הנה מעיקר הדין כמו שניתן ללמוד לעילוי נשמת אדם מת כך ניתן ללמוד לעילוי נשמת אדם חי, אבל הטעם שנוהגים לגבי מת לומר לעילוי נשמת ולגבי חי לומר לזכות הוא משום שבאדם מת ההתייחסות היא רק לנשמתו משא"כ לאדם חי ...קרא עוד

הנה מעיקר הדין כמו שניתן ללמוד לעילוי נשמת אדם מת כך ניתן ללמוד לעילוי נשמת אדם חי, אבל הטעם שנוהגים לגבי מת לומר לעילוי נשמת ולגבי חי לומר לזכות הוא משום שבאדם מת ההתייחסות היא רק לנשמתו משא"כ לאדם חי ההתייחסות היא גם לגופו ומאורעותיו והצלחתו בעוה"ז, ובנוסף לזה באדם חי אין משתמשים בלשון עילוי משום שעדיין לא הוקבע מצבו, והלשון עילוי אפשר שיותר משמע שינוי מצב למצב מעולה יותר, וכעין מה שמצינו לגבי קדשים ב"ק דבכורות שהלשון הקדש עילוי משמש לגבי בע"ח שלא ניתן לשנות את קדושתו.

ועי' שדי חמד מערכת הבית אות קיב בשם ספר הפרדס דענין ברא מזכה אבא הוא גם מחיים ולא לאחר מיתה, ומעין זה הובא בשם הגרח"ק בדרך שיחה ח"א עמ' רצ.

מה ששאלת על ענין עילוי נשמה מה מקורו ועניינו, הנה עיקר מקורו כבר בחז"ל ובראשונים שאדם יכול להיטיב עם נשמת אביו במצוות שעושה, ונפסק בפוסקים לענין כמה דברים, ועי' בספר כנור דוד בקונטרס עילוי נשמת שהביא שם הרבה מ"מ וביאורים בענייני עילוי נשמה כיד הטובה, וכן יש עוד ספר הנקרא עילוי נשמה שג"כ הביא מקורות רבים בכל ענייני עילוי הנשמה.

קרא פחות

בפשטות לפו"ר אין ענין בזה כיון שאינו שומע ואינו מבין, אלא אם כן אפשר להראות לו בכתב או באופן אחר, אבל אם א"א כמדומה שאין ענין בזה אם לא מצד מנהג, דהרי כיון שאינו מבין הוידוי ואינו מתחרט על חטאו ...קרא עוד

בפשטות לפו"ר אין ענין בזה כיון שאינו שומע ואינו מבין, אלא אם כן אפשר להראות לו בכתב או באופן אחר, אבל אם א"א כמדומה שאין ענין בזה אם לא מצד מנהג, דהרי כיון שאינו מבין הוידוי ואינו מתחרט על חטאו ואינו מכוון בוידוי מה תועלת יש בוידוי והנשמה גם אם שומעת הוידוי (כמ"ש הקדמונים שלא יצעקו בשעת מיתה בפני הנשמה וכמ"ש במד"ר כל ג' ימים וכו' וכמ"ש בגמ' אחים בהספדא דהתם קאימנא) מ"מ כמדומה שאינה שייכת בוידוי כלל, דהרי אין מתים בוידוי אע"פ שיש להם נשמה דבמתים חפשי ונשמה לבד הרי היא פורחת כציפור כמ"ש בריש חלק

.

ועי' גם ברמב"ם בפהמ"ש על המשנה בסנהדרין מג ע"ב דמבואר שם שהוידוי נצרך להיעשות קודם שתיטרף דעתו של המת, ואינו שייך לנידון אם שוטה בר כפרה או לא (ועי' נדרים לו ע"א, וגם הנידון שם אינו שייך לנידון של כפרה בחייבי מיתות ב"ד או במתים בידי שמים שאין תלוי המעשה באדם דשם הקרבן תלוי בדעת מקריב), דמבואר ברמב"ם שם שהוידוי הוא קודם שתיטרף דעתו גם אם המיתה תהיה אחר שתיטרף דעתו, והמיתה היא ג"כ כפרה.

ואף דיש לדחות שעכ"פ מה שאפשר בדעת שיהיה בדעת וגם דאפשר לדחות דלכתחילה ודאי בעינן דעת בוידוי, מ"מ הענין מובן דאין וידוי בלא עזיבת חטא וחרטה עם הוידוי.

ובתורת חיים כ' שם להדיא דאחר שנטרפה דעתו לא שייך שיתודה, ואף דשם אינו ראוי ובחרש (עכ"פ בחרש מדבר ואינו שומע ועי' שבת ר"פ מי שהחשיך לענין דעתא קלישתא בחרש) יש לטעון דאם יצליחו לומר לו יבין מ"מ זה פשוט שוידוי צריך דעת מתודה.

קרא פחות

מצד גדרי הדין אין חיוב לומר וידוי אבל הוא טוב מאוד לומר מכל הטעמים שיתבארו. מקורות: בשם הגריש"א הובא (אשרי האיש יו"ד ח"ב פרק פז ס"א) שא"צ לומר וידוי על קטן בן שלוש שמת כיון שאין לו עונות. ויש להקשות דבכמה מקומות מצינו ...קרא עוד

מצד גדרי הדין אין חיוב לומר וידוי אבל הוא טוב מאוד לומר מכל הטעמים שיתבארו.

מקורות:

בשם הגריש"א הובא (אשרי האיש יו"ד ח"ב פרק פז ס"א) שא"צ לומר וידוי על קטן בן שלוש שמת כיון שאין לו עונות.

