משה

מה ששאלת על מש”כ רבינו בחיי שיש סופרים שמסתכלים במראה לרפאות עיניהם והוא מותר, ושאלת אם מצינו עוד מענין זה.

תשובה עיין ב”י יו”ד סימן קנ”ו בשם ארחות חיים דאומרים שהרב (בארחות חיים הנדפס דף רל”א השר משנץ) כשהיו עיניו כואבות היה מכסה פניו בבגד חוץ מן העיניים ומסתכל במראה עכ”ל, וכ”כ בשו”ע שם ס”ב שמותר להשתמש במראה לרפואה למי שחושש בעיניו, ועי”ש ברמ”א מש”כ לגבי המשתמש במראה להאיר עיניו.

ובדרכי משה שם בשם הגהות אשרי כ’ סופרים המעמידים מראה בפניהם ומתכוונים להסתכל בו שלא יחשכו עיניהם שרי, וכ”ה בהגמ”י פ”ז מהלכות עבודה זרה ובסמ”ג מתיר אם רואה בו להאיר עינו עכ”ל.

ומה ששאלת אם אפשר גם היום להשתמש ברפואה זו וכיצד, אציין מה שמצאתי בזה בשו”ת עולת יצחק ס”ס קסב שהסתפק בזמנינו שיש משקפיים וכבר א”צ לרפואה זו האם עדיין יש היתר להשתמש במראה לצרכי רפואה, ובשם הגרח”ק הביא שם להתיר גם בזמנינו מאחר שאין כוונתו לקישוט עי”ש.

ויש לציין דשורש הרפואה במראה לעינים חולות כבר נזכרה בזוהר שמות קעא ע”ב עי”ש בהגהות דרך אמת, ועי”ש עוד בהגהות ניצוצי אורות להחיד”א וניצוצי זוהר.

ע”פ מה שיש לבאר בסברת הדבר היה מקום לומר שעיקר המנהג לא נאמר בזה, ומ”מ לפי מה שהבינו האחרונים וגם מסתימת דבריהם משמע שאין חילוק, ולכך מאחר שהוחזק הדבר כסכנה וכמילתא דתמיהה דתווהו בה אינשי [שהוא סכנה בפני עצמה כמ”ש החזו”א בביאור דברי עה”ר וכדמוכח מהרבה מקומות בש”ס] ומסתמא שגם בזה תמהים הרואים, לכן אם אינו טירחא וצער המחמיר בזה לא הפסיד, ואם יש בזה טירחא וצער עכ”פ אם לא הוכר עוברה [או שאפשר להסתיר באופן אחר] המקל לא הפסיד ודלא קפיד לא קפדינן בהדיה.

ואסור לאדם לומר לשושבינתא שאסור לה לעשות כן אלא אם תבכר לחוש לעה”ר תחוש וכנ”ל.

מקורות:

לכבוד הרה”ג המפורסם כמוה”ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט”א

היה מקום לומר דהעין הרע הוא הבת בצירוף ההיריון דיש כאן ב’ יוצ”ח וכעין מ”ש השו”ע לענין עלייה לתורה.

אולם מאידך גיסא מצינו בקוואטער שהזכירו כמה אחרונים [הוב”ד בספר ברית קדש עמ’ כ הערה צה] שמקפידים בזה שלא תשמש כקוואטער, אפי’ ששם אינו מצד בתה, ולכן היה מקום לומר שהמקפידים בזה אין חילוק.

אם כי שם ביארתי במקומו דיש ענין נוסף שלא יהיה עין הרע מצד שהוא סגולה לזש”ק כמו שכתבתי בתשובה אחרת (ד”ה מה הם הכיבודים שנהוג לכבד בברית מילה).

וראיתי במכתב עוז לבעל מנחת אלעזר [נדפס בריש ספר זוכר הברית] שכתב דהמנהג לשלול מעוברת בקוואטער תליא במנהג לשלול מעוברת משושבינות, ועי”ש שנקט דאין למנהג זה מקור (ועי’ גם בשלחן העזר ח”ב סי’ ס ס”ד סק”א שכתב דהוא מנהג טעות), מלבד כשניכר לכל שהיא מעוברת אז יש לשלול מחמת עין הרע, (ועי’ באר משה ח”ג סי’ קפד שהביא ג”כ דבריו של המנח”א לענין שושבינות שהאיסור הוא משום שעין הרע וממילא רק כשכבר ניכר עוברה).

ואמנם היה מקום לשמוע מדבריהם דהוא ענין שלא לעשות פעולה בציבור במצב כזה שיוכל לגרום עין הרע, ולפי סברתם במנהג זה משמע לפ”ז דאינו דוקא מחמת שהיא אמו.

אולם זה אינו נכון דאין איסור למעוברת לפעול דבר בפני בני אדם אלא גם המנחת אלעזר גופיה תלה העין הרע מחמת שהרואים מקפידים בזה וממילא נגרם עין הרע, ואם נימא דבאם מאומצת אין רגילות להקפיד אז גם הרואים אינם גורמים עין הרע, אבל מסתמא הוא מילתא דתמיהה (בפרט אם מדובר הדבר בפי כל שאין מקפידין עכשיו שכן כזאת וכזאת ואוושא מילתא כ”ש שיש לחשוש לעה”ר) וגם לא נזכר בדבריהם שהוא מנהג דוקא באמא, ועי”ש להמנחת אלעזר שהזכיר הטעם שיש עה”ר אז כיון שהוא מילתא דלא שכיחא והזכיר כן גם לגבי מילה (שאינה אם הנימול עצמו) ומשמע שלא למד מהטעם שכתבתי.

ויש להביא ראיה לזה שמה שבנ”א מחשיבין כסכנה חשיב סכנה משום עין הרע שכן מבואר בספר חסידים סי’ רסא לענין לימוד מסכת מו”ק והל’ אבלות שילמד בצנעא מחמת זה, ועי’ בתשובתי על דברי הס”ח הללו שהרחבתי בענין.

ובעיקר המקרה הזה אם מדובר באם מאמצת מזיווג שני עי’ בבאר משה מש”כ בזה, אבל אם הבת מזיווג שני וההורים לא אין בזה קפידא (עי’ שלחן העזר שם ובאר משה שם וכן בשו”ת להורות נתן ח”ב סי’ צח ובדרכי חיים ושלום אות תתרמח, וע”ע מנח”י ח”ה סי’ פ).

