מוקצה

הגרעין של האבוקדו הוא מוקצה, ולכן אסור לעשותו, אולם אם מטלטלו ע”י גופו להסוברים להתיר בזה (הרחבתי בתשובה אחרת ואכמ”ל), לפי הדעות שמותר לעשות זאת, (או באופן שעשה מעשה לייחדו עי’ בתשובה דלהלן), יהיה מותר מצד הכנסת הגרעין למים, אם היה בו מבעוד יום מכיון שאין כוונתו לשותלו.

ובדיעבד גם אם לא היה מבעוד יום בתוך המים יש מקום להקל אם לפחות המים היו מוכנים מבעוד יום ואינו מוסיף עליהם.

מקורות: לענין הכנסת הגרעין עי’ או”ח שלו ה, ושם סעיף י’ ושעה”צ סקמ”ח, וסי’ תרנד א.

ויעוי’ בשש”כ כו סק”ט בשם הגרשז”א, ולמעשה גם בדבריו נתבאר כעין הנ”ל שרק להצמיח שרשים יש בזה האיסור הברור.

אם הניחו בימי חול עד יום חמישי וחמישי עצמו בכלל, אינו נחשב בסיס לדבר האסור, אבל אם הניחו במצב זה ביום ששי, יש בזה מחלוקת הפוסקים, ולמעשה יש להקל בזה במקום הצורך, מכיון שבלאו הכי דבר שאינו מיועד לשבת דוקא מתחת המוקצה ומונח רק באקראי (אם השאלה מדוברת באופן כזה מן הסתם) הכריע המשנ”ב להקל במקום הצורך.

מקורות: משנ”ב סי’ שט סקי”ח.

ובמשנ”ב לא הכריע להדיא בין מח’ התה”ד והב”י ובשעה”צ צידד לתלות זה במחלוקת רש”י והרמב”ם (דהרמב”ם כהתה”ד), ומ”מ יותר נראה שנקט כהתה”ד שנקט דבריו מתחילה בלשון הלכה פסוקה, וגם שתלה דעתו כהרמב”ם דהלכה כמותו בד”כ כשחולק על רש”י דרש”י מפרש הוא כמ”כ הב”י הל’ ציצית ואכמ”ל.

אם מפריע לו רק מחמת שאינו שבתי דעת רוב הפוסקים לאסור, אלא אם כן רוצה להזמין אורחים ומתבייש להכניסם שם, ואם מפריע הרעש מטבעו יש מקום להתיר כשעלול להיגרם רעש במשחק על ידי התינוק, ובודאי כאשר הוא רועש מותר להוציאו.

מקורות: יש כאן כמה נידונים לדון בהיתר של צורך מקומו, האחד האם הפרעה של קדושת השבת הוא צורך מקומו, ב’ האם הפרעה של קול הוא צורך מקומו, ג’ האם הפרעה שאינה ישירה מהחפץ אלא מגיע על ידי התקרבות של התינוק לחפץ נחשב כשמסלק את החפץ כמסלק לצורך מקומו, והנה לגבי הנידון הראשון דנו פוסקי זמנינו לגבי חפץ מוקצה הנמצא בסעודה ומפריע מחמת שאינו משרה אוירה שבתית (מה שנקרא “שבת’דיג” בלשון אשכנז), ורובם נקטו לאסור בזה (ראה אג”מ או”ח ח”ה כב לא, ארחות שבת יט, טו, וביאורים ומוספים על שח טו), ולכן אם המוקצה לא מפריע לאדם בטבעו כלל אלא רק שאינו כבוד שבת, בזה אין להתיר, אבל במקרה שהמוקצה עושה רעש שמפריע בפועל וגוזל את מנוחת בני הבית, בזה אנו נכנסים לנידון האם הפרעה של קול הוא צורך מקומו, וההכרעה בזה כתבו הפוסקים שגם הפרעה כזו נחשבת לצורך מקומו (ראה הגרח”ק והגר”ע אוירבך בספר וביום השבת כג, יז, ובספר ארחות שבת יט, כז ועוד, וכן מבואר בפמ”ג שח במשב”ז ה, ובחזו”א מג.

