נשלח להרב רן אביחצירא

מה שכתבת באות יט על דברי רבנו יונה בספר היראה, שכתב וז"ל, ולא תשבע כלל, ואף לא בכנויים, ואף לא במדותיו ובמעשיו, כגון שמשיו ומשרתיו מלאכי מעלה, וכן לא ישבע בתורה ולא באמת כי השם נקרא אמת "וה' אלהים אמת" (ירמיה י) ע"כ, ושאלת האם כוונתו על מלאכים של קדושה או שדים.

הנה ראשית כל רבינו יונה סובר שיש איסור עכ"פ מצד המוסר להישבע שום שבועה, ויש בזה פלוגתא דקמאי בדין זה, עי' רמב"ם בסה"מ מ"ע ז' וברמב"ן וראב"ד בהשגותיהם לספר המצוות שם.

אם כי לענין כוונת רבינו יונה מלאכי מעלה ודאי הכונה למלאכים של קדושה שבזה אין להשבע (ולהלן במסקנת הדברים תתבאר כוונתו בזה).

אלא שגוף דברי רבינו יונה צריכים תלמוד, דמתחילה קאמר ולא תשבע כלל משמע אפי' בלא הזכרת שם כלל, דהרי שבועה חלה גם בלא הזכרת שם או כינוי כמ"ש ביו"ד ריש סי' רלז, ושוב קאמר רבינו יונה ולא באמת כי השם נקרא אמת, משמע דכל מה שאסר רבינו יונה זה דוקא אם מזכיר שם שמים שאז מזכיר שם שמים לבטלה או שמזכיר דבר הקשור לשם שמים שאז הוא כמבזה את השם.

והיה מקום לבאר כוונת רבינו יונה דלרבותא נקט שאף שבועה בשם שמים שיש דעה בראשונים שמקיים בזה מצוות ובשמו תשבע (וכן אם מזכיר מלאכי השרת על שבועת אמת ס"ד דחשיב כבוד להקב"ה) אעפ"כ אינו כדאי להשבע, כמו שהביא הרמב"ן שם ממדרש תנחומא ר"פ מטות, וכ"ש שבועה שאין בה שם שמים כלל, כך היה מקום לבאר.

אבל להאמת גם זה א"א לבאר, דהרי מסיים ולא באמת כי השם נקרא אמת, א"כ רבינו יונה מיירי במי שנשבע בלשון אמת שאינו מכוון לש"ש ואעפ"כ מזהיר רבינו יונה שלא להישבע בלשון זו כי אמת מכוון להקב"ה.

ומחומר הקושיא אולי צריך לדחוק דכוונת רבינו יונה במש"כ ולא תישבע כלל הכונה באופנים שמפרש אח"כ שמזכיר שם שמים בשבועתו או אחד מן הדברים הקשורים ומרמזים לשם שמים.

אבל יתכן ליישב בטוב יותר, דהנה אי' בשו"ע יו"ד סי' רלז ס"ו דמי שנשבע בשמים ובארץ וכיו"ב אינה שבועה, וכתב הפת"ש שם בשם החיי"א דאין הכונה שאמר הריני נשבע אלא שלא אמר אלא רק בשמים וארץ כך וכך, ובזה לא חלה שבועה, משא"כ אם אמר השם או הכינוי חלה שבועה, ולפ"ז מה שכתב כאן רבינו יונה לא ישבע כלל יתכן לבאר דהיינו בכל אופן שחלה שבועה בלשון שבועה בין באומר הריני נשבע כמ"ש בריש סי' רלז שחלה שבועה, ובין במזכיר שם שמים או כינוי או שרף או מלאך שגם בזה ס"ל לרבינו יונה שחלה השבועה.

וע"ז הוסיף הר"י דאפי' בלשון אמת בלבד כיון שהוא כינוי להקב"ה ממילא האומר אמת כך וכך יכול להחיל שבועה בזה ולכן צריך להיזהר שלא להישבע גם בלשון זו, אבל האומר שבועה אמת כך וכך בלאו הכי כבר חלה שבועה עליו, ופשיטא דרבינו יונה לגודל חסידותו ופרישותו ובהנהגות שכתב בספר היראה אין בכוונתו להתיר להשבע בשופי שבועות שאין בהם שם שמים אלא כמו שנתבאר.

לומר מחמאה המקובלת לומר או לענין שאלת שלום לגוי מפורש בגמ' (גיטין סב ע"א) להתיר, והבאתי בתשובה אחרת [ד"ה האם מותר לעשות דירוג טוב לנכרי שעשה עבודה טובה]  דברי הברכ"י ע"פ הפוסקים שמותר גם לברך גויים עי"ש והוא מיוסד על הגמ' בגיטין סב ע"א ושם נזכר גם שאלת שלום, ועי' עוד ברכות יז ע"א לענין שאלת שלום.

ובנידון דידן כ"ש דהוא בכלל מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל ומבקרין חולי גוים עם חולי ישראל (גיטין סא ע"א) דיש לרצותם שלא ירגישו שמקפחים אותם, ושלא יהיה מזה חילול השם, וכלול בזה בסתמא עוד דברים שדרך ישראל לעזור לישראל והנכרים מרגישים שמקפחים אותם אם לא יתנו להם (וע"ע בריטב"א במגילה ו ע"א), מלבד דברים שיש טעם למה לא נאמרו (עי' בתשובתי על פדיון שבויים בגוי).

וכמו שביארתי בתשובה הנ"ל [לענין דירוג] ע"פ נו"כ השו"ע ביו"ד סי' קנא סי"א דבכל מה שיש צורך לישראל מזה אין בזה לא תחנם.

ויעוי' מה שהבאתי בתשובה אחרת [לענין אם הגונב מנכרי חוזר בגלגול] דלעת הרמ"א ועוד פוסקים זה ענין השבת גזילה לגוי בזמנינו רק מצד קידוש השם ולא מצד דיני ממונות.

ואמנם רשעים אין אומרים להם שלום כמ"ש במס' כלה רבתי פ"ג דכתיב אין שלום לרשעים, מ"מ גויים שמעשי אבותיהם בידיהם הוא קיל, ועי' ברמ"א וש"ך ריש הל' יי"נ, ובלאו הכי במקום איבה הוא דין אחר.

ואע"ג דלהשיא עצה לגוי רשע אסור כמו שנתבאר בתשובה הנ"ל לענין דירוג ע"פ ב"ב ד ע"א ורמב"ם פי"ב מהל' רוצח הט"ו, שאני התם שלא יהיה לו איבה מזה וק"ל.

וכן בספר חסידים סי' נא מבואר דהותר שאלת שלום לגוי רשע משום איבה וכמה דאפשר למעט עדיף.

