אין לעשות כן וגם שלא בשעת אכילה. מקורות: רבינו יונה כתב בספר היראה שלא להרוג כינה על השולחן משום שהוא דומה למזבח, וכ"כ בספר חסידים סי' קב, והובא במג"א סי' קסז סקי"ג, ועי' בגמ' בסוף חגיגה ושו"ע או"ח סי' קסז ס"ה. ויעוי' בספר ...קרא עוד

אין לעשות כן וגם שלא בשעת אכילה.

מקורות:

רבינו יונה כתב בספר היראה שלא להרוג כינה על השולחן משום שהוא דומה למזבח, וכ"כ בספר חסידים סי' קב, והובא במג"א סי' קסז סקי"ג, ועי' בגמ' בסוף חגיגה ושו"ע או"ח סי' קסז ס"ה.

ויעוי' בספר דולה ומשקה עמ' קו בתשובת הגרח"ק שנראה מדבריו שחשש להחמיר גם לענין ישיבה ע"ג שולחן (וראה עוד תשובתו בסגולות רבותינו ענינים שונים שאלה י"ח שכ' יש ענין).

ובתשובה אחרת כ' הגרח"ק [שאלת רב ח"א פרק יד אות ד] דמקור שלא לעלות על שלחן הוא מספרי קבלה, וכן בצהר חי"א עמ' סט אות כז כ' הגרח"ק דע"פ קבלה אין ראוי.

ובספר יוסף אומץ למהר"ר יוזפא יש סתירה בזה דבסי' סד כ' בשם הספר חסידים דמשמע לאסור, ובמקום אחר (ח"ב סדר הלימוד בעצמו) כתב דממה שנקט הס"ח סי' תתקכ שחמור ההליכה על שלחן שמיוחד לספרים דייק מזה שבלא ספרים אינו חמור, אלא דמספר היראה הנ"ל דייק לאסור, והקשה במעדני אשר ברכות סי' א' מכח זה סתירה בדברי היוסף אומץ.

ונלענ"ד להסיר מחומר הקושי' דהנה דברי היוסף אומץ השניים בפני עצמם קשים דהרי מש"כ בספר היראה נזכר ג"כ בספר חסידים, א"כ מש"כ היוסף אומץ בסי' סד שבס"ח מבואר שאסור הוא אחר שמצא שכתוב בס"ח כדברי הספר היראה, ולגוף הסתירה בס"ח יש ליישב בפשיטות דאמנם אינו ראוי גם לשבת על שלחן בלא ספרים אבל העונש שנזכר בס"ח סי' תתקכ היה מחמת החומר שהיה שלחן שמיוחד לספרים שהוא חמור יותר לכך נענש מחמת זה הרבה כמבואר המעשה בס"ח שם.

ובאמת לגוף הדברים אין ראיה ברורה ששלא בשעת אכילה חשיב ג"כ מזבח, דיש לדחוק שדברי רבינו יונה והס"ח מיירי בשעת אכילה, אבל לענין ספרים שם החמיר הס"ח להדיא גם כשהספרים אינם שם, ואם כי יש לדון שהספרים היו על השלחן באופן שנעשה תשמיש קדושה, אבל לא נראה מהדברים שם שעבר איסור ברור, דמשמע שם שהתכוון לעשות בהיתר שסילק הספרים עי"ש, ולפי כ"ז הפשטות להחמיר גם שלא בשעת אכילה.

ונראה שנחלקו בזה האחרונים דהכה"ח למהר"ח פלאג'י סי' יד ס"ה החמיר שלא לעשן על יד השלחן גם שלא בשעת אכילה, ונשען בזה ע"ד היעב"ץ, אולם החסד לאלפים חולק ע"ז.

ומכיון שרוב האחרונים מחמירים וכך פשטות דברי הראשונים כך יש ג"כ מנהג רווח שהמקפידים שלא לעלות על שלחן מקפידים גם שלא בשעת אכילה, הלכך העיקר להזהר בזה.

ומדין מלח שהזכירו הפוסקים בשעת אכילה דוקא, אין ראיה דמלח הוא מצד הקרבן ולא מצד המזבח דוקא, ולכן כשאין האכילה שהיא דומה לקרבנות אין גם מלח.

וראיתי מי ששייך לכאן הנידון של ספ"ג דקידושין דלא אמרה תורה שלח לתקלה, ולא זכיתי להבין השייכות לכאן דהיא סברא מיוחדת בשילוח לרה"ר של ציפור בלא שיודעים אח"כ מי הוא, אבל פשיטא שאין אומרים דבר זה בכל תשמישי מצוה או תשמישי קדושה או איסורי הנאה.

הוספה

מה ששאלת דהרי על המזבח גופיה לא היה איסור לעלות עליו, ולמה נחמיר על הטפל יותר מן העיקר, הנה כמדומה שהעליה ע"ג המזבח הותרה רק לצורך גבוה, דהרי הוא מקום קודש לכה"פ (וע"ע רש"י יומא מג ע"ב ד"ה בכל), ואפי' דבפיס הותר הוא ג"כ לצורך גבוה דהרי הוא לצורך הקרבנות, וגם יש מצוה להרגיש את העזרה כדילפי' בפ"ב דיומא מקרא בבית אלהים נהלך ברגש.

ואה"נ לפי טענה זו אם צריך לצורך האכילה (שהיא כנגד הקרבנות עכ"פ אם מכוון לש"ש), וכיו"ב לעלות על השלחן יהיה מותר.

באבן האזל ספ"ג מהל' כלי המקדש כ' דלדעת רש"י ביומה מה ע"א יש איסור לזר להתקרב למזבח, ועי' מה שחלק ע"ז החזו"א הובא בדרך חכמה שם, ועי' בסה"מ להרמב"ם ל"ת עב.

ברמב"ם ל"ת סט אי' דבעלי מומין אסורין להתקרב למזבח, וכן משמע בבמ"ר נשא ז ח ועי' תרגום המיוחס ליונתן במדבר יט לו, וע' תו"כ שהביא בהשגת הראב"ד פ"א מהל' ביאת מקדש הט"ו, והרמב"ן בסה"מ שם חלק ע"ז.

וידוע שיש קהילות שאכן נהגו בעליה על השולחן רק לכהנים, והיא הנהגה שלא נתבררה כל הצורך, דלגבי שלחן שלנו האכילה היא כקרבן כמבואר בדברי הפוסקים בסי' קסז בסמיכות לענין זה, ואין בזה נפק"מ בין כהן לוי וישראל.

אחר זמן שכתבתי תשובה זו ראיתי שכ' בשוע"ר סי' קסז ס"ח דרק להרוג כינה על השלחן אסור אבל להשליך כינה על השלחן מותר דאין חמורה קדושת השלחן מקדושת בהכנ"ס, ולפי גישתו זו של הגר"ז לכאורה דבר פשוט הוא שיהיה מותר לעמוד או לישב על השלחן, ויל"ע.

קרא פחות

יש הסתברות שכן, אך אין צריך לאבדם מחמת שהיא ע"ז שבטלה, וה"ה האבנים שהונחו עליהם לתקרובת אין צריך לחשוש שדינם כתקרובת (שאין לה ביטול) ולאבדם, מהטעמים שיתבארו במקורות.מקורות: לא עברתי על המחקרים והמאמרים שכידוע נכתבו בנושא, ויש לקחת בחשבון הטענות ...קרא עוד

יש הסתברות שכן, אך אין צריך לאבדם מחמת שהיא ע"ז שבטלה, וה"ה האבנים שהונחו עליהם לתקרובת אין צריך לחשוש שדינם כתקרובת (שאין לה ביטול) ולאבדם, מהטעמים שיתבארו במקורות.

מקורות: לא עברתי על המחקרים והמאמרים שכידוע נכתבו בנושא, ויש לקחת בחשבון הטענות אם באים לפסוק בזה, והרב יהושע ענבל כתב ג"כ מאמר נרחב בנושא, אך בהחלט אפשר לומר כי ההסתברות הפשוטה היא שהן אבני מרקוליס, כמבואר בב"מ דף כה שכך צורת המרקוליס כמו צורת הדולמנים שנמצאים היום, וגם הם מלאים גלי אבנים שהושלכו עליהם שניכר שהתמלאו באבנים המושלכות בידי אדם, וגם בסוגיות בתחילת פרק רביעי בע"ז מבואר שם שיש צורת מרקוליס קטן שצורתו כך וכך עי' ברש"י שם בריש הפרק מה הצורה שמלכתחילה נראית המרקוליס וכך הוא מראית הדולמנים.

ואמנם יעוי' בתפארת ישראל על משניות ע"ז ריש פ"ד מה שכתב שם שהוא שם של ע"ז רומאי שהיה מוצב בפרשת דרכים, ודבריו מיוסדים ע"פ הר"ע מברטנורא שם, אבל אכן אע"פ שהשם של אותו אליל רומאי דומה למרקוליס אבל אינו ממש המרקוליס המבואר בסוגיות לפי צורת עבודתה, אלא הדולמנים הם המרקוליס, אבל כן יתכן שהיה איזה קשר בין הע"ז של הדולמנים עם השם של אותו אליל רומאי בהשתלשלות הע"ז במשך הדורות.

