיד"א (עבודת הקדש כף אחת אות לא) שהיא השבעה כנגד עין הרע, הנה מקור הענין שיש לחש שהאדם מדבר כנגד עין הרע הוא כבר בגמ', ושאלתם כמה שאלות.

מה ששאלתם במה שפירט כל מיני עיניים וכל מיני בעלי עינים למה לא פירט החיד"א עינא דישראל לחוד ועינא דגוי לחוד כמו שפירט שאר מיני עיניים כל אחד לחוד, נראה דהוא משום שלא רצה להוציא לעז על עם קודש שיש בהם מזיקים ולכן לא פירט, וגם שיש בזה חוסר כבוד להתפלל כנגד עין ישראל בפרט דאיכא בי דינא בארעא (עי' ב"ק צב ע"ב), וגם שרוצה להתפלל מכח שומר ישראל וא"כ אינו מתפלל כנגד ישראל אחר ומכח כל זה לא הזכיר עינא דישראל וממילא לא הזכיר עינא דגוי ג"כ שכל הדברים כאן דבר והפכו.

ונראה עוד דענין זה של ריבוי העינים שהזכיר החיד"א סובב על מה שאמרו ז"ל מלאך המות מלא עינים ור"ל שכל מיני עין הרע באים דרך הסט"א וממילא אינו כדאי להזכיר בתוך כ"ז עינא דישראל.

אבל אה"נ לולא דיש טעם בדבר היה מפרט דישראל לחוד ודגוי לחוד, ולומר גוי בלבד ג"כ לא רצה דאז משמע שישראל אינו בכלל המזיק בעין הרע וזה הרי אינו נכון.

מה שכתבת על מה שהזכיר החיד"א שם עינא עקימא אם בא לרמוז בזה להמבואר בתק"ז קלב ע"א ובאור יקר להרמ"ק שם סי' יב דאיבר עקום הוא מחמת חטא וקלקול אם כאן כוונה לזה, אפשר שכ"ה, ומ"מ אינו מוכרח שהרי הזכיר גם עינא ישרה, בכלל כל הדברים כאן שנזכרו דבר והפכו, ומ"מ אפשר דעינא ישרה הזכיר אגב עינא עקומה שהוא עיקר הדבר בזה אבל אינו מוכרח דנזכרו שם הרבה דברים שהם דבר והפכו.

אם ההשבעה שהזכיר החיד"א הוא שמשביע את העין או את השר שלהם, יש לציין לדברי הראשונים בענין גינאי נהרא בפ"ק דחולין דהיינו שמשביע את השר (עי' תוס' חולין ז' ע"א ד"ה אמר), ובגוף הענין שהוא השבעה לסט"א יש לציין שוב למה שכתבתי בקטע הקודם לענין מלאך המות מלא עינים, ועי' בן יהוידע נדה כד ע"ב ובעוד הרבה ספרים ומקובלים שדברו מענין זה של מלאך המות מלא עינים שהוא עין הרע.

ועוד בענייני השבעות עי' בספר אמרות טהורות חיצוניות ופנימיות לר"י החסיד.

בשו"ע (חו"מ סי' קנה ס"ד) מבואר דבמים שאדם שופך בדירתו חייב לתקנם, אבל במי גשמים שאין אדם עצמו שופך פטור (רמ"א שם), וכן יש שנקטו לגבי מי צנרת אינסטלציה שאינם נחשבים כפעולת האדם עצמו אלא לכל היותר כגרמא שחייב רק בדיני שמים עכ"פ כשפתח את הברז עכ"פ שאינו חייב בתשלומי נזק (ראה שה"ל ח"ט סי' שו ס"ג), ויש שמחייבים מדין נזקי ממונו כיון שזכה במים וקנה אותם עכ"פ כל עוד שלא הודיע שאינו רוצה לזכות בהם (עי' פתחי חשן נזיקין פ"ה סק"ג), ויש שנקטו שלכו"ע האידנא חייב בעה"ב לתקן כיון שהחוק מחייב לתקן בכה"ג והוא כעין מנהג מדינה או שעל דעת כן באו (ראה מה שהובא בפסקי המשפט על שו"ע שם, וצל"ע מה החוק אומר לגבי תשלומי נזיקין בזה על מה שניזוק על ידי המים, ויש לציין דבמקור השה"ל שם ג"כ נקט שחייב לתקן אולם מיירי שם באופן שהפיצוץ נוצר מחמת בעה"ב עי"ש), וכמו"כ גם להפוטרים היינו רק בדיני אדם אבל מחייבים מצד גרמא עכ"פ כשהמים מגיעים מניקוז כיור של מי ברז שהוא פתח.

במקרה שלך טענת שהחדר הסמוך של השכן היה מיועד לשימוש אחר והשתנה להיות חדר שינה אבל אין טעם זה מספיק לפטור מתשלומין (לפי הצד שחייב או בדיני שמים) מכיון שאדם רשאי להשתמש בביתו לכל מטרה וכדין שינה את חדרי הבית, ועוד דגם אם היה חדר אחר שם היה צריך השכן בעל הנזק לתקן את הנזק, ולענין מה שהזיק הרי יודע שהשכן שינה את הייעוד של המקום וקבע שם ארונות חדר שינה ובלאו הכי גם אם היה מטבח היה יכול לשים שם ארונות, וגם שם הרי יכול לבקש שאינו רוצה שם רטיבות, וגם אינו ברור שחוסר ידיעה פוטר דשוגג בנזיקין חייב ורק א'ו'נ'ס גמור יש פוטרין, וכאן אינו מוכרח שנחשב כא'ו'נ'ס גמור כלל שהרי אינו יודע מה בבית שכנו.