ויש להקשות דבכמה מקומות מצינו שקטנים נענשים על עונותיהם, כמו בגמ' בפ"ב דשבת לב ע"ב שנענשים על שמבטלים אביהם מת"ת, ובמהרש"א ברכות לא ע"ב כ' דרק בדיני אדם קטן לא הוי בר עונשין אבל בדיני שמים חייב וכעי"ז בנוב"י תניינא יו"ד סי' קסד.

ויש לציין עוד בענין זה דיש דעות באחרונים דגם מי שהוא בגדר שוטה שמוגדר בשבת קנד ע"א דאין לו דעת כלל מ"מ אם יודע בעצמו ומבין שעושה דבר רע נענש על זה אע"פ שמצד גדרי הלכה פטור מכל דבר מכיון שה' יראה ללבב.

וכ"ש בחולה שאינו ברור שימות הרי יש בזה גם מצוות חינוך על וידוי (אם הוא קטן שהגיע לחינוך) כדי שידע שכשיהיה חולה שוב בגדלותו עליו להתודות כמבואר בגמ' שבת לב ובשו"ע יו"כ הל' ביקור חולים, וכמו וידוי יו"כ שגם קטן אומר, וכ"כ הכה"ח סי' תרז סק"ד בשם היפה ללב ח"ב אות א שמחנכים את הקטנים להתוודות כדי להרגילם לכך, וכ"כ בפשיטות באג"מ יו"ד סי' רכד ד"ה ולהטעם דיש לחנך ביו"כ הקטן ג"כ לוידויים והוא מחיובי מצוות חינוך.

ויש להוסיף דדעת המשכנות יעקב אה"ע סי' מד והגרח"ס הלוי דקטן רק אינו בר עונשין אבל הוא בר איסורין, ואמנם זה צ"ב מאיזהו מקומן, (עי' שבת שם וכן בעוד סוגיות כמו בסוגי' דאתי למסרך בעירובין), ואמנם יש שחלקו בין מצוות אלו למצוות אחרות.

ויש להוסיף דדעת חלק מהראשונים (בפ"ג דברכות) שמצוות חינוך המוטלין על הקטן הקטן עצמו מחוייב בהם וגם אם רוב ראשונים לא סבירא להו כן מ"מ למה שלא יחזור עליהם בתשובה כשהוא בעת סכנה בעידן ריתחא לרווחא דמילתא (עי' מנחות לט ע"א).

ויש לציין עוד דבספרי (על במדבר ה ו) אי' דקטן אינו בכלל וידוי דאורייתא כמו ע"ז (ומוכח דמדאורייתא קאמר דהרי קטן אינו מותר בע"ז בחינוך דרבנן, א"כ מה דאמר התם שפטר הקטן מע"ז ומכל מצוות שבתורה רק מדאורייתא מיירי שם ולא מדרבנן כלל), וכבר הקשו למה הוצרכו לפסוק זה כיון שאין לו דעת, ואולי ע"ד דברינו יש לומר כשיודע בעצמו שעשה דבר רע שאין לו מדאורייתא חיוב וידוי, מצד גדרי דין וידוי, ומ"מ הנח לדרשא זו דבלאו הכי אפשר לדחות בקל ולומר דאסמכתא בעלמא היא.

ויש לציין עוד למש"כ בנוב"י יו"ד סי' קסד דגם הקטן לפעמים יש לו חרדת הדין על עונות בגלגול קודם לענין פתיחת הקבר, וכבר דנו בזה רבוותא ונחלקו בזה, אבל כמה כתבו כהנוב"י (ראה שד"ח מערכת אבילות פאת השדה אות ג בשם חכ"צ וכן הוא בשו"ת יוסף אומץ להחיד"א סי' לט, ולגוף הנידון על פתיחת קבר החזו"א באהלות סי' כב סוף סקל"ח החמיר אפי' בנפל), וא"כ למה שלא יתודה, ואציין שכבר כתבתי מזה בשו"ת עם סגולה ע"פ הרמב"ן דאדם לפעמים נענש על גלגולים קודמים, ולפ"ז אפשר דגם וידוי יועיל לזה, ועי' בשבחי האר"י.

ויש לציין לדברי מהר"ם מינץ סי' יד לענין קטן שחטא בגלגול הקודם ונענש עכשיו מחמת זה לענין ברכת "הגומל לחייבים" עי"ש, והובא במג"א ריש סי' ריט.

ועוד יש לציין לדברי הנוב"י בחו"מ סי' ס שתלה הדין אם קטן שייך ברודף מצד עונש בפלוגתא דאמוראי בסנהדרין עב ע"ב, ולא ניכנס לנידון זה כעת שאינו בהכרח שייך לכאן.

וצל"ע על איזה וידוי מיירי שם באשרי האיש, וזה לשונו שם, העומד בשעת יציאת נשמה של איש או אשה מישראל חייב לקרוע (סי' שמ ס"ה), גם על ילדה קטנה בת שלש שנפטרה ר"ל צריכים לעשות קריעה העומדים בשעת מיתתה כי מצות קריעה היא על הנשמה והנשמה תמיד נשארת נשמה, אפילו שאינו בר חיובא, אכן וידוי לא צריך להגיד כי וידוי שייך רק במי ששייך בו כבר הענין של עוונות, אבל בילדה קטנה בת שלש לא שייך הענין של עוונות וממילא אין שייך אמירת וידוי עכ"ל.

ועכ"פ גם אם נימא דמיירי בוידוי שאומר הקטן עצמו, דברי הגרי"ש גופיה נאמרו בקטן ביותר בן ג' שנים שאינו מבין ולא הגיע לחינוך והבו דלא לוסיף עלה.