מכיון ששכינתא בגלותא יעוי' מה שביאר הנוב"י בשם המו"נ וכ"כ הרמח"ל, ובלאו הכי העולם מלא בקליפות ובפרט במקום לימוד בבמ"ד כמו שביארו המקובלים דברי הגמ' בפ"ק דברכות גבי דוחקא דכלא וגלימי דרבנן וכו', לכן אדם שיש לו הרבה קושיות אינו ראיה שהוא שבוי בידי הקליפות, שהרי הקליפות בלאו הכי באין לחצוץ במחיצה של ברזל, ואדרבה הוא ראיה שאדם זה הגיע עד הגדר המפריד ועדיף ממי שבתחילת הדרך, ורבים מגאוני הגאונים כל דבריהם מיוסדין על קושיות, ועל האר"י הובא שהיה ניכר עליו שמתאמץ ומתייגע מאוד מאוד לשבר הקושיות מחמת שהם הקליפות ולכך ראה בזה צורך גדול לשברן.

וגם באופן שיש יום שיש יותר קושיות אינו ראיה שהוא שבוי בידי הקליפות דיש חלקים בתורה שהם קשים יותר להבנה, אבל לפעמים יש פחות סייעתא דשמיא וחיבור לתורה לאחר שפחות למד כמ"ש במגילת חסידים בירושלמי סוף ברכות פ"ט ה"ה, ששכר מצוה מצוה ולהיפך, ואה"נ דיש מצב של תורה נתנה לו במתנה ונחלו אל כמ"ש חז"ל וכמו שזכה האר"י, ומאידך לפעמים הוא ניסיון כמבואר בספר הישר חלק המוסר המיוחס לרבינו תם.

כתב רבנו יונה בספר היראה, אם הוכח הוכחת אדם בסתר כמה פעמים לא קבל, מותר לביישו ולהלבין פניו עד שיקבל, וכו' והדברים מבוארים גם ברמב"ם פ"ו מהל' דעות ה"ח, אם כי הרמב"ם שם חילק בין מצוות בין אדם לחבירו למצוות שבין אדם למקום, וכבר אתבדרו בזה הרבה תמיהות, ראשית כל, דהרי כל חטא של בין אדם לחבירו הוא גם בין אדם למקום, וכי תימא משום דאיתיהיב למחילה הרי לא מיירי שנמחל, שנית, מהיכן הוציא הרמב"ם חילוק זה, ואם משום שמי שמזיד הרבה ואיני מקבל תוכחה הוא כמומר א"כ מאי שנא בין בין אדם לחבירו לבין בין אדם למקום, ושלישית דברבינו יונה לא נזכר חילוק זה, אם כן מהו יסוד החילוק בין הרמב"ם לבין רבינו יונה, ורביעית מה הסברא בחילוק זה.

ולולא דמסתפינא הו"א לתרץ כל קושיות הללו, דהרמב"ם כולל בענייני תוכחה גם מה שפירשו הראשונים עה"ת שצריך להוכיח חבירו כשחטא כנגדו, עי' רמב"ן בפרשת קדושים, וע"ז קאמר הרמב"ם דבהוכחה כזו אין אדם יכול להציק לחבירו מחמת זה משום שהוא נוגע בדבר, אבל בדיני שמים שנלמד מאותו דין תוכחה כמבואר בערכין טז ובתו"כ פרשת קדושים, ע"ז קאמר הרמב"ם דמאחר שחבירו פקר במצוה לכך מותר לבזותו.

שו"ר דגם המנ"ח מצוה רמ סק"א הבין דבחטאים שבין אדם לאדם אחר (שאינו המוכיח) חשיב כחטאים שבין אדם למקום, ושמחתי, ואמנם שאר אחרונים נראה שלא הבינו כן, ראה פמ"ג או"ח סי' קנו בא"א סק"ב ד"ה ובסמ"ע, ובארוכה בתיבת גומא בסוף הספר חקירה ד ה, אבן האזל פ"ו מהל' דעות ה"ח, משנת חכמים סי' ו יבין שמועה סק"ג, ועי' חפץ חיים הל' לה"ר כלל י מקור חיים סק"א, ומסיום דבריו משמע דלא ברירא ליה לגמרי דהרמב"ם חולק על רבינו יונה (היינו ר"י בשע"ת שהבאתי בסמוך), ומ"מ המנ"ח מסתבר טעמיה כמו שנתבאר.

אם כי רבינו יונה גופיה בשע"ת אות רכא נקט שגם הנפגע עצמו מותר לספר לבני אדם את העולה שעשו לו, ועי' בחפץ חיים במ"ח כלל י סק"א מה שדן בדעת הרמב"ם בזה.

עי' בשעה"צ סי' תקח סק"ח מה שציין לדברי הרמב"ם ומה שכתב עוד מה דשייך לזה, ועי' בחיבורו של הגרב"י זילבר בעל אז נדברו על ספר היראה לרבינו יונה שם שציין לדברי הגמ' בספ"ג דמגילה האי מאן דסנו שומעניה שרי לבזויי ולדינא דמפרסמין את החנפים, ועי' בחפץ חיים שהאריך טובא בהך דינא דהרמב"ם ורבינו יונה.

ולכאורה שיעור הענין הוא ככל שניכר שלא אכפת לו ועושה כן במרידה, או בנוסח אחר כאשר החזיק בחטא ברמה שברור שתוכחה בלא ביוש או דבר אחר לא יועיל להפסיקו מן האיסור אז יש לביישו לשיטת הרמב"ם והחינוך ורבינו יונה.

ובחפץ חיים כלל ד ס"א נזכרה הגדרת ברורה יותר בענין זה וז"ל, וכל אלו הדינים שכתבנו הוא דוקא באיש אשר מנהגו ודרכו להתחרט על חטאיו, אבל אם בחנת את דרכו כי אין פחד אלהים לנגד עיניו ותמיד יתייצב על דרך לא טוב, כמו הפורק מעליו עול מלכות שמים, או שאינו נזהר מעבירה אחת אשר כל שער עמו יודעים שהיא עבירה, דהיינו בין שאותה העבירה שהוא רוצה לגלות עשה החוטא כמה פעמים במזיד, או שעבר במזיד כמה פעמים עבירה אחרת המפורסמת לכל שהיא עבירה, אם כן מוכח מינה שלא מחמת שגבר יצרו עליו עבר על דרכי ה', כי אם בשרירות לבו הוא הולך, ואין פחד אלהים לנגד עיניו, לכן מותר להכלימו ולספר בגנותו, בין בפניו ובין שלא בפניו, ואם הוא יעשה מעשה או ידבר דבר ויש לשפטו לצד הזכות או לצד החוב צריך לשפטו לצד החוב וכו' עכ"ל, עי"ש בהמשך דבריו והבאתי רק תחילת הדברים מחמת האריכות.