ובמקום שהמזיק השתמש במים בשעה שלא ידע מהנזילה (לפי הדעות שלא חשיב המים כממונו המזיק, ועי' בדברי משפט שם סוגיות סי' ג' עמ' שיח מש"כ ע"פ הריב"ש דאין לחייב מצד ממונו המזיק כיון שאינו בפשיעתו ועי"ש שהאריך בזה) דן בספר דברי משפט שכנים פ"ב עמ' לד לפטור דבזה מחשיב שם כא'ו'נ'ס גמור.

וכ' שם עוד בעמ' שכ שעל העליון לתקן משום שכך הוא נהוג בין שכנים כיום אולם אין חיוב על העליון לתקן נזקים שהזיק הצינור, למרות שידע שהצינור התפוצץ, והביא כן גם בשם הגרנ"ק, אולם בשפיכת מים ממש שע"י העליון באופן שידע שמזיק והזיק מגירי דיליה משמע שנטה שם להחמיר מצד גירי דיליה וכמבואר בד"מ סי' קנה בשם הראבי"ה וכ"ה בהגמ"י דהגדרת גירי דיליה משתנית לפי הענין ובכלל זה כל נזק ודאי הנוצר ממצב תמידי של ריבוי מים עי"ש (ועי"ש עוד גם בחלק ההלכה לעיל שם עמ' לד).

ועי"ש עוד שהאריך מאוד בדינים אלו ובמקורותיהם (ובמה שהביא שם בשם השבט הלוי שם יש להעיר דעיקר הנידון בשבט הלוי על פיצוץ שגרם בעל הדירה כלשונו אולם בכלל מנה מאתים דכ"ש שאם לא גרם אינו צריך לשלם על הנזק שנגרם על ידי זה עכ"פ כל שלא עשה כן מידיעה בגירי דיליה, אולם מה שחייב שם בדיני שמים שמא באופן שלא גרם פטור אף בדיני שמים, וכן לענין לחייבו לתקן את הצינור אין הוכחה משם שריך לתקן כשלא גרם את הפיצוץ מלבד מה שהוא נהוג כיון בין שכנים וכנ"ל, וגם יש לציין דלהשבה"ל משמע שם שאינו נחשב גירי דיליה כלל אלא רק גרמא לחייב רק בדיני שמים, ובפשוטו מדובר גם בשימושים שהשתמש דלולי זה מאי ס"ד שלא ייחשב גירי דיליה, אולם אם נאמר כן צל"ע היאך יתרץ הקושי' מהך ראבי"ה והגמ"י דמשמע שגם בניד"ד נחשב גירי דיליה, והרמ"א סי' קנה ס"ד פסק דבריהם להלכה, ואולי האופן שבא לפטור הוא בצינור הברז שמגיעים אליו מים מהעיריה או צינור דוד שמש ולא בצינור ניקוז שופכין שבזה האדם עצמו שפך אותם ולפי הענין הרי חשיב גירי דיליה, ואחר העיון שוב בלשונו של השבה"ל אכן נראה דלא דן על מים שהבעה"ב עצמו שפך אלא שטף מים רבים שבאו על ידי פיצוץ שגרם בעה"ב לצינור ודן שם אם אפשר לדמותו לדין מחיצת הכרם שנפרצה שהנזק נעשה לאחר מכן על ידי הפריצה של המחיצה או שא"א לדמותן זה לזה עי"ש, וממילא כל הנידון של השבט הלוי אינו ממש שייך לניד"ד, וגם בגירי דיליה יש מקום לומר דמודה השבט הלוי באופן שבעה"ב שפך מים בצינור והיה שם נקב וחדרו המים לכותל השכן דחשיב מעשיו גרמו עכ"פ כשהיה בידיעתו, וכל הנידון אם לחייבו מצד גירי דיליה כשעשה רק פיצוץ ובזה מסיק שאין בזה גירי דיליה אבל גרמא יש בזה, ומה דלא חשיב כמי גשמים של הרמ"א משום שהוא בעצמו מסדר להביא את המים מהעיריה והוא ארגן את זה וניחא ליה בזה, ולא שייך להשתמט ולהפטר בדיני שמים שאומר שאינו קונה מים אלו, ויל"ע).

ובדברי משפט הביא שם עוד (עמ' לד לה) בשם הגרנ"ק שאפי' בדיני שמים אין המזיק צריך לפצות את הניזק (במקרה שלא הזיק בידיים [כגון שלא שפך מים ועכ"פ שלא שפך מים כשידע שהם מזיקים] אלא המים עצמם הזיקו ואפי' ידע את הנזק דבזה א"צ אלא רק לתקן את הצינור ולא את מה שהצינור הזיק את השכן) ואין אומרים להם בב"ד להתפשר אלא פוטרים את המזיק, אבל הביא שבשבט הלוי לא כתב כן, אלא נקט שיש לצאת ידי שמים עכ"ד בקיצור, ולפי מה שנתבאר אין בהכרח שהשבט הלוי חולק דהרי השבט הלוי מיירי באופן שבעל הצינור גרם את הפיצוץ של הצינור ושם לא מיירי כלל במים שהוא שפך אלא במים שבאו ממילא וכמשנ"ת).