לגבי אם מחוייבים לשוברה, לגבי המרקוליס עצמה (דהיינו מבנה הדולמן עצמו) התשובה היא שלא, שכן ע"ז שהניחוה עובדיה בשעת שלום נחשבת כמבוטלת כמ"ש בשו"ע סי' קמו ס"י, ומכיון שבאובך ההיסטוריה הע"ז הזו פסקה ממילא הרי היא מבוטלת (ועי' עוד בתשובת הרמב"ם סי' רמח).

לגבי אם רוצה לשוברה בכל מקרה, יתכן שיהיה צריך להיזהר לפני שמפרק את הע"ז שלא יסלק את האבנים מעל הע"ז שלא יעבור איסור שכן הנוטל ממנה אבן ג"כ חייב כמבואר בגמ', מחמת שהשאיר מקום להשליך אבנים אחרות, ואף שצלם זה בטל ואין בו איסור הנאה, אבל אולי יש מקום לחשוש שמא לא בטל לגמרי ע"ז של מרקוליס מאיסור עבודתה, אבל באמת נראה עיקר שגם בזה אין איסור כלל, כיון שסוף סוף אין כאן ע"ז אלא אבן בעלמא, ועוד שהרי עכשיו אין שום דרך עבודתה בכך ומאידך גם אין בזה צורת עבודת פנים, וכ"ש שעכשיו אין דרך לעובדה כלל, וגם אין רווחא לחברה שבק מאחר שלא יבוא מישהו וישליך (ויש לחקור אם ההגדרה של רווחא לחברה שבק הוא דרך עבודתה או לפני עיור ובפשטות הוא דרך עבודתה דהרי לפני עיור אין חיוב חטאת, וצל"ע בזה, ומ"מ לפי כל הגדרים היום לכאורה נשתנה), ויל"ע.

ויש לציין שכל מה שמועיל ביטול היינו לע"ז עצמה אבל תקרובת ע"ז אין מועיל לה ביטול כמבואר בע"ז נ ע"א ושו"ע יו"ד סי' קלט ס"ב, אלא שיש מחלוקת בגמ' שם האם אבנים שהשליכו על המרקוליס חשובים כתקרובת ע"ז ואין מועיל ביטול או שאין להם דין תקרובת ואז מועיל ביטול, והנידון המובא בגמ' שם האם כדי להחשיב תקרובת צריך שיהיה כעין פנים או לא.

ויש ראשונים שמשמע בהו להקל, ועי' בתוס' שם, ובשו"ע יו"ד סי' קלט ס"ג פסק שתקרובת היא רק מה שהוא כעין פנים שכיוצא בו קרב ע"ג המזבח, אבל הש"ך שם סק"ג כתב בשם הב"ח דיש לחשוש לדעת הרמב"ם פ"ז מהל' ע"ז הט"ז המובאת בב"י דגם בתקרובת שאינה כעין פנים אסורה.

ואמנם זה ברור שכל דבר שהביאוהו לפני ע"ז אסור אם הוא דרך כבוד או אפילו דבר שאינו כבוד אם לפני מרקוליס, כמבואר בע"ז נא ע"ב ובשו"ע שם ס"ה ואפי' מה שאינו קרב בפנים כיון שהוא דרך עבודתה וכמבואר בתוס' ע"ז נא ע"ב ד"ה אפילו ובשו"ע שם ס"ז, אבל כל מה שאינו קרב בפנים להשו"ע אסור רק מצד נוי ע"ז ולא מצד תקרובת כמבואר שם ס"ג, ולכן מועיל לזה ביטול כמבואר שם ס"ב לענין נוי.

ובגוף מה שנקטו הב"ח והש"ך ובאר היטב בדעת הרמב"ם שגם דבר שאינו קרב בפנים אסור משום תקרובת (דהיינו שאסור לעולם ולא משום נוי שמותר על ידי ביטול) צ"ע מהיכן למדו, דאמנם הרמב"ם הזכיר בדבריו בפ"ז מהל' ע"ז הט"ז שגם דבר שאינו קרב לגבי מזבח נאסר, אבל לא הזכיר כלל אם הוא מטעם תקרובת או מטעם נוי, וכי תימא שמחמת שהזכיר מתחילה ענין קרב ע"ג מזבח, א"כ הרי השו"ע ג"כ הזכיר בתחילת סעי' ה' ענין קרב על גבי מזבח וג"כ מסיים שבמרקוליס אפי' דרך ביזיון אסור, והרי השו"ע ודאי אינו סובר שדבר שאינו קרב ע"ג מזבח נאסר משום תקרובת עי' מ"ש בסעי' ג', וכי תימא דמש"כ בסוף סעי' ה' על מרקוליס שנאסר אפי' דבר ביזיון מ"מ בעי' דבר קרב ע"ג מזבח, אבל בסעיפים אח"כ נזכר שוב בשו"ע שמעות כסות וכלים וכו' דרך כבוד אסור, וכי תימא דשם כבר הוא אסור משום נוי ולא משום תקרובת, א"כ מאי דוחקא כ"כ לפרש כ"ז גם ברמב"ם שהאיסור רק מחמת נוי ולא מחמת תקרובת, ועוד צל"ע למה סובר הרמב"ם דע"ז שדרך לעובדה במקל וזרק מקל בפניה המקל לא נאסר, הרי היה צריך להיאסר מדין תקרובת, וזה צל"ע בפני עצמו גם לדעה בגמ' (שיש לומר שהיא דעת השו"ע) שאבנים הנזרקות על מרקוליס אסורים משום נוי בלבד ולא משום תקרובת, א"כ למה במקל אינו נאסר משום נוי, וצל"ע בכ"ז, ובלי נדר אשתדל לברר עניינים הללו עוד.

עכ"פ אם האבנים שע"ג מרקוליס אסורים משום תקרובת יש מצוה לאבד גם תקרובת ע"ז כדמשמע ברמ"א סי' קמו סי"ד, אבל בניד"ד יש לברר את הענין הנזכר לעיל לענין נטילת אבנים ממרקוליס אם דינם כתקרובת או כנוי, דאם דינם כנוי, אע"פ שיש מצוה לאבד גם נוי ע"ז, מ"מ בנוי מועיל ביטול ויש ביטול במרקוליס וכנ"ל.

 

הוספה לאחר עיון נוסף בדברים

שוב ראיתי שבספ"ח נקט הרמב"ם שאבני מרקוליס מועיל להם ביטול, ולפ"ז העירו השער המלך והאחרונים (עי"ש בספר המפתח) איך מהני ביטול אם הוא מחמת תקרובת.

אבל לפי דרכנו למדנו דמבואר בזה לכאורה שנקט הרמב"ם להלכה דרק תקרובת כעין פנים לא מהני ליה ביטול, וצ"ע על כל הנך האחרונים שלא נקטו בדעת הרמב"ם לומר שתקרובת אינה נאסרת אם אינה כעין פנים (אלא רק מדין נוי ע"ז בלבד), לפי האמור שלכאורה אין הכרח לומר כך בדעתו אלא רק יש הכרח להיפך.

וראיתי במאמר הנ"ל שהזכרתי, שציין בשם החזו"א יו"ד סי' נו סק"ז דבאמת אין האבנים המושלכות אסורות מחמת תקרובת אלא מחמת נוי, ואינו לפני כעת לעיין שם אם אמר כן בדעת הרמב"ם או לא.

ולולי דבריו לכאורה היה מקום לומר באופן אחר דהגדר הוא תקרובת רק שלא נאמר בזה חומר דין תקרובת, שאף שתקרובת רגילה אין לה ביטול, אבל תקרובת שאין כמותה בפנים אין לה ביטול, ושוב מצאתי שהובא כן בשם השכנה"ג בשם הרמ"ך בפ"ח מהל' ע"ז ה"ט שאבנים אלו המושלכים על המרקוליס הם תקרובת רק דמהני להו ביטול, רק שיש לברר אם נאמר כן בכל תקרובת שאין כמותה בפנים לדעה זו, שכך הפשטות הפשוטה בדברי הגמ' ע"ז נא ע"א, אבל אינו נפק"מ לנידון דידן, ומצאתי שהריטב"א ע"ז מט ע"ב נקט להדיא בשם הראב"ד שכל שאינה כעין פנים יש בו משום תקרובת אבל מועיל בו ביטול והריטב"א דחה דבריו, ובשער המלך פ"ח מהל' לולב נקט כן בדעת הרמב"ם.

אבל אפשר לומר לעולם ע"ד מה שהובא בשם החזו"א שכל תקרובת כוללת גם נוי ודבר שלא נאסר משום תקרובת מחמת שאינו דומיא דפנים אינו נאסר גם מחמת נוי (ועפ"ז אולי יתיישב מה שזרק מקל בפניה אינו נאסר כיון דסבירא לן גם להרמב"ם (כמו שמשמע מפרק ח כנ"ל) דרק תקרובת כעין פנים נאסר, וממילא אבנים שנרקו כדי להישאר שם נארו מחמת נוי, אבל זריקת מקל שעומד לנטילה משם כיון שאינו נאסר מחמת תקרובת שאינו כעין פנים הלכך גם אינו נאסר משום תקרובת, וזה יתכן רק לפי הצד שהרמב"ם סובר שאין אבנים אלו משום תקרובת דבעי' כעין פנים אלא רק משום נוי).