וכתבתי למעלה דאם יש בזה טירחא וצער עכ”פ אם לא הוכר עוברה המקל לא הפסיד, והטעם דבלאו הכי אפי’ בברית היקל הקה”י (תולדות יעקב עמ’ שיב), וכ”ש דכאן לא שייך הטעם שמא תגרום נזק לולד שהביאו האחרונים [עי’ ברית קדש שם] וכמו שטען המנחת אלעזר שם כנגד מנהג זה, וגם הטעם שכתבתי לפי מה שנתבאר אפשר שאינו נוהג ואינו שייך כאן, כמו שנתבאר, וגם דכתבו חלק מהאחרונים אעיקר דינא דמעוברת שהוא מנהג שאין לו מקור, וגם דכשלא הוכר עוברה בלאו הכי הקילו האחרונים כדלעיל, ממילא כשיש סניף נוסף להקל יש מקום להקל בזה.

מותר לצורך פיקוח נפש או בתנאים המבוארים להלן.

מקורות:

הנה הדין ברור שאם יש כאן פיקוח נפש הוא מותר, וחולה דיאליזה שאין לו היכן לנוח לאחר הטיפול יתכן שמוגדר כפיקוח נפש, ועכ”פ כשמרגיש בעצמו שמוכרח כן ברמה של פיקוח נפש מותר לו גם לחלל שבת עבור זה אם צריך (דלב יודע מרת נפשו כמ”ש בפ”ח דיומא וכמ”ש באג”מ שכל ספק בפיקו”נ מותר הכל לפי מה שהוא אדם כל שלא ניתן להוכיח אחרת).

וכמובן שאם יש גוי עדיף לעשות על ידי גוי, ועכ”פ לבני אשכנז כמ”ש הרמ”א סי’ שכח סי”ב.

מצד שני לענ”ד לפי מה שהתרשמתי בבתי חולים המצב במקרים רבים אינו ממש פיקוח נפש שכן בעזרת הסברה לצוות לפעמים ניתן לבקש חדר לשהות לחולה עד לאחר החג, ובפרט בבתי חולים גדולים בעלי שם החרדים לשמם הטוב, וגם מאוד מצוי שיש ארגונים שנותנים חדרים סביבות בתי החולים וניתן לבררם, ולפי מה ששמעתי המצב הוא שבמקרה לא חריג אין צורך ברמה של פיקוח נפש לחזור הבית לאחר טיפול דיאליזה.

ובאופן שאפשר לדאוג לפני שבת ויו”ט שיהיה בלא חילול שבת כלל הוא עדיף כמבואר בגמ’ בנדה גבי חסידים הראשונים ובמשנ”ב סי’ של סק”א בשם הספר חסידים סי’ תתנה.

ואמנם כאשר יש כאן צורך חולה ואינו בנמצא בקל למצוא פתרון שלא על ידי חילול שבת בגוי [עי’ משנ”ב סי’ שכח סקמ”ו], מותר מעיקר הדין לחולה כזה לנסוע על ידי נהג גוי בחזרה מבית החולים לצורך מנוחתו, כמו שהורה הגריש”א לגבי נסיעה על ידי גוי לבקר חולה שמוכרח בכך [ראה וישמע משה ח”ב עמ’ קד], וזה למרות שהגריש”א היה מן המחמירים להתיר ללוות את החולה כשהנהג ישראל ואכמ”ל.

ובאופן שהמלווה לא יסע בלא שיותר לחזור התיר שם אף למלווה לחזור ע”י גוי.

ועיקר הדבר מבואר על ידי עוד אחרונים שנסיעה עם גוי הוא ריבוי בשיעורין בהבערה על יד הנכרי [ראה שו”ת הר צבי יו”ד סי’ רצג ותורת היולדת פי”ג הערה ג].

וגם הקה”י אע”פ שהוא היה מהמקילים בנסיעה של מלווה אחד אבל בשני מלווים לא הקיל על ידי ישראל, מכל מקום על ידי גוי היקל [ארחות רבינו ח”א עמ’ קסו], דריבוי בשיעורין של הבערת הרכב הותר על ידי נכרי.

וכן מובא בשם בעל השש”כ (נשמת אברהם ח”ה עמ’ רטז) לענין נסיעת חולה שאב”ס על ידי נהג גוי באופן שצריך טיפול בשבת שמותר, וראה עוד שש”כ פרק מ סכ”ב לענין חזרת הרופא לביתו (וראה גם וראה שו”ת הר צבי ח”ב או”ח סי’ י, מנחת שלמה ח”א סי’ ז ח, ח”ב סי’ כט אות ו, משנה הלכות ח”ג סי’ מב-מט, הלכה ורפואה ג עמ’ עג ואילך בשם הגרח”פ שיינברג, ושש”ך פ”מ סס”ט, וכ”ז גם לפי הצדדים שעל ידי איסור דאורייתא אסור והוא נידון בפנ”ע, עי’ ארחות רבינו ח”א סי’ ריג מ”ש בשם החזו”א).

ולכן בניד”ד שיש כאן צורך חולה אמיתי שנפל למשכב וצריך עכשיו את עזרת הגוי יכול לבקש מהגוי מכיון שמותר לבקש מלאכה במצב כזה לצורך הגוי.

אלא שבמכוניות שלנו הוא קצת בעייתי מכיון שיש פסיק רישא של כל מיני מלאכות שנעשות על ידי כניסת הישראל לרכב ע”י כל מיני חיישנים, ואע”פ שהישראל היה מעדיף שהם לא יהיו כדי להיפטר מחששות, מ”מ הם נחשבים ניחא ליה מאחר שאם הם היו מותרים היה רוצה בהם מכיון שבעצם לטובתו, וכמבואר לענין עבודה בפרה בתוס’ ספ”ב דקידושין ועוד.

ומ”מ אם המציאות היא שהחיישנים אינם לטובת הנוסע אלא לטובת הנהג, אין כאן כלל ניחא ליה, וכמבואר במשנה בשביעית לענין המלקט עצים, וכעי”ז הראוני בחוט שני שהוסיף דאם לא ניחא ליה לעובר לא חשיב כלל שיוצר כאן פעולה (ועי’ מה שהארכתי בדעות בענין זה לגבי מצלמות), ואף אם מדליק נורה עי”ז יש מאחרוני זמנינו שהקילו בזה אם הוא ביום שאין צורך בנורה, דלא חשיב ניחא ליה, ואף אם הנוסע אינו יודע שיש משהו לטובתו הו”ל ספק בפס”ר דלא ניח”ל ומלאשאצל”ג ואינו מתכוון לצורך חולה.