ובגוף השיטה הנ"ל שהחיוב הוא רק מטעם גרמא יש לדון במקרה של שוכר ומשכיר האם המשכיר יכול לטעון שהגרמא הוא פעולת השוכר או שהגרמא היא מה שקבע את המערכת ואז המשכיר חייב, וכן יש לדון אם השוכר יוכל לטעון למשכיר שעליו לשלם על נזקי גרמא שאירעו משימושו מכיון שהמנהג שהמשכיר משלם נזקי הדירה, ובפנים השה"ל שם משמע דעיקר החיוב בידי אדם לתקן והחיוב ביד"ש לשלם על הנזק הוא באופן שהנזק נגרם על ידי בעל הנזק, ולא מירי שם באופן שנעשה ממילא מחמת בלאי וכיו"ב, ויל"ע בכ"ז.

ובעיקר הענין שנזכר המנהג שבעל העליה מתקן הנזק אולי יש לציין סמך לזה מהרמ"א בסי' קסד ס"א שכל צרכי העליה על בעל העליה לתקן שמזה הקשה הסמ"ע בסי' קנה סקט"ו על מה שכ' הרמ"א שם בס"ד דבגשמים מנטפין א"צ בעל העליה לתקן, ויל"ע בזה.

כהשלמה לכל הענין יש לציין שאפי' אם יש מקום שנהוג שבעל הנזק משלם את כל הנזק אפי' בנזק שנעשה ממילא, מ"מ טוב שהניזק יותר לילך לפנים משורת הדין, דמלבד מה שהמזיק לא נהנה כלום מהיזקו ולא קיבל כלום על ידי זה, הרי גם כמו שנתבאר החיוב לשלם מצד הדין הוא קלוש, ועוד שהרי המזיק לא התכוון כלל בהיזק, ועוד שהרי המזיק עצמו כבר בלאו הכי ניזוק כבר וצריך לטפל בכל הנזק שלו בלאו הכי ולתקן את הצנרת שהתפוצצה, וכל המרחם מרחמין.

ולכן לסיכום הדברים אם נקבל דברי רוב החיבורים במקרה שלך עליך לתקן את הצינור מצד מנהגי שכנים, ולגבי המים שנשפכו ממך אל השכן והזיקו את ארונות החדר השינה שלו יתכן שא"א לחייב באופן ברור ע"פ דין אלא אם כן ידעת שהמים זורמים ומזיקים והמשכת להשתמש במים והם התנקזו והזיקו בזה יש יותר מקום לדון לחייב מצד מזיק בידיים המוגדר כ"גירי דיליה" ואם אתה גרמת את פיצוץ הצינור באיזה דרך אז יש לדון לחייב בדיני שמים מצד גרמא.

וכל הדברים כאן אינם אלא בגדר מראי מקומות אבל למעשה יש ללכת לב"ד יחד ולברר הדין.

יעוי' במשנ"ב סי' תקיח סקכ"ג ובס"ס תקב סקכ"א ולכאורה לפי היוצא מדבריו לגבי חתיכת עץ שאם מטלטלו לצורך אוכל נפש מותר, וכן אם מטלטלו להסקה או להעברת אש לצורך כגון להדלקת הנר שהוא ג"כ בכלל הסקה מותר, אבל אם מטלטלו למטרה אחרת להסוברים שיש מוקצה ביו"ט יהיה אסור דלא נתנו עצים אלא להסקה, ולהסוברים שאין מוקצה ביו"ט משמע שסובר המשנ"ב לעיקר הדין להלכה שאין בו מוקצה גם לשאר שימושים, ולפ"ז להנוהגים כהמחבר בסי' תצה שיש מוקצה ביו"ט יהיה אסור ולהנוהגים כהרמ"א שם יהיה מותר גם לשאר שימושים, (מלבד באופן שצלו בשר בעץ ונמאס שבזה חמור יותר ובזה לדעת רש"י אסור אף לצורך גופו ומקומו כמבואר בשעה"צ שם בסי' תקיח סקל"א, אבל זה אינו מצוי בגפרורים שלנו).

כך יוצא לפו"ר לענין כל חתיכת עץ שמשמשת מעשה גפרור אבל בגפרורים גופא יש לדון עוד דשמא עדיף מסתם עץ והו"ל כיחדוהו מערב יו"ט לשימוש האש ואז יש לו תורת כלי כמו שפוד שייחדוהו דמבואר בבה"ל סי' תקיח ריש ס"ג דיש לו תורת כלי (ועי"ש איזה תורת כלי אם שמלאכתו להיתר או לאיסור), אבל במשנ"ב סי' תקב סקכ"א משמע דדבר העומד להסקה אינו מקבל על ידי זה תורת כלי, ויש לדון לענייננו דהרי גפרור אחר שימוש האש אין לו שום שימוש וא"כ יש לומר דכשעומד לשימוש האש לא חשיב שימוש כמו דבר העומד להסקה.

