תפילה

הנה אם נלמד מדין הספיק חלק לפני חצות וחלק לאחר חצות נראה פשוט שא”א להחשיב לדעת המשנ”ב את מה שהספיק לפני חצות כמו שהספיק חלק בזמן התפילה של בדיעבד (שהוא עד חצות) שהרי כיון שחלק מהתפילה התפלל שלא בזמנה הו”ל לדעת המשנ”ב כהתפלל חצי תפילה בלבד שלא יצא בה ידי חובתו כלל.

ממילא מזה נלמוד לכאורה גם למי שהתפלל חלק משמונ”ע לפני סוף זמן תפילה של ד’ שעות לכתחילה והשאר סיים אחר כך לא קיים המצוה לכתחילה גם בברכות שהספיק לאומרן לפני סוף זמן תפילה (בפרט דיש פוסקים שדין זה של ד’ שעות הוא מעיקר הדין).

עיקר דעת המשנ”ב שנשים חייבות בכל שמונ”ע כאנשים אף שיש צדדים בