הקולא שיש במ"ר יותר מבצואה א) יעוי' בתשובה הקודמת שהארכנו בצדדי הדין לענין צואה באופן כזה, אבל לענין מי רגלים הוא יותר קל, כיון שלגבי צואה באופן שהוא נודף ריח מעט ואינו מגיע עד למתפלל, עיקר הטעם להחמיר בזה הוא משום ...קרא עוד

הקולא שיש במ"ר יותר מבצואה

א) יעוי' בתשובה הקודמת שהארכנו בצדדי הדין לענין צואה באופן כזה, אבל לענין מי רגלים הוא יותר קל, כיון שלגבי צואה באופן שהוא נודף ריח מעט ואינו מגיע עד למתפלל, עיקר הטעם להחמיר בזה הוא משום שהוא תלוי במחלוקת ובשל תורה הלך אחר המחמיר, אבל במי רגלים יש יותר מקום להקל בזה משום שמי רגלים איסורם מדרבנן ובשל סופרים הלך אחר המקיל.

וכבר הזכרתי בתשובה הקודמת שהגריש"א בדיעבד מעיקר הדין נראה שהקיל כהמקילים אפי' במקום צואה ושיש לדון במשנ"ב סי' צ סק"ד שס"ל לעיקר כהמקילים בזה אפי' לענין צואה (ומ"מ עי"ש שהזכרתי שיתכן שיש סתירות בלשונות המשנ"ב מה עיקר דעתו), ושוב מצאתי שגם הכה"ח (סי' עט סק"א ועי"ש יט) משמע שבשעת הדחק מעיקר הדין מקיל בזה, וכל זה יש לצרף להקל בנידון דידן יותר.

הצד להחמיר

ב) אולם בהשקפה ראשונה היה מקום לומר, שמכיון שיש כמה מגדולי הראשונים והאחרונים שמחמירים בזה, והמשנ"ב האריך בזה ולא ברורה הכרעתו בזה עכ"פ לכתחילה, ממילא הי' מקום לומר שגם לגבי מי רגלים אם אין צורך גדול אין ראוי להקל בדבר כל שאפשר להתרחק או לנקות את התינוק.

ולפי צד זה אף אם יש צורך גדול לא היה ברור ברור שיש מקום להקל בזה, שהרי מה שסתמו כמה מפוסקי זמנינו, והם השבט הלוי (ח"ט סי' ר) והאול"צ (ח"ב פ"ו סי"ד) והגרנ"ק (נקיות וכבוד בתפילה פ"ו סנ"ג), להחמיר כדעות המחמירות לענין צואה מכוסה, הרי אף אחד מהם לא הזכיר להדיא שיש חילוק בין צואה למי רגליים בזה (ויעוי' עוד להלן).

אם הנידון הוא דאורייתא

ג) ועוד היה מקום לומר לומר מטעם נוסף דאף בצורך גדול אין להקל, כיון שכ' המשנ"ב סי' עז סק"ב ובביאור הלכה הקדמת סי' עט אות ט', שבמי רגלים שמריחין יש בהן איסור דאורייתא, ממילא לפי השיטות לענין צואה ששיעור הריח הוא אפי' אם מכוסה אין מגיע אליו הריח, א"כ יש לומר שיסברו כן גם לענין מי רגלים.

ומיהו עי' במשנ"ב סי' פז סק"ג שהסכים בשם רבינו יונה שיש דין בעביט שאסור גם כשאינו מריח מן התורה, כיון שמיוחד לבית הכסא, וא"כ אשכחן שמ"ר חמור לענין הדאורייתא יותר מסתם ריח רע, שבסתם ריח רע לא אמרי' כן (עי' בהקדמת ביאור הלכה לסי' עט אות י'), ויל"ע בכל זה למעשה.

ומ"מ אינו ברור אצלי שיסברו כן, שהרי לגבי שאר ריחות רעים כ' הפוסקים והובאו במשנ"ב סי' עט סקכ"ג שהשיעור הוא כל שדרך בני אדם להצטער מאותו ריח, ואילו לגבי צואה אין צריך לבוא לשיעור זה כלל, כמו שהארכתי כאן בתשובה אחרת דגם בפחות מזה בצואה עכ"פ גלויה יהיה איסור בזה, עי"ש הראיות לזה, וממילא לעניננו במי רגלים שמא הקילו בזה, דגם שאם יש בו ריח איסורו מן התורה מ"מ שמא דינו כשאר ריחות רעים שאיסורו מן התורה הוא רק באופן שדרך בני אדם להצטער מן הריח, וממילא בניד"ד שאין הריח בא אליו יהיה הנידון דרבנן ולא דאורייתא, ויל"ע בזה.

מי אמר שהחומרא נאמרה כלל במי רגלים

ד) ושוב חשבתי דמאן לימא לן שהמחמירים בצואה כלל החמירו במי רגלים דהנה במי רגלים עכ"פ באופן שאין מסריחין (דבמסריחין לא מהני כמו שציינתי לעיל לדברי המשנ"ב) הרי מועיל רביעית מים לבטלן כמ"ש בסי' עז מה שאין כן בצואה, ומ"מ יש לדחות דכשאין מסריחין הו"ל דרבנן משא"כ הכא שיש מהן ריח נודף שיש בהן שאלה של דאורייתא.