לענין גפרורים שנדלקו ונכבו יש לציין עוד לדברי הרמ"א ס"ס תקא ולמשנ"ב שם לענין לפידים ופתילות בשימוש השני, אולם בניד"ד אין משתמשים בגפרורים בפעם השניה ולא דמי לנידון שם.

לענין לחתות גפרורים על ידי גפרור יעוי' בשו"ע סי' תקז ס"ג דאסור ליקח עץ מבין העצים לחתות בו האור דהו"ל מתקן מנא, אולם להמבואר שם בשעה"צ ע"פ הפמ"ג האיסור רק בעץ הראוי להיות מתוקן לזה ומייחדו לכך אבל באקראי שרי ולכן איסור הנ"ל אינו נוגע לשאלה זו ואינו נאסר באופן זה.

כן.

מקורות:

יש מאחרונים שנקטו שאין איסור במלאכה כל דהוא לפני התפילה, וכן מצינו בעוד מקומות שחלקו בין מלאכה קלה למלאכה גמורה, כמו שמצינו במוצ”ש באופנים המבוארים ברמ”א וכן לענין מלאכה בפורים וכעי”ז בת”ב כמו שנתבאר ברמ”א במקומם, והב”י ומשנ”ב סי’ פט סקכ”ב הביאו בשם הרשב”א ברכות יד ע”א ד”ה אמר בטעם האיסור לעסוק בצרכיו קודם התפילה כדי שלא יפנה לבו לשום דבר עד שיתפלל ויש סברא בזה דמה שאין בו שיהוי ולא חשיב היסח הדעת לגבי ת”ב לא חשיב היסח הדעת גם לענייננו.

וכ”כ באשל אברהם להגאון מבוטשאטש בסי’ פט ס”ג נראה שאין בזה קפידא במלאכת הדיוט או ארעי המותרת בחול המועד או המותרת על כל פנים בערב פסח, שהרי מדליקין נרות גם קודם שאומרים שום ברכה בשחרית ומוציאין אש מהאבן וכדומה ע”כ, וסיים שם דמכל מקום צלע”ע היטב.

וכן ראיתי בשם הגרשז”א (תפילה כהלכתה פ”ו הערה לו) שהקיל בהכנסת בגדים למכונת כביסה והורדת שקית אשפה.

ויש לציין דמלאכות אלו מצוי שיש צורך קצת לעשותם דוקא לפני התפילה, דהרי אם לא יכניס הבגדים לכביסה לפני התפילה יצטרך לאחר התפילה להמתין כל שיעור זמן כיבוס הבגדים ע”י המכונה, וכן בהשלכת שקית אשפה אם ממשיך לתלמודו לאחר תפילתו כמנהג ת”ח (עי’ מו”ק כט ע”א ועי’ עוד שו”ע או”ח סי’ קנה ס”א), יצטרכו בני הבית לצאת במיוחד לשם השלכת השקית.

ויש להוסיף דהנה זה פשיטא שלענין השלכת פסולת לאשפה שבבית לא היתה בזה שאלה כלל רק דבהוצאה ממקום למקום מתעורר בזה המקום לדון ומ”מ מאחר דאין בזה ממש תוספת שיהוי ותוספת מלאכה א”א לאסור.

ומצינו הוראה מהחזו”א (פאר הדור ח”ד עמ’ ריג) לסדר מיטתו לאחר התפילה שמותר (ועי’ עוד בנידון זה במשנה אחרונה על השו”ע סי’ פט ס”ג מה שהביא עוד בזה מהגרח”ק והאג”מ והגרשז”א ואול”צ והגר”מ שטרנבוך) , וטעם ההיתר בזה לכאורה משום שהוא מלאכה כל דהוא אם כי יש דרגות במלאכה כל דהוא ויש לדון לפי הענין, ומ”מ יש לציין דסידור המיטה היא עיסוק הקבוע לפני התפילה משום שהמטרה היא שהמיטה לעולם תהיה מסודרת וזה אפשר רק כשעושה כן מיד שמתעורר הצורך לפני התפילה דלא היה יכול לסדר קודם לכן, והוא דבר שכל קביעותו הוא לפני התפילה, אבל מן הסתם שעיקר הענין משום שהוא מלאכה כל דהוא וגם צורך קבוע.

עי' במשנ"ב בסי' ד סי"ח ובארצה"ח שם שיש דעות בזה, אם הוא משום רוח רעה ואז בעי' ג' פעמים או לא, (וצע"ק דבשו"ע לעיל כ' רק משום נקיות או הכון וכאן כ' שהיוצא צריך ליטול ידיו ואם נימא דאי"ז נטילה גמורה אלא רק משום נקיות ניחא, ועי' גם במשנ"ב שם ואפשר שעיקר הדעה בזה שאין כאן גדרי חיוב נטילה מצד רוח רעה בפרט שאין לזה מקור בגמ' שיש רוח רעה אחרי בהכ"ס (ועי' יומא כט לגבי שתיה ודוק) ולכן גם לא נהגו להקפיד שלא יגע במאכלים אדם שאינו מקפיד בנטילה זו).