אלא דיתכן להתיר גם במכוניות שלנו מכיון שכבר נקט הח”ח במחנה ישראל פל”א ס”ב דבמקום צורך גדול מאוד (מיירי שם בחייל) אפשר לסמוך על הרשב”א בשבת קז ע”א שסובר [לפי ביאור מגדולי האחרונים] דפסיק רישא לא שייך כשכבר עשה את פעולתו באופן של היתר במעשה שעשה ובפרט שמה שפועל כרגע הוא פעולה של גרמא (הרחבתי בתשובה על כניסה לשטח מרושת במצלמות בשבת), ובמקום שיש דררא דפיקוח נפש בודאי שיש להתיר (וכל הדברים אמורים אפי’ בשבת, וכ”ש ביו”ט דיש דעה בפוסקי זמנינו שחשמל הוא רק הבערה, והבערה לצורך ביו”ט הוא קל מאוד).

וגם אם נחשוש לזה, נ”ל למצוא פתרון למנוע האיסור על ידי שיבקש מהגוי (דאמירה לגוי מותר בחולה שאין בו סכנה) שיכבה כל המנוע והחיישנים לפני שהוא נכנס ויוצא ברכב, ושוב הו”ל דבר שאינו מתכוון (גם אם הגוי לא כיבה) והו”ל ספק דרבנן במקום צורך חולה, וזה יוכל להועיל בתנאי שלא ידוע לנו שאין אפשרות לגוי לכבות את החיישנים או שהגוי לא עשה כן (ועכ”פ כשא”א לברר בקל, ויש אופנים בס”ס שא”צ לברר לחלק מהדעות עי’ רמ”א יו”ד קי וכללי ס”ס להש”ך שם בסופו).

(אבל תרי דרבנן א”א להחשיב בצירוף שאינו פסיק רישא להרשב”א ואינו מתכוון דכל מה שאינו מלאכת מחשבת הוא חד דרבנן, עי’ בתשובה הנ”ל לענין מצלמות).

ומצד תחומין אין לאסור כאן, דהרי כל היוצאים להציל חוזרין למקומן כמבואר בעירובין לט ובפוסקים, ומה שיצא להציל את עצמו לא גריעא בזה בכלל היוצאין להציל, ומ”מ אם מדובר באופן שיש יציאה מחוץ לתחום בדאורייתא (במרחק של יותר מג’ פרסאות) יעשו שאלת חכם שוב (רק דיש לציין דאם הטיפול בדיאליזה היה לפקו”נ א”כ החזרה הרבה יותר קלה דבלאו הכי יש מתירים יוצאים להציל לחזור אפי’ בדאורייתא, וכך דעת החזו”א ועוד פוסקים, ובפרט דאינו מוסכם שיציאה ג’ פרסאות הוא דאורייתא, ובמקומותינו שכמעט אין שום מקום שאינו מיושב בהפרשים גדולים מידי יש לדון שוב אם שייך כאן הדאורייתא).

כהקדמה לתשובה זו הנני לציין כדרכי בתשובות בענייני חו”מ שהתשובה נועדה ליתן רעיונות ומ”מ בלבד ולא לחייב את מי מהצדדים.

הנה עצם הדין שהשוכר אינו משלם עבור הבלאי במקרה רגיל של בלאי שנוצר על ידי השימוש הרגיל והמותר הכלול ברשות השימוש, הוא נלמד ממשנה וגמ’ [ב”מ עח ע”א] ובשו”ע [סי’ שמ ס”א, ועי’ חו”מ שט ס”א עד סוף הסימן].

ואמנם יש מחלוקת הפוסקים האם חובה על המשכיר לתקן נזקים מסויימים עבור השוכר כשהשוכר עומד בדירה או לא (עי’ רמ”א חו”מ סי’ שיד ס”א ושו”ע סי’ שיב סי”ז), אבל השוכר בודאי שאינו מחוייב לתקנם כשהוא מחזיר את הדירה וכ”ש שלא לפני כן.

וגם לגוף הנידון הנ”ל כבר הביאו וכתבו  שהמנהג כאן בא”י שכל בלאי משימוש סביר המשכיר מתקן לשוכר כל עוד שלא התנו אחרת [ראה בספר עמק המשפט ח”ב עמ’ תמג, ספר שאל בני ח”ב פנ”ה, ועוד, וראה להגר”י זילברשטיין טובך יביעו קונטרס שכנים תשובה עב, ועי”ש בעמק המשפט מה שהביא בשם הגריש”א על תוקף חוק השוכרים בהלכה מצד מנהג מדינה, ויש לציין דמנהג זה הובא כבר בחקרי לב סי’ רנ”ח וכן הובא מנהג זה בשו”ת חבצלת השרון חו”מ סי’ ל ובערוה”ש חו”מ סי’ שיד ס”ד ודברי מלכיאל ח”ה סי’ קלא, וע”ע שו”ת קרני ראם סי’ פה שהזכיר המנהג שהמשכיר מתקן החשמל, וע”ע שו”ת חיי שלמה סי’ פה החילוקים שכתב במנהג מקומו ומאידך עי’ בדברי מלכיאל הנ”ל דבמנהג שהזכיר שם לא הזכיר חילוק זה, אם כי ברור שלא במקומות של כל הפוסקים נהגו כן ואכמ”ל], והולכין אחר המנהג בעניינים אלו, כמ”ש הרמ”א חו”מ סי’ שיד ס”ב.

ומ”מ יש לשים לב להפריד בין הנידונים, דיש נידון האם השוכר צריך להחזיר הדירה מתוקנת למשכיר ויש נידון שני האם המשכיר צריך להעמיד דירה מתוקנת לשוכר כשקרה משהו באמצע השכירות, ולמעשה בשימוש סביר ורגיל בשניהם הוא לטובת השוכר וכמו שהתבאר.

ומאידך גיסא הדין שהשוכר יכול להתנות להתחייב על כל דבר הוא ג”כ מפורש במשנה [ב”מ צד ע”א] מתנה שומר חינם וכו’ וכן פסק בשו”ע [חו”מ סי’ רצא סי”ז לגבי שומר ועוד], וה”ה ששואל יכול להתנות להתחייב במתה מחמת מלאכה [ראה שטמ”ק ב”מ סט ע”ב בשם רבינו יהונתן וקצה”ח סי’ שמ סק”א ונתה”מ שם], ועי”ש בקצה”ח ונה”מ אם צריך קנין או לא, וע”ע במחנה אפרים הל’ שומרים סי’ ח, שהביא הרבה ראיות שאפשר להתנות להתחייב אפי’ בגרמא ואפי’ בשמירת קרקע (ועי’ להלן מה שאציין לזה לדברי הפוסקים לענין תוקף תנאי בלא קנין), וכנ”ל יכול להתנות בנידון דידן, ואמנם כאן מדובר בשכירות קרקע ושכירות קרקע רמת החיובים שלה הם אחרים בחלק מהדינים, אבל למרות זאת יכול להתחייב לקבל על עצמו תנאי גם בשכירות קרקע כמבואר במחנ”א הנ”ל, כמו שהאריך הגריש”א בפרטי דין שכירות קרקע והתנאי בקובץ תשובות ח”א סי’ רטז (ולענין אם צריך קנין בזה יעוי’ להלן).