ויש לציין שדעת התוס' בע"ז נ ע"א ד"ה בענין שאם הדבר הוא תקרובת ולא נוי לא יהיה בו איסור אם הוא דבר שאינו קרב לגבי מזבח, אבל לא נתבאר הגדר הברור בין נוי לתקרובת, ועכ"פ זה מבואר לענין שבר מקל שהוא תקרובת ולא נוי ולכן אינו נאסר משום שאינו קרב לגבי מזבח, ולכך צ"ל דאם אבני מרקוליס נאסרין ויש להם ביטול ע"כ שהם נוי ולא תקרובת, דהרי אם הם תקרובת ע"כ דסבירא לן כמאן דאמר שתקרובת נאסר גם מה שלא קרב בפנים ואז היה צריך להיות הדין שלא יועיל לזה ביטול, והרי אפי' הרמב"ם פסק שמועיל ביטול באבנים הללו להדיא בפרק ח' מהל' ע"ז, וכ"ש שאר הראשונים שנקטו להדיא שאין תקרובת אלא בדבר הקרב בפנים כהתוס' והטור סי' קלט.

וזה מוכח בגמ' דגם מי שמתיר תקרובת שאין כמותה בפנים אבל אוסר אבנים שהושלכו על המרקוליס עד שיתבטלו, כן מוכח בגמ' דבעינן לזה ביטול, ולפי המבואר בחזו"א הוא מיושב דאם אין כאן תקרובת יש כאן נוי שדינו שאסור עד שיתבטל.

ועכ"פ זה מפורש בהרמב"ם שגם האבנים הללו שהושלכו ע"ג המרקוליס יש להם ביטול, בין אם נאמר שיסבור הרמב"ם שיש דין של תקרובת שנאסרת שיש לה ביטול, ובין אם נאמר שיסבור הרמב"ם שהוא דין נוי ע"פ מש"כ החזו"א וכמבואר שכמה דברים מתיישבים לפי זה, עכ"פ מאחר שסובר הרמב"ם שיש להם א"כ כיון שבטלה הע"ז בטלו משמשיה כמ"ש השו"ע לגבי משמשיה, וה"ה האבנים שהושלכו עליה, עכ"פ אם הם אסורים משום נוי, וגם תקרובת אם סבירא לן שכזה תקרובת מועיל לו ביטול לכאורה ה"ה שיועיל ביטול גם על ידי ביטול הע"ז ואם עזבוה עובדיה הו"ל ביטול לכל הענין של הע"ז עם נוייה, ויל"ע בזה.

ולסיכום הדברים, הנה להסוברים שאין תקרובת אלא כעין פנים פשיטא שלא נאסרו האבנים הללו לעולם (דהיינו דלא נימא שלא יועיל להם ביטול), וגם הרמב"ם שיש שנקטו בדעתו שסובר שיש תקרובת גם שלא כעין פנים, הרי באבנים הללו הזכיר להדיא שמועיל להם ביטול, וכ"ש אם נאמר דהרמב"ם אינו חולק עליהם בגדר תקרובת.

קרא פחות

שאלה {שלום וברכה האם יש ביאור על דרך הפשט, מ"ט ציוותה התורה לקיים מצוות ליל הסדר דווקא בלילה, בעוד שכל המצוות עושים ביום (שופר לולב הלל מגילה קרבנות, וכו').תודה מראש} תשובה בע"ה עש"ק לסדר תזריע כ"ט אדר ב' תשע"ו לכבוד הרב שיחי' ע"ד מה ...קרא עוד

שאלה

{שלום וברכה
האם יש ביאור על דרך הפשט, מ"ט ציוותה התורה לקיים מצוות ליל הסדר דווקא בלילה, בעוד שכל המצוות עושים ביום (שופר לולב הלל מגילה קרבנות, וכו').

תודה מראש}

תשובה

בע"ה עש"ק לסדר תזריע כ"ט אדר ב' תשע"ו

לכבוד הרב שיחי'

ע"ד מה ששאלת מה טעם נתקן ליל הסדר דוקא בלילה ולא ביום, הנה ליל הסדר נתקן מעיקרו לליל אכילת הפסח במצרים, שהיה ג"כ כדי להצילן מן המשחית מלנגוף, וכמ"ש בשמות פרק יב (יא) וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה': (יב) וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה': (יג) וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: ואחר שכבר נקבע באותה הלילה נקבע ג"כ לחוקת עולם, כמ"ש מיד, (יד) וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ:

וכן כתיב בדברים פרשת ראה פרק טז פסוק א: שָׁמוֹר אֶת־חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה.

והענין דפסח מצרים הוא מצוה שנצטוו ישראל קודם מתן תורה, והיה כדי לגאלן ממצרים, וכמ"ש מכילתא דר' ישמעאל (מס' דפסחא פ"ה), וז"ל, לא היה בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה וגו' (יחזקאל ט"ז ז'), ערום מכל מצות נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו, וכ"ה בשמו"ר פט"ו ופסדר"כ פ' ה' החדש.

וגרסי' בב"ק ס' א' 'תאני רב יוסף מאי דכתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים', ולכך הוצרכו ליתן הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות כדמפרש קרא (פסוק י"ג), והיה הדם לכם לאת על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים.

וג"כ דין זה של מתן דמים על המשקוף ועל שתי המזוזות הוא דין מצד פסח מצרים, כדגרסי' בפסחים צ"ו א', בעי רבי זירא אימורי פסח מצרים היכא אקטרינהו, אמר ליה אביי ומאן לימא לן דלא שויסקי עבוד, ועוד הא תנא רב יוסף שלשה מזבחות היו שם על המשקוף ועל שתי המזוזות ותו מידי אחרינא לא הוה ע"כ.

ומבואר דפסח מצרים לא היה טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח, דנתינת הדם היה להגן עליהם מן המשחית וכנ"ל.

וכמו"כ פסח מצרים דינו לשחטו בתוך ביתו, כדאיתא בתוספתא פ"ח דפסחים.

וכדי להבין מ"ט באמת היתה מכת בכורות בלילה דוקא, לזה צריך לבוא למאמרי חז"ל בשמו"ר פ' בא ובפסיקתא דר"כ פיסקא ויהי בחצי הלילה, דמבואר בדברי חז"ל שהיתה הלילה שנשתמרה להם גאולה לדורות מלילה של אברהם שרדף אחר המלכים, ואיתא עוד במכילתא שנשתמרה לילה זו להם לגאולה לדורות מו' ימי בראשית (ועיין ר"ה י"א ב'), ועיין עוד בפסיקתא דר"כ פיסקא יז - ותאמר ציון אות א', מה שדרשו על הפסוק אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי (תהלים עז ז).

יודה בר' סימון אמר, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים נזכרת אני שירים ששרתי לפניך בלילות, כמה דאת או' ונגינותי ננגן כל ימי חיינו על בית י"י (ישעיה לח כ).

בלילה (תהלים שם), זה לילה, ולילו של פרעה לילה, אותו שכת' בו ויהי בחצי הלילה (שמות יב כט).

זה לילה, ולילו של גדעון לילה, אתו שכת' בו ויהי בלילה ההוא ויאמר אליו י"י קום רד במחנה כי נתתיו בידך וג' (שופטים ז ט).

זה לילה, ולילו של סנחריב לילה, אותו הכת' בו ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך י"י ויך במחנה אשור מאה ושמנים וחמשה אלף (מלכים ב' יט לה).

זה לילה וזה לילה.

ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב פסוק כט נזכר עוד, שהקב"ה יושב על אבן שעות ומכוין את השעה כחוט השערה שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא אלא הגיע זמנה של מלכות ליפול ביום נופלת ביום בלילה נופלת בלילה וכן הוא אומ' ונוף צרי יומם (וגו') (יחז' ל טז) ואו' ובתחפנחיס חשך היום (שם יח) ואו' ביה בליליא קטיל וגומ' (דנ' ה ל).

ואף כשהגיע זמנן של אבותינו ליפול מה נאמ' בהן אוי לנו כי פנה היום וגו' (ירמ' ו ד) עכ"ל, והכונה שהיה הגזר דין על מצרים ליפול בלילה ממש לא פחות ולא יותר, דמה שנגזר על האומה למלוך לא יהיה פחות ולא יותר (וע"ע מו"ק כ"ח א' על רב אשי שרצה לחיות עוד, ואמרו לו דכבר מטא זמניה דהונא בר נתן ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, וכן הוא גם על משה כשמטא זמניה דיהושע להנהיג אין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימא).

ויש עוד ענין הנזכר בחז"ל על יסוד דברי הפסוק ישעיהו פרק ל' כ"ט, הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל, ודרשו זה רז"ל במכילתא שמות ט"ו א' על ליל פסח של מצרים, ועיין גם בגמ' פסחים צ"ה ב', ומבואר שיש ענין של שירה שתהיה בלילה, והטעם מבואר בבראשית רבה פרשת בראשית פרשה ו, לך יום אף לך לילה (תהלים עד), לך היום מקלס ולך הלילה מקלס, מה היום ברשותך אף הלילה ברשותך, בשעה שאתה עושה לנו נסים ביום לך יום, ובשעה שאתה עושה לנו נסים בלילה אף לך לילה, בשעה שאתה עושה לנו נסים ביום, אנו אומרים לפניך שירה ביום, ובשעה שאתה עושה לנו נסים בלילה אנו אומרים לפניך שירה בלילה, עשית לנו נסים ביום ואמרנו לפניך שירה ביום (שופטים ה) ותשר דבורה וברק בן אבינועם ביום וגו', עשית לנו נסים בלילה ואמרנו לפניך שירה בלילה (ישעיה ל) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, לך נאה לומר שירה ביום, לך נאה לומר שירה בלילה, למה שאתה (תהלים עד) הכינות מאור ושמש ואתה עשית את שני המאורות שנאמר ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וגו'.