ולכאורה גם המקפיד ליטול ידיו ד' פעמים בנטילת שחרית יכול להקל כאן ג' פעמים בלבד אם ירצה כיון דנטילה רביעית אינה מן הדין אלא להעביר נטילה שלישית ורוב הפוסקים עד מעשה רב לא הזכירוה, בפרט שגם מנגב ומייבש ידיו רק שלא יגע במאכל.

וכמו"כ מה שנקט המשנ"ב ליטול לסירוגין בנטילת שחרית א"צ להקפיד בזה כאן חדא דאפי' בנט"י של שחרית יש בזה פלוגתא רבתי באחרונים אם ליטול דוקא לסירוגין או דוקא ברצף כל יד (עי' במגיה על קב הישר שהביא הדעות בזה ושיש שחששו ליטול בב' האופנים מחמת זה), ועוד דאפי' להמשנ"ב סירוגין הוא רק לכתחילה דהרי כ' הפוסקים שאם נטל יד אחת ג' פעמים עלתה לו הנטילה לאותה היד, והרי לא היה ביד זה סירוגין.

אסור אלא אם כן אין בזה שום תוספת טירחא (כגון שמעביר הכלים מעל גבי השלחן ומניחם בקערה המוכנת מערב שבת במקום בכיור), וכן יש שהתירו אם עושה כדי שלא יתגבשו וידבקו הלכלוכים כאשר עדיין לא נדבקו בשעת ההנחה במים בזה ויש שאסרו גם בזה, ולצורך הפסד כשאין גוי וכן לצורך מצוה חיובית מותר.

מקורות:

מבואר בכמה מקומות דאפי’ מלאכה קלה כהוצאה ורדיית הפת אסורה בשבת לצורך חול (עי’ משנ”ב סי’ רנד), מלבד במקום הפסד, והארכתי בזה בתשובה לגבי שכשוך יין בשבת שלא יתקלקל וכן בתשובה לגבי לימוד למבחנים בשבת לצורך חול וכן בתשובה לגבי פינוי הכלים מהשולחן אחר סעודה ג’ כשאינו נצרך להשתמש במקום עכשיו, וכן בתשובה לגבי פינוי בגדים בשבת מהמרפסת מפני הגשמים, עיין שם שהארכתי בהרחבת המ”מ בעניינים אלו, והזכרתי דמבואר במשנ”ב שההיתר מחמה לצל בכלי שמלאכתו להיתר הוא ג”כ כשיצטרך לכלי בשבת.

והנה ההיתרים שיש כשעושה בשבת דבר שאינו נצרך לשבת הוא במקום פסידא (עי’ סי’ רנד שם ובתשובה לגבי בגדים מה שציינתי לדיני דליקה בשבת) עכ”פ כשא”א על ידי גוי (ועי’ משנ”ב סי’ רנד שם), וכן כשאין ניכר שעושה לצורך חול וכבר התחיל קודם לכן, וכמו שמצינו בסוף הל’ עירובי תחומין (שציינתי בתשובה על בגדים שם) וכ”ש אם הוא דבר שיש בו גם תועלת לשבת עצמה (עי’ בתשובה הנ”ל לגבי לימוד למבחנים מה שהבאתי שינה בשבת), ואפי’ אם ראוי לבוא לידי תועלת באופן שרגילין להכין לצרכי היום מותר כגון הדחת כוסות וקיתוניות ומצינו שהתירו באופנים מסויימים גם כשאינו צורך כלל כל דלא מוכחא מילתא שהוא לצורך חול כגון גבי עירוב דיו”ט הסמוך לשבת ועי’ מה שציינתי לגבי מבחנים גבי הא דסייר נכסי (וכשאינו נראה כלל שעושה לצורך שבת או שאומר להדיא שאינו עושה לצורך שבת אסור כמו שהחמיר המשנ”ב לענין שינה), וכן הקיל הגרשז”א בטלטול כל דהוא כשמסיים להשתמש כשאינו משתמש דוקא למטרת חול.

אולם בניד”ד אם רוצה לשפוך עליהם סבון יש לדמות לאיסור רחיצת כלים בשבת כשאינו צריך להם דכמו שאסור לשפוך עליהם מים אסור ליתן עליהם סבון דמה לי מים ומה לי סבון ומה לי אם פועל פעולה שלמה או חצי מפעולה שלמה כל שעושה לצורך חול.

ומה שהתיר המשנ”ב בסי’ רנג סק”ק למחות שומן הכלים במים בהנחה בלא המחה ביד משום נולד לא מיירי שם להדיא על כלים שאינו צריך לנקותם בשבת, ואדרבה יש לומר בפשיטות דמיירי בכלים שצריך להם בשבת דאל”כ מאי ס”ד כלל שיהיה היתר למחות השומן בשבת.

אולם צריך לפנות הכלי ממקומו כדי להכין המקום להיות נוח לשימוש כנהוג ורוצה להשליכו לכלי שיש בו מים עם סבון שהכין לפני שב”ק במקום להשליכו לסתם מקום אפשר דשרי כיון שאינו מוסיף שום פעולה לצורך חול, ומעין זה כתב האג”מ (או”ח ח”ד סי’ ד רחיצה סק”ד) דמותר להניח כלים מלוכלכים במדיח כלים כדי להדיחם אחר השבת כשיש לזה צורך שלא יראו בני הבית כלים מלוכלכים אבל לסדרם בכוונה אסור משום הכנה ובורר.