אולם עיינתי בכמה וכמה פוסקים ובכולם מצאתי שהזכירו הנידון רק לגבי צואה ולא לגבי מי רגליים כלל, ואולי באמת הגדר בריח רע של מי רגלים הוא רק כריח רע של שאר דברים שאינם צואה שמעכב בזה רק מה שדרך בני אדם להצטער מן הריח וכנ"ל, ויש לציין לדברי המשנ"ב סי' עח שהקיל במים שותתין על ברכיו, אע"פ שודאי אם יתקרב יריח מ"מ מהני מה שמכוסה, וכן יש פוסקים שהזכירו לענין מי שיש לו חולי שנוטף והובא בביאור הלכה.
ומ"מ עדיין אין מזה ראי' ברורה דלענין מ"ר שמא גופו חשיב כיסוי ג"כ והעיקר שאחר הכיסוי א"א בשום אופן להריח מחוץ לכיסוי שזה לכו"ע שרי, אבל דחיה זו דוחק, דדוחק לומר שאם הוא על בשרו ומכוסה שם קיל יותר ממכוסה שריחו נודף במשהו.

ויש לציין שבספר נקיות וכבוד בתפילה פ"ו סנ"ג בפשטות לשונו משמע שהחמירו פוסקי זמנינו במכוסה שריחו נודף גם לענין מי רגלים עי"ש בלשונו, (ויש לציין שהשבט הלוי והאול"צ שציין שם לא דברו על מ"ר להדיא אלא על צואה, וגם הגרנ"ק שהזכיר שם שמועה ממנו, מה שהביא בדבריו בהערה מה שנזכר בדבריו במפורש בהערה שם בשם הגרנ"ק הוא רק על צואה, ויל"ע בזה).

אם יש ראיה מהשו"ע

ה) ויעוי' בשו"ע סי' פז סק"ג שכיסוי מועיל למי רגליים, אבל אין משם ראי' דהרי הזכיר שם גם צואה ואעפ"כ שמענו דיש מחמירים בצואה דלא מהני כיסוי במקום שהריח נודף, וא"כ גם לענין מ"ר אין להביא ראיה (ומ"מ יש לציין שהב"י גופיה סבר כהמקילים בניד"ד (שכ' בריש סי' עט על דברי הרשב"א ופשוט הוא) ואפשר דלהכי דייק לומר בסעיף הנ"ל דמועיל הרחקה כשיעור או כיסוי ר"ל דבכיסוי אין צריך הרחקה כשיעור וק"ל, אולם בא"ר סי' עט סק"י למד בדעת הכס"מ כהמחמירים מחמת שהזכיר ריח רע שאין לו עיקר לענין הפחה אלא שאין מזה ראי' ברורה ויעו"ש שלמד באופן זה גם מסתימת כמה פוסקים ויש לומר שאין מזה ראיה ברורה דהרי הכס"מ להדיא חולק בספרו ב"י וכ' על דברי הרשב"א שהוא פשוט וא"כ גם משאר פוסקים אין ראי' ברורה, ולא ראיתי לע"ע הא"ר בפנים אלא מהכה"ח).

לענין עביט

ו) ויעוי' בהליכות שלמה פ"כ ס"ה שממנו הבאתי בתשובה הקודמת המקור לסברא שטיטול שיש או שהיה בו צואה נחשב כגרף של רעי, שיש מחלוקת בזה והגרשז"א מחמיר, מכל מקום לענין מי רגלים מקיל בזה שלא להחשיבו עביט אפי' שיש בו מי רגלים ואין כיסוי על גביו, עי"ש הטעם בזה.

ומ"מ אין ראי' מההליכות שלמה גם לעניננו כיון שההליכ"ש לא מיירי להדיא באופן שיודע שירגיש ריח במידה ויתקרב לתינוק עם המ"ר, ואף יש שם משמעות שמדובר באופן שאינו מסריח כלל, ושאם הוא מסריח משמע מתוך דבריו שם בדבר הלכה סק"ט שבזה יסבור הגרשז"א שיש בו דין של עביט, ולא נזכר שם אם יש הגדרה או שיעור למסריח לעניין זה, עיין שם.

סיכום הדברים:

לא הבאתי בתחילת התשובה סיכום הדברים כדרכי בכמה מקומות, מכיון שכאן לא יצא לי בינתיים דבר מוחלט לדינא, ואולי אזכה לעיין בזה עוד בהמשך, אבל מה שיצא בינתיים שיש כמה צדדים להקל במי רגלים מכוסין אפי' אם יש ריח קצת, כל עוד שאין הריח מגיע אליו, ולענין עביט יש חילוק בין אם מסריח או לא (להפוסקים שמחמירים בעביט בטיטול לענין צואה) שאם אינו מסריח במי רגלים לכו"ע אין בזה דין עביט.