עכ"ל הב"ר.

וע"ד פשטות דברי חז"ל היינו שהיה ענין שתהיה גם שירה בלילה, כנגד המאור הקטון שהוא מושל בלילה, ובודאי יש בדבריהם כונות וסודות, אך זהו פשטות דבריהם.

וכתב בצרור המור שמות פרשת בא וז"ל, ודעתי עוד בזה כי בכאן רמוזה גאולתינו משאר גליות.

וזהו ליל שמורים הוא לה' להוציאם ממצרים.

והוא הלילה הזה לה' שמורה וערוכה לגאול את בני ישראל לדורותם.

וכבר כתבתי למעלה כי גלות מצרים וגאולתו סימן לשאר גאולות.

ולכן אמה"כ שומר מה מלילה.

כאלו היה שואל ואומר.

אתה שומר ישראל מה יהיה מזה הגלות הדומה ללילה.

והשיב השם יתברך שומר מה מליל אתה.

שאתה ג"כ שומר וממתין מה יהיה מליל מצרים שכתוב בו ליל שמורים הוא לה'.

כן יהיה בזה הגלות.

וזהו אמר שומר אתא בקר זהו בקר של אברהם.

כי הגליות נתגלו לאברהם בבין הבתרים.

וכן באומרו ויחלק עליהם לילה ועשה לו גם בחצי הלילה.

וחצי לילה האחרת הניח לגאולת מצרים.

וזהו הוא הלילה הזה לה' הנזכרת באברהם.

ובזאת הלילה של אברהם נחלקו ד' משמרות של גאולות.

בחלק הראשון נעשה נס לאברהם.

ובחצי הלילה נעשה נס של מצרים.

ובשליש השלישי נעשה נס לחזקיהו.

דכתיב וישכימו בבקר והנה כולם פגרים מתים.

נראה שהיתה מפלתם בלילה.

והרביעי האחר שמור לגאולה העתידה.

שהיא בלילה דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג.

וזהו הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם.

ובגיטמריא ראיתי שהיה רמוז בזה הפסוק סנחריב מלך אשור.

ולכן אמר בכאן ב' פעמים שמורים.

שהם ד' משמרות.

כנגד ד' גליות.

ובפרט גאולה רביעית היא בלילה.

כמאמרם ז"ל השיר העתיד הוא נאמר ע"י ישעיהו ע"ה.

דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג.

וכבר הארכתי בזה ופירשתי אותו בפ"ק דברכות שאומר שלשה משמרות הוי הלילה וכו' עכ"ל.

קרא פחות

{עש"ק פ' בא התשע"ו מודיעין עילית} א) מה שהקשה הג"ר . . . מ"ט כתיב ברישא (שמות י"ב ז') על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, ואח"כ (פסוק י"ג) כתיב על הבתים אשר אתם שם. תשובה הנה רז"ל במכילתא עמדו ע"ז, וטירחא היא להעתיק ...קרא עוד

{עש"ק פ' בא התשע"ו
מודיעין עילית}

א) מה שהקשה הג"ר .

.

.

מ"ט כתיב ברישא (שמות י"ב ז') על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, ואח"כ (פסוק י"ג) כתיב על הבתים אשר אתם שם.

תשובה הנה רז"ל במכילתא עמדו ע"ז, וטירחא היא להעתיק מחדש הענין מהמכילתא, דהו"ל להשואל לעיין שם בעצמו, מ"מ אעתיק זה להגדיל תורה ולהאדירה, איתא במכילתא דר' ישמעאל [מס' דפסחא פ"ו, וכ"ה בפ"ז, ע"ש הגר"א והגו"ב], וז"ל על הבתים אשר אתם שם, למה נאמר והלא כבר נאמר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, אין לי אלא בתים שיאכלו בהם, בתים שהיו ישנים בהם מנין, ת"ל על הבתים אשר אתם שם מכל מקום ע"כ, ומכילתא דרשב"י פליג עלי' וז"ל, לאות על הבתים אשר אתם שם.

יכול יתן על מקום לינה, תלמוד לומר על הבתים אשר יאכלו אתו בהם.

יכול לא יתן אלא על מקום אכילה, תלמוד לומר על הבתים אשר אתם שם.

יכול יתן כאן וכאן, תלמוד לומר לאות, ולא לאותת.

אמור מעתה, מקום אכילה שם היתה לינה.

ומ"מ צ"ע לתרוייהו בין למר ובין למר, היאך ישנו במקו"א ממקום האכילה הא כתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, וכן תני' בתוספ' פ"ח דפסחים פסח מצרים מקום אכילה שם היתה לינה, פסח דורות אוכלין במקום אחד ולנין במקום אחר ע"כ וליכא למימר ברוח אחרת שבאותו הבית וקמ"ל ליתן גם בפתח ההוא, [את"ל דמדאורייתא לא חיישי' לחשד ועכ"פ קודם מ"ת], דבהדיא תני' לעיל שצריך ליתן על כל פתח ופתח בלאו הכי, [וגם דדוחק הוא תי' זה].

ועמ"ש עוד בחידושי באריכות בחיבורי על המכילתא דרשב"י בכל ענין זה.

ב) מה שהקשה עוד הנ"ל מ"ט כתיב אשר יאכלו אותו בהם וכי ההצלה ממכת בכורות תלויה בבתים שאוכלים בהם ק"פ בלבד, ובית שלא אכלו בו ק"פ לא נצלו בו ממכת בכורות עכ"ד.

תשובה טוב שאלת, אכן מכיון שעסקתי בעניין זה כמה פעמים בחיבורי על המכילתא דרשב"י נלאיתי להעתיק כאן עוד שוב כל הענין, ולכן אכתוב בקיצור הענין דאה"נ קרבן פסח היה להצלה לישראל ממכת בכורות ולהכי היו צריכין ליתן הדם על הבתים כדי שיראה המשחית ויפסח עליהם, ולהכי כתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, ולהכי הוצרך הכתוב לרבות בתי נשים ועבדים כיון שלא היו יכולין לעשות חבורות משלהם בפ"ע [פי' בלא ישראל] כמבואר במכילתא הנ"ל, ויש בזה עוד הרבה אריכות כמ"ש בחידושי הנ"ל בכמה דוכתי.

ורק אעתיק כאן איזה דבר מעיקר הענין הזה ממה שכתבתי בחידושי הנ"ל, וז"ל, והענין דפסח מצרים הוא מצוה שנצטוו ישראל קודם מתן תורה, והיה כדי לגאלן ממצרים, וכמ"ש מכילתא דר' ישמעאל (מס' דפסחא פ"ה), וז"ל, לא היה בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה וגו' (יחזקאל ט"ז ז'), ערום מכל מצות נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו, וכ"ה בשמות רבה פט"ו ופסדר"כ פ' ה' החדש.

וגרסי' בב"ק ס' א' 'תאני רב יוסף מאי דכתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים', ולכך הוצרכו ליתן הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות כדמפרש קרא (פסוק י"ג), והיה הדם לכם לאת על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים.

וג"כ דין זה של מתן דמים על המשקוף ועל שתי המזוזות הוא דין מצד פסח מצרים, כדגרסי' בפסחים צ"ו א', בעי רבי זירא אימורי פסח מצרים היכא אקטרינהו, אמר ליה אביי ומאן לימא לן דלא שויסקי עבוד, ועוד הא תנא רב יוסף שלשה מזבחות היו שם על המשקוף ועל שתי המזוזות ותו מידי אחרינא לא הוה ע"כ.

ומבואר דפסח מצרים לא היה טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח, דבעצם לא היה בו דיני קרבן, ונתינת הדם היה להגן עליהם מן המשחית וכנ"ל.

וכמו"כ פסח מצרים דינו לשחטו בתוך ביתו, כמו שנביא מן התוספתא להלן.

עכ"ל ועיין עוד שם באריכות.

קרא פחות

‏יום שישי י"ח סיון תשע"ו אין מלינין המת בירושלים מ"ט דוקא בירושלים שאלה ושלחתי דבר בתוככם ונתתם ביד אויב (כו, כה), על ידי הדבר ונתתם ביד האויבים הצרים עליכם, לפי שאין מלינין את המת בירושלים, וכשהם מוציאים את המת לקוברו נתנין ביד אויב ...קרא עוד

‏יום שישי י"ח סיון תשע"ו

אין מלינין המת בירושלים מ"ט דוקא בירושלים

שאלה

ושלחתי דבר בתוככם ונתתם ביד אויב (כו, כה), על ידי הדבר ונתתם ביד האויבים הצרים עליכם, לפי שאין מלינין את המת בירושלים, וכשהם מוציאים את המת לקוברו נתנין ביד אויב (רש"י) צ"ב, מפני מה פירש רש"י את הפסוק דקאי רק על ירושלים כיון שאין מלינין את המת 'בירושלים' דווקא, הא איסורא הוא בכל מקום להלין את המת (סנהדרין מו, א) (עיון הפרשה).