והנה הרמ”א בסי’ תנט בסופו דן לגבי מי שאופה מצות ביו”ט  שיכול להכניס הכלי אחר כך לצונן אבל להדיח ממש שרי רק אם ישתמש בכלי ביו”ט ומבואר דלהניח בצונן שרי וזה אף שאינו מוכרח לזה ויכול במקום זה לבטל הבצק קודם שיחמיץ עי’ במשנ”ב שם, אולם שם באמת יש בזה צורך מצוה שלא יחמיץ ואפרושי מאיסורא הוא והוא יותר צורך גדול שגם נוגע לעכשיו מצורך חול, ולצורך חול גרידא אינו ברור שהותר, דשם אף לאפות ממש בתנור ביו”ט את שיירי הבצק שבכלי נחלקו הרמ”א והאחרונים אם שרי או לא, אף שלצורך חול לא שרי לאפות כלל.

והנה בגמ’ במס’ שבת מג ע”א וביצה לד ע”ב נחלקו אמוראי אם כלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל בשבת כגון טלטול כלי לכסות כוורת דבורים שיש בה דבש מוקצה, וקי”ל דשרי (עי’ סי’ שלח ס”ז וסי’ תקכא ס”ב ומשנ”ב שם סק”ח וסי’ שי ס”ו ובב”י שם, ועי’ בטור ס”ס שלח וב”י ושו”ע שם, ודלא כהגהות מרדכי שבת פ ע”א וכמו שהשיג עליו הד”מ סי’ שיא סק”ב), והנה אפי’ לדעת האוסרת בזה אינו מצד דיני הכנה לצורך חול אלא הוא פרט בדיני טלטול בשבת, וגם לדידיה אם הגביה הכלי בהיתר כיון דעכשיו מותר להניחו  בכל מקום (עכ”פ להסוברים כן בדבר האסור בטלטול בשבת ובמשנ”ב סי’ שח סק”מ נקט דהיתר זה שייך רק בכלי שמלאכתו לאיסור ולא במוקצה מחמת גופו ובבה”ל סי’ רסב ס”ב סי”ב ד”ה יכול הזכיר ההיתר גם לגבי מוקצה מחמת חסרון כיס) א”כ אפשר דגם הוא יודה דמותר להניחו ע”ג דבר האסור בטלטול בשבת להשתמש בו אחר כך בחול, והרי כלי שמלאכתו לאיסור לא גרע מכלי אכילה אחר סעודה ג’ שאסור להדיחן (ולא אמרי’ שכיון שאינו חושב עכשיו על זמן מסויים שישתמש בחול לא חשיב צורך חול) ואעפ”כ הותר לטלטל כלי לצרכו, וחזי’ דלהזיז דבר כל דהוא ממקום למקום אינו בכלל הכנה, ולכן כשמפנה הכלים מהשלחן יל”ע אם יש ללמוד מזה שמותר להשרות הכלים מיד בתוך כלי סבון.

ודנתי לפני מו”ר הגר”א גרבוז בענין הסתירות דלעיל עם הדין היוצא מהא דקי”ל דשרי לטלטל דבר לצורך דבר שאינו נטל בשבת, והשיבני דאם יש צורך שרי וכשצריך כלי זה לצורך כלי אחר שרי דחשיב ג”כ צורך שבת, והצעתי אם לפ”ז נימא דמה שאוסר המשנ”ב בסי’ רנד באפשר ע”י עכו”ם לפי חלק מהדעות אם מה שאפשר ע”י עכו”ם חשיב מחמת זה כמו שאין צורך והסכים לזה, ועדיין יש בזה קצת דוחק, ומיהו יש לצין כעין לפלוגתא שהביא השו”ע לענין מדידת קמח למצה ביו”ט דיש אוסרים וכן נקט הרמ”א כיון דאפשר באומד לא חשיב מדידה למצוה, ויל”ע (וכן עדיין צריך ביאור מש”כ המשנ”ב הנ”ל לענין תנאי מחמה לצל).

וכן יש לציין לדינא דמבטל כלי מהיכנו שנזכר לענין כמה דברים בשבת מג ע”א כגון ליתן כלי תחת שמן מוקצה לקבלו ומבואר דכל האיסור הוא משום מבטל כלי מהיכנו, אבל לולי זה לא היה בזה איסור כלל, אע”ג שמטלטל דבר לצורך דבר שלא ישתמש בו בשבת.

וכן יש לציין לדינא דגרף של רעי שאסור להוציאו אם הוא במקום שאינו שם ואינו צריך לזה בשבת כדמוכח בגמ’ ומבואר בפוסקים ומשמע דלולי שהוא איסור טלטול (כגון בי ריחיא בעובדא דאביי ועכברא בעובדא דרב אשי ומיהו שם יש ג”כ צד פסידא בתרי עובדי הנ”ל אבל יש עוד דיני גרף של רעי שהובאו שאין בהם צד פסידא כלל ושרי ואם צריך המקום רק למוצ”ש אסור משום איסור טלטול) לא היה אסור להוציאו אע”ג דקיימינן באופן שאינו צריך לזה בשבת, ומשמע דצורך ברור מתיר טלטול כל דהוא של דבר היתר.