אם יש צואה שריחה נודף ודאי יש להחמיר ד"א ממקום שכלה הריח. ואם אין ידוע אם יש שם צואה או לא יש להקל בזה, וכ"ש בטיטול חדש שאין בו צואה בוודאות שאין צריך להחמיר בו כלל (וכתבתי בזה בתשובה אחרת). אבל ...קרא עוד

אם יש צואה שריחה נודף ודאי יש להחמיר ד"א ממקום שכלה הריח.

ואם אין ידוע אם יש שם צואה או לא יש להקל בזה, וכ"ש בטיטול חדש שאין בו צואה בוודאות שאין צריך להחמיר בו כלל (וכתבתי בזה בתשובה אחרת).
אבל אם יש סיבה להסתפק שמא יש צואה ראוי לבדוק ולברר הדבר כשאפשר לברר.

ואם יש צואה בטיטול ואין ריח יוצא ממנה כלל אפי' לא מקרוב יש להקל בזה (מלבד במקום שאין טירחא כלל להחמיר בזה אז טוב להחמיר בצינעא ולא בפרהסיא) כהשטיטול מכוסה בלבוש עליון.

ואם הטיטול עצמו מגולה ואין לבוש כיסוי של מכנסיים מעליו וכדומה אז יש לחשוש להחמיר בזה היכא דאפשר.

 

מקורות: נכנסים אנו בזה לכמה נידונים, הא' האם צואה מכוסה שיש ממנה ריח צריך להרחיק ד"א או שמספיק שעומד במקום שאינו מריח.

והנידון השני, האם טיטול מלוכלך דינו כעביט לענין שייחשב כצואה ממש אפי' אם הצואה שבו אינה מריחה כלל.

והנידון השלישי הוא הנידון האם צואה במקומה היא חמורה לענין שלא יועיל לה כיסוי כלל או שאינה חמורה לענין זה מכל שאר צואה.

והנה לגבי הנידון הראשון הנה הדין הוא שצואה מכוסה מותר לקרוא ק"ש כנגדה (או"ח סי' עו ס"א וס"ב), אבל באופן שצואה עדיין ריחה נודף, יש בזה מחלוקת ראשונים אם נחשבת עדיין כריח רע שיש לו עיקר או לא, דדעת הרשב"א להקל בזה וסגי במה שאין מגיע אליו ריח, אבל דעת הרוקח להחמיר בזה, וסובר דגם צואה מכוסה חשיבא כריח רע שיש לה עיקר, וצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח.

ויש אחרונים שנקטו כהרשב"א והגר"א והלבוש והחי"א נקטו כהרוקח, ובפמ"ג יש סתירות בזה, וכן עי' בבה"ל (הקדמת סי' עט אות ז') מה שהביא בשם הדרך החיים וכן שהביא כל דעות אלו וכן בסי' עו סק"ג.

והמשנ"ב בג' מקומות הביא ב' הדעות ולא הכריע, ואמנם בסי' עו סק"ג יתכן שיש קצת משמעות שנוטה יותר להקל בזה, ומאידך בבה"ל הנ"ל אפשר שהרחיב יותר בדעת האוסרין (אלא שאין שם ראיה ברורה מכיון דקאי שם על לשון הפמ"ג דמקיל בזה ועל זה ציין דעות המחמירים) [ושוב מצאתי בשבט הלוי ח"ט סי' ר' שנראה שהבין שדעת הבה"ל כאן להחמיר בזה], ובבה"ל סי' עט ס"ב הביא בסתמא שיש פלוגתא בזה וציין לדברי הבה"ל הנ"ל ולא הכריע.

וכנראה מחמת שהוא פלוגתא בדאורייתא (דהמחמירים מחמירים מדאורייתא כדמוכח בבה"ל הנ"ל) לכן לא הקיל בזה המשנ"ב ולא הכריע בזה אלא הכלל הוא שבשל תורה הלך אחר המחמיר.

ויש לציין דלשון הפוסקים בכ"מ לענין צואה מכוסה הוא "שאין מגיע לו הריח" כמו בשו"ע סי' עו ס"ב ובמשנ"ב סי' עו סקכ"א, ובלשון זה לכאורה משמע יותר כהמקילים בזה שאין צריך הרחקת ד"א.

ומ"מ גם להמחמירים בזה עדיין יש לדון בהגדרת הענין של צואה מכוסה וריחה נודף האם מדובר אפי' בכה"ג שיוכל להריח רק לאחר מאמץ והתקרבות ממשית למקור הריח באופן שאין ריח שמתפשט בחדר כלל, והאופן שהותר לקרוא כנגד צואה מכוסה הוא רק באופן שאין שום אפשרות להרגיש את הריח מעבר לכיסוי שמכסה, כגון כיסוי וואקום או כיו"ב.

או שיש לומר דגם המחמירים לא החמירו אלא באופן שלכל הפחות הריח מתפשט קצת, אלא שלא מגיע הריח עד האדם שקורא.

ויש מקום לטעון כן מב' טעמים, חדא דדוחק להעמיד הסוגיות של צואה מכוסה רק בכה"ג של כיסוי מוחלט שאין שום ריח מעבר לכיסוי, שהרי רוב כיסויים אינם עשויים בדרך זו, ועוד דאם לא נאמר כן א"כ היאך יפרשו המחמירים דין כיסוי צואה ברוק המבואר בסי' עו ס"ו מכמה ראשונים, ולא נראה שבאו לחלוק על זה.