תשובה

התירוץ פשוט דהרי להלין את המת על מנת להביא לו ארון ותכריכין שרי, כדתנן במתני' דסנהדרין שם, ואפ"ה בירושלים אסור אלא צריך להוציאו מחוץ לירושלים, ואם היה כאן קושיא היה אפשר אולי לתרץ בעוד אופנים, אבל אין כאן קושיא ולא הארכתי.

והשימותי את מקדשיכם קדושתן אף כשהן שוממין

שאלה

והשמותי את מקדשיכם (כו, לא), במגילה (כח, א) איתא, שבית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו וכו', שנאמר 'והשמותי את מקדשיכם', קדושתן אף כשהן שוממין [וכ"ה בתורת כהנים (כאן), שגם לאחר חורבן ביהמ"ק חייבים לנהוג בו קדושה.

וכ"פ הרמב"ם (פ"ו מהל' בית הבחירה הט"ז): ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא וכו', לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר 'והשמותי את מקדשיכם', ואמרו חכמים אע"פ ששוממין בקדושתן הן עומדים, ע"כ].

ויל"ע, מהא דתניא (גיטין מב, א): האומר כל נכסי נתונין לפלוני ופלוני עבדיי, אף עצמם לא קנו.

ומקשינן, מהא דתניא הכותב נכסיו לשני עבדיו קנו משחררין זה את זה, ומשני רב אשי: שאני התם דקא קרי להו עבדיי [וש"מ דלא שחררינהו לדידהו - רש"י], וא"ל רפרם לרב אשי: 'ודלמא עבדיי שהיו כבר, מי לא תנן וכו' הכא נמי עבדיי שהיו כבר'.

ואתותב רב אשי, עיי"ש.

ולפ"ז צ"ב טובא, הא דאמרינן במגילה ובתו"כ ד'והשימותי את מקדשיכם' מלמדנו שקדושים הם אף כשהם שוממים, אמאי לא נימא הכא 'מקדשיכם - שהיו כבר' אבל עתה כשחרבו אינם קדושים דהא איתותב רב אשי ומסקינן כרפרם (עיון הפרשה).

תשובה

כתב בחי' רבי עקיבא איגר מסכת מגילה דף כח ע"א, וז"ל, מתני' קדושתן אף כשהן שוממין.

במהרי"ט בתשו' ח"א סי' קכ"ג כתב דהכי דייקי' דודאי אי היה כתיב והחרבתי את מקדשיכם היה אפשר לפרש מקדשיכם שהיה כבר בשעת החורבן אבל לשון שממה אינו נופל אלא על שעת חורבתה מכבר שנים רבות ואינה נבנית כדכתיב על הר ציון ששמם.

ואילו נחרב וחזר ונבנה תיכף אף שהיה נופל עליו לשון חורבן לא היה נופל עליו לשון שממה.

והכא דכתיב והשמותי את מקדשיכם אלמא קדושתן אף כשהן שוממים אף אחר שנחרבו עיין שם וכ"כ המהרי"ט בדרשותיו פ' וישב דרוש א' ועיי"ש מ"ש עוד בזה ועי' במ"ש המ"ל פ"א מהלכות קרבן פסח הלכה ה' ובתשו' מוצל מאש סי' מ"ג עכ"ל רע"א, ולפ"ז א"ש הכל כיון דע"כ קאי על הזמן שכבר עבר מ החורבן ולא על שעת החורבן גופיה ו'שהיו כבר' שייך לומר רק בשעת שחרור או חורבן אבל לא זמן רב אח"ז.

אפרו של יצחק

מה שהקשה הגר"ד פאלק על ל' רש"י (בחוקותי כו מב) אפרו של יצחק צבור ומונח ע"ג המזבח, ובאמת הוא ל' רגיל בחז"ל, יעויין בחי' הרד"ל על פרדר"א שכתב דכ"ז אתיא כמ"ד שיצחק נשרף.

איש כי יפליא מ"ט דוקא בפה

שאלה

איש כי יפלא נדר בערכך (כז, ד).

כי יפליא, יפריש בפיו (רש"י).

הקשה הגאון רבי איתמר גרבוז שליט"א ראש ישיבת 'ארחות תורה', צ"ע הא נדרי הקדש סגי בלב, וכמבואר בשבועות (כו, ב) [אמנם בקצה"ח (סי' יב) נקט בפשיטות דכ"ז בהקדש מזבח, אבל בקדשי בדה"ב בעי בפה, ולדבריו א"ש.

וצ"ע אמאי לא הוכיח מדברי רש"י הכא] עכ"ל.

תשובה

אולי י"ל דהכונה הוא מצד מצוות ההפלאה שהיא בפה, עיין מ"ש החפץ חיים באהבת חסד לענין המצוה להוציא בפה את הצדקה שיתן.

קרא פחות

שאלה כתב בעל שבט מוסר בחיבורו אגדות אליהו (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ב): "כענין הקרבנות לדעת הרמב"ם ז"ל (מורה נבוכים ג פרק לב) והוא מהמדרש פרשת אחרי מות (ויקרא רבה כב, ח), שאע"פ שהקרבנות לא חפץ הקב"ה בהם, עם כל זה צוה ...קרא עוד

שאלה

כתב בעל שבט מוסר בחיבורו אגדות אליהו (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ב): "כענין הקרבנות לדעת הרמב"ם ז"ל (מורה נבוכים ג פרק לב) והוא מהמדרש פרשת אחרי מות (ויקרא רבה כב, ח), שאע"פ שהקרבנות לא חפץ הקב"ה בהם, עם כל זה צוה עליהם לישראל שיקריבו, לפי שהיו מלומדים כך לעשות לעבודה זרה וההרגל נעשה להם טבע שני, ואם ימנעם מלהקריב לפניו, יחזרו לסורם הרע לחזור להקריב לעבודה זרה, לכן צוה להקריב לפניו כדי שלא יחזרו לעבודה זרה".

וצ"ע לפי"ז מדוע יקריבו קרבנות לעתיד לבוא כשכבר אין מקום לחשש זה?

***

תשובה

בע"ה

כ"ט תשרי ע"ז

שלום וברכה

יתכן דזהו גופא ר"ל שהטעם שנצטוו כן אע"פ שלא הגיעו לתיקון השלם, והיה מקום לומר אינם ראויים לכך, מ"מ נצטוו בזה משום שצריך לשמרם שלא יקריבו לע"ז, אבל תמיהה גדולה לומר שבאמת אין שום תועלת בהקרבה שהרי האבות הק' הקריבו קרבנות וכן נח הקריב קרבנות.

ולולי דבריו הו"א בפשיטות שאין כוונת המדרש לומר שכל מה שקריבין הוא רק מטעם זה אלא שיש עוד טעם בדבר גם כדי להפרישן מע"ז, וכמו שאמרו שהמקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו הרהורי שטות הרהורי זנות וכו' ואין הכונה שזוהי כל המטרה בתורה אלא שיש גם תועלת כזו שדבר הקדושה מרחק את רוח הטומאה, וז"ל המדרש שם (ויק"ר פרשה כב, ח), רבי פנחס בשם רבי לוי אמר משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למד לאכול בשר נבילות וטריפות אמר המלך זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא גדור כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודת כוכבים במצרים והיו מביאים קרבניהם לשעירים דכתיב (ויקרא יז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ואין שעירים אלו אלא שדים שנאמר (דברים לב) ויזבחו לשדים ואין שדים אלו אלא שעירים שנא' (ישעיה יג) ושעירים ירקדו שם והיו מקריבין קרבניהם באיסור במה ופורעניות באות עליהם אמר הקדוש ברוך הוא יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן באהל מועד והן נפרשים מעבודת כוכבים והם ניצולים הה"ד איש איש מבית ישראל וגו'.

אכן ברמב"ם מבואר לא כן.

ועי' באברבנאל בהקדמתו לויקרא שהביא מאמר זה לראיה לדברי הרמב"ם, [וסיים, ותמהתי מהרב הנחמני שהיה הגמרא לפניו כשלחן ערוך איך לא ראה המאמר הזה כי הוא מסכים לדברי הרב המורה עכ"ל, אמנם לכאורה אינו ראיה כנגד הרמב"ן וכנ"ל].

והרמב"ן כתב שאלה הדברים הם דברי הבאי יעשו שלחן השם מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם שגעון הע"ז והכתוב אומר כי הם לחם אשה ה'.

והנה נח בצאתו מן התיבה הקריב קרבן ויריח ה' את ריח הניחח ולא היו אז בעולם אנשים עובדי ע"א להתרחק מהם.

והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן וישע ה' להבל ולא היה עדיין ע"א בעולם כלל.

ובלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח ולא היה דעתו לשלול אמונות רעות שלא נצטוה בכך.

ולשון הקרבנות את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי וחלילה שלא יהיה בה שום תועלת ורצון רק שוללות הע"א מדעת השוטים.

אלה הם דברי הרמב"ן כנגד דברי המורה.

הובאו באברבנאל בהקדמתו לספר ויקרא והאריך בזה ובדעות של עוד ראשונים.