ומבואר בכ”ז דהגדרת איסור הכנה משבת לחול מלבד האופנים המותרים בזה שנתבארו לעיל יש עוד היתר כשיש צורך ברור כרגע לפי מחשבתו ודאגתו (מלבד במקום טירחא שבזה לא הותר כנ”ל בדיני מפנין ומשילין), ואינו ממש מחשבה לחול, אולם כאן כשמכוון להקל על השטיפה במוצ”ש לא מצינו היתר ברור לזה דהרי שטיפה הוא צורך חול גמור.

ובשו”ת מנחת שלמה ח”ב סי’ לה סק”ו כתב בענייננו להתיר השראת הכלים במים לאחר הסעודה כדי שלא ידבקו שאריות המאכל לכלי [ואם כבר נדבקו ורוצה להסירם ע”י המים אסור, שש”כ פי”ב מהדו”ח ס”ג], ובאול”צ ח”ב פל”ד ס”א אסר דהוי כמכין לחול גם כשרוצה שלא ידבקו כיון שאין זה צורך השייך לשבת כלל אלא למוצ”ש.

ולענין סבון יש עוד כמה חששות בשימוש כגון מוליד ריחא וממרח עי’ ברמ”א סי’ שכו ס”י ומשנ”ב ופוסקים ובתשובה אחרת הרחבתי בתנאים הנצרכים לענין סבון לשי’ הפוסקים.

בכפפות אסור ובמקומות קרים מאוד שדרך לעמוד כן בפני גדולים הדעת נוטה שמותר, לגבי צעיף פחות שכיח שהלובש צעיף לקור לא יעמוד כן בפני גדולים.

בכל הדברים המותרים יש הידור להדר שיהיה דרך כבוד יותר אם דרך כבוד יותר בלא זה.

מקורות:

לענין כפפות הנה לכאורה תלוי אם דרך אותו מקום לעמוד בפני גדולים בכפפות כמ”ש המשנ”ב סי’ צא סקי”ב לענין מגפים, וכמבואר בשו”ע ומשנ”ב שם גדר זה לענין עוד נידונים שנתבארו בדבריהם.

ולענין כפפות מתחילה הביא המשנ”ב שם בשם הב”ח שאין להתפלל בהם כדרך עוברי דרכים וקורא אני בהם אל תביאני רגל גאווה ויד רשעים אל תנידני, ומהחי”א הביא שמשמע שאפי’ בבתי שוקים של צמר לבד ג”כ אינו נכון והכל תלוי לפי מנהג המקומות עכ”ד.

ולפו”ר היה מקום להבין דלגבי בתי שוקיים שלא הוה ברירא ליה דין זה  לגמרי לגבי זה הביא שהכל תלוי כפי מנהג המקומות, אבל בבתי ידים לא נחית, ואם נימא הכי צע”ק למה לא נימא שעכ”פ במקומות הקרים ביותר לא יהיה בזה זלזול אם רגילים לעמוד כן לפני גדולים.

ואולי בתי ידים שאני דכיון שמסירין אותם מן הידים בלאו הכי למלאכה ולתשמישים הלכך גם לא מצוי שיהיה דרך לעמוד כן בפני גדולים.

אם כי באמת במשנ”ב אין הכרח שגם בכפפות לא יהיה היתר אם כך הדרך לעמוד בפני גדולים במקומות קרים מאוד, דאפי’ ברגליים מגולים הקיל שם בסקי”ג במקומות החמין מאוד שכך הדרך, וגם באחרונים בטעם האיסור בכפפות הובא משום שלא היה דרך אצלם לעמוד כן בפני גדולים (עי’ עיקרי הד”ט סי’ ה סקנ”ז בשם פחד יצחק מערכת ת), וא”כ לו יצוייר שיש כפפות שדרך לעמוד עמהם בפני גדולים במקומות מסויימים, למה לא שרי, וכ”ז אפי’ אם נימא דהמשנ”ב לא נחית לחלק בכפפות, וכ”ש אם נימא דחילוקו האחרון קאי על כל הדברים הנזכרים קודם לכן.

והנה בפשטות מה שהזכיר המשנ”ב בשם הב”ח ענין כפפות שהוא כדרך עוברי דרכים לא כ”כ משמע בכוונתו דהיינו כפפות עבודה אלא כפפות של עוברי דרכים המהלכים ממקום למקום במקומות הקרים שדרכם להצטייד בכל מיני הגנה מפני הקור ויש בזה גנאי שחסר בזה בצורת הכון כשמתפלל באופן שנראה שהוא באמצע דרכו ומוכן להמשיך בו, אולם בהליכ”ש תפילה פ”ב סי”ח נקט שהכפפות שדיבר בהם המשנ”ב הם כפפות עבודה או כפפות שהיו נוהגים ללבוש לחשיבות אבל כפפות שמפני הקור לא, ודבריו צ”ב.

וראיתי בשני ספרים שהביאו בשם שו”ת נטע שורק סי’ ו הקיל להתפלל כשלובש כפפות מפני הקור ולא עיינתי בפנים באיזה אופן מיירי ולדעת מי.