ויעוי' בבה"ל סי' עט ס"ב שהביא הפלוגתא הנ"ל בקיצור לשונו לענין צואה "שמכוסה וריח נוסף", ודוחק לומר שבא לתאר בזאת דבר שרק על ידי מאמץ והתקרבות מוחלטת אפשר להריח.

ועכ"פ לדידן שאין לנו הכרעה בפלוגתת הפוסקים הנ"ל ואנו מחמירים מספק א"כ במקום שיש לצרף סברא זו אפשר שיש להתחשב בסברא זו.

אולם בשיעור בעבר שזכיתי לישב אצל מו"ר הגרמ"מ קארפ נשאל באופן זה שמריחים רק מקרוב והשיב שמבואר בפוסקים לאסור בזה, ומשמע מדבריו שלא נקט כסברא זו, אלא שכל ששייך להתקרב ולהריח נכנס כאן לפלוגתת הפוסקים לענין צואה מכוסה וריחה נודף ובשל תורה הלך אחר המחמיר.

ויעוי' בשו"ת שבט הלוי ח"ט סי' ר' סק"ב שנקט דבספק אם יש צואה בטיטול יש להקל [והיינו כל שאין מגיע אליו הריח] ובודאי יש צואה צריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח, ומה שהקיל בספק נראה משום ס"ס, ויתכן שצירף לזה גם הסברא שהזכרתי שיש שיעור מסויים למה שנחשב ריח נודף ולא כל דבר חשיב ריח נודף, ונראה שם גם שסבר שהוא חשש שאין צריך לחשוש שמא יש צואה שהוא ספק בעלמא דלא מחזקי' איסורא וריעותא מספקא.

אבל לא הקיל בזה מטעם פלוגתא בדרבנן, שהרי המחמירים בצואה מכוסה שריחה נודף מחמירים בזה מדאורייתא וכנ"ל, ולהכי באופן שיש ודאי צואה חייב שם להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח, דהרחקת ד"א הוא דאורייתא כמ"ש הבה"ל בהקדמה ריש סי' עט ע"פ ליקוטי הרמב"ן ברכות כב ע"ב.

וכן האול"צ (ח"ב פ"ו תשובה יד) נקט ג"כ כהגר"ש ואזנר שבספק אין צריך לחשוש, ויתכן שצירפו גם הסברא שכתבתי הנ"ל, אלא שאינו מוכרח שגם בלא סברא זו יש ספק ספיקא, וכן נקטו עוד פוסקים (עי' בספר וזאת הברכה פט"ז עמ' 150 ובספר נקיות וכבוד בתפילה פרק ו').

והגרנ"ק החמיר בספק אלא שכל שאר פוסקי זמנינו לא נקטו כן וכנ"ל ולכך בספק יש להקל, ומ"מ יתכן לומר דתלוי בדרגת הספק והכל לפי הענין, ועיקר דברי השבט הלוי מיירי באופן שמתעורר האדם שמא יש כאן ריעותא וע"ז קאמר דאחוזקי ריעותא לא מחזקינן, אבל בשאר ספק שאפשר לברר בקל לא מיירי בזה דהכלל שבספק שאפשר לבררו מבררין.

והגריש"א (וזאת הברכה פט"ז עמ' 150) הורה כדעת המקילים שיכול להרחיק עד מקום שכלה הריח וא"צ ד"א ולכתחילה ינקהו קודם, והנה מה שחשש להמחמירים לכתחילה הוא פשוט, אבל מה שנקט שמעיקר הדין אפשר להקל בזה, אע"ג שהוא פלוגתא בדאורייתא יל"ע בזה, ויתכן שסמך על הראי' הנ"ל שהבאתי מכיסי צואה ברוק או שלמד מהמשנ"ב בסי' עו שציינתי לעיל שעיקר דעתו להכריע להקל בזה אלא שאינו מוכרח שם כלל ויל"ע, אולם במשנ"ב סי' צ סקפ"ד אפשר שדעתו שם באמת מעיקר הדין להקל בזה עי"ש.

ולענין הנידון השני בשם הגרשז"א (הליכ"ש פ"כ אות ה') הובא שטיטול שיש בו צואה דינו כגרף של רעי (אלא שבמי רגלים לא החמיר עי"ש), ויש לברר דלכאורה נמצא לפי שיטתו שאם יש כיסוי בגד על הטיטול לא חמור מצואה מכוסה, ומאידך כשאין כיסוי יהיה אסור אפי' אם אין שום ריח נודף כלל כל שיש או שהיתה צואה בכלי הזה לפחות פעם אחת, וצ"ע למעשה.

ושוב ענייתי בפנים הספר הליכות שלמה וראיתי שבאמת מבואר מתוך דבריו שאם התינוק לבוש בבגד מעל הטיטול בזה לא מיירי הגרשז"א כלל עי"ש.