ז שגם מניעת נזק נחשב צורך מקומו וע’ בסמוך), ומ”מ אינו דומה ממש לנידון הפוסקים על שעון מעורר מפריע, מכיון שכאן ההפרעה בזה נגרם על ידי המוקצה ולא ישירות מהמוקצה, אבל גם בזה משמע דחשיב צורך מקומו, עי’ בארחות שבת יט, כו ובהערה מ”ה מה שהביא שם, וראה גם משנ”ב שיא, יג, לענין הוצאת מת לצורך כהנים, ומ”מ שם דובר על דברים שבכל רגע מפריעים משא”כ כאן, אבל ממה שכ’ החזו”א מג, ז על מוקצה שעלול לגרום נזק שגדר ההיתר הוא צורך מקומו, משמע מזה שהיתר צורך מקומו אינו צריך להיות באותו רגע בפועל, אלא די במה שמקשה על השהות שם כשעלול להיווצר נזק, ומ”מ גבי נזק הסברא יותר חזקה מגבי הפרעה, אבל גם לגבי הפרעה שייך לומר שמקשה על האדם לשבת במקום שעלול להיווצר הפרעה, אבל גם בניד”ד אם לוקח המוקצה בזמן שהוא רועש אין לחשוש.

ולגבי אורחים כן הורה הגריש”א וביום השבת שם, וראה עוד בארחות שבת יט הערה מד בשם הגרש”א, וראה שלחן שלמה שח סקי”ב.

ויתכן להוסיף שאם מפריעו ומצערו מה שאין אוירה שבתית עד שקשה לו לאכול שם שבזה גם כן נחשב כמו שיש אורחים, שכן ע”פ הרשב”א הו’ בפוסקים נזכרה הגדרה של צורך מקומו שהוא מוכרח לפנות המקום כדי להיות שם.

נמדד לפי כל בין השמשות, שרק אם הוקצה כל בין השמשות נעשה מוקצה, אחרת מספק מקילים, כך דעת רוב הפוסקים והכרעת המשנ”ב והפמ”ג, ולכתחילה לכו”ע ראוי לחשוש למחמירים שלא לייחד בסיס בחלק מבה”ש אם רוצה להשתמש בו בשבת, (וכמו שיוכח להלן מדין סוכה וכן הורה הגריש”א).

מקורות: לכאורה ההגדרה בזה מאז שנאסר עליו החפץ בתורת איסור שבת, ומה שנקטו הפוסקים בין השמשות ר”ל תחילת שבת שהוא כשבא בין השמשות, ומאידך יעוי’ גם בסי’ שי שנזכר שאם המעות היו בביה”ש הר”ז מוקצה ואם לא היו בביה”ש אינה מוקצה עי”ש, ולא נחית כלל להיו במקצת בין השמשות, ויל”ע בזה.

ואולי יש להשוות לדין נאכל עירובו בין השמשות דקי”ל כהמקילין בזה וצל”ע.

ויעוי’ במשנ”ב סי’ שט סקי”ט דהלשון שנזכר בשו”ע שם כניסת שבת היינו כל בין השמשות, ומשמע דהכא אזלי’ לקולא דאם היה במקצת בין השמשות אינו נאסר, ומ”מ אולי יש ללמוד מלשון זו עכ”פ לענין מי שקיבל שבת שנקבע ע”פ כניסת שבת שלו, דכאן כשקיבל עליו חל עליו ודאי איסור מוקצה משא”כ בה”ש דאזלי’ לקולא שהוא רק ספק איסור מוקצה.

אולם שו”ר שהפמ”ג רעט א”א בסוף הסימן כ’ דגם אם קיבל שבת נקבע לפי בין השמשות, ולפ”ז כניסת שבת היינו דעלמא, ועי’ בביאורים ומוספים על המשנ”ב שם שהביאו עוד מ”מ בזה ושיש משמעות במשנ”ב במקו”א דאזלי’ בתר הדלק”נ ומה שיישבו ע”ז האחרונים, ויש לציין דגם פשטות המשנ”ב בסקכ”ז דמיירי גבי נר וקבע בין השמשות מסתמא דבר ההוה נקט בנר של שבת, אלא דאין משם ראיה ברורה שאפי’ קיבל שבת דהא התם מיירי באיש שלא קיבל בהדלקת הנר שבת.

ובגוף דברי המשנ”ב שבסיס הוא רק אם היה כל בין השמשות עכ”פ שמי שלא קיבל שבת להדיא כן מבואר עוד בדבריו סקכ”ז ובשער הציון שם ע”פ הגר”ז ומשמע שם מאוד דבלא שהוקצה כל בין השמשות אינו מוקצה עי”ש.