ועי' ביו"ד סי' שלח ס"ב (וברמ"א שם ס"א) וגשר החיים ח"א עמ' לד בענין הנוסחאות של וידוי, אבל באמירת וידוי עם קטן צריך לעשות בהשכל ובעדינות דהרי גם בחולה רגיל אין אומרים הוידוי עם החולה בפני קטנים שלא יבכו וישברו לב החולה, כמבואר בשו"ע שם, א"כ צריך חכמה מיוחדת איך לעשות כן.

ויעוי' בבה"ל סי' שכט ס"ד שדן שם לגבי הצלת קטן בחיי שעה שמותר גם באופן שודאי לא יבוא לכלל גדול וגם לא יתודה, אבל אין להביא ראיה ברורה מדבריו שקטן אינו בר וידוי כלל, דיש לומר שדן שם בכל האופנים וכולל בזה גם קטן ביותר שאין שייך להתודות כגון קטן שאינו יודע לדבר או שאינו מבין או שלא ירצו להתודות (וכגון שאין מי שיתודה עמהם) ואעפ"כ בכל גוני יש להם דין גוסס לעעינן הצלה בחילול שבת.

וגם אולי כוונתו של הבה"ל שוידויו של קטן אין לזה תוקף כ"כ דדיבורו לא תקף בהרבה דינים, וכמו שמצינו דקטנים לאו בני מחילה (ויש נידון בכוונת הדברים ואכמ"ל אבל עכ"פ יש צד שהמחילה שלהם לא מועלת) וקטנים מחשבה לית להו, ממילא יש צד שהוידוי שלהם לא תקף, וגם יש צד שלא נאמר בקטנים דין תשובה דדין תשובה שהיא מועלת הוא דין מיוחד שנתחדש בגדולים, כמ"ש במפרשים על הירושלמי דמכות גבי שאלו לחכמה וכו' דתשובה אינה ממידת הדין אלא לפנים משורת הדין, ובתנחומא האזינו מבואר שאין תשובה לגוים ויש בזה סתירות בחז"ל וכמו שהזכרתי בכ"מ, ומ"מ לגבי וידוי של קטן אם כלפי שמיא אם ידוע כלפי שמיא שעשו כן בטהרת הלב בודאי שלא יזניחום.

ויש להוסיף לכל הנ"ל דמלבד מה שטוב לומר עם הקטן וידוי מלבד זה גם חיוב על האב להתודות ולשוב בתשובה דהרי בעון האב בנים קטנים מתים כמבואר בפ"ב דשבת ובעוד כמה מקומות וממילא חלק מהוידוי הוא כדי שהאדם לא ימות כמבואר בשבת לב ע"א ועל כל צרה צריך להתודות עי' במשנ"ב ריש הל' תענית בשם הרמב"ם.

ולכן במקרה של שאלתך שהקטן הוא בן ג' ואינו יודע לדבר ובודאי לא הגיע לחינוך לכן אין צד לחייבו בוידוי מצד מצוות חינוך, מטעם זה ומעוד מה שהתבאר, אבל בודאי שטוב לדבר עמו ענין הוידוי שכן בודאי שיש קטן שיש לו חטאים כמו שהתבאר, ואולי יזכה ובזכות הוידוי יוכל להועילו ולהצילו כמו שנתבאר, וכן האב יתחרט ויתודה שלא יכשל בנו בעונו.

קרא פחות

הנני להקדים שמתחילה קצת חששתי לכתוב בנושא מכיון שנכתב כבר הרבה חומר בנושא, כך שאין צריך לדידי ודכוותי, ומלבד זאת לא הספקתי ג"כ לברר מה היא בדיוק המדיטציה ומה ההגדרה שלה וכיצד עובד התהליך בדיוק, כך שלא יהיה לי הרבה ...קרא עוד

הנני להקדים שמתחילה קצת חששתי לכתוב בנושא מכיון שנכתב כבר הרבה חומר בנושא, כך שאין צריך לדידי ודכוותי, ומלבד זאת לא הספקתי ג"כ לברר מה היא בדיוק המדיטציה ומה ההגדרה שלה וכיצד עובד התהליך בדיוק, כך שלא יהיה לי הרבה מה לחדש לכת"ר בנידון, אבל מאחר ואין ב"ד בלא חידוש אכתוב מה שהיה נ"ל לפו"ר מהסתכלות בנידון זה.

הנה מדיטציה הוא שם כולל להרבה מיני טכניקות שונות זה מזה להיפרדות מהרגשת החמריות והגשמיות באופנים שונים ובמטרות שונות, ולכן א"א להשיב תשובה כוללת בזה אבל אפשר לתת ציוני דרך כדי לבדוק בכל אופן לגופו.

הנה עצם התנתקות מן הגשמיות ע"י התרכזות המחשבה בהקב"ה והפסקת העברת מחשבות בדברים רוחניים אינו איסור ע"פ תורה, וכמ"ש בשו"ע על חסידים הראשונים שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות, וכן בלשון הרמב"ם וחכמי ישראל הפילוסופים נקרא הנבואה התדבקות בשכל הפועל וציינתי לזה מעט מ"מ בתשובה על עליית הנשמה שהזכיר המהרח"ו, ועי' בספר תורה שבעל פה עוד מ"מ בענין השכל הפועל.

(ורק לפום אורחא הואיל ואתאן לזה אעיר על טעות נפוצה שנשתרשה אצל קצת כאילו לפי הפילוסופים עצם היתדבקות המחשבה היא הנבואה או עליית נשמה אחרת שנזכרה בראשונים, והאמת דאין זה אלא הכנה לנבואה אבל הנבואה עצמה לכו"ע היא מדרגה רוחנית שאי אפשר להיכנס לה בדרך הטבע וזה שאמרו בגמ' שבטלה רוה"ק דנבואה).