ולגוף סברת הגרשז"א יש לעיין במה שנקט שטיטול יש לו הגדרת גרף של רעי, שהרי אין כאן קביעות לשימוש קבוע אלא שימוש חד פעמי, וכמו שמצינו בספרי קודש שמשתמש עבורם באריזה חד פעמית שאינו חשוב כהזמינו לצורך הספר שיצטרך גניזה, אבל יתכן שכאן חמור יותר מכיון ששם בספר ההגדרה היא מה שמשמש את הספר והרי לא ייחד את הדבר לצורך הספר לעולם ועתיד לסלקו משם, נמצא שאינו מיוחד לספר, משא"כ כאן לגבי גרף נחשב שמסלק כל שימוש מטיטול זה לטובת השימוש החדש שהרי לעולם לא יפנה משם את הצואה.

אולם בשם הגר"נ קרליץ הראוני (שהובא בספר נקיות וכבוד בתפילה פרק ו וכן הובא בשמו בספר וזאת הברכה שם) שאין דין טיטול כדין עביט.
ויעוי' גם מה שדן בתשובת אג"מ או"ח ח"ד סי' קו סק"ב בכיוצא בזה עי"ש, ועי' באישי ישראל ובוזאת הברכה שם.
ומ"מ יש להתיישב בדבר אם יש להקל בזה מכיון ששאלה של עביט הוא דאורייתא עי' בביאור הלכה הקדמת סי' עט אות י' ובמשנ"ב סי' פז סק"ג.

והנידון השלישי בזה הוא לגבי צואה במקומה האם אסורה אף בכיסוי שהמג"א (סי' פא סקי"א) החמיר בזה, אך האחרונים חלקו עליו (ראה באר היטב סק"ב ושאר אחרונים, וגם המשנ"ב סוסק"ג השמיט טעם זה של המג"א עי"ש), וכן בשבט הלוי שם נקט שא"צ לחשוש להמג"א (ובפסקי תשובות סי' עז אות ז ראיתי שציין לכמה אחרונים שסברו כהמג"א אבל לא היה לי הפנאי לבדוק הדברים במקורן).
וגם השבלי הלקט שהביא המג"א בתחילת דבריו (שהובא גם במשנ"ב שם) בפשטות לא סבר מחשש זה של המג"א שהוסיף על דברי השבלי הלקט.

ועכ"פ לדעת המג"א יש לדון האם מיירי אפי' בלא שום ריח כלל או בריח משהו שאינו מגיע אליו לדעת המקילים בזה בצואה שלא במקומה, ויעוי' בכה"ח סק"ז.
ומ"מ להלכה פסקו האחרונים שא"צ לחשוש לזה, ולענין לחשוש לכתחילה במקום שאין בזה טירחא אם יש כמה אחרונים שסברו כהמג"א טוב לחשוש לכתחילה במקום שאין טירחא כלל.

סיום הדברים וסיכומם והיוצא להלכה כתבתי בריש התשובה.

לדעת כמה פוסקים מותר מכיון שמטרת הריח הוא להעביר את הריח הרע ולא דוקא להוליד ריח טוב. מקורות: שו"ת שאלת יעב"ץ ח"א סי' מב וארחות שבת פט"ו הערה צה בשם הגרנ"ק, אולם הגרשז"א בשולחן שלמה סי' תקיא בשולי הגליון אות ...קרא עוד

לדעת כמה פוסקים מותר מכיון שמטרת הריח הוא להעביר את הריח הרע ולא דוקא להוליד ריח טוב.
מקורות: שו"ת שאלת יעב"ץ ח"א סי' מב וארחות שבת פט"ו הערה צה בשם הגרנ"ק, אולם הגרשז"א בשולחן שלמה סי' תקיא בשולי הגליון אות טז כ' שטוב שלא להניח את הסבון במים משום הולדת ריח, ואפשר לסמוך על המקילים שכ"כ היעב"ץ, בפרט שאף הגרשז"א לא הזכיר איסור בדבריו.
וכן יש לצרף בזה מש"כ בשו"ת גינת ורדים בטעם מה שנקט כהמתירים ליתן מי בושם על הידים שהוא עובר מהר מחמת הזיעה, והובא גם במנח"י ח"ו סי' כו, וכ"ש בניד"ד באסלה שהריח עובר מהר, אף שהיה מקום לחלק שבאסלה העברת הריח מחוסרת מעשה, משא"כ ביד, אבל בלאו הכי מרובים הם המתירין.
ובמקרה שאומר שנהנה מהריח הטוב אינו אוסר לעשות ריח זה מכיון שיש לו טעם למה העדיף לעשות זאת דוקא באסלה ולא במקום אחר, משום שיש שם ריח רע, והרי עיקר כוונתו להעביר הריח הרע.