אלא שבפוסקי זמנינו נחלקו בזה עי’ בביאורים ומוספים סקי”ט הנ”ל שהביאו כמה דעות בזה, ושבפמ”ג מבואר כמו שמבואר במשנ”ב, ומה שהביאו דברי האחרונים שם שהקשו מבה”ש דסוכה דמשמע שמחמירים גם מקצת ביה”ש התי’ הוא חדא דספק מוקצה ביה”ש הוא רק בדיעבד ולא לכתחילה בשעת עשיית התנאי, ועוד דמוקצה דסוכה הוא דבר שעיקרו דאורייתא כמו שכתבו שם, וכמו שציינתי לעיל ההשוואה בזה לספק עירוב דמקצת בה”ש בסוגי’ דעירובין דשם התנאים המתירין הוא מחמת שהוא דרבנן.

ומה שהביאו שם בשם הגריש”א להחמיר לכתחילה, יש לומר דאינו חולק על השבה”ל ושאר פוסקי זמנינו שפסקו כהמשנ”ב לגמרי, דזה פשוט דלכו”ע לכתחילה יש להחמיר באופן הנ”ל, דהיינו באופן שרוצה להשתמש בשבת בחפץ, לתקנו בכניסת שבת שכל בין השמשות לא יהיה בסיס עי”ש, דהרי נאכל עירובו הוא בדיעבד, וגם בספק דרבנן לקולא הוא רק בדיעבד והיכא דאפשר לתקן בקל לא, וא”כ נמצא שכמעט כל הפוסקים נקטו שמוקצה למקצת בין השמשות בדיעבד אינו מוקצה ולכתחילה לא סמכי’ ע”ז.

בדינים אחרים כמו עירוב תבשילין ועוד מצינו שחילקו בין שכחת א'ו'נ'ס לשכחת פשיעה אבל כאן לא מצינו שחילקו בזה, והטעם נראה דבעי’ שיהיה כעין ייחוד בכלי שישמש למוקצה, וכל שלא היה בכונה אין כאן ייחוד הדבר למוקצה, ואפי’ היה לו לזכור ופשע במה ששכח.

קרא פחות

מסתבר שצריך להורידו.

מקורות: הנה אפי’ אם החולה עומד עדיין בחליו אם היה נודע לו שאפשר להסיר הקדירה ולרפאותו באופן אחר היה לו להסיר הקדירה דפקו”נ דחויה היא ולא הותרה, דהרי מאכילין אותו הקל הקל, א”כ עכשיו נמי שיכול להינצל מחילול שבת ראוי לו להינצל, ואע”ג דלא דמי לגמרי דהתם הא נתברר שלא היה לו לעשות, מ”מ גם באופן ששמע שאחר העמיד קדירה הרי ראוי לו להסיר הקדירה, דעד כאן לא אמרי’ בגמ’ מנחות סד אלא שתלשו כולם בבת אחת, וכלשון המשנ”ב [סי’ שכח, טו] שכל אחד חשב שהוא יקדים, ודוקא בחולה בהול דבלאו הכי אין היתר אלא צריך לדקדק שלא יעברו על חילול שבת, וכמ”ש הביאור הלכה שם, אבל כשעשה מעשה קודם לכן והמעשה נגמר אחר שתלש חבירו אמנם אי אפשר לחייבו מאחר שכלו מעשיו בהיתר, אבל ודאי שאין נכון לעשות כן דהרי פקו”נ דחויה היא וכנ”ל ולא הותר אלא לצורך שישמור שבתות הרבה.

והגדרת הענין הוא דכמו שמצינו בהקל הקל שמחזרין אחר אופן שלא יחלל שבת כל עוד והוא אפשר הלכך בכל גוני אמרי’ הכי, וכסוגי’ דגרוגרות במנחות שם, וכמ”ש הביה”ל שכח טו לענין הגרוגרות דחשבינן בכל דבר היאך להקל החילול שבת היכא שהחולה אינו בהול.

וכמדומה שכל מעיין יסכים עמדי לענין רוצח שניתן להצילו בנפשו שאם אחר שיצתה חץ מתחת ידי המציל הפסיק הרודף ברדיפתו באופן שנתברר לנו שעכשיו אינו רודף הרי יש חיוב על כל אחד מישראל להציל את אותו הרודף מחץ זה, וכן לגבי שבת אשכחן לחזר כמה דאפשר למעט בחילולי שבת אפי’ כשהוא חולה ויש טעם לחלל עליו כגון כמה ישראלים בחולה שאינו בהול כנ”ל, ולא אמרי’ דכל אחד עושה בהיתר ומה לי לדקדק דכל מה שיכול למעט בחילול שבת ממעט.