ומ”מ גם אם נימא שמותר במקום שדרך לעמוד בכפפות לפני גדולים מ”מ אם עדיין הוא יותר דרך כבוד להיות בלא כפפות א”כ יהיה בזה עכ”פ הידור להיות בלא כפפות, שהרי משמע בפ”ק דשבת י ע”א ובברכות לא ר”פ אין עומדין שיש דרגות של הידורים בציון בגדיו לפני תפילה גם מה שאינו חיוב מן הדין, וגם בשו”ע סי’ צא ס”ה משמע שהביא עיקר הדין לא יעמוד באפונדתו וכו’, ובסעי’ ו הביא (ע”פ ברכות שם) הידור דדרך חכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהם עטופים (ויש בזה צורת דרך כבוד מלבד מצוה להתעטף בעיטוף של מצוה לירא”ש עי’ משנ”ב סי’ ח), וברמ”א שם (ע”פ שבת שם) דבעת שלום יש להתקשט בבגדים נאים להתפלל.

וכן מבואר עוד סי’ צח ס”ד שהתפילה היא במקום הקרבן וראוי שיהיו לו מלבושים נאים ומיוחדים לתפילה וכו’ (ולענין דברי הרר”י ושו”ע שם על מכנסיים מיוחדים לתפילה עי’ מה שכתבתי בתשובה אחרת).

לענין צעיף יש להוסיף שאם מעוטף כן באופן נאה ודרך לעמוד כן לפני גדולים ג”כ שרי ויש צעיפים שמתחילה עשויים דרך כבוד, וחזי’ מזה שצעיף אינו בהכרח רק בגד פחות להגן מפני הצינה בלבד, ומ”מ לענין אם יש ענין להסירו לכתחילה הכל לפי הענין.

ונשאל הגרח”ק ע”י בן דודי הרב מלצר כשקר אם יכול להתפלל במעיל והשיב שכן, וכן הורה הגרשז”א בחורף כשלובש מעיל וצעיף (הליכ”ש שם).

וששאלתם לענין מי שלומד תורה אם יש חשש בלימוד בכפפות או שיש ללמוד ממעשה דיששכר איש כפר ברקאי שאין לעשות כן, תשובה עיקר הפגם שם הוא מחמת חציצה, עי’ מש”כ בזה התוס’ בסוכה, ועכ”פ בנטילת דבר מצוה בדרך ביזיון לכל היותר אולי יש לשמוע, אבל מצוה שאינה בנטילה כלל לא.

ברמ"א סי' תנט ס"ג כתב דיש למהר בעשיית המצות (היינו אפי' אינו שוהה מיל) דיש לחוש שהשהיות מצטרפות או שיהיה במקום חם שממהר להחמיץ, והנה ממה שחששו שמא יהיה במקום חם ונקטו דיש לעשות טצדקי מחמת זה, א"כ בזמנינו שיש מזגן בודאי שמנהג טוב הוא להדליק המזגן כדי שלא יהיה חשש זה שנמצאים במקום חם, דהרי א"א להמנע שלא יהיה שהיה כל דהוא והרי חזי' דיש לחשוש שמא נמצאים במקום חם, ברמ"א הנ"ל, ובמקום חם ממש הוא איסור וכמבואר בגמ' פסחים מב ושו"ע סי' תנט ס"א שאין לשין בחמה או ביומא דעיבא ואפי' סמוך לחלון דיש לחוש ליומא דעיבא כמ"ש הרמ"א שם, ושאין לשין קרוב לתנור מחמת זה כמ"ש המחבר שם, ואם העיסה חמה מחמצת מיד כמבואר בשו"ע שם ס"ב, וא"כ יש ליזהר מאותו טעם גופא שלא ילוש במקום חם, ומאחר שעשו כל טצדקי מחמת זה א"כ פשוט שיש עכ"פ הידור להקפיד שהמזגן יהיה דלוק על קור בזמן הלישה כדי שלא לבוא לחשש של מקום חם ושהיה מועטת שהמצה נאסרה מחמת זה.

ואמנם יש מקום לטעון דכוונת הרמ"א לענין שהיה כל דהוא דאין חשש השתא שלש במקום חם דבודאי נזהר בזה אלא החשש הוא שמא ילוש במקום חם ולאו אדעתיה (ע"ד דבריו לענין חלון דיש לחוש ליומא דעיבא ולאו אדעתיה), ולכן יש לתקן שלכתחילה ימנע משום זה אפי' משהיה כל דהוא, אולם גם אם נפרש בענין זה עדיין שייך להדר גם בהדלקת מזגן מאותו טעם גופא.

והנה חזי' כמה החמירו במים שלנו וי"א אף בדיעבד וכ"ז כדי שלא ילוש במים חמים, וכן החמירו במים שמצננת בהן ידיה מטעם זה כמבואר בפסחים שם ושו"ע סי' תנט ס"ג, וכן הזהיר הרמ"א שם ס"ד שלא יתן העריבה שלש בה על גבי כר או כסת או צמר שמתחמם בשעת הלישה, ויל"ע אם היה המזגן מצוי ביד כל אדם כבר בזמן חז"ל אם היו מתקנים כן, אולם נידון זה הוא הלכתא למשיחא, דכל שלא תקנו אין תקנה כזו, אבל הידור וזהירות יש בזה למי שמצוי בידו בקל וכנ"ל.