המשנ"ב סי' קכח כג נקט שמותר, ובטעם ההיתר יש אומרים משום שהריח הוא חיצונית ליד במים הדבוקים ליד ואינו מוליד ריח בדבר חדש (א"ר שם סק"ח), ויש שנקטו טעם אחר בזה, הבאתי בתשובה הסמוכה, ומ"מ לדלל את החומר במים ...קרא עוד

המשנ"ב סי' קכח כג נקט שמותר, ובטעם ההיתר יש אומרים משום שהריח הוא חיצונית ליד במים הדבוקים ליד ואינו מוליד ריח בדבר חדש (א"ר שם סק"ח), ויש שנקטו טעם אחר בזה, הבאתי בתשובה הסמוכה, ומ"מ לדלל את החומר במים בשבת אסור משום מוליד ריח במים (מ"ב תקיא כח), ולכן ידלל את החומר במים לפני שבת.
ואם החומר של הריח הוא סמיך מידי שיש בזה חשש ממרח, או שהוא מוליד קצף, או שנצרך להשתמש בספוג או במטלית בשביל השימוש בו, שיש בזה בעיה של סוחט, בכל שלושת אופנים אלו הדינים משתנים ויעשה שאלת חכם.

אסור להשתמש בו מחמת מעשה שבת ואף שלגבי הבגד היה לובשו גם בלא הריח מ"מ יש כאן דבר חדש שנוצר על ידי המעשה שבת שהוא נהנה ממנו, אולם אם הריח אינו מורגש והוא רק להעברת הזוהמא והיה לובש את ...קרא עוד

אסור להשתמש בו מחמת מעשה שבת ואף שלגבי הבגד היה לובשו גם בלא הריח מ"מ יש כאן דבר חדש שנוצר על ידי המעשה שבת שהוא נהנה ממנו, אולם אם הריח אינו מורגש והוא רק להעברת הזוהמא והיה לובש את הבגד גם בלא הריח, באופן זה יש להתיר.

וכן אם היה לובש הבגד גם בלא הריח וכשלובשו מתכוון שלא להריח (ואינו מביאו לפני אנשים אחרים שיריחו הבגד) יש מקום להתיר.

מקורות: יעוי' ברמ"א רסג ס"ה שאם המאכל היה נאכל מחמת חמימותו וחיממו באיסור אינו נאסר מחמת המעשה שבת.
וכ' המשנ"ב שם שאף שנהנה מהחימום מותר בדיעבד משום שהיה יכול לאכול גם בלא החימום, וכ"כ רנב סק"ל לענין נכרי שהחליק נעלים בשבת, וכן בסי' רעו סק"כ כ שאם הנכרי הדליק נר שני מותר כיון שהיה בלאו הכי יכול להשתמש בנר הראשון, והקשה בשונ"ה שכז ג שהמשנ"ב שכז סקט"ז כ' על נכרי שצחצח נעלים בשבת אסור ליהנות מהם אף שהי' יכול ליהנות מהם גם בלא הצחצוח, ועי' מש"כ בשש"כ פ"ל הערה קמו בשם הגרשז"א ובמנחת שלמה מהדו"ת סי' כד א בענין זה עוד.

וכ' באג"מ יו"ד ח"ג מז ב שמזגן אינו דומה לנר נוסף גם אם היה נמצא שם אף בלא המזגן, מכיון שההנאה מהמזגן היא הנאה חדשה שאינה כלולה בהנאה שהיתה בעצם השהות, ויש להוסיף דגם לגבי חימום לא התירו הרמ"א והמשנ"ב באופן שהאוכל היה קר לגמרי אף אם אומר שהיה אוכלו בקרירות, דההיתר אינו אלא באופן שהיה חם בשיעור חום שהיה נאכל בלאו הכי מחמת החום גופא, כלומר בשיעור של חום שהיה אוכל כדי ליהנות מהחימום, אבל כשהוא צונן אינו נאכל מחמת החמימות, דאף שהיה אוכלו מצד שאוכל מאכל, אבל אז הרי לא היה נהנה מהחמימות כלל, וההגדרה של נאכל מחמת חמימות הוא שהיה ראוי לבחור במאכל זה לאוכלו רק מחמת חמימותו, ושבפועל כשאוכלו מרגיש הנאת החמימות בשיעור שראוי לאכולו מחמת חמימות זה.

וכמו שמצינו בשיעור אוכל שלא נצטנן לגמרי שמותר לרמ"א להחזירו דהיינו כל שאינו נאכל מחמת חמימותו כמ"ש הגר"ז, אף אם אומר שהיה אוכלו בלאו הכי אינו מתיר לו להחזירו, כיון שנצטנן לגמריף, דההגדרה היא שבוחר באכילת מאכל זה מחמת חמימותו, וכן הסכימו עם הגדרת הגרמ"פ לענין מזגן כמעט כל הפוסקים, עי' בחיבורו של שאר בשרי הגרי"מ מורגנשטרן, וכן הורה הגראי"ל לישיבתו בכרמיאל אף בשעת הדחק גדול.