אבל הנידון כאן הוא מצד לשון התנאי, והספק הוא לגבי לשון תנאי כזה שיחזיר את הדירה היא ללא שום נזק האם כלול בלשון זו גם התחייבות לתקן את הבלאי או לא.

והנה מצינו בסוגיות אחרות לגבי לשונות של תנאים דדרשי’ לשון הדיוט [ב”מ קד ע”א], וכלול בענין דרשא ג”כ שאם יש תנאי מיותר בלשון השטר דורשים אותו, דענין דרישת לשון הדיוט נוגע ג”כ לענין שכל ייתור לטפויי קאתי כמבואר שם בר”ן על הסוגי’ דלשון הדיוט בב”מ קד [הובא במחנ”א שומרים סי’ ח], ואמנם לשון הדיוט משמע ברש”י שם שהוא מה שהורגלו לכתוב בשטרות, ויש לדון על שטר פרטי שאדם כותב.

וגם יש לדון על כל יתור בפני עצמו איך לדורשו, אבל בב”ב קלח ע”ב וכן בנזיר ז ע”ב הובאה שיטת ר”ע דכל דטפי מידי בשטרא טפי מילתא, כלומר שאם הוסיף לשון בשטר התכוון להוסיף דבר, ומדברי הפוסקים נראה דגם באופן המבואר בב”ב שם וגם באופן המבואר בנזיר שם הלכה כר”ע, ואם כי אינו ברור דרבנן פליגי עליה שם, דהרי רבנן שם סוברים שגם אם לא כתב לו חוץ מאלו צריך ליקח לו דרך, אם כי אפשר דרבנן פליגי דאל”כ בחוץ מאלו היה צריך לרבנן להיות יותר וק”ל ומאידך אפשר לטעון דגם לרבנן הכל לפי הענין דלא בכל מקום אפשר לפרש דבר הקרוב לענין התנאי, וכוונת הגמ’ רק דאין הכרח דרבנן מסכימים לר”ע.

עכ”פ הלכה כר”ע וגם הדורשים לשון הדיוט סוברים כר”ע לענין זה כמו שנתבאר [עכ”פ ר”מ דמיירי הר”ן לשיטתו ומסתמא כולם דהמשמעות היא דדרשי’ כבמקרא] ואמנם גם לר”ע בענייננו יתכן שאפשר לטעון שבא לטפויי רק על דבר שלם שנפסד ולא על דבר שנעשה משומש, או רק על דבר שלא ניתן להשתמש בו בלא תיקון או שמקובל לתקנו ולא על דבר שנפחת, גם לפי המנהג בלא שהיה תנאי מיוחד לגבי המנהג שהמשכיר מתקן לשוכר עי’ בעמק המשפט ח”ה סי’ לה עמ’ תמד מש”כ לחלק בין סוגי נזקי צנרת, ויש לציין דכבר בפוסקים מצינו הרבה חילוקי דינים בענין התיקונים ועי”ש באריכות בכל הסימן.

ומ”מ כשנברר כאן מה נכלל בלשון נזק אם כולל רק דבר הניזוק בשימוש בידיים ואם שייך לקרוא לזה נזק כשהפעולה היתה בהיתר גמור ולא היה מעשה היזק, הנה יעוי’ בשטמ”ק ריש ב”ק בשם המאירי שמילת נזקין אמורה על הנזק בלא שום רמז על המזיק עכ”ל, וכמו כן יש לטעון דגם גרמא חייב כיון שקיבל על עצמו שמירה של מתה מחמת מלאכה, וא”כ הרי הוא כעין שומר שחיובו כלל אינו מחמת נזק אלא אפי’ בנזק דממילא, כמ”ש בגמ’ על המשנה בב”ק שם, וגמ’ שם בתוספתא דר’ חייא ור’ אושעיא נקראו גם השומרים אבות נזיקין, א”כ משמע שלשון נזק כולל גם דבר שנעשה מאליו תחת התחייבות האדם לסוג נזקים מסוג זה, וכ”ש על ידי בלאי שימוש.

(ועי’ בגליון השטמ”ק על המשנה שם ד”ה ועוד יש לומר דנקט אדרבה להיפך דמחמת שנזכר במשנה נזיקין לכך לא נזכרו שומרים, אבל לא הזכיר שם שאחר שההיזק נעשה נזק אין כאן נזק אלא רק שתחילת שמירת הוא בלא היזק).

עכ”פ אם נימא דכאן מפרשים התנאי המיותר יש לדון אם לפי זה יצטרך שוכר זה לשלם יותר ממה שרגילים לשלם, מצד שני אפשר לטעון דהתנאי לא בא אלא לומר שיהיה השוכר חייב להיטפל בתיקון נזקים בעצמו ולא יוכל להפטר בתשלום דמי תיקון אבל לא להתחייב בנזק שאין מקובל על שוכר לשלמו, אולם אם יש צד לומר שהתנאי הוא לטפל בתיקון בעצמו צל”ע אם מתיישב עם דברי הלבוש שהביא בברכת משה על המחנ”א שם?, וע”ע במתני’ דהגוזל המלוה חבירו בעיר וכו’ ודוק.

ולכאורה אפשר להביא לזה ראי’ מהר”ן בב”מ קד [המובא במחנ”א שומרים סי’ ח] גבי אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דמשמע מלשון הר”ן שלשון בסיסית כוללת התחייבות על פחת קרקע, וצל”ע בזה.

והיה מקום להביא ראיה מלשון תשובת הריטב”א שהובאה במחנ”א שם דאם לא קיבל אחריות נאמן לומר שהיה א'ו'נ'ס או גניבה ואבידה, ודייק מזה המחנ”א שאם קיבל אחריות חייב, אבל מזה אין להביא ראיה דפשיטא דכל קבלת אחריות היא לחוד, על מה שאומר שמקבל, כלשון המשנה מתנה שומר חינם וכו’ והריטב”א לא נחית לרמת האחריות שאפשר להתחייב עליה.