ועי' עוד בחפץ חיים הל' לה"ר כלל ה במ"ח סק"ה דמשמע מדבריו שם שהשיעור של הרבה פעמים הוא ג' פעמים, וכ"כ החזו"א ביו"ד סי' ב סק"כ שאם עבר ג"פ יצא מכלל עמיתך ואחיך, ועי'עוד בתשובה אחרת לגבי גדרי משומד להכעיס שציינתי לדברי הפוסקים דכל שעבר על ג' עבירות ידועות חשיב משומד להכעיס.

ומה שצריך להוכיח תחילה בניד"ד הוא כדי שיהיה ברור שיודע את חומר האיסור, דבלא שיודע את חומר האיסור לא נוהג דין זה של משומד, עי' עוד בח"ח כלל ד ס"ט, ועי' משנ"ב ובה"ל סי' תרח בראשו, ולא נתנה כאן ההוכחה אלא להבחין בין שוגג למזיד.

בכל דינים הנ"ל יש לבדוק בכל מקרה לגופו אם מתקיימים ז' התנאים המבוארים בח"ח ריש כלל  י.

עי' יו"ד סי' קנז ס"ב והשאלה מתחלקת לשנים, דאם אומר שהוא גוי זה ודאי אסור כמבואר ביו"ד שם, ואינו מתיר גם אם אומר שהוא גוי שאינו עובד ע"ז.

אבל הנידון אם אומר על עצמו שהוא יהודי שמאמין בתורת האיסלאם, האם הוא מותר או אסור, ונידון זה ראשית כל תלוי בנידון אם האיסלאם הוא ע"ז או לא, דברמב"ם באגרת השמד משמע שאיסלאם אינו ע"ז, וכן רהיטת הרבה מהפוסקים בסוגי' דיין נסך ביו"ד סי' קכד (כמו שהרחבתי בתשובה אחרת) ובהל' שחיטה ביו"ד סו"ס ד שאין להתייחס למעשיהם כדיני מעשי ע"ז, וכ"כ התשב"ץ ח"ג קלג לענין שחיטתם וכ"כ רשב"א בתוה"ב שער א' דף מ ע"א בשם הגאונים בדין יינם, וכ"כ הרמב"ם בפי"א מהל' ע"ז ה"ז בשם כל הגאונים.

מאידך גיסא בחידושי הר"ן בסנהדרין סא ע"א נקט שהאיסלאם הוא ע"ז, וכ"כ בפי' ראב"ע דניאל יא, לא, וראה מדרש לקח טוב במדבר כא, כט ועוד, וכן הפמ"ג חשש לדעת המחמירים.

אבל גם אם האיסלאם אינו ע"ז עדיין צ"ע דהרי האיסלאם כופר בתורת משה וישראל והרי גם זה אסור לאדם לומר שהוא כופר בתורת משה וישראל, ובאמת כמה גאונים נקטו שהאיסלאם הוא יהרג ואל יעבור אע"ג שאינו ע"ז, ראה חידושי הריטב"א פסחים כה ע"ב, רידב"ז ח"ד סי' אלף קסג, יעב"ץ מגדל עוז אבן בוחן פינה א' אות לה.

ולכן למעשה מכיון שמסתמא רוב המוחלט של הפוסקים אסרו אם משום ע"ז ואם משום כפירה לכן אסור לומר כן, ואם יש פקו"נ גמור יעשה שאלת חכם אם יכול לסמוך על הרמב"ם במקום פקו"נ.

(ולאחרונה נתעוררו מדקדקים במצוות לחשוש שלא להשתמש בשופרות הנשחטות על ידי מוסלמים, בעיקר לחשוש לשיטות שהאיסלאם הוא ע"ז, ואכמ"ל).

הוספה מלאחר זמן

וידידי הרב סורשר הביא לי המכתב שכתב בס"ד להשיג על הרב רוטר (שעורר את הענין הנ"ל) וראיתי שם במכתב גם דברים נראים נכונים, אולם מה שטען שם בדעת הר"ן לא נראה לענ"ד אלא כוונת הר"ן דנכנסת בהגדרת ע"ז הוא גם כל דת שצורת עבודתה הקבועה היא כמו ע"ז, ומה שהשיג שם על מש"כ הרב רוטר בדעת רש"י חולין לט ע"ב נלענ"ד כוונת הראיה בזה לא ממה שפרש"י דברי הגמ' אלא ממה דקצת יש משמעות ברש"י שמנהג ישמעאלים היה ידוע עד זמנו, ומ"מ עדיין אין להביא ראיה ברורה לישמעאלים שמנהגיהם כבר שונים ממנהג הישמעאלים הנזכרים שם וכן המנהג שלהם הנזכר בפ"ק דע"ז דף י.

ולמעשה בעיקר הנידון איני רואה צורך להאריך, דמה שהמנהג להקל הוא ברור ומה שהכרעת השו"ע ורוב הפוסקים להקל הוא ג"כ ברור, ומה שיש שיטות שמחמירין בזה הוא ג"כ ברור, ממילא הרוצה להקל יקל והרוצה להחמיר תבוא עליו ברכה, ואינו נפק"מ לדינא על בירור כמה דעות מסויימות העומדות בתווך אם הם סוברים כדמר או כדמר, אם כי הנני להודות שלא ירדתי לעיקרא דהך דינא ולא ביררתי כל הצורך.

ובאופן כללי לא אאריך לכתוב בכל טענה לגופה אבל באופן כללי בכל מקום שמצינו לשון שאפשר לפרשו לב' צדדים ממילא אי אפשר לומר שהפסק הוא כך ולא כך, אבל לענייננו כבר נתבאר שהוא מחלוקת הפוסקים, וממילא כשיש שאלות של לשונות א"צ להידחק לא לכאן ולא לכאן דלכל היותר מצינו עוד פוסק שסובר כך וכמ"ש בגמ' רבותא למיחשב גברי.

ואני רגיל לומר דכשיש ויכוח בין כמה אישים שנחלקים על הרבה ראיות, הרי מן הסתם שהראיות נוטות בחלקם לכאן ובחלקם לכאן, וממילא בלי להכליל (ויש לדון בכל מקרה לגופו לפי הענין) הרבה פעמים נחשב הדבר כמו שיש ראיות לכאן ולכאן והדרך לנהוג בזה הוא לפי הכללים שיש לנהוג במקומות כאלו, ובניד"ד מכיון שהתבאר שיש בזה מחלוקת הפוסקים ויש בזה הלכתא והכרעת רוב הפוסקים שהוא מותר סגי בזה לכל אחד או לכל קהילה לנהוג כרצונם, וא"צ להידחק וכנ"ל.