והאברבנאל שם כתב לבאר עוד בדברי הרמב"ם וז"ל, והנני מודיעך סברת הרב ודעתו בדבר הזה באמרו שהיו הקרבנות על הכונה השנית ולא אמר שלא יהיו על הכונה הראשונה כי זה הלשון מורה שיש שתי כונות בקרבנות כונה ראשונה וכונה שנית והנה הכונה הראשונה בה היא כדי להתקרב אדם לאלהיו ולהכנע לפניו ויאמין במציאותו ואחדותו והשגחתו שהיא הכונה אשר בעבורה הקריבו אדם ונח קרבנותם והכונה הזאת הראשונה לא יכחיש הרב שתמצא במצות הקרבנות.

כי הנה בעצם וראשונה על זה נתכוונו.

האמנם להיות השלמות האנושי דבק בנפשו והוא כפי האמונות והדעות האמתיות ראה הרב המורה שהכונה הראשונה הנזכרת יותר תמצא בתפלה ובהשכלה והידיעה האמתית ובשאר המצות המכוונות לזה התכלית והכונה ממה שתמצא בהקרבת חלב ודם ושרפת גופי הב"ח וע"כ אמר הרב שצוה הקדוש ברוך הוא במצות הקרבנות להשגת הדבוק האלהי וידיעתו באמת מפני שהיו כל בני אדם מורגלים בעבודות הקרבנות ותהיה קשה עזיבת המורגל בהחלט אבל צוה שיעשו אותם לגבוה כי בזה יגיעו אל הכוונה הראשונה מהשגת האמונות האלהיות והדבוק בש"י ויתרחקו מדרכי ע"א.

הנה אם כן שתי כוונות נמצאו בקרבנות כפי הרב המורה הראשונה והיא אשר שער בלבד הרמב"ן, והשנית.

ושתיהם כיון יתברך בזאת המצוה עכ"ל, ולפי ביאורו בדעת הרמב"ם ל"ק מהקרבנות לעתיד לבא מכיון שיש עוד מטרה מצד עצם הרבנות וגם הרמב"ם מודה לזה.

וע"כ אין מי שיאמר שאין תועלת בקרבנות דהרי אמרי' בברכות כל הקורא וכו' כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, וכן בס"פ לולב וערבה מ"ט ב' כל הנוטל לולב וכו' כאילו בנה מזבח וכו', ולא יתכן לומר שאין שום תועלת בהקרבת הקרבנות.

בברכה

***

קרא פחות

שאלה המנסך בחוץ חייב. איך נקרא המנסך בחוץ, האם אם ישפוך מים באויר או על סלע או יבנה מזבח.בברכה אברהם יהודה קליין *** תשובה שלו' רב עיין רמב"ם רפי"ט מהל' מעשה הקרבנות. בכבוד רב ***

שאלה

המנסך בחוץ חייב.

איך נקרא המנסך בחוץ, האם אם ישפוך מים באויר או על סלע או יבנה מזבח.

בברכה

אברהם יהודה קליין

***

תשובה

שלו' רב

עיין רמב"ם רפי"ט מהל' מעשה הקרבנות.

בכבוד רב

***

קרא פחות

עש"ק פ' כי תבוא תשע"ה קרית ספר מה שהקשה כת"ר על מש"כ רש"י ר"פ כי תבוא דדריש שלא נתחייבו בבכורים עד ירושה וישיבה, דלכאו' תיפוק ליה שעדיין לא היה מזבח, והקשה עוד דדרשא זו ליתא בספרי, ור"ל דאינו מובן מנ"ל לרש"י לדרוש ...קרא עוד

עש"ק פ' כי תבוא תשע"ה

קרית ספר

מה שהקשה כת"ר על מש"כ רש"י ר"פ כי תבוא דדריש שלא נתחייבו בבכורים עד ירושה וישיבה, דלכאו' תיפוק ליה שעדיין לא היה מזבח, והקשה עוד דדרשא זו ליתא בספרי, ור"ל דאינו מובן מנ"ל לרש"י לדרוש זה מדנפשיה.

תשובה - ראשית כל יש לידע דדרשא זו אית' במדרש תנאים לדברים פרק כו פ' א, כי תבוא אחר ירושה וישיבה הכת' מדבר אתה אומ' כן או אינו מדבר אלא בכניסתן לארץ מיד ת"ל וירשתה וישבת בה היה ר' ישמעאל אומר הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם פירט את אחת מהן שאינה אלא לאחר ירושה וישיבה פורש אני כל הביאות שבתורה שלא יהו אלא לאחר ירושה וישיבה עכ"ל.

[וגם יעויין לשון הספרי וירישתה וישבת בה - משתירש תשב, ואפשר דר"ל משתירש ותישב].

וז"ל הגמ' בקידושין דף לז ע"ב, אמר אביי האי תנא דבי ר' ישמעאל מפיק מאידך תנא דבי ר' ישמעאל דתנא דבי ר' ישמעאל הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן לאחר ירושה וישיבה אף כל לאחר ירושה וישיבה ואידך משום דהוה מלך וביכורים שני כתובים הבאים כאחד וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין ואידך צריכי דאי כתב רחמנא מלך ולא כתב ביכורים הוה אמינא ביכורים דקא מיתהני לאלתר וכו', והובא גם בילקוט כאן ובפ' שלח רמז תשמ"ה וברא"ם כאן.

[וכ"א גם בירושלמי דסוטה פ"ז ה"ג].

ומה שהקשה איך ס"ד שיקריבו קודם שהיה בית המקדש, הנה סגי במה שהיה אז מזבח במשכן בגלגל אז, ואיכא עכ"פ דעה כזו בסוף זבחים, [דף קיב ע"א], ר' יהודה אומר כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל מה בין אהל מועד שבמדבר לבין אהל מועד שבגלגל אהל מועד שבמדבר לא היו במות מותרות אהל מועד שבגלגל היו הבמות מותרות ע"כ, וי"ל דאליבא דהך תנא הוא דקאמרינן.

וז"ל הרמב"ן דברים פרק כו, ובספרי (תבוא ב), והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם, זה שילה ובית עולמים.

ושמא יאמרו כי הבמות אסורות בשני הזמנים האלו, אבל גם בנוב וגבעון יקריבו הבכורים, אבל בבמת יחיד אינן קריבין דמזבח כתיב.

ואולי ממה שכתוב (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, לא קרבו באהל ובמשכן, אלא בשילה שהיה שם בית אבנים ובבית העולמים ע"כ.

ובפי' הטור עה"ת הביא לשון הרמב"ן ז"ל בביאור יותר, וז"ל ואפשר שגם לפי הספרי לא בא למעט נו"ג מביכורים.

ולא בא אשר יבחר וגו' אלא לומר שבחר בשילה ובבית עולמים ונאסרו הבמות.

אבל לעולם לא בא למעט נו"ג מביכורים וכו' עכ"ל.

וז"ל התוס' פסחים דף לו ע"ב, וביכורים נמי נאכלין בנוב וגבעון ובכל ערי ישראל דמאי שנא והיכי ממעטינן להו מבכל מושבותיכם ע"כ.

ומבואר ג"כ מדבריהן ז"ל שבכורים מביאין ג"כ בבמה, ולפ"ז לק"מ כיון דלולי דרשא דהכא הו"מ שפיר להביאן למשכן שהיה בגלגל אז קודם שירשו וישבו.

ואגב אורחן אביא בזה בקוצר לשון הביאור על ספר המצוות לרס"ג להגרי"פ פערלא [עשין - עשה פד פה], והנה במש"כ רבינו הגאון ותקרא במקדשים.

צ"ע לכאורה דמשמע מלשונו דבכל המקדשים היתה נוהגת מצות בכורים בבית עולמים ובשילה ובנוב וגבעון.

דכולהו איקרי מקדש.

וכמבואר ברמב"ם (פ"א מהלכות בית הבחירה) עיין שם.

אבל בספרי (פרשת תבא פיסקא רצ"ח) תניא וכו' [כמובא לעיל], עיין שם.

משמע דדוקא בית עולמים ושילה.

אלא שראיתי להרמב"ן ז"ל שהביא ברייתא זו דספרי.

וכתב עלה וז"ל כו' [כמובא לעיל], עכ"ל עיין שם.

הרי שנסתפק בדבר לומר דמאי דנקט בספרי שילה ובית עולמים.

היינו רק לומר דבזמן שילה ובית עולמים אינו יכול להביא אלא בשילה ובית עולמים דוקא משום דהבמות נאסרו אז.

אבל ה"ה בנוב וגבעון נהגו ביכורים.

ואמנם לענ"ד דבריו תמוהים אצלי.

דממה נפשך אם רצה לומר דנקט שילה ובית עולמים למעט במה.

א"כ ראוי לומר דמדממעט בשילה ובית עולמים מוכח דדוקא בזמן שילה ובית עולמים דהבמות נאסרו אין מביאין ביכורים בבמה אבל בנוב וגבעון דהותרו הבמות לא מיבעיא לנוב וגבעון דמביאין ביכורים.

אלא אפילו לבמה בזמן נוב וגבעון מביאין.

דאם לא כן לא הו"ל למעט במה בזמן שילה ובית עולמים שהי' זמן איסור הבמות.

כיון דאפילו בזמן נוב וגבעון שהותרו הבמות אין מביאין ביכורים בבמה.