ואפי’ לדעת המחבר שכח יב דבכל גוני יש להעדיף חילול על ידי ישראל מעל ידי גוים היינו משום צורך החולים כמבואר בפוסקים הובאו במשנ”ב שם, אבל כאן שאין שום צורך לשום חולה שכן אין כאן חולה למה שיותר, ויש לציין בכ”ז גם סוגי’ דחסידים לא היו וכו’ בנידה והובא בפוסקים.

ומיהו אמרי’ דמי שיצא ברשות ונתרפא החולה ולא הוצרך יש לו אלפים אמה אבל שם מדרבנן היתירוהו כיון שעשה ברשות, וזו תקנה מיוחדת שנמרה לגבי דינים אלו, ותדע דבלאו הכי אינו צורך החולה אלא צורך כל החולים, ולכך גם אם נתרפא עדיין יש לו אלפים אמה שהוא צורך כל החולים שלא ימנע מלילך פעם אחרת, אבל במלאכות לא שייכא סברא זו דבלאו הכי אפי’ אם ריבה בשוגג או שלא הוצרך החולה אסור להשתמש בבישול בשבת כמ”ש או”ח שיח ב.

והנה הגרשז”א בשש”כ נתקשה מ”ט בבישול גזרו שמא ירבה ובתלישה משמע ברמ”א שיח שם שהאיסור רק משום מוקצה, ועי”ש מה שתירץ אולם גם אם נקבל שזו כוונת הרמ”א אולי יש ליישב הקושי’ בעוד אופן דבבישול שייך גם שימשיך להשהות הקדירה באופן האסור ובזה בודאי תיאסר הקדירה כמבואר שיח ב דלבריא אסור ואפי’ חולה עצמו שהבריא אי’ בפוסקים שנאסר לו, ובניד”ד אסור גם בלא הגזירה הנ”ל לענין בישול לחולה, דהכא בלאו הכי אסור כיון ששיהה באופן האסור וע”ד המבואר ברנג ע”ש, משא”כ בתלישה דלא שייך ויש לעיין.

ושוב נראה דאין לתרץ כן דא”כ נימא הכי בטעם מה שבשחיטה הותר עי”ש והבן.

ועל עיקר דברינו בתשובה זו יש להוסיף עוד דזה פשוט בפוסקים שאם אדם הולך להציל נפש בטעות אע”פ שלגביו הוא היתר גמור מ”מ מחוייבין להודיעו כדי למנוע ממנו חילול שבת לפקו”נ שהיא רק דחויה ולא הותרה, ולא דנו אלא אם מותר לומר לגוי ואם מותר לעשות איסור בזה, עי’ נשמת אברהם ח”א שלח, א בשם הגרשז”א ושבה”ל ח”ח קצג ב.

אין הייחוד מועיל להוציא האבנים מידי מוקצה, אלא אם כן מייחד אותם לשימוש נצחי לעולם, והוא הדין אם בפועל הוא רגיל להשתמש באותם האבנים בימי החול נחשב כייחוד, על אף שלא עשה ייחוד בפירוש ג”כ נחשב כייחוד, ומכל מקום אם הייחוד שלצרכו הוא ייחד את האבן הוא שימוש שרגילים להשתמש לצרכו באבן, בזה במקום הצורך אפשר לסמוך להקל שאפילו ייחוד לשבת אחת מועיל.

מקורות: או”ח שח, כב ומשנ”ב, וגם לבני ספרד יש לומר דהכרעת השו”ע בסי’ רנט היא לקולא.

אם מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם כדי שלא יתקלקלו הרי הם מוקצה ואסור לטלטלם בשבת ואם אינו מקפיד עליהם מותר.

מקורות: ראה רמ”א ומ”א ומ”ב ומחה”ש שח, א.

הבעל חי הוא מוקצה ולא הותר לדדות או לדחות (כמבואר בשו”ע הפרטים בזה) אלא רק מחמת צער בע”ח באופן שיש צורך לבעל חי, וגם זה רק באופן שאינו טלטול גמור, אבל בלא צער בעלי חיים לא הותר שום טלטול.

מקורות: או”ח שח מ, ע”ש במ”ב דאפי’ הפסד ממון אינו בכלל ההיתר, וכ”ש הא.

ואע”פ שלחלק מהפוסקים נגיעה בלא טלטול מותר במוקצה, מ”מ נגיעה המביאה לידי טלטול נקטו הפוסקים למסקנא דאסור כמ”ש במשנ”ב הל’ יו”ט לגבי ביצה ועוד.

ועי’ שא לגבי מנורה.