וכן הורה הגרח"ק (ספר תשובות הגר"ח) שאסור להתפלל במקום שיש חשמל לא כשר בשבת, והיינו אף שאינו משתמש בסידור, והיינו דכל מה שהתיר המשנ"ב בנר שני הוא רק בנר שכבר היה שלא נוצר דבר חדש, אבל אם לא היה נר כלל, אף שטוען שהיה מגיע לשם גם בלא הנר אינו מתיר לו כיון שנהנה מדבר חדש שלא היה בלא המעשה שבת, וכן לענייננו אם הריח יצר דבר חדש שלא היה קודם לכן, אסור, ואף דאי' בביאה"ל ריש סי' רעו דרק דבר שלא היה עושה בלא נר אסור, אפשר דהיינו דוקא שהיה יושב ובא נכרי והדליק שם נר, דמוכחא מילתא שאינו צריך לנר כלל, אבל באופן שבא לשם יל"ע אם הוא בכלל ההיתר, ולהדיא כ' הבה"ל שללמוד ולאכול שם שרי, וללמוד היינו אף שלא משתמש ישירות באור הנר, כסתם צורת לימוד בשבת, וכן לאכול, אף שההנאה היא צדדית, מ"מ אסור מכיון שיש כאן הנאה חדשה שמגיעה מחמת האור שנהנה ממנה, והאופן שהתיר הבה"ל כשבא לעשות דבר שהיה עושה גם בלא הנר, ולא היה צריך לנר.

וגם אפשר דהבה"ל מיירי לענין מי שהדליק הנכרי נר בביתו שקבוע בו, שבזה מה יעשה ומוכחא מילתא שהוא שם בכל גוני אלא דאפי' שם אסור אם הוא עושה דבר שלא היה עושה מחמת הנר, וגם יש לציין לדברי החיי"א סב סוף ס"ו שנקט דמה שנקט הריב"ש (שהוא מקור הבה"ל שם) שאפי' ללמוד או לאכול אסור היינו לרבותא דבא לאשמעי' שאפי' בזמן הלימוד הדבר ידוע שהגוף נהנה יותר, ולפ"ז כל הנאה שבאה מחמת הנר באופן שההנאה היא ישירה מהנר והנר הוא הנאה חדשה אסור, ורק באופן שאינו נהנה מהנר כלל כגון בבא לישן מותר, ואפי' להמשנ"ב הגם שעצם השהיה מותרת אבל כל אימת שיבוא להסתכל בדבר לאור הנר שנדלק באופן שיש לו הנאה ממנו יהיה אסור, וכן לענין להריח בבגד כזה או ללבוש באופן שיריחו אחרים ויהנו מריחו.
וצל"ע למעשה, דבענייננו ג"כ יש מקום לומר שאם לובש הבגד בפועל ונזהר שלא להריח ריחו (מכיון שלהתכוון להריח ריחו אסור) יהיה מותר.

ואף שיש האופן שהיקל המשנ"ב לענין תיקון נעלים וכתב הגרשז"א משום שהוא רק איסור דרבנן, ולענייננו אע"פ שהאיסור הוא דרבנן אבל נוצר כאן דבר חדש, וגם שם לא נעשה איסור, ויל"ע, ואע"פ שהריח הוא דבר שאין בו ממש מ"מ הרי נקטו הפוסקים שאף דבר שאין בו ממש אסור במעשה שבת, כמו שצידד הפמ"ג רנב מ"ז ז לענין קול שדינו כמראה שנאסר בשבת בקריאת נר, וא"כ לפ"ז יש להוסיף שה"ה ריח שדינם שוב, וכן לענין מה שהוקלט בשבת שנקטו כל הפוסקים לאסןר ראה מנח"י ח"א רז ג, הר צבי ח"א קפג, ארחות שבת ח"ג כה הערה צה בשם הגרשז"א, חוט שני ח"ב כב סק"א עמ' מו אות ב.
ולענין אם כבר היה ריח בבגד ורוצה להוסיף בו אף שאסור לעשות כן כמ"ש המשנ"ב תקיא כו מ"מ מצד הגדרת מעשה שבת לפמשנ"ת אם היה שיעור ריח בבגד שיש בו הנאה קודם לכן והוסיף ריח בבגד יהיה מותר ללובשו.
ויש לציין דמה שכתבתי שאם הריח אינו פועל בבגד אלא רק מסירה ריח רע אין בזה משום מעשה שבת, יש לציין דלדעת כמה פוסקים אף מלכתחילה אין בזה איסור, דהעברת ריח אין בה איסור שבת, דלא חשיב מוליד ריחא, דכוונתו לבטל ריח ולא להוליד ריח, יעוי' שאלת יעב"ץ ח"א מב וארחות שבת ח"א פט"ו הערה צה בשם הגרנ"ק, אולם יעוי' שלחן שלמה סי' תקיא בשולי הגליון אות טז, ומיהו גם להמתירים שם לענין מים, אולי יש לחלק בין מים לבגד, דבבגד העומד ללבישה ולשימוש ישיר יש תיקון בגד בריח ולא רק נולד כמ"ש המ"ב תרנח ז, וממילא לענין העברת ריח אפשר דהוא ג"כ תיקון, אלא דבדיעבד באופן שהריח רק הסיר והיה לובשו בלאו הכי יש להתיר, ולענין תיקון מנא אין להתיר לכאורה מה שהיה לובשו בלא זה עי' במקור המשנ"ב שם שגם שם היה משתמש גם בלא הריח.