השו"ע סי' צח ס"ד כתב דטוב הוא שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפלה, משום נקיות, וכ"כ רבינו יונה בספר היראה אם יש לו יכולת יהיו לו ב' מכנסים אחת שלובש בשעת תפלה לבד למען יהיה נקי יותר בתפלתו ואם אין לו יזהר שלא יטנף את שלו ויכבסם תמיד להסיר הצואה שעליהן כ"ל, וכן כתב שוב אח"כ בסדר שאחר התפילה ויסיר מכנסיו וילבש אחרים עכ"ל.

ומה שהיום לא חששו לזה יתכן לומר ג' טעמים בזה, ראשית כל יש לציין דהאידנא הוא טירחא יותר להחליף, ושנית יש לציין דהאידנא מאחר שהמכנסיים הפנימיים מכוסים לגמרי ואינם נראים כלל גם מצדם הפנימי ובזמנם צורת המכנסיים היתה באופן אחר [עי' סי' ג] לכך הוא יותר קל, ושלישית משום דעיקר הענין הוא הנקיות שלא יהיה לכלוך צואה כדמשמע בספר היראה ובשו"ע שם, (ומדובר באופן שהלכלוך אינו מעכב מדינא לכל מר כדאית ליה עי' סי' עו ס"ד ועי' בב"י שם השיטות בזה מתי מעכב ומתי לא), והאידנא ענין ההגינה יותר יש יכולת להזהר בו, הן מצד זמינות מוצרי הניקוי והן מצד זמינות רחיצה והחלפת בגדים, לכך יש יותר נקיות, אם כי לא לגמרי אבל ברשמי צואה יותר מצוי להזהר, ואה"נ כשיש רשמי צואה יתכן שיש ענין להחליף גם היום גם באופן שאינו לעיכובא כדברי השו"ע.

בן ספרד שסח יצא ידי חובה על של ראש ובן אשכנז שלא סח לא יצא ידי חובה על של ראש.

מקורות:

הנה לבן ספרד בודאי שיצא ידי חובה, מכיון שבמקרה שלא סח ביניהם אינו מברך אלא ברכה אחת, דהיינו שהברכה על מצוות תפילין של יד קאי גם על של ראש, א”כ גם כשסח אמנם מברך ברכת על מצוות שהיא מותאמת יותר לברכה של ראש (ועי’ רש”י מנחות לו ע”א ומשנ”ב סי’ כה סקל”א), אבל מאחר שבלא סח יוצא במה שבירך על של יד “להניח” א”כ יוצא בשל ראש בברכת על הנחת תפילין, ממה נפשך בין אם נחשיבו כברכת על מצוות ובין אם נחשיבו כברכת להניח.

דאמנם יש חילוקי דינים באלו מצוות מברך על ובאלו מצוות מברך לעשות, וכמו שהאריך הרמב”ם בפי”א מהל’ ברכות והר”ן בפ”ק דפסחים דף ג’ ועוד ראשונים, וכאן לכו”ע הברכה על תפילין של ראש היא על מצוות ולא להניח, שהרי בברכה זו הנוסח מפורש בגמ’ (במנחות שם ובברכות ס ע”ב), אבל בדיעבד בודאי יוצא עכ”פ בענייננו גם בעל הנחת תפילין מאחר שבמשקל על מצוות היה יוצא וכ”ש בעל הנחת שהוא יותר קרוב לברכה המוטלת עליו עכשיו, דהיינו מה שהיה יוצא בה לולא שעבר וסח (וגם לפעמים הלשון הגמור לא מעכב, כמו שמצינו שתקנו הראשונים לקרות במקום לגמור ההלל מחשש שמא לא יגמור לחלק מהדעות, וגם הזכירו הפוסקים בסי’ תלב דבבדיקה אם אמר על ביטול יצא ומ”מ יש לדון בכל מקום לגופו רק שכאן בודאי יצא דאדרבה הוא יותר קרוב ללשון שהיה צריך לומר עכשיו).

ואגב אורחא יש לציין דיש נוסח בירושלמי ברכות פ”ב ה”ג בכת”י רומי שהברכה על של ראש לכתחילה היא על הנחת תפילין או על מצוות הנחת תפילים (ויש עוד גירסאות), אלא ששיטה זו לא נפסקה להלכה, ועי’ ריטב”א ר”ה לד.

אבל הנידון בעיקר הוא לבן אשכנז במקרה שלא סח ובירך על של יד להניח תפילין ועל של ראש על הנחת תפילין, דיש להסתפק האם הדין לבני אשכנז הוא לברך ב’ ברכות על התפילין והנוסח אינו לעיכובא אלא לכתחילה מהטעם המבואר ברש”י במנחות שם, או דילמא שהוא לעיכובא.

ונראה פשוט שהנוסח הוא לעיכובא, דהרי עכ”פ בסח מברך שתים על של ראש בלבד, ולא יתכן שיוכל לברך באיזה נוסח ב’ ברכות, דזה דבר פשוט שאם מברכין ב’ ברכות מב’ נוסחאות הוא משום דכל אחת מן הברכות עדיין צריכה לחברתה, וממילא לא יועיל בזה לברך על של ראש שוב ברכה זו.

אבל עדיין אפי’ אם תמצי לומר שהוא לעיכובא, עדיין יש לדון מה הוא החלק בנוסח שמעכב כאן, האם הנוסח לעיכובא הוא להזכיר על של יד המצוה ועל של ראש ההנחה, ואז ממילא בנידון דידן לא יצא ידי חובה בניסוח זה, או דילמא שעיקר הניסוח לעיכובא הוא להזכיר על של יד במשקל לפעול ועל של ראש במשקל על וממילא יצא בשל ראש גם בכה”ג, ואולי תרווייהו מעכבי.

ולגבי בדיקת חמץ פסק המשנ”ב סי’ תלב סק”ג שאם בירך לבער יצא, ומשמע דסגי במה שהזכיר לשון המצוה בברכה אף ששינה מהנוסח, אבל אין ראיה משם לכאן, דשם לגבי בדיקת חמץ אמרי’ בגמ’ [פסחים ז ע”א וע”ב] דנחלקו רב פפא ורב פפי אליבא דרבא אם מברך על ביעור או על לבער, ונזכר שם דלכו”ע לבער להבא משמע והנידון אם על ביעור ג”כ משמע להבא או לא, ואמנם להלכה נפסק שגם לשון על ביעור משמע להבא, אבל לבער לכו”ע יצא לפי הגמ’ שם, משא”כ איפכא במקום שצריך לברך במשקל לפעול מנא לן שיוצא ידי חובה כשמברך על מצוות.