ומאידך גיסא יש במדיטציה מינים שונים של התעסקות במדיטציה על ידי עבודה זרה כגון באזכרת שמות ע"ז או שמות טומאה והמפורסמות (למכירים את הנושא) אינם צריכים ראיה, ובהם כמובן שאין צריך להאריך שהדברים אסורים מבלי להיכנס אם הוא איסור כרת או איסור לאו ואם יש בו יהרג ואל יעבור או לא, וזה מפורש בסוגי' במס' ע"ז בראשונים בשם הירושלמי שגם בשמות שלהם אסור להתרפא אפי' בפקו"נ וכמו שפסק השו"ע ורמ"א ביו"ד סי' קנה ס"א.

ולסיכום הדברים אין איסור להירגע ולהתנתק ממחשבות החמריות והגשמיות, ומאידך גיסא האופנים שנעשים על ידי ע"ז אסורים.
רק הנידון העיקרי ההלכתי הוא על האופנים הממוצעים שמחד גיסא הם טכניקות של הרגעת הנפש על ידי נשימות וכיו"ב ללא הזכרת שמות של ע"ז או הקטרות והשתחוויות וכו', אבל עם כל מיני עשיית פעולות שמקורן אצל עובדי ע"ז, וזה דבר שנצרך בירור בפני עצמו בפעולות הללו אם הם באים לרמוז ענייני עבודה שעובדים האלילים שלהם או לא, והבירורים בזה מאוד קשים במציאות להגיע להבנה מוחלטת במקור של כל פעולה וביצוע, צא וראה כמה בירורים נעשו בקשר לעניינים שונים כמו גילוח השערות ומוח אחד ומטולטלת וכיו"ב ויש הרבה דעות בהם ועדיין לא הגיעו הכל לעמק השווה לומר תשובה ברורה ומוחלטת על השאלה מה עומד מאחורי הפעולות ומה באים לבטא במעשים הללו.

וגם אם יתברר שהפעולות האלה אינם באים לבטא ע"ז, עדיין יש מחלוקת הפוסקים גדולה שנחלקו בה הרבה מרבני ומורי ההוראה בזמנינו האם מותר להשתמש בפעולות שאינן ע"ז ואין בהם הבנה הגיונית כיצד הם פועלים.

ויש דעות בפוסקים שכל רפואה שאין לה הבנה הגיונית כיצד היא פועלת היא איסור, ויש שחלקו על זה וסוברים ש הגדרת האיסור נאמרה רק באופן אחר שלמעשה יוצא להקל יותר, והדברים נידונו בארוכה בספרים העוסקים במיני טיפולים מסוג זה, יעוי' ספר אין עוד מלבדו לאאמו"ר שליט"א וכן הספר שנתחבר על מוח אחד ומטולטלת בהסכמת כמה רבנים, וכן במאמר שיצא לאור בגליון עומק הפרשה, וכן בתשובה שנדפסה בקובץ הב"ד לדיני ממונות ובירורי יוחסין בירושלים, ובמכתב הגר"ד מורגנשטרן שנדפס שם בתשובה, וכן כתבתי מזה בשו"ת עם סגולה.

היוצא מזה שאין בידינו להתיר באופן כללי כל מיני המדיטציות אפי' אלו שלא ידוע בהם שיש בהם שמות ע"ז, ומ"מ התרכזות בענייני קדושה והפסקת ההתבוננות בגשמיות הוא דבר שמקורו טהור ונזכר בספרי הקדמונים כמו שהזכרתי בתשובה אחרת, וכמובן שא"א לדעת אם הדברים דומים למדיטציה, ואני איני יודע המציאות מה הם העקרונות שעליהם מושתתים יסודות ההגדרות והתהליכים של המדיטציה, אבל מ"מ יש כמה עניינים של דיבור לתת מודע שהזכירו הפוסקים כמו היפנוזה כמו באג"מ ועוד, וכן בכתבי הגרי"ס נזכר ענין דיבור לתת מודע באופן חלקי קצת, וגם המדיטציה לפום ריהטא עושה רושם שעובד על ידי הסתרת המודע והעלאת התת מודע כל אחד לפי דרגתו ובקדמונים הזכירו על ידי העלאת קדושת הנשמה, וכמו שציינתי התפשטות הגשמיות דהשו"ע, ועליית נשמה של המהרח"ו מה שהזכיר שהוא כעין שינה, וכעין זה הוזכר על הגר"א (כמו שהבאתי בתשובה הנ"ל על המהרח"ו) ואף שאצלו הי' כבר בדרגה של רוה"ק מ"מ אפשר שהתחיל באופן זה, ע"ד מה שנזכר כעי"ז בדברי הפילוסופים על ההכנה לנבואה, וכמובן שהתפשטות הגשמיות אינו הרגשת השלוה של המדיטציה הארציית, אבל העיקרון דומה.

ולכן אין בכוונת תשובה זו להתיר איזה סוג של מדיטציה שאיני מכירן ולא את התהליך שלהם, רק לעורר העיון בדברים.

קרא פחות

אם תפרש שיש בזה היתר של שינת ארעי באופנים המותרים עדיין צריך תלמוד קצת, דהרי שינת ארעי הותר רק עד מהלך מאה אמה, שהוא זמן קצר מאוד, ועליית נשמה שהוא דבר המצריך הכנה רבה קשה לומר שהוא מוגבל לזמן קצוב ...קרא עוד

אם תפרש שיש בזה היתר של שינת ארעי באופנים המותרים עדיין צריך תלמוד קצת, דהרי שינת ארעי הותר רק עד מהלך מאה אמה, שהוא זמן קצר מאוד, ועליית נשמה שהוא דבר המצריך הכנה רבה קשה לומר שהוא מוגבל לזמן קצוב כזה.