תשובה מותר, דאין הזמנה מועילה לאסור עביט. מקורות: חזו"א או"ח ק"ש סי"ז, וז"ל, דינים העולים גרף של מתכת או של זכוכית כל שהוא נקי ואין בו ריח קורא כנגדו, של עץ ושל חרס דינו כצואה אף שהוא נקי עכשיו, הזמינו לגרף ...קרא עוד

תשובה מותר, דאין הזמנה מועילה לאסור עביט.

מקורות: חזו"א או"ח ק"ש סי"ז, וז"ל, דינים העולים גרף של מתכת או של זכוכית כל שהוא נקי ואין בו ריח קורא כנגדו, של עץ ושל חרס דינו כצואה אף שהוא נקי עכשיו, הזמינו לגרף ועדיין לא נפנה עליו קורא כנגדו וכן ניירות שהזמינן לקינוח קורא כנגדן, הזמינו לגרף ונפנה עליו פעם אחת אף שנקהו ולא נזדהם עדיין דינו כצואה ואפשר שאינו אלא מדרבנן וכו' עכ"ל.
וכ"כ הכה"ח סי' פז סק"ד שאין הזמנה מועילה לאסור עביט.

ויעוי' בהליכות שלמה פ"כ ס"ג שגם נקט כן, אלא שבדבר הלכה שם בסוף סק"ה לגבי ניירות של בית הכסא נקט של טעם למה אין בהם איסור לקרות כנגדן וצ"ע דתיפוק ליה שהי' כאן רק הזמנה כמו שנקט הגרשז"א עצמו כמו שהובא שם מנשמת אברהם ח"א עמ' נ' וכן בדבר הלכה שם בתחילת הס"ק הנ"ל בשם כתבי תלמידים, ונראה דאה"נ אלא לרווחא דמילתא הוסיף טעם שגם אינו מיוחד לבית הכסא.

יש מקום לצדד שאם הוא ריח קלוש שאינו מפריע לאנשים כלל ורק מי שיודע שיש שיפוצים יודע שהוא מהשירותים אינו אוסר. מקורות: לגבי מיני ריח רע כ' הפוסקים (הנו"כ ברמב"ם והשו"ע והו' במשנ"ב עט סקכ"ג) ששיעור הריח הרע הוא כל ...קרא עוד

יש מקום לצדד שאם הוא ריח קלוש שאינו מפריע לאנשים כלל ורק מי שיודע שיש שיפוצים יודע שהוא מהשירותים אינו אוסר.

מקורות: לגבי מיני ריח רע כ' הפוסקים (הנו"כ ברמב"ם והשו"ע והו' במשנ"ב עט סקכ"ג) ששיעור הריח הרע הוא כל שבני אדם מצטערים ממנו, אבל לגבי צואה הוא אסור גם בלא ריח רע, כמבואר במשנ"ב בכ"מ [ראה שם סקכ"ה ובה"ל ד"ה דינם וד"ה צואת] ע"פ הש"ע סי' פב, אבל לגבי ריח רע בחדר אחר שהוא מדרבנן וקל יותר ואפי' מצינו לגבי אדם שאינו מריח הקילו בזה מעיקר הדין במקום הצורך [עי' משנ"ב סי' עט סקי"ח], יתכן שהקילו כשאין ריח שבני אדם מקפידים עליו, דעיקר החומרא לגבי צואה שאוסרת בכל גוני (באופן שאין ריח) הוא בצואה לפניו באותה הרשות, דהרי אם הצואה מלאחריו בהפרש ד"א ממקום שכלה הריח לא מחמירים ותולים הדבר בריח, וכן ברשות אחרת תולים הדבר בריח (להרא"ש אפי' לפניו ולהרשב"א עכ"פ באינו לפניו), ולא אמרו שבצואה אין הריח נפק"מ אלא רק באופן שהוא ברשותו או לפניו [כל מ"ד לפי הכללים דיליה, היינו לענין כשרואה אותה והיא ברשות אחרת להרא"ש (עי' סי' עט ס"ב) או תוך ד"א ברשות אחרת כשאינו רואה אותה להרשב"א, או חוץ לד"א באותה הרשות לכל דעה מה דאית לה (אבל הדעה שהמחיצה מפסקת בפני ריח אפי' הריח עובר ממנה לא נפסקה להלכה כמ"ש המשנ"ב עט סקט"ז)], דאל"כ מהו השיעור בזה, וכיון שראינו לענין ריח רע אחר שהשיעור כל שבנ"א מצטערים, א"כ גם לענין צואה היכן שנתנו שיעור לענין ריח יש לומר שזהו השיעור שניתן, (ויש להזכיר בזה לפום אורחא שיש דעות בראשונים שלא נפסקו להלכה שגם בהפחה באופן האסור [שהוא ר"ר שאין לו עיקר] אינו אסור אלא בזמן הפחה, ועכ"פ גם לדידן כ' הבא"ח שאם אין בהפחה ריח אינו צריך להפסיק אפי' בהפחה שלו, ואולי גם בזה יש לומר דהשיעור הוא כל שדרך בני אדם להצטער, וכאן יותר מסתבר לומר כן מאחר שאין כאן צואה כלל), אך לא ראיתי דבר מפורש בזה.