ואמנם הנחלת צבי הביא שם דעות הפוסקים שאם בירך לבער לא יצא, ורמז להם גם הפר”ח, והיה מקום לומר דלפ”ז במקום שצריך לברך על מצוות ומברך במשקל לפעול לא יצא ידי חובתו, אבל אינו מוכרח דכיון דלמסקנא ב’ האופנים הם להבא א”כ למה שיהיה לעיכובא בין להאי גיסא ובין לאידך גיסא, אולם בתוס’ בפסחים שם כ’ (לפי איך שנתבארו דבריהם באחרונים) דשמא על ביעור דוקא ויש טעם בברכות, וא”כ גם בניד”ד שמא על מצוות דוקא ויש טעם בברכות, וממילא אין הכרע בניד”ד.

ולמעשה נראה דאשכנזי שבירך על של יד להניח ובירך על של ראש על הנחת יחזור ויברך על מצוות, מטעם שכתב רש”י במנחות שם דכשמסיים ההנחה של ב’ התפילין צריך לומר על מצוות לכלול שסיים כל המצוה, וכן רמז לזה המשנ”ב בשם הרא”ש, וממילא יש טעם למה תקנו על מצוות דוקא ולא יצא בעל הנחת תפילין, וגם מסברא לא נראה שכשתקנו שברכת להניח לא סגי בשל ראש אעפ”כ יהיה סגי בעל הנחת דזה לא מסתבר גם בלא שידענו דברי רש”י הנ”ל.

הנה פסק השו"ע ביו"ד סי' קעט שאין שואלין בגורלות ובכלדיים, ומקורו מהגמ' בפסחים קיג ע"ב שאין שואלין בכלדיים, ודין זה נלמד מתמים תהיה שאין רצון התורה שיישאלו בעתידות ובנסתרות, וכמו שהאריכו הראשונים עה"ת שם, והבאתי האריכות בזה בתשובה לגבי השימוש בקלפי טארוט, ועי"ש שהבאתי גם דברי הספר חסידים שכתב דיש להכריע דיני נפשות ע"פ גורל ושיש סתירה בס"ח בזה, ויש לציין דגם בתפארת למשה על השו"ע יו"ד סי' קנז כתב היתר זה להכריע בדיני נפשות ע"פ גורל כמו שמצינו בכמה מקומות במקרא כעובדא דיונה ובעוד מקומות, ובעיקר הדברים דנתי בתשובה ההיא.

אבל החזו"א ביו"ד סי' סט חלק על התפארת למשה וכתב דסתם בני אדם אין להם רשות להכריע ע"פ גורל.

ומ"מ הפלוגתא הנ"ל אם יש לסמוך על הגורל שעלה (עכ"פ בג' פעמים עי' בס"ח הנ"ל) הוא בעיקר מצד כשחלק מבעלי הדין רוצים לחייב את חבריהם מכח גילוי הדברים ע"י הגורל, אבל בניד"ד אם בעלי הדין מסכימים שניהם לזה אין בזה איסור מעיקר הדין להסוברים שתמים תהיה לאסור גורלות אינו איסור גמור (עי' בתשובה הנ"ל), או עכ"פ להסוברים שגורל אינו דבר שטות אלא סימנא מילתא ואז יהיה מותר לרמב"ן בסי' רפג וסייעתו כמו שהבאתי הדעות בזה בתשובה הנ"ל, וכן החזו"א שם כתב דאפי' בדיני נפשות אם הסכימו כולם לגורל וזה שנפל עליו הגורל מוסר עצמו שפיר דמי שהרי היחיד רשאי למסור עצמו כדי להציל כולם כדאשכחן בהרוגי לוד עכ"ד.

ומ"מ גם החזו"א שהתיר לעשות גורלות בין אנשים עבור הסכמים, עדיין מודה שאם עושים כן לשם גילוי נסתרות יש בזה עדיין לתא דתמים תהיה ע"פ מה שנתבאר.

ומה שהבאת מספר היראה לרבינו יונה שסובר דאין לסמוך על שום סימן מלבד מה שנזכר בחז"ל הנה שם נזכר מצד לא תנחשו, ולענין גורלות לא נזכר להדיא לא תנחשו, אבל יתכן דאה"נ, עכ"פ להרמב"ם והחינוך דאפשר שכללו כמה דברים עם ניחוש ודרכי האמורי, ויש לציין דדרך רבינו יונה בספרי המוסר שהחמיר בכמה מקומות יותר משאר פוסקים גם בדברים שאינם חיוב גמור מעיקר הדין, ע"ע בתשובתי השייכת לחומרות דרבינו יונה, ואמנם המרדכי ריש יומא הביא בשם הגאונים לסמוך על עוד סימנים שיש בהם משמעות, אבל רבינו יונה סובר דכל מה שלא נזכר להדיא בחז"ל שהוא סימן המועיל יש לחשוש שאינו סימן וממילא דינו כניחוש שאין אנו בקיאין בסימנין, ורבינו יונה יסבור כהמשיגים שהובאו בריש התשובה במרדכי שם, ומיהו אפשר דהדברים הנזכרים במרדכי שם כוללם רבינו יונה עם הדברים האמורים בגמ' בהוריות וכריתות דמישך שייכי לזה.

ומ"מ כל הנידונים בכ"ז הוא רק בגורל הנעשה למטרת גילוי עתידות או גילוי נסתרות, אבל גורל שנעשה למטרת פשרה בלבד לפתור סכסוכים בהסכמת ב' הצדדים פשיטא שאינו בכלל נחש כלל ואין בזה חשש לתא דתמים תהיה, דהרי כל מה שכתבו הראשונים לענין תמים תהיה אינו שייך באופן זה כלל.

ואמנם הנידון עד כה הוא מצד אם שניהם מרוצים לעשות את הגורל ועושים את הגורל ומרוצים בהחלטת הגורל, והנידון רק מצד ניחוש, התשובה בזה, שבניד"ד אין איסור ניחוש באופן האחרון הנ"ל שהתבאר, אבל יש נידון נוסף האם הגורל תקף או לא, דהרי קי"ל דאסמכתא לא קניא.

ואמנם הספר חסידים שסובר שיש חשיבות לגורל, ג"כ יש סתירות בדבריו שבסי' תשא כתב שגורל הוא אסמכתא, מ"מ במקום שהתיר לסמוך ע"פ גורל יצטרך לסבור דגורל הוא יותר מאסמכתא, מכיון שיש בזה בירור מעין רוה"ק, ועי' במקור חסד על הספר חסידים שם בסי' שא, ובמשכנות הרועים אות ג' סי' ט.