ומ”מ במקרה שמדובר בנוסח שכולם באותו המקום כותבים אותו וכולם נוהגים שאינו משלם בלאי דבזה פשוט ששטר זה הוא על דעת המנהג שנוהגים בשטר כזה, ואם כולם כותבים נוסח דומה והוא כתב כעין הנוסח שכולם כותבים בשינוי קצת מעין מה שהם עצמם כתבו, ג”כ יש מקום לדון דשמא דעת השוכר בנוסח זה על דעת המנהג הכללי בנוסחאות דומות בשטרות, וצל”ע בזה.

וכמובן שבכל גוני כדי שיהיה תוקף לתנאי צריך שהתנאי יבוצע באופן המועיל ותקף על פי דין.

וראיתי בספר שאל בני שם שכתב שאף שברוב החוזים כתוב שעל השוכר להחזיר הנכס כמו שקבלו המנהג מפרש תנאי זה לגבי נזק שקרה מפשיעה מצד השוכר ולא בלאי סביר של שימוש בנכס, ועיין בספר עמק המשפט ח”ה שכירות בתים עמ’ תלח תמז (א”ה עמ”ס, שם בעמק המשפט דן בהרחבה לגבי חיובי השו”ע והפוסקים ולגבי מנהג מדינה), ואם המשכיר רוצה לחייב השוכר על נזק כזה עליו לכתוב בחוזה בפירוש שעל השוכר לתקן כל התיקונים כולל בלאי רגיל משימוש בדירה עיין בספר הנ”ל עמ’ קלד חוזה שכירות יג יד עכ”ל.

ומחד גיסא הנוסח שהובא שם (שאם כתב שעל השוכר להחזירו כמו שקבלו) הוא נוסח יותר החלטי לטובת המשכיר, ומצד שני שם הוא נוסח שכתוב ברוב החוזים, ובמקרה כזה יש ריעותא מצד המשכיר, חדא דיש כח במנהג לפרש חוזה נהוג, ועוד דהרי אין כאן יתור בשטר כמו כאן (כ”ז בהנחה שאין רגילים לכתוב בחוזי שכירות של היום התנאי שכתוב בחוזה שלך).

ויעוי’ בקובץ תשובות להגריש”א חו”מ סי’ רטז שכתב דאם התנה שיחזיר לו הבית כמות שהוא חייב השוכר להחזיר לו הבית אפי’ נשרף הבית בא'ו'נ'ס, וציין שם הגריש”א שכאן בארץ נוהגים בכתיבת סעיף זה בחוזה, ועדיין יש שחילקו בין זה לבין בלאי טבעי, ראה משפט השכירות סי’ א’ ס”ה ובהערה שם, ולעיל גם ציינתי למה שאמר הגרי”ש שיש תוקף לחוקי השוכרים, וידוע ששם נזכר גם המנהג הזה שהמשכיר מפסיד הבלאי.

וציין שם במשפט השכירות לכמה חיבורים שכתבו דאם לוקח השוכר על עצמו כל הנזקים כולם ואין שום פחת לבעה”ב יש בזה בעיה מהותית של ריבית בין השוכר למשכיר, ע”פ הסוגי’ בב”מ סט ע”ב ובחידושי תלמידי הרשב”א שם, וכדאי לעיין שם כי לפי המבואר שם מדברי תלמידי הרשב”א (אשר כך פשטות הסוגי’ שם ג”כ והמאירי בביאור הגמ’ שם) אם המשכיר רוצה לתבוע מהשוכר את כל הפחת של הדירה כולל הכל יש כאן איסור ריבית ברורה.

לגבי הנידון אם מועיל תנאי בלי קנין בהתחייבות על שמירת קרקע באחריות יש בזה פלוגתא רבתי ברבוותא, עי’ שו”ע חו”מ סי’ סו ס”מ ונו”כ שם, וכן בסי’ שא ס”ד ובקצה”ח שם סק”ב ובקצה”ח ריש סי’ שמ ומחנה אפרים הל’ שומרים סי’ ח ובפוסקים שהביא בדבריו שם, וכן בהערות ברכת משה על המחנ”א שם שהביא עוד כמה פוסקים שדנו בזה, וכן מה שציין בספר אדם ומלואו פרק טז ס”ט ואילך, ולכן במקרה שהתנו ביניהם תנאי להתחייב באחריות על קרקע ולא עשו קנין אינו פשוט שיש חיובים כאן אפי’ אם התנאי היה מפורש, ועי’ בקובץ תשובות הנ”ל דמשמע ששטר לחוד מועיל, ואם הנידון על נזקי רהיטים הדין שונה לענין תנאי בלא קנין, עי’ במחנ”א הנ”ל ובמגיה ברכת משה שם שהביא המ”מ בנידון.

כמו  שכתבתי לעיל אין בכוונת תשובה זו לתת הכרעה אלא רעיונות ומ”מ בלבד, ויש לבוא לב”ד או לרב לבחון את נוסח החוזה ואת התיקון הנדרש העומד על הפרק על מנת לתת הכרעה מעשית.

ושוב שאלתי כעת את הגר”ש רוזנברג בכולל חזו”א מי ששכר דירה וסיכם בחוזה שיחזיר את הדירה בלי נזק האם חייב לתקן את הבלאי, והשיב מה שהצבע קצת פחות זה לא, אבל אם נשברו דברים אז אולי זה זה נורמלי שזה קורה אבל אולי הוא כן חייב.

עי’ יו”ד סי’ קנז ס”ב והשאלה מתחלקת לשנים, דאם אומר שהוא גוי זה ודאי אסור כמבואר ביו”ד שם, ואינו מתיר גם אם אומר שהוא גוי שאינו עובד ע”ז.

אבל הנידון אם אומר על עצמו שהוא יהודי שמאמין בתורת האיסלאם, האם הוא מותר או אסור, ונידון זה ראשית כל תלוי בנידון אם האיסלאם הוא ע”ז או לא, דברמב”ם באגרת השמד משמע שאיסלאם אינו ע”ז, וכן רהיטת הרבה מהפוסקים בסוגי’ דיין נסך ביו”ד סי’ קכד (כמו שהרחבתי בתשובה אחרת) ובהל’ שחיטה ביו”ד סו”ס ד שאין להתייחס למעשיהם כדיני מעשי ע”ז, וכ”כ התשב”ץ ח”ג קלג לענין שחיטתם וכ”כ רשב”א בתוה”ב שער א’ דף מ ע”א בשם הגאונים בדין יינם, וכ”כ הרמב”ם בפי”א מהל’ ע”ז ה”ז בשם כל הגאונים.

מאידך גיסא בחידושי הר”ן בסנהדרין סא ע”א נקט שהאיסלאם הוא ע”ז, וכ”כ בפי’ ראב”ע דניאל יא, לא, וראה מדרש לקח טוב במדבר כא, כט ועוד, וכן הפמ”ג חשש לדעת המחמירים.