ואם רצה לומר דלהכי נקט בספרי שילה ובית עולמים.

משום דכתיב בקרא המקום אשר יבחר ה'.

וזה שילה ובית עולמים שנאסרו הבמות.

ולהכי קרי להו קרא מקום אשר יבחר.

וה"ה לנוב וגבעון אלא דלא מיקרו מקום אשר יבחר.

כיון דבזמן נוב וגבעון הותרו הבמות.

תמוה דכיון דבקרא כתיב והלכת אל המקום אשר יבחר ה'.

אם איתא דנו"ג לא הוו בכלל מקום אשר יבחר ה' אלא שילה ובית עולמים.

א"כ הו"ל כאילו מפורש בקרא שילה ובית עולמים.

ובודאי אימעטו נו"ג.

וראיתי בפי' הטור עה"ת דשם הביא לשון הרמב"ן ז"ל בביאור יותר.

וז"ל וכו' עכ"ל עיין שם.

ולא ידענא איך לא בא למעט.

כיון דבהדיא כתיב בקרא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' וגו'.

והרי לפי דברי הרמב"ן אין זה אלא שילה ובית עולמים.

וא"כ ממילא אימעטו כל מקומות אחרים ובכללן גם נוב וגבעון.

דאם לא כן למה פרט מקומות אלו של שילה ובית עולמים.

וגם בלא"ה לשון הטור בשם הרמב"ן דמשמע דכתוב זה בא לאשמעינן עיקר דינא דאיסור הבמות בזמן שילה ובית עולמים וזה תמוה חדא מהיכא משמע ליה דקאי קרא על שילה ובית עולמים טפי מנוב וגבעון.

ועוד דהך דינא ילפינן לה (בפרק בתרא דזבחים קי"ט) מקרא דכי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה עיין שם.

וכן הוא בספרי (פרשת ראה פיסקא ס"ו) עיין שם.

ולכן דברי הרמב"ן ז"ל צ"ע אצלי ולא ירדתי לסוף דעתו כעת.

גם קשה דהא סתם ספרי ר"ש.

והרי ר"ש קאמר בזבחים שם דמנוחה ונחלה זו וזו ירושלים.

וא"כ ס"ל דלא נאסרו הבמות עד שנבנה בית עולמים.

וא"כ גם בשעת שילה הותרו הבמות כמבואר שם עיין שם.

ואף דבברייתא דלעיל מיניה קתני ר"ש אומר מנוחה זו ירושלים נחלה זו שילה עיין שם.

כבר הכריח הר"ב טו"א (במגילה ט' ע"ב) דט"ס הוא וגירסא משובשת עיין שם.

מיהו נראה דאשתמיטתי' תוספתא (סוף זבחים) וספרי (פרשת ראה פיסקא ס"ו) דגם שם איתא כבגירסא שלפנינו עיין שם.

גם מש"כ הרמב"ן ז"ל דמדכתיב ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך ילפינן דלא קרבו בכורים אלא בשילה ובית עולמים שהי' שם בית אבנים.

תמיהני דא"כ באתנן דכתיב בי' לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלקיך לכל נדר וגו'.

נימא דליכא איסור אתנן ומחיר כלב אלא בשילה ובית עולמים ולא בנוב וגבעון.

והרי בספרי (תצא פיסקא רס"א) מבואר דגם בבמה נוהג איסור אתנן.

דקתני התם נדר פרט לדבר הנדור.

כשהוא אומר לכל נדר לרבות במה עיין שם.

וכ"ש נוב וגבעון.

ואין לומר דשאני התם דגלי קרא.

הא ליתא.

חדא דעכ"פ שמעינן דאפילו במקום דכתיב בית ה' אפילו הכי גם במה בכלל.

ועוד דהתם קרא לא אייתר.

דאיצטריך נמי לרבות את העוף כדדריש התם לקמן עיין שם.

וכדתנן נמי (בפ"ו דתמורה ל' ע"ב) עיין שם עכ"ל הגרי"פ.

והנה הגרי"פ האריך בזה הרבה, ולא שייך להעתיק כאן כל דבריו, אך אביא עוד בקוצר וז"ל, ומעתה לפ"ז מדכתיב בבכורים תביא בית ה' אלקיך כל המקדשים בכלל.

בין משכן שילה ובין משכן דנוב וגבעון ובין בית עולמים.

ואין לנו למעט מזה נוב וגבעון.

דהכל בכלל בית ה'.

כל זמן שאין לנו ראיה ממשמעות הכתוב שבא לחלק ביניהם.

וא"כ מזה אין לנו שום גמגום לדעת רבינו הגאון ז"ל.

אבל ודאי מברייתא דספרי שם דקתני בהדיא והלכת אל המקום אשר יבחר ה"א זה שילה ובית עולמים.

משמע ודאי דבנוב וגבעון לא נהגה מצות בכורים.

וראיתי להתוס' (בפסחים פרק כל שעה ל"ו ע"ב) בד"ה דאמר ר"א וכו' שכתבו ג"כ בפשיטות דמצות בכורים היתה נוהגת גם בנוב וגבעון.

ועדיפא מינה כתבו שם דנאכלין בזמן נוב וגבעון בכל ערי ישראל כמעשר שני עיין שם בדבריהם.

וכן דעת התוס' (בפרק בתרא דזבחים קי"ט ע"א) בד"ה באו לנו"ג וכו'.

אלא דשם ס"ל דלא היו נאכלין אלא בנוב וגבעון.

משום דבכורים בעו הנחה אצל המזבח, כ"ז לשון הגרי"פ.

ועוד כתב שם, ולפ"ז אתי שפיר דברי הספרי דלכאורה אינו מובן מאיזה משמעות משמע ליה למעט נוב וגבעון.

אי משום דכתיב אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך.

הרי ודאי גם נוב וגבעון בכלל מקום אשר יבחר ה'.

עכ"ל, וע"ש באורך.

קרא פחות

שאלה אשמח לתגובת הרב שליט"א, לשאלה שראיתי בשו"ת . . . בענין מה שנשאל שם, למה למזבח יש כבש ולמנורה יש מדרגות.וכתב שם להשיב בזה"ל, כך ציוותה התורה, וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עליו, וברש"י, ולא תעלה במעלות, ...קרא עוד

שאלה
אשמח לתגובת הרב שליט"א, לשאלה שראיתי בשו"ת .

.

.

בענין מה שנשאל שם, למה למזבח יש כבש ולמנורה יש מדרגות.

וכתב שם להשיב בזה"ל, כך ציוותה התורה, וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עליו, וברש"י, ולא תעלה במעלות, כשאתה בונה כבש למזבח לא תעשהו מעלות מעלות אשקלונ"ש בלע"ז אלא חלק יהא ומשופע.

אשר לא תגלה ערותך.

שע"י המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך ואע"פ שאינו גלוי ערוה ממש שהרי כתיב ועשה להם מכנסי בד מ"מ הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא ואתה נוהג בהם מנהג בזיון והרי דברים ק"ו ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון חבירך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה עכ"ל, במנורה לא הקפידה התורה על כך מאחר והמדרגות לא היו מחוברים למנורה עכ"ד.

תשובה
ראשית כל יש להקדים שלא רק במנורה בלבד היו מעלות, אלא הרבה מעלות היו במקדש, וכמו המעלות בין האולם ולמזבח, ומבוארים במס' תמיד, אבל לא היה בהם שום איסור אלא רק אם היו עושים מעלות למזבח, וכמו שיתבאר:
איתא במכילתא דרשב"י בס"פ יתרו בזה"ל, אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו.

מַה אֲנִי צָרִיךְ, וַהֲלֹא כְּבַר נֶאֱמַר וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה (שמות כח מב), (וממילא שמעת לה שצריך שתהא ערותן מכוסה, וא"כ בודאי שיהא אסור להם לעולת על מעלות, שבכך תוכל ערותן להגלות - ביאורי שם), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו, שֶׁכְּשֶׁתַּעֲלֶה לַמִּזְבֵּחַ לֹא תְּהֵא פּוֹסֵעַ פְּסִיעָה גַּסָּה אֶלָּא מְהַלֵּךְ עָקֵב בְּצַד גּוּדָל (כדי שלא תהא ערותך נגלית, וי"ל דעד השתא אשמעינן ודאי נגלית דאסור, והשתא אשמעינן ספק, א"נ התם אשמעינן קבוע דאסור, והשתא אשמעינן גם בארעי).

אֵין לִי אֶלָּא לַמִּזְבֵּחַ, עֲזָרוֹת (כשמהלך בעזרות שלא יהלך בפסיעה גסה) מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי, וְנֶאֱמַר עָלָיו, אֵין עָלָיו אֶלָּא בְּסָמוּךְ (עזרות שהן סמוכות למזבח), כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר וְעָלָיו מַטֶּה מְנַשֶּׁה וְגוֹמֵר (במדבר ב כ).

יָכוֹל לֹא נַעֲשֶׂה מַעֲלוֹת לַהֵיכָל וְלָעֲזָרוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי, לַמִּזְבֵּחַ אִי אַתָּה עוֹשֶׂה מַעֲלוֹת, לַהֵיכָל וְלָעֲזָרוֹת אַתָּה עוֹשֶׂה מַעֲלוֹת.