ומ"מ מצינו שהיו פייסות במקדש כמבואר בפ"ב דיומא, וכמובן שאין שום איסור לעשות פייסות במקדש (ועי' מה שדחה בשו"ת זכרון יוסף או"ח סי' א' דשם הגורל קובע מאחר שיש זכות לכל הכהנים וכעי"ז בחשוקי חמד גיטין מה), וכן מצינו בהרבה מקומות בפוסקים שהזכירו מנהג גבי כיבודים ומצוות שנהגו להטיל גורל באופנים מסויימים, עי' לקט יושר ח"ב יו"ד עמ' צד ומשאת בנימין סי' ז ושער אפרים שער ט סמ"ב וא"ר סי' קלו ושבו"י סי' קנא לגבי מי נשבע תחילה, הובא השבו"י בפת"ש חו"מ סי' צג סק"ח.

ועי' עוד המשך פרטי דינים בדיני גורלות בספר משפט צדק סי' יט שהביא חילוקי דינים בגורלות אלו מתי ניתן לומר שקובע ע"פ הלכה ומתי לא, וראה גם משיב משפט ח"א סי' לד ועוד.

עי' בביאור הלכה סי' צב ס"ב דאם התחיל לשמוע קריאה"ת והוצרך לנקביו מותר לו לשמוע כל קריאה"ת ולענות ברך ה' המבורך עד מפטיר שהוא ענין אחר, ומוכח שם (במשנ"ב סק"ט וכן בהמשך דברי הבה"ל שם) דהוא אף אם אינו יכול להעמיד עצמו פרסה.

ומאידך גיסא משמע בבה"ל שם שאם נצרך ברמה של בל תשקצו (שהגדרתו שצריך להתאמץ ולהידחק כמ"ש המשנ"ב שם סק"י) אינו יכול להמשיך לשמוע קריאה"ת ולא לענות ברוך ה' המבורך.

אבל לא דן המשנ"ב האם יכול לצאת אם רוצה, במקרה שנצרך לנקביו ואין בו משום בל תשקצו, וכן לא דן המשנ"ב באופן שיש בל תשקצו האם צריך להשאר במקומו עד שמסיימים הקריאה.

ולפו"ר היה נראה דבאופן שאין בל תשקצו מכיון שע"פ דין יכול להישאר ולשמוע הקריאה ממילא מחוייב נמי להישאר כמו כל אחד, מאידך גיסא מי שיש בו משום בל תשקצו כיון דאיסורא רמיא עליה להישאר, ומשמע בבה"ל שאינו יכול להמשיך לשמוע קריאה"ת, א"כ לכאורה יצטרך להפסיק.

אולם בערוך השלחן הל' קריאה"ת כתב לחדש דמי שהוצרך לנקביו בקריאה"ת איסור בל תשקצו נדחה מפני כבוד השכינה ולכן ככל שיכול להישאר צריך להישאר.

ולמעשה יתכן דגם המשנ"ב מודה שיכול לנהוג כהערוה"ש דאפי' לגבי תפילת שמונ"ע הביא המשנ"ב סי' צב סקי"א כמה פוסקים שסוברים דאם הוצרך לנקביו קודם שמונ"ע אפי' הגיע לבל תשקצו יכול להמתין עד סוף שמונ"ע, ומאחר דקריאה"ת קיל בהרבה עניינים יותר משמונ"ע א"כ לא יתכן להחמיר בזה יותר משמונ"ע בפרט שיש בזה גם צד של כבוד הבריות לצאת באמצע עליה (ועי' עוד בביה"ל לעיל ס"א ד"ה היה בסוף הדיבור מה שדן לגבי הקורא עצמו שהוצרך לנקביו דבזה ודאי אמרי' כבוד הבריות, ולגבי שמונ"ע עי' בסקי"א שהביא דיש פוסקים שחילקו בין תפילה ביחיד לבציבור מטעם זה), ומה שהבה"ל החמיר לגבי להמשיך לשמוע קריאה"ת כשנצרך לבל תשקצו היינו לדעת הרמ"א בס"ב ע"פ התה"ד סי טז להחמיר בשמונ"ע ובק"ש בכה"ג.

אבל אם לא רצה להמתין עד סוף קריאה"ת והגיע לבל תשקצו, א"כ לרוב הפוסקים בסקי"א שסוברים שבשמונ"ע יכול להפסיק במצב כזה, לכאורה כ"ש בקריאה"ת, ודברי העה"ש בזה מחודשין, דהרי לא נזכר בפוסקים שזה דוחה זה, ואדרבה נזכר בפוסקים שיש דברים שמותר להפסיק בדיבור בקריאה"ת דבכה"ג בתפילה אסור, ואין נחמיר כאן לענין יציאה בקריאה"ת יותר מבתפילה, (וצל"ע בענייננו מה דעת הערוה"ש דאולי דעתו כהחיי"א דגם בשמונ"ע אסור להפסיק, ואינו לפני כעת כלל), והבה"ל שמשמע מדבריו דבמצב של בל תשקצו אינו ממשיך לשמוע קריאה"ת ג"כ בפשיטות כוונתו שצריך לצאת עכ"פ להרמ"א ועכ"פ לרוב האחרונים (רמ"א ומג"א ודה"ח במשנ"ב סקי"א) מותר לצאת.

ומ"מ מי שאינו יכול אפי' בשמונ"ע אפי' להחי"א צריך להפסיק, וכ"ש בניד"ד.

השאלות ששאלת במכתבך רוב מה שמתוכם הנוגע ישירות להלכה (והם אותיות ד ה ו י יב יד יח יט כא כב כג כד) הנני לסדרן בתשובות נפרדות אי"ה ושאר השאלות הנני להשיב להלן:
א' מה ששאלת על מש"כ בספר היראה שבכל בקר בהקיצו משנתו אז יברך בלבו את הבורא וכו', האם היתה תפילה מסודרת קודם רבינו מכיר, הנה יעוי' בזוהר חדש ששם נזכר יה"ר שיהא לבי וכו' שלא אכעיסך (הובא בסידור וילנא), אבל שם הוא תפילה על העתיד, אבל בירושלמי וב"ר אי' דבשחר אומר מודה אני לפניך וכו', ובביאור הלכה סי' א' הבין הדברים כפשוטו, אבל הגרח"ק הקשה דבירושלמי לא משמע כן וכן ביפה מראה על הירושלמי שם נראה דלא הבין כשי' הביאור הלכה אלא דהכונה שזהו תכלית תפילת השחר, ועכ"פ לואי שיהא אדם מתפלל כל היום ולכן בודאי שטוב להודות מעיקרא על מה שצריך להודות בשחר וכמו שכתוב חדשים לבקרים רבה אמונתך כמו שפי' חז"ל על הנשמה, וכידוע שהרבה מהסימנים הם כסדר הנהגתם, וכמו שכתבתי בתשובה אחרת הדיוקים מזה לענין הלכות פת שחרית הנלמדים מסדר הסימנים בטושו"ע.