אבל מתוך דבריו של מהרח"ו נראה שהנמנום אינו נמנום כשלנו דייקא אלא חלק מתהליך עליית הנשמה גופא, והוא התפשטות הגשמיות, ונראה כישן ואינו ישן, כמבואר הדברים בהרחבה בר"ח פ"ב דחגיגה ובערוך ע"פ הגאונים, וזה מותר בתפילין כמבואר בשו"ע שחסידים הראשונים היו מתעלין עד כדי התפשטות הגשמיות בעת תפילתם, ובלשון חכמי הפילוסופיא נקרא השכל הפועל, עי' אמונה רמה להראב"ד הראשון, ובספר הכוזרי ועוד הרבה ספרים, ומה שנקרא במקובלים השראת השכינה נקרא כעין זה בלשון חכמי פילוסופיא התדבקות בשכל הפועל, והוא השכל הראשון פועל כל, וברמב"ם סובר שעלייה זו היא מדרגות הנבואה ורוה"ק, ועי' במלבי"ם ריש עמוס דיש קצת חילוק בהגדרת הנבואה בין פילוסופים למקובלים, ועי' רמב"ן ושאר מפרשים בריש פרשת וירא ובמלבי"ם דיחזקאל, ובשם הגר"א ובית מדרשו הובאו כמה מן הדברים בזה בענין עליית הנשמה עד שנעשה כמת וכאבן דומם לא יפתח פיו, ויש מי שראה אותו בלילי הפסח באמירת שה"ש בדרגא זו והיה נראה כמת, ועי' בספר הגאון מ"מ בזה בענין מנהגו ודברי בית מדרשו בזה.

לגבי שאלותיך על חילוקי הלשונות בין עובר ירך אמו וברא כרעא דאבוה נראה דכרעא יותר לשון מעמיד וירך יותר לשון חלק מן הגוף ולא כל הרגל, ועיקר מטבע הלשון ואם הוא נאמר ארמית או עברית נקבע על ידי מי שטבע הלשון בפעם הראשונה לפי דיבורו ולפי מקומו ושעתו, ויש מהלשונות שנקבעו על פי התבטאות השגורה בפי כל העולם כמ"ש רש"י בכ"מ, ולגבי התוספת של תיבת "הוא", הנה גם אם לענין לשון תורה נחלקו תנאים אם אמרי' דברה תורה בלשון בני אדם או לא, אבל לענין לשון חכמים בודאי אמרי' דברה תורה בלשון בנ"א, ובגמ' הרבה פעמים התוספת "הוא" הוא ממטבע הלשון כמו שלו "הוא" וכדאי "הוא" לו, וכעין זה בדברים אחרים כמו כל העולם כולו, והוא דרך דיבורם ולשונם, וכמובן שבודאי שע"פ סוד יש טעמים אחרים לכל דיבור ודיבור.

קרא פחות

הכרעת המ"ב ס"ס נב סק"י שלכתחילה ראוי לאמרן עד ד' שעות ובדיעבד גם אחר כך עד חצות ומי שנוהג לאמרן גם אחר חצות אין מוחין בידו.(וקודם לכן הביא גם דעת הגר"א שאפשר לברך ברכות השחר גם בלילה אם לא בירך ...קרא עוד

הכרעת המ"ב ס"ס נב סק"י שלכתחילה ראוי לאמרן עד ד' שעות ובדיעבד גם אחר כך עד חצות ומי שנוהג לאמרן גם אחר חצות אין מוחין בידו.

(וקודם לכן הביא גם דעת הגר"א שאפשר לברך ברכות השחר גם בלילה אם לא בירך ביום, ואולם צל"ע אם מה דפסקי' שמברך על מנהגו של עולם גם אם לא עשה יהיה כדעת הגר"א, שהרי הגר"א לא בירך בת"ב על מנעלים עד שלבש בלילה כמ"ש במעשה רב, ובהגהות למעשה רב הביא בשם מוה"ר כהנא שנהג בכל ברכות השחר כסדר הגמ' ממש, וא"כ לדידן דנהגי' לפ"ד הרמ"א לברך על מנהגו של עולם לכאורה לא שייך לברך בלילה והגר"א לשיטתו שסובר שהוא על ההנאה, והנוהג לברך בלא שעשה (כגון מלביש ערומים בלא שלבש) וגם נוהג לברך בלילה שלאחריו הרי הוא נוהג כתרתי דסתרי, ואולי לכן לא הביא המשנ"ב הנהגה זו של לברך בלילה בלשון הכרעתו).

ומ"מ לגבי ברכות מסויימות רבו הדעות אם יכול לברך עליהם לאחר התפילה, ובביאור הלכה שם האריך בזה, וחלק מהם הם ברכת אלהי נשמה וברכות התורה ועוד מה שנזכר באחרונים.

ובמשנ"ב שם סק"ט הביא ב' עצות לענין אלהי נשמה שיכוון בברכת מחיה המתים שאינו רוצה לפטור בזה מאלהי נשמה, ואילו בברכת אהבה רבה יכוון שרוצה לפטור ברכה"ת וילמד תיכף לאחר התפילה (ולענין אם אפשר לכוון באהבה רבה שלא לצאת יד"ח ברכה"ת עי"ש בביאור הלכה מה שדן בזה).