אבל גם אם האיסלאם אינו ע”ז עדיין צ”ע דהרי האיסלאם כופר בתורת משה וישראל והרי גם זה אסור לאדם לומר שהוא כופר בתורת משה וישראל, ובאמת כמה גאונים נקטו שהאיסלאם הוא יהרג ואל יעבור אע”ג שאינו ע”ז, ראה חידושי הריטב”א פסחים כה ע”ב, רידב”ז ח”ד סי’ אלף קסג, יעב”ץ מגדל עוז אבן בוחן פינה א’ אות לה.

ולכן למעשה מכיון שמסתמא רוב המוחלט של הפוסקים אסרו אם משום ע”ז ואם משום כפירה לכן אסור לומר כן, ואם יש פקו”נ גמור יעשה שאלת חכם אם יכול לסמוך על הרמב”ם במקום פקו”נ.

(ולאחרונה נתעוררו מדקדקים במצוות לחשוש שלא להשתמש בשופרות הנשחטות על ידי מוסלמים, בעיקר לחשוש לשיטות שהאיסלאם הוא ע”ז, ואכמ”ל).

הוספה מלאחר זמן

וידידי הרב סורשר הביא לי המכתב שכתב בס”ד להשיג על הרב רוטר (שעורר את הענין הנ”ל) וראיתי שם במכתב גם דברים נראים נכונים, אולם מה שטען שם בדעת הר”ן לא נראה לענ”ד אלא כוונת הר”ן דנכנסת בהגדרת ע”ז הוא גם כל דת שצורת עבודתה הקבועה היא כמו ע”ז, ומה שהשיג שם על מש”כ הרב רוטר בדעת רש”י חולין לט ע”ב נלענ”ד כוונת הראיה בזה לא ממה שפרש”י דברי הגמ’ אלא ממה דקצת יש משמעות ברש”י שמנהג ישמעאלים היה ידוע עד זמנו, ומ”מ עדיין אין להביא ראיה ברורה לישמעאלים שמנהגיהם כבר שונים ממנהג הישמעאלים הנזכרים שם וכן המנהג שלהם הנזכר בפ”ק דע”ז דף י.

ולמעשה בעיקר הנידון איני רואה צורך להאריך, דמה שהמנהג להקל הוא ברור ומה שהכרעת השו”ע ורוב הפוסקים להקל הוא ג”כ ברור, ומה שיש שיטות שמחמירין בזה הוא ג”כ ברור, ממילא הרוצה להקל יקל והרוצה להחמיר תבוא עליו ברכה, ואינו נפק”מ לדינא על בירור כמה דעות מסויימות העומדות בתווך אם הם סוברים כדמר או כדמר, אם כי הנני להודות שלא ירדתי לעיקרא דהך דינא ולא ביררתי כל הצורך.

ובאופן כללי לא אאריך לכתוב בכל טענה לגופה אבל באופן כללי בכל מקום שמצינו לשון שאפשר לפרשו לב’ צדדים ממילא אי אפשר לומר שהפסק הוא כך ולא כך, אבל לענייננו כבר נתבאר שהוא מחלוקת הפוסקים, וממילא כשיש שאלות של לשונות א”צ להידחק לא לכאן ולא לכאן דלכל היותר מצינו עוד פוסק שסובר כך וכמ”ש בגמ’ רבותא למיחשב גברי.

ואני רגיל לומר דכשיש ויכוח בין כמה אישים שנחלקים על הרבה ראיות, הרי מן הסתם שהראיות נוטות בחלקם לכאן ובחלקם לכאן, וממילא בלי להכליל (ויש לדון בכל מקרה לגופו לפי הענין) הרבה פעמים נחשב הדבר כמו שיש ראיות לכאן ולכאן והדרך לנהוג בזה הוא לפי הכללים שיש לנהוג במקומות כאלו, ובניד”ד מכיון שהתבאר שיש בזה מחלוקת הפוסקים ויש בזה הלכתא והכרעת רוב הפוסקים שהוא מותר סגי בזה לכל אחד או לכל קהילה לנהוג כרצונם, וא”צ להידחק וכנ”ל.

המקור לזה כמובן כדי שלא יהא חשש של קשר כשפים המבואר בהרבה מספרי חז”ל  עי’ בסוטה כב גבי אלמנה צליינית וברש”י שם, ובספר מעשיות הנקרא חיבור יפה מהישועה לרב ניסים גאון, וכן במדרש גבי מעשה דר’ יהושע, וכן הובא לגבי חתן וכלה בתרגום יונתן בן עוזיאל להזהיר שלא לקושרן, ועי’ בספר החזיונות למהר”ח ויטאל מה שהביא עובדא בדידיה מענין זה, ואציין ששמעתי מקרוב מעשה אמיתי שאירע בכשפים האידנא בענין זה בשמות אמיתיים של המעורבים בפרשה.

ולגוף המנהג להתיר עי’ בספר שערי הנישואין פ”ט שהציין שכ”כ בס’ נשמת חיים מאמר ג’ פי”ח וכ”ה באוצר כל מנהגי ישורון סי’ ט”ז סק”ד, וכ”ה בס’ מטעמים ערך חו”כ סקע”ח, וכן הובא בעבודת ישראל יוה”כ ד”ה כהן גדול, אמנם בס’ ישמח לב ח”א עמ’ ע”ז ועמ’ של”ט שהביא בשם האגרות משה והגרי”ש אלישיב שא”צ להתיר את הקשרים וכ”ה בס’ מנהגי מהרי”צ הלוי עמ’ י”א שבהרבה קהילות לא נהגו כן עכ”ד בקיצור, ועי”ש עוד, ועי”ש בהמשך דבריו מה שהביא חילוקי מנהגים אם יש להתיר ג”כ את שרוכי הנעליים או לא דיש שלא נהגו בהתרת שרוכי הנעליים.

יש להתיר.

מקורות:

הנה צוואת ריה”ח הוא כולו חידוש ואינו מוסכם שיש להקפיד ע”ז (עי’ מה שהובא בפת”ש אה”ע סי’ ב ס”ו), וגם המשנ”ב סי’ רס הביא כן בשם יש מקומות שמקפידין בזה, ואפשר דר”ל שתלוי במנהג, ומאחר שכולו חידוש הבו דלא לוסיף עלה, דכל מה שאינו מפורש בצוואה אין לאסור, ומאחר שיש דיני תספורת שאין נוהגין בהסרת שיער הפנים, כמו בחוה”מ כמבואר בגמ’ ושו”ע, ממילא אין להחמיר לענייננו, וכעי”ז הביא בספר וישמע משה בשם גדולי ההוראה לענין אחר דכל מה שאינו מפורש בצוואה אין לאסור, ועי’ גם בפת”ש שם הביא מאיזה פוסקים להקל בעניינים אחרים בצוואה כשיש בס”ח משמע שהחמירו רק באופן מסויים לענין חיתון עי”ש.