ב' מה שלמדת מדברי רבינו יונה שהזכיר שם לבישה גם קודם נט"י דמזה יש ללמוד שמותר ללבוש קודם נט"י יעוי' בברכות ס ע"ב דגם שם מבואר כן, וכן מוכח מסדר הסימנים באורח חיים דבסי' ב' הובאו הל' לבישת בגדים והל' נט"י הובאו רק אח"כ, ויש לציין דבארצה"ח ובמשנ"ב הובאו צדדים שגם נטילה ביוצא מבית המרחץ הוא משום רוח רעה וגם שם מותר ללבוש הבגדים קודם נטילה, ובגמ' ברכות נא ע"א לא הובא בשחרית אלא שלא ליקח הבגדים מאחר.

והואיל דאתאן לדברי הגמ' שם הנה ז"ל הגמ' שם, אל תטול חלוקך בשחרית מיד השמש ותלבש ואל תטול ידיך ממי שלא נטל ידיו ואל תחזיר כוס אספרגוס אלא למי שנתנו לך ע"כ, ונראה ג"כ שנקט כסדר, תחילה לבישת הבגדים ואח"כ נט"י ואחר כך כוס של אספרגוס.

ג' מה שציינת דיתכן שלדעת רבינו יונה כיסוי הראש אינו חיוב וכבר דנו בזה הרבה פוסקים והמשנ"ב נקט על זמנו שהוא כבר חיוב, ועי' באג"מ, ושאלת מה הדין לענין ברכה או תפילה, יש לציין דבביאור הגר"א באו"ח סי' ח ג"כ נקט שכיסוי הראש אינו חיוב מעיקר הדין ובכל זאת בתפילה נקט שהוא חיוב מעיקר הדין, ולענין דיעבד מכיון שהוא נוגע להלכה אכתוב בל"נ בתשובה לחוד.

ז' מה ששאלת מי הוא רבינו שמואל ב"ר שניאור רבו של רבינו יונה שנזכר דברי רבינו יונה, יש לציין דהוא ר"ש מאיברא והוא ואחיו ר"מ היו חכמי איורא, וחלק מהתוספות שלנו הם תוספות איוורא, כמו התוספות בקידושין, ויש עוד קובץ תוספות על קידושין שנדפס במהדורת בלוי ויש אחר שהדפיס אותו בנפרד, ויש עוד קבצי תוספות איורא שנדפסו על מסכתות אחרות, וראה שם הגדולים להחיד"א ערך ש אות קמח, ועי' בהרחבה על הר"ש מאייברא בקובץ בית ועד לחכמים י אות פו.

ח' מה ששאלת על מש"כ רבינו יונה ובבואו סמוך לבית הכנסת ימהר פעמיו, אם יש ענין לרוץ יותר מלמהר פעמיו, הנה זה מפורש בגמ' ברכות ו ע"ב מצוה למרהט, אבל בדברי רבינו יונה יש ב' שינויים מהגמ', הא' שנזכר בו סמוך לבהכנ"ס והשני שנזכר בו למהר פעמיו ולא נזכר הריצה.

ויעוי' במשנה תורה להרמב"ם בהל' דעות שכתב לא ירוץ כמנהג המשוגעים וכו', ואולי מחמת כן נקט רבינו יונה שלא ירוץ כל הדרך וגם סמוך לבהכנ"ס פירש דבריו יותר (דכמה דמאוחר טפי מפרש דבריו יותר ורבינו יונה מאוחר לגמ') דהכונה ללכת במהירות להראות חיבתו למקום ולא דרך שיגעון כהגדרת הרמב"ם.

אכן המהר"ם דילונזאנו בספר שתי ידות (אצבע דרך חיים דף צט) נקט דרבינו יונה מיירי במי שכבר רץ שהוא ימהר פעמיו יותר כשהוא קרוב לבהכנ"ס, ודבריו צריכין תלמוד, דהרי רבינו יונה סידר רוב הדברים הנוגעין להליכתו לבהכנ"ס ורק זה השמיט, ובפרט שהיה צריך לבאר כוונתו והעיקר חסר מן הספר.
(ולא נכנסתי בזה לענין ההלכה ולענין דברי הפוסקים האחרונים בזה אלא רק בביאור דברי הרר"י).

ט' לגבי מה ששאלת לאור דברי רבינו יונה שלא להיכנס לבהכנ"ס טינוף שע"ג המנעלים, ושאלת האם יש ענין שלא להיכנס עם מנעלים לבהכנ"ס כדי שלא לטנף, יש לציין שאסור לעשות כן כמבואר במתני' דמגילה פ"ג (ובחלק מהנוסחאות הוא בפ"ד) בסנדל איני עובר אף יחף לא יעבור והטעם מפני שהוא דרך המינים כמבואר בגמ' שם, וממילא אפי' שאולי היה במנהג הנ"ל שהצעתם תועלת לנקיון בהכנ"ס מ"מ אסור לעשות כן שלא להידמות למינים.

ולגוף הנידון אם הוא מותר או אסור הדין הוא שמותר כמבואר בסוגיות בפ"ט דברכות.

מה ששאלת באות יא למה נקט רבינו יונה בכוונת ובכל מאודך בק"ש רק הדרשא דבכל מידה ומידה שהוא מודד לך ולא אידך דרשא דבכל ממונך, אפשר דסבר דבכל ממונך יחידאה היא דר"א קאמר לה בברייתא ולית הלכתא כוותיה, אבל צ"ע דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם (עי' בפרק החולץ ובכללי התלמוד המיוחסים להר"ש הנגיד), והרי הוא סתם במתני' ובכל מאודך, וביותר דהרי בפסחים כה ע"א משמע בפשיטות דקי"ל בדרשא זו כר"א, ויש לומר משום דר"ע פליג עליה בברכות סא ע"ב ודריש ובכל נפשך ומשמע דלא דריש ובכל מאודך, ור"ע במקום ר"א עבדינן כוותיה, ואפשר דלא חשיב סתם במתני' כיון דבמתני' נאמרו ב' דרשות, ואף דבפסחים הובאה דרשת ר"א אין דרך הגמ' להקפיד בדרשות כמ"ש התוס' בהרבה מקומות והרמב"ן והר"ן הביאם מרן הב"י בכללי הגמ', בפרט דעיקר הדרשא הנוגע לסוגי' שם מודה לה ר"ע ג"כ.