ובבה"ל שם הוסיף דלכתחילה ראוי לברך ב' ברכות אלו (אלהי נשמה וברכה"ת) לפני התפילה שלא לבוא לידי ספק.

והביא שם עוד עצה לענין אלהי נשמה לישן קצת ביום ואז יוכל לצרף הדעות שמברכים אלהי נשמה על שינה ביום עם הדעות שאפשר לברך אלהי נשמה על שינת הלילה גם אחר התפילה, ובצירוף שניהם יוכל לברך.

ויש לציין לענין ברכת על נטילת ידיים דבזה פשיטא שהברכה היא על נטילת הידיים והכנתם לתפילה כמבואר בראשונים ברא"ש ורשב"א כל אחד לפי שיטתו והארכתי בתשובה אחרת, ואפי' אם נימא שיש ברכה על נט"י לתפילה בלא שינה לדידן עכ"פ בעשה צרכיו ושפשף (ןעי' משנ"ב ריש סי' ד'), מ"מ אין ברכת על נטילת ידיים כלל ליוצא מבית הכסא בלא שמתפלל אחר כך (ועי' בב"י סי' ד' וכן במשנ"ב ס"ס ד' בשם ארצה"ח), ואחר התפילה כבר עבר זמן הברכה וחובתה והכשרתה, הלכך בזה לא זו בלבד שאחר התפילה לא יוכל להשלים ברכת ענט"י אחר התפילה אלא שמוטל גם חיוב עליו לברכה קודם התפילה.

ויעוי' בערוך השלחן ס"ס נב שעורר על עוד ברכות שאפשר שלא יוכל לברכן לאחר התפילה וכן בספר מעורר ישנים עורר על כמה ברכות שאולי לא יוכל לברכן לאחר התפילה על דרך דברי הפר"ח המובא במשנ"ב שם לענין אלהי נשמה, וכן נקט הגרשז"א להזהר לומר הברכות קודם התפילה שלא ייכנס לספקות ועי' במשנ"ב שם.

קרא פחות

אם ישן שינת לילה רגילה המנהג שאין מברכים בנוסף לכך גם על שינת יום אלא רק על שינת הלילה [ב"י הובא בבה"ל סי' נב], אך במקרה שישן שינת לילה במקום שינת יום יש סברא להקל ולברך ומ"מ נהגו לצאת ממישהו ...קרא עוד

אם ישן שינת לילה רגילה המנהג שאין מברכים בנוסף לכך גם על שינת יום אלא רק על שינת הלילה [ב"י הובא בבה"ל סי' נב], אך במקרה שישן שינת לילה במקום שינת יום יש סברא להקל ולברך ומ"מ נהגו לצאת ממישהו אחר.

מקורות: יעוי' בביאור הלכה שם שצירף זה לענין ספק שם שיוכל לסמוך על צירוף זה שישן ביום כדי שיוכל לברך, עי"ש, וא"כ גם בענייננו שנראה [במ"ב סי' מו סקכ"ד] שעיקר הסברא לומר שהניעור כל הלילה מברך אע"פ שספק ברכות להקל מ"מ כשיש לצרף ענין זה א"כ שפיר דמי, ובפרט שיש גם סברת הגרע"א כעי"ז [במשנ"ב סי' מז] לענין ברכה"ת, ואע"פ שבברכה"ת מצינו להדיא בראשונים שיש צד שמברך על השינה בלא הלילה, אבל באלהי נשמה יש לדחות דהספק האם הלילה קובעת או שניהם קובעים, מ"מ גם אם נדחה כן יש כאן צדדים אחרים לסמוך עליהם, ומ"מ נהגו לצאת מאחר, וכך נכון בכל ספקי ברכות כשיכול לצאת מאחר עדיף.

ויש קצת בנותן טעם ליישב המנהג למה נהגו לצאת מאחר, דהרי כיון שישן ביום אחר ברכת מחיה המתים נכנס לעוד ספק כמ"ש בבה"ל הנ"ל וא"כ אחר שכבר יש כאן ב' ספקות שלא יברך כבר אינו פשוט כ"כ, ובפרט שגם האחרונים שסוברים שדין אלהי נשמה כשאר ברכות השחר שמברך על הבריאה מ"מ מודים הם שיש ראשונים שחולקים לענין כל ברכות השחר וממילא אפשר דיש לצרפם במקום שיש עוד צדדים, ולכן מחמת שיש כאן כבר ב' ספקות לפטור יש להצדיק קצת מנהג זה.

קרא פחות

רק מי שישן ששים נשימות (שלפי המנהג הוא חצי שעה) אבל מי שלא ישן חצי שעה ראוי שיצא מאחר [עי' משנ"ב סי' מו סקכ"ד]. ומי שמסתפק אם ישן ששים נשימות או לא כ' בקצות השלחן סי' ה' ס"ה שיברך בלא חתימה. ולהלכה ...קרא עוד

רק מי שישן ששים נשימות (שלפי המנהג הוא חצי שעה) אבל מי שלא ישן חצי שעה ראוי שיצא מאחר [עי' משנ"ב סי' מו סקכ"ד].

ומי שמסתפק אם ישן ששים נשימות או לא כ' בקצות השלחן סי' ה' ס"ה שיברך בלא חתימה.