ובחידושים שם כתבתי, כאן מבואר שאסור לפסוע פסיעה גסה בעזרות, וברמב״ם פ״ז מהלכות ביה״ב ה״ד כתב, כל שהשלים עבודה ונסתלק לו אינו יוצא ואחוריו להיכל, אלא מהלך אחורנית מעט מעט ומהלך בנחת על צידו עד שיצא מן העזרה, וכן אנשי משמר ואנשי מעמד ולויים מדוכנן כך הם יוצאים מן המקדש כמו שפוסע אחר התפילה לאחוריו.

כל זה ליראה מן המקדש ע״כ (ועיין יומא נ״ב ע״ב), כתב בכסף משנה וז"ל, ומ"ש בנחת איני יודע לו טעם דבכלל מעט מעט הוא וסמ"ג השמיטו עכ"ל, אכן לפי מה שנתבאר מקור הרמב"ם הוא מכאן, ושאר הדברים מקורם הם מן הגמ' שם, ולכך דקדק לומר בנחת שזהו עוד דין שאסור לפסוע פסיעה גסה בעזרה.

אע"ג דפשיטא שהיו מעלות בהיכל כדתנן במס' מידות, והכונה כאן כל מה דדריש הוא רק לא ילך בעזרות עקב בצד גודל, אבל מותר שיהיו מעלות כדקאמר להדיא.

אכן במדר"י איתא וז"ל, אשר לא תגלה ערותך עליו, עליו אי אתה פוסע פסיעה גסה, אבל אתה פוסע פסיעה גסה בהיכל ובקדש הקדשים, שהיה בדין, ומה אם מזבח הקל אסור לפסוע בו פסיעה יתירה, ההיכל וקדש הקדשים החמורים, דין הוא שתהא אסור לפסוע בהן פסיעה יתירה, תלמוד לומר אשר לא תגלה ערותך עליו, בו אי אתה פוסע פסיעה יתירה, אבל אתה פוסע פסיעה יתירה, בהיכל ובקדש הקדשים עכ"ל.

ובאמת צ"ע למכילתא דרשב"י מ"ט גבי מעלות לא ממעט עזרות וגבי פסיעה גסה ממעט נמי עזרות, ואדרבה הך דכתיב להדיא בקרא טפי עדיפא ליה למעוטי, ומיהו יש סברא גם איפכא כיון די"ל דפסיעה גסה זהו דרך בזיון משא"כ מעלות שאי"ז דרך בזיון, ואי משום דגבי פסיעה גסה כתיב עליו ודרשינן על בסמוך, הא גבי מעלות נמי כתיב על מזבחי ונדרוש על בסמוך.

וצ"ע.

וראיתי עוד מה שכתב במקורי הרמב"ם לרש"ש שם וז"ל, מהלך אחורנית מעט מעט.

בכ"מ נדחק, ולי נראה דזה למד רבינו מהא דברכות (ו' ב') היוצא מבהכ"נ אל יפסיע פסיעה גסה והביאו רבינו בפ"ח מהל' תפילה ה"ב וסיים שם אלא ילך מעט מעט כלשונו בכאן ולמד במכש"כ לבהמ"ק וכמו שכתב הכ"מ לעיל ה"ב בהא שכתב רבינו ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה, ומש"כ עוד ומהלך בנחת כתב הכ"מ שאינו יודע לו טעם דבכלל מעט מעט הוא, ולי נראה דמעט מעט הוא לאפוקי פסיעה גסה כמו שכתבתי ור"ל פסיעות רחבות, ובנחת אתי לומר דאפי' בפסיעות בינוניות או קצרות לא ילך מהר ובמרוצה, וטעמו פי' לנו הראב"ד לקמן בהל' ה', ונ"ל עוד דהראב"ד מצויין בטעות וצריך לציינו לכאן וכ"נ ממה שציין מהלך ושם הלשון ברבינו יהלך, ול"נ דהילוך מהר ובמרוצה נכלל ג"כ בפסיעה גסה כי כוונת שניהם למהר הליכתו, וכן משמע בברכות שם דעל הא דפסיעה גסה אמר אביי לא אמרן וכו' אבל למיעל מצוה למירהט וכו' עכ"ל, ואין צריך לכך שכל הני רבוותא לא ראו ספר המכילתא דרשב"י.

מ"מ בין המכילתא דרשב"י ובין המכילתא דר"י שוין לומר שאין איסור במעלות בעזרות, ומה שהבאת מרב א' שכתב על השאלה: במנורה לא הקפידה התורה על כך מאחר והמדרגות לא היו מחוברים למנורה עכ"ל.

צ"ע מדברי המכילתא, דהרי בעזרה אין קפידא כלל בזה וכנ"ל.

וכן כתב בגבורת ארי מסכת יומא דף כ"ב א' וז"ל, והוא הדין נמי לרוץ אסור בעזרה כולה דהוי בכלל מורא מקדש וכל שכן בכבש של מזבח דגלי קרא דצריך אימה יתירה מן העזרה דכתיב לא תעלה במעלות על מזבחי ולא תגלה ערותך עליו הזהיר הכתוב שלא לעשות מעלות לעלות על גבי הכבש מפני שהעולה על גבי מעלות צריך להרחיק רגליו זה מזה ונראה כגילוי ערוה ואף על פי שאין זה גלוי ערוה ממש דהא היו מלובשים במכנסים אפילו הכי קפיד קרא מפני שנראה כגילוי ערוה מה שלא קפד כן על כל העזרה עכ"ל.

וְרָאֹה ראיתי מה שכתב בחידושי הגרי"ז מסכת יומא דף כ"ב א' וז"ל, והנה הרמב"ם בהל' בית הבחירה (פ"א הלי"ז), לא הזכיר כי אם שאסור לעלות במעלות על המזבח ולא הזכיר פסיעה גסה, וע"כ משום דאיכא פלוגתא במכילתא אם האיסור הוא לעלות במעלות על המזבח או יש איסור בפסיעה גסה, ופסק הרמב"ם כמ"ד דדוקא לעלות במעלות אסור, [ואף דבספר המצות (ל"ת פ') הביא כן פסיעה גסה ע"כ חזר בו הכא], והנה לר"י בזבחים (דף נ"ט ע"א) דאמר רצפה נתקדשה בקדושת מזבח, ומבואר בגמרא כי האולם הוי ליה דין מזבח, וא"כ צ"ע איך הוי מעלות בעזרה הא איכא איסור לעלות במעלות כיון דהוי לה דין מזבח, וצ"ע, עכ"ל.

אכן לפי מה שמבואר שדעת הרמב"ם הוא לפסוק כהמכילתא דרשב"י [הגרי"ז מסתמא לא ראה המכילתא דרשב"י שנתגלה מאוחר מכתבי יד], שיש איסור פסיעה גסה בכל העזרה ומאידך דין בין האולם ולמזבח אין דינו כהמזבח אתי שפיר, והרמב"ם בהרבה מקומות מעתיק ממש מן המכילתא דרשב"י פעמים במפורש ופעמים בלא השם, [וראה על נושא זה בספר 'הרמב"ם ומכילתא דרשב"י'], ואפשר עוד דגם למ"ד שהרצפה קדושה בקדושת מזבח מ"מ אין דינה חמיר לגבי זה כמזבח, כיון דדריש להדיא מיעוטא מקרא למעט העזרות.

המשך שאלה מהנ"ל
בס"ד
לכ' הרב
אם אני מבין את דברי הרב שבין למעלות ובין הכבש שלא התגלה הערוה.

א.

היכן מתגלה הערוה אם היא מכוסה במכנס?
ב.

אם נצטוינו שלא תתגלה הערוה ע"י שיעלו על כבש המזבח, אז מדוע לא לכל הגישות המוגבהות בביהמ"ק אין להם כבש?
תשובה
שלום רב
א.

יש להקדים דהמכנסים שהיו בבהמ"ק היו קצרות מאוד, ומתיחתן מדי מגלה עוד חלק ברגל, ועיקר ביאור הדבר כתב ברש"י שמות כ' וז"ל, אשר לא תגלה ערותך - שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גלוי ערוה ממש, שהרי כתיב (שמות כח מב) ועשה להם מכנסי בד, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון.

ב.

כנ"ל שאי"ז גילוי ערוה ממש ולכן אין חשש אלא במזבח.

בהצלחה רבה
המשך השאלה מהנ"ל
לשיטתם אז איך מתיישב עניין קדושת המזבח קדושת רצפת הבית?
תשובה
שאלה טובה שאלת.

לבאר את הענין יש להקדים במשל, בארמונו של המלך ישנם עמדות רבות ואתרים שונים, ביניהם מקומות יותר אישיים של המלך, וביניהם מקומות אישיים פחות, ישנם גינוני מלכות מיוחדים שאין נוהגים בהם אפילו בבית השרים החשובים ביותר, וישנם גינוני מלכות עוד יותר נדירים, שאף בבית המלך אין נוהגים בהם בכל מקום, אלא במקומות האישיים ביותר.

ולכן איסור זה של 'מעלות' הוא אינו בזיון גמור, שהרי אין הערוה נגלית ממש ולכן לא הקפיד מלכו של עולם בדבר זה בכל ארמונו, אלא על גבי המזבח, ששם הוא מקום יותר המיועד כביכול לריח ניחוח של המלך ויותר יש להקפיד בו.

קרא פחות