ויש להוסיף על זה דהנה מאחר והרבה מן הצוואה יש מקום לנסות לבארה ע”פ סברא, וא”כ אף אני אנסה לומר חלקי בזה, דהנה מצינו ב’ סוגי תקנות שגזרו חז”ל שלא להסתפר, בדיני אבלות כגון שבת שחל ת”ב ובאבלות דז’ קרובים  ומאידך בדיני כבוד המצוה כגון חוה”מ ומשמר שבבהמ”ק, והנה אם נדמה תקנה זו לתקנות חז”ל א”כ לענין אבילות אין שייך כאן כלל, (ואדרבה על אף שמביאין קרבן חטאת עי’ בפ”ק דשבועות מ”מ הלוויים הביאו חטאת וגילחו שערם בר”פ בהעלותך דשיער הוא דין כמ”ש בזוהר), אלא יש לומר דהוא כמו בחוה”מ שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול כדאמרי’ בפ”ג דמו”ק וכן במשמר תקנו שלא ייכנסו למשמרתם כשהן מנוולין כדאמרי’ במס’ תענית.

ויעוי’ במעשה רב דאי’ שם שהגר”א לבש בר”ח הכובע של שבת משום שהוא מדאורייתא עכ”ד, ותדע דקרבנות ר”ח נאמרו בפרשת ר”ח יחד עם קרבנות המועדות, ויש בר”ח שעירי חטאת כמו במועדות, ואסור באיסור מלאכה כמו במועדות כמ”ש בגמ’ במגילה כב ועי”ש בתוס’, וכמו כן יש בפוסקים שכ’ להוסיף בסעודה בר”ח כמו במועדות.

והנה בשבת א”א לתקן שיסתפרו בכל ערב שבת כי אין צורך בכך וכמ”ש המשנ”ב בסי’ תקנא שמטעם זה א”א להתיר האידנא תספורת בע”ש באופן המבואר כיון דבלאו הכי אין מסתפר בכל ערב שבת עי”ש, אבל בער”ח שייך לתקן תקנה כזו ועכ”פ לענין שאם צריך שיסתפר שלא ייכנס לר”ח כשהוא מסופר דומיא דרגל.

א”כ אפשר דמהך טעמא ציוה ריה”ח שלא יסתפרו בר”ח, ואם נימא הכי א”כ ודאי יהיה הדין שלהסיר שערות הפנים בר”ח יהיה מותר כמו שמצינו בחוה”מ כמ”ש בשו”ע הל’ חוה”מ.

ואם נימא הכי דזה טעם צוואה זו א”כ עיקר הצוואה בזה הוא להסתפר קודם ר”ח וישמע חכם ולא תקנו זו אלא מפני זו, וצל”ע למעשה.

והי’ לי עוד דברים בזה ומ”מ פשטות הענין לענייננו שאפשר להקל בזה במקום הצורך.

מקור הסליחות מובא בטור סי’ תקפא בשם רב האי גאון ע”ש הימים שהיה משה בהר לטובת ישראל שזה היה בארבעים יום הללו, ובחיי אדם כלל קלח ס”א ציין להתנא דבי אליהו זוטא פ”ד אות י שבאותם הארבעים ימים שהי’ משה בהר נהגו ישראל בצום ובתענית ושמשום כך הוא עת רצון.

וגם יש למנהג תקיעת השופר סמך מהמדרש פרקי דר’ אליעזר פרק מו שבארבעים יום הללו היה תקיעת שופר בזמן דור המדבר, ובטור כ’ ע” הפרדר”א שתקיעת שופר בזמן זה הוא תקנת חז”ל וכ”ה בצידה לדרך הקדמון מאמר רביעי כלל חמישי פ”ב ע”פ הפרדר”א וכ”ה בפרדר”א שלפנינו שהתקינו חכמים, וכן הובא מנהג תקיעות שופר בהמנהיג הל’ ר”ה סי’ כד וברוקח סי’ רח ובבעל המאור וברא”ש סוף מס’ ר”ה.

לגבי אם יש מקומות ששם יש מנהג אשכנזים ארבעים יום איני מכיר, שכבר ברמ”א ובלבוש הזכירו שאין מנהגינו כהספרדים בזה, וכבר בבאה”ג על השו”ע שם ציין שכך הוא מנהג הספרדים, ולא הזכיר שיש נוהגים כך.

ובארחות חיים מלוניל (אלול אות ב) הביא ג”כ מנהג זה כמ”ש בטור הנ”ל בשם רב האי ועי”ש עוד בטעם זה, אך הארחות חיים אמנם שיש מנהגי אשכנז שמיוסדים עליו אך הוא עצמו לא היה מבני אשכנז, ובצידה לדרך הקדמון שם הובא שמנהג אשכנז לתקוע כל החודש ומנהג ב’ ישיבות לומר סליחות בכל החודש, ויתכן שכבר בזמנו בני אשכנז לא נהגו בזה אלא רק ב’ ישיבות דהיינו בבבל, ומאידך גיסא אין מכאן ראיה ברורה דב’ ישיבות שבבבל היו בזמן קדום יותר מזמן הצל”ד ומזמן שהתחילו לרשום בקביעות מנהגי אשכנז בדורות מאוחרים יותר, וא”כ מש”כ על מנהג ב’ ישיבות הוא העתקה מדברי הגאונים (וכ”ה ברי”צ גאות הל’ תשובה עמ’ מג בשם רב כהן צדק מנהג ב’ ישיבות ועי’ ברא”ש וטור הנ”ל), ועדיפא ליה מלהביא מנהגים מאוחרים, והר”ן הביא כמה מנהגים בסדר אמירת הסליחות [בר”ה ג ע”א] ומבואר מדבריו שגם מנהג הספרדים הוא קדמון וגם מנהג האשכנזים נהגו כעין מנהג זה כבר מזמן קדמון (ובהגר”א סק”ח כ’ שמנהגינו כמנהג ברצלונה בר”ן שם עי”ש ואכמ”ל), ועי”ש שדן וביאר טעמי המנהגים בזה.

וכמובן שכל אחד גם מבני אשכנז שחשקה נפשו לומר סליחות קודם שמגיע זמן מנהגו יכול להצטרף לספרדים באמירת הסליחות כרצונו.