ולהלכה היה מקום לומר שיכול לברך עם חתימה כיון שרוב האחרונים תמהו על הא"ר שחידש שבניעור כל הלילה אינו מברך וגם במשנ"ב משמע שדעתם ברורה יותר, ולכן מאחר שיש כאן ספק ספקא א"צ להימנע מהברכה.
ואע"פ שבספק ספיקא בברכות ג"כ לא אמרי' להחמיר כמ"ש המשנ"ב מ"מ בניד"ד שיש יותר נטיה להמחמירים בלאו הכי בכה"ג מצינו בספה"ע דאמרי' בס"ס להחמיר.
(ומ"מ מצינו מאידך גיסא שהביא המשנ"ב הדעות בב"י שמברך על שינת קבע ביום וא"כ משמע דבלילה אינו מברך ואע"ג דלא קי"ל כוותייהו הא הוא רק מצד המנהג, ויל"ע).

[ואולי הקצה"ש צירף הדיעות שבכל ברכות השחר יש לברך רק על המאורע ולא על היום (דהיינו רק אם לבש ועמד וכו') ואע"ג דאנן לא קיימא לן כוותייהו, אלא קיי"ל שהברכה היא על הנהגת העולם, מ"מ במקום שיש עוד צד חוששים לשיטות אלו].

ואם הוא מתכוון לישון ביום הרי ודאי שטוב יותר לעשות כעצת הביה"ל ס"ס נב (לגבי הענין המבואר שם) שיישן קצת ביום, ואז יש לצרף הדעות שמברך אלהי נשמה גם על שינת יום, וכ"ש כאן שיכול לסמוך על צירוף זה שבלא צירוף זה רוב צדדים להתיר לו לברך.

[ויש להוסיף עוד שהרי בנידון דידן שהיה ניעור בלילה ואחר כך ישן ביום הרי יש כאן ממ"נ שמחוייב בברכה, וכעין מ"ש המשנ"ב בשם זקני הגרע"א לענין ברכה"ת בסי' מו, דממ"נ אם הלילה קובע או השינה קובעת בכל אופן יהיה חייב בברכה, ואע"פ שיש גם צד שלישי לומר שצריך דוקא שינת קבע בלילה, מ"מ הוא צד רחוק (בפרט לגבי ברכה"ת שבפוסקים יש ב' דעות אם הלילה או השינה, וגם בענייננו הבה,ל הביא מהב"י דעות שהשינה קובעת, ומאידך יש דעות דהלילה קובעת עי' סי' מו סקכ"ד), והרי רוב הצדדים כאן הם שיברך].

קרא פחות

בשו"ע ומשנ"ב [ס"ס מז] משמע שמי שקם באמצע הלילה עכ"פ אם אינו עתיד לחזור לישון עד הבוקר יכול לברך אלהי נשמה כשקם, גם אם לא עלה השחר עדיין, ואם עתיד לישון עד הבוקר כ' המשנ"ב שלא יברך אלהי נשמה בקימה ...קרא עוד

בשו"ע ומשנ"ב [ס"ס מז] משמע שמי שקם באמצע הלילה עכ"פ אם אינו עתיד לחזור לישון עד הבוקר יכול לברך אלהי נשמה כשקם, גם אם לא עלה השחר עדיין, ואם עתיד לישון עד הבוקר כ' המשנ"ב שלא יברך אלהי נשמה בקימה הראשונה שלו, אלא יאמר בלא חתימה וכשיקום בבוקר יאמר עם חתימה, ואם בירך אלהי נשמה בקימה הראשונה וחזר לישון שוב הוא מחלוקת אם יחזור ויברך אחר כך, וכיון שספק ברכות להקל אינו חוזר ומברך אפי' אם ישן בכוונה [ביאור הלכה שם].

והנוהגים כדעת האר"י גם אם קם מחצות ואילך ומתכוון לישון לאחר מכן יכול בקימה הראשונה לברך אלהי נשמה ואח"כ כשישן שוב הו"ל כישן ביום ואינו מברך שוב פעם [עי' שער הכוונות דף א' ע"ג ודף ב' ע"ב ודף נח ע"ב ע"פ הרש"ש ראה במשנ"ב מהדורת אליבא דהלכתא ובמ"מ שהובאו שם], ויתכן שטעמו שכיון שחכמים קבעו לקום בחצות ליחידים הלכך יש חשיבות לקימה זו כשל שחרית, מכיון שמה שקם מתחילה עשה בזה עיקר מה שהיה מוטל עליו לעשות בהנהגת שנת הלילה, או בנוסח אחר ונכון יותר, שמכיון שהיא הנהגה נכונה וקבועה לקום בחצות כקימה משנת הלילה לכך יש להחשיב קימה זו כקימה מעיקר שנת הלילה.

קרא פחות

יעוי' בתנחומא פרשת פקודי ששם יש שינויים והרחבת דברים בענייני הגמ' שהזכרתם, וגם נדפס בנפרד כמדרש יצירת הולד בנוסח שונה באוספים של מדרשים קטנים כמו באוצר מדרשים של י"ד אייזנשטיין, והמשמעות הפשוטה שם שהמלאך הוא זה שמלמדו, שנזכר שם שהמלאך ...">קרא עוד

יעוי' בתנחומא פרשת פקודי ששם יש שינויים והרחבת דברים בענייני הגמ' שהזכרתם, וגם נדפס בנפרד כמדרש יצירת הולד בנוסח שונה באוספים של מדרשים קטנים כמו באוצר מדרשים של י"ד אייזנשטיין, והמשמעות הפשוטה שם שהמלאך הוא זה שמלמדו, שנזכר שם שהמלאך מלמדו כמה דברים ומסתמא גם מה שנזכר בגמ' לענין לימוד התורה הכונה לאותו המלאך שמלמדו.