או יש לומר באופן אחר דמאחר ודרשת ובכל מאודך בכל ממונך נוגע למעשה רק למי שממונו חביב עליו מגופו, כמבואר בברכות שם, ממילא נקט הר"י אידך דרשא על דרך רוב בני אדם שעיקר הנוגע להם למעשה הוא אידך דרשא דבכל מאודך בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, וצ"ע לדינא אם אכן רוב בני אדם לא יצטרכו לכוון ב' הדרשות על הדרך שנתבאר.

או יש לומר דחדא מתרתי נקט ונקט חדא וה"ה לאידך, או אפשר דס"ל דאינו מעכב איזה דרשא מכוון בק"ש כיון שכולם אמת וחשיב כוונה בכל דרשא שיכוון וצ"ע למעשה אם שייך לסמוך על דרשא זו ויש בזה נפק"מ להרבה דברים גם בדברים שהכונה בהם רשות ואף אולי בדברים שהכונה בהם חובה.

מה ששאלת באות טו מה מקור דברי רבינו יונה שהנהנה מן העולם הזה בלא ברכה הרי הוא כבהמה מה מקורו, הנה ראשית כל מקורו מסברא שהרי בהמה עושה כל תאוותה בלא לחשב חשבונו של עולם, אבל מלד זה יתכן שמקורו מהמס' כלה רבתי פ"ב הנחמים באלים וכו', למה הוא חשוב, לבהמה, מה בהמה אינה מקפדת ועושה, אף הוא אינו מקפיד ועושה וכו' עי"ש, הרי שנזכר כאן שהעושה תאוותו בלא להקפיד ולחשב מה מותר ומה לא הוא כבהמה, ואמנם שם מדובר בתאווה בזויה, אבל זיל בתר טעמא דאמנם יש תאווה יותר בהמית ופחות בהמית אבל כל העושה תאוותיו בלא חשבון הוא כבהמה.

מה ששאלת באות טז למה קיצר רבינו יונה לשון הברייתא דזהירות מביאה לידי זריזות וכו', הוא משום שמצוה לשנות בדרך קצרה כמבואר בפסחים ג, ועכ"פ במקום שאינו עיקר הנידון והמכוון, ולגוף השינויים בין נוסחתו של רבינו יונה לנוסחתו של בעל המס"י, יש לציין שיש בזה הרבה נוסחאות, ועי' בספר צמאה נפשי שהביא טבלת השילוב בין נוסחאות רבים, ובעל המחבר צמאה נפשי גופי' רצה לומר שסדרו של המס"י והכרעתו להסתמך על זו הנוסחא היא מיוסדת על עשרת הספירות.

לגבי מה ששאלת באות יז לגבי מש"כ רבינו יונה שלא להשיא אדם ממצוה ושאלת כיצד יש לנהוג באופן שהאדם הוא בעל תשובה ואם יעמיס על עצמו יקרוס נפשית, כמובן שאם אתה מכיר בו שהוא עלול לקרוס כגון שסובל מכפייתיות וכיו"ב, עליך ליידע אותו שיעשה מה שראוי לו לפי דרגתו, ויש בזה השבת אבידה כדדרשי' השבת גופו מנין, ובפרט בדורינו שאנו חלושי העצבים, וראה בקריינא דאגרתא כמה מכתבים מהסטייפלר בנידון, ועי' גם במאמר יראה טהורה, ויש עוד חיבורים שהתחברו בנושא, ויש להמליץ על זה ג"כ לשון הגמ' ביומא חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, אף דלא בעשיית איסור מיירי כאן (ומענין לענין יש בפוסקים דמי שרוצים הנכרים לשמדו מותר לחלל עליו שבת כדי להצילו משמד כדי שישמור שבתות הרבה), אך צריך הרבה אחריות בזה, ולדעת שבאמת מבינים את הנושא על בוריו, כי מחד גיסא צריך שלא למנוע מן המצוה ומאידך גיסא לא לתת לאדם לקרוס ואז לא ישמור מצוות רבות.

ועי' עוד בתשובה נפרדת שכתבתי לפני כשמונה שנים או יותר לענין נידון זה של הדרכה לבעלי תשובה, אם כי עי' במשנה הלכות דמשמע מדבריו דיש לדקדק עם בעלי תשובה שיקפידו על כל החיובים (ודלא כמ"ש בצמאה נפשי הנ"ל ומיהו הכל לפי הענין דיש כאלה שאינם בעלי תשובה וצריך למשכם בעבותות האהבה), ועי' במנחת תודה מה שהובא בשם הגרח"ק בזה, אלא דלא מיירי בהכרח על הנידון כאן.

מה ששאלת באות כ מה כוונת הר"י במש"כ שלא להזכיר דבר טמא, לפו"ר היה מקום לומר הכונה רק דבר שיש סרך איסור באזכרתו כמו שהזכיר שם כמו דבר נבלה שהזכיר שם שאיסורו מפורש בנביא (ישעיהו ט, טז) כמ"ש בגמ' בפ"ב דשבת, אבל באמת בגמ' פ"ק דפסחים דף ג' מבואר דאינו דבר טוב והגון לומר בפיו שם של בעל חי טמא ואף תיבת "טמא", ואע"ג דבכ"מ נזכר שם של בע"ח טמא או תיבת טמא עי' מש"כ ברש"י שם.

מה ששאלת באות כה לענין מש"כ רבינו יונה שלא לשבח אשה בפני אחר אם נוהג בכל שבח, מסתמא דהאידנא שהדורות חלושין היה הר"י מזהיר בכל שבח כשאינו נצרך, ועי' קידושין ע ע"ב ושו"ע אה"ע סי' כא ס"ו, אבל ודאי שעיקר דברי הר"י לא נאמרו על כל סתם שבח כל דהוא על חכמה או על יושר כל שאינו מאריך בזה.

מה שכתבת באות כו על מש"כ הר"י להתפלל על הרבה דברים הנזכרים שם דלכאורה יש להוסיף עוד תפילות כפי הענין ומצב הדור, אה"נ הדברים ברורים, ועי' בקב הישר שירגיל כ"א לעצמו לברך לחביריו כל מה שיכול דכתיב ואברכה מברכך והמברך מתברך כמ"ש בברכות נה ע"א, ועי' רש"י בפ"ק דע"ז גבי הוספות בתפילה.