ואמנם גם באשכנז היו שנהגו להתענות מ’ יום (עי’ רמ”א סי’ תקסח ס”ד משנ”ב סי’ תקפא וראה סידור מעגלי צדק ומהרי”ל ושל”ה ריש מס’ ר”ה, וע”ע ריש מטה אפרים ובהג”ה שם, ולענין השלמת תענית עי’ מג”א סי’ תקסב סק”ו).

לענין מה ששאלת אם נתקנו הסליחות כנגד דבר מן הקרבן אינו בהכרח שהתפילות שנתקנו כנגד קרבנות הוא בד”כ שמונ”ע כגון ג’ תפילות ותפילות המוספין שנתקנו כנגד קרבנות ואיברים ופדרים שהיו קרבין בלילה, ובפרט שסליחות היא גם תקנה מאוחרת, אבל כן יש לזה שייכות לקרבן, שכן הסליחות הוא בקשת סליחה וחזרה בתשובה על החטאים לפני הכפרה, ו יש לזה קשר קצת לקרבנות משום שבכל הקרבנות אין מתכפר בלא וידוי ותשובה (ועי’ רמב”ן מש”כ בטעם הקרבן שהעיקר הוא התשובה ורק הקרבן הוא תחת עונש האדם), ובפרט ביו”כ שהוא סוף ותכלית ארבעים יום של אמירת הסליחות אז יש מדאורייתא כמה וידויים, וקרבן בלא וידוי ותשובה אינו מועיל, כמו שדרשו חז”ל בברכות עה”פ שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים וגו’ מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע (קהלת ד, יז), דהיינו שהכסילים אינם יודעים אם על הטובה הם מביאים את הקרבן או על הרעה הם מביאים את הקרבן.

במשנ”ב סי’ רסב סק”ה אי’ שטוב שיחליף כל בגדיו לשבת, ולכאורה כולל בזה גם הנעליים, וכן משמע יותר מזה במעשה רב סי’ קמז שהבא שם מנהג הגר”א  להחליף כל בגדיו מכף רגל ועד ראש (ולפ”ז מה שאומרים בשם הגר”א לדייק מדכתיב ונעלך לא בצקה ללמוד מזה שא”צ נעל לשבת שהיה רק נעל אחד לכאורה שמועה זו אינה נכונה), וכ”כ במורה באצבע אות קלט שאשרי מי שמחליף כל בגדיו לשבת מכף רגל ועד ראש, וכ”כ בכף החיים סי’ רסב סקכ”ה לגבי מנעלים לשבת, שאף שמדינא א”צ מ”מ ממידת חסידות נכון להחליף, ועי’ גם בפמ”ג סי’ תקנא בא”א סק”ג דמשמע דפשיטא ליה שיש מצוה בנעליים לשבת, וכ”כ בחסד לאלפים לבעל הפלא יועץ או”ח סי’ רסב.

ואף שיש שלמדו בירושלמי בשבת פ”ו ה”ב שאינו דרך לייחד סנדלים נפרדים לשבת, ובקצה”ש הביא מכתב מבעל הצפנת פענח שהוא תלוי בדברי הגמ’ בשבת סא ע”א אם נעל להגן או משום תענוג, מ”מ בזמנינו ודאי נעליים יש בהם משום חשיבות ונכבדות, והוא בכלל מאני מכבדותא דפרק המפקיד, ועי’ בתרגום שה”ש עה”פ מה יפו פעמיך בנעלים, ואף משמע בפוסקים בסי’ רכג שיש שמחה בנעליים חדשות, ואילו הסנדלים הנזכרים בשבת לא היו בגד חשוב כ”כ כמבואר מסוגי’ דשבת דפרק אלו קשרים גבי סנדל שנפסקה אחת מתרסיותיו דכל צורת הסנדל היה במבנה של הגנה בלבד אף בלא כיסוי לרגל, וגם הירושלמי הנ”ל יש שביארו בלשון תימה (פני משה וכן הביא במנחת שבת סי’ עב סקע”א) ולפ”ז למדנו מזה להיפך שצרך נעל מיוחדת לשבת.

וגם מש”כ ברב פעלים ח”ד סי’ יג דנעל אינה בכלל מלבוש לשבת יל”ע אם במקומו ובזמנו לא היו עושים עסק מהנעל והיו לובשים להגן בלבד, דלפי הנהוג בזמננו אינו נתפס שלא יהיה שייך לכבד בנעל, דהרבה בני אדם אין הולכים לאירוע בלא נעל טובה וכיו”ב, ועכ”פ יל”ע אם מודה הרב פעלים בנעל ישנה ושחוקה, ועי’ כתובות סה ע”ב, אבל אין הנידון שם לגמרי לענייננו דשמא מיירי הכא בשחוקה ביותר ואינה ראויה לשימוש (ועי’ שו”ת מקדשי ה’ סי’ ב מ”ש בשם מהרש”ם).

ומה שהביא ברב פעלים שם ראי’ מברכת מלביש ערומים שאינה כוללת נעליים דהרי מברך עליהם לחוד שעשה לי כל צרכי, לא זכיתי להבין דהרי איכא ברכה מיוחדת גם על מצנפת עוטר ישראל בתפארה וגם על אזור מברך אוזר ישראל בגבורה, אע”פ שהם בודאי בגדים ובודאי בכלל לבישה, דדבר שיש לו תועלת בפני עצמו יתר מסתם בגדים תקנו לו ברכה, ואפי’ בתפילין נזכר ע”ז בגמ’ לשון לבישה וכ”ש נעל דשייך לברך עליו מלביש, ובלאו הכי הרי נוסח הברכה הוא מלביש ערומים וזה שייך רק על בגד שנצרך בשביל שלא יהיה האדם ערו’ דזה הודאה על מה שהועיל לנו הקב”ה בזה ומנע אותנו ממצב זה, אבל בלא נעל לא מקרי ערום וכלשה”כ בישעיה יען הלך וגו’ ערום ויחף דאמרי’ ערום בבגדים וכו’ ויחף במנעלים המטולאים.

ונראה דגם מי שאינו מחמיר החומרא להחליף כל בגדיו עדיין יש מקום להדר וללבוש מנעלים יפים לשבת, דעיקר הרבותא במשנ”ב שם הוא על חלוק דהיינו בגד שאינו עליון אלא לשימוש בביתו, אבל נעליים שהם גלויים וחיצוניים בודאי שיש חשיבות בהחלפתם וכשהולכים לאירוע מכובד לובשים נעליים יפים א”כ טוב להחליפם גם לשבת אם הוא אפשר.