ומיהו בל' הגמ' משמע שאין זה אותו המלאך שסטרו ביציאתו, דהרי קאמר ומלמדין וכו', ושוב קאמר שביציאתו בא מלאך וסטרו וכו', א"כ אין מדובר באותו המלאך שהיה עד עכשיו אלא מי שבא עכשיו, ויעוי' במדרש שם דבמעי אמו ב' מלאכים מלוין אותו, ואולי להכי נקט בגמ' מלמדין אותו בל' רבים דהיינו ב' המלאכים, אולם לענין האזהרות שם הובא רק על מלאך אחד.

ובאמת במהרש"א פי' דהמלאך שסטרו על פיו אינו מלאך של רחמים אלא שטן עי"ש, ולפ"ז מבואר דמלמדין קאמר בל' סתמא על מי שהוא שליח גבוה, על דרך המלאך הגואל אותי יעו"ש בפי' רמב"ן ודו"ק, משא"כ הכא קאמר מלאך דבא לומר כל שהוא מלאך של חבלה, ע"ד מה דכתיב ויבואו שני המלאכים וכתיב כי משחיתים אנחנו, ועדה"כ ומלאך אכזרי ישולח בו.

ויעוי' בפסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת נצבים מדרש, לא בשמים הוא [דברים ל'] אלקים הבין דרכה וגו' [איוב כ"ח כ"ג] ואומר [שם כ"ד] כי הוא לקצות הארץ יביט ד' תחת כל השמים [יראה], ישמחו "השמים" בגימ' נשמה, כי לנשמה מגיד התורה ומשביעה, ובגמרא מפרש כן בהלו נרו ע'לי ר'אשי [איוב כ"ט ג'] ר"ת ע"ר, לפי כי ע"ר ימים הולד בגוף אמו ומלמדו כל התורה ונר דולק על ראשו ורואה מסוף העולם ועד סופו עכ"ל.

ויש לפרש דהמלאך מלמד לנשמה, ולא שהנשמה היא המלמדת אלא הלמידה.

ולענין שאלתך השניה אם כבר בתחילת העיבור מלמדו, יעוי' הלשון שם דמשמע שעל כל זמן העיבור מלאך מלוהו ומדבר עמו, חדא לפי סדר הדברים שם נזכר שהקב"ה קורא לטיפה וכו' ולא נזכר שיש הפסק בינתיים אלא הסדר הוא אחד אחר השני, וגם בגמ' יש מקום לדייק כן אבל במדרש יש משמעות נוספת מסדר הדברים שנזכרו שם.

ועוד יש לדקדק ממה שנזכר שם אחר זה דט' חדשים וכו' ומשמע דעד עכשיו מיירי' לענין כל הט' חדשים שהמלאך מלוהו, ואע"פ שלא נזכר להדיא מלמדו כל התורה כולה אלא ענייני שכר ועונש, מ"מ היינו הך דהתורה היא ג"כ לימוד האדם להיטיב דרכיו ולעשות רצון קונו, יעוי' במסילת ישרים ריש הזהירות.

וגם במדרש שם מייתי קרא ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצוותי וחיה, והיינו כלול בזה ענין לימוד אזהרות התוה"ק, והיינו קרא דמייתי בגמ' שם.

ולענין מה ששאלת שוב שאם מלמדו את התורה הרי אין מלאכי השרת מכירין בל' ארמי והאיך מלמדו כל התורה כולה.

יש לציין בזה דראשית כל הן אמת שיש מן הפוסקים שנקטו שחלק מן התורה נתנה בל' ארמי כמ"ש הרמ"א בהל' גיטין ובתשובת רמ"א, אבל אינו פשוט כלל, וכמ"ש בגמ' על בבל שקרוב לשונם ללשון תורה ומשמע שאין בתורה חלק שהוא לשון ארמי ממש, ועי' באריכות בהקדמת עוז והדר לתרגום אונקלוס.

אבל לגופו של ענין נראה דכאן מודו כו"ע שאין המלאך מלמדו בל' ארמי הכל כיון שאינו מכיר בו.

או יש לומר דהנה אמרי' בגמ' שלהי סוטה דגבריאל שאני ומכיר בל' ארמי ועפ"ז אמרי' בגמ' שם לענין מה דמיירי התם דמיירי בגבריאל וה"נ יש לתרץ עד"ז דמיירי  בגבריאל, וגם יש לומר דגבריאל וכל דדמי ליה ממין מלאך שמכיר בל' ארמי שהן מיעוט מלאכים ולא נקט התם גבריאל אלא משום דנזכר בו להדיא שם לו ע"ב עי"ש, אבל אפשר דה"ה יש אחריני מלאכים שמכירין ל' ארמי.

וגם יש לומר דאין אנו מכירין בטיב כל התורה כולה המבואר בל' הגמ' שם, דהנה לגבי הלל אמרי' בשבת לא זוהי כל התורה כולה וכו' ובהקדמת רמב"ן על התורה אי' דכל התורה צירופי שמות וכו' ועי' בזוהר לענין סיפורין דאורייתא אינון מלבושין וכו', ועי' באוה"ח לענין תורת המלאכים מה שלא רצו שיימסר לילוד אשה וביאור ויכוח מרע"ה לפ"ז, וכבר ציינתי לעיל בתשובה זו דבמדרש תנחומא הובא לימוד כל התורה כולה באופן אחר מבגמ' עי' בדברי לעיל, ובמדרש אי' דהחכם שונה ב' הלכות היום ב' הלכות למחר עד שמסיים כל התורה כולה אף שאינו במובן כל התורה כולה ממש.

ואף שהביא כת"ר ענין מש"כ אחרונים שישאר בולד רושם מן הלימוד שיוכל ללמוד אח"כ, הן אמת שכעי"ז כ' גם כמה מפרשים על הגמ' אבל מי יודע באיזו דרגת רושם המבואר שם.

">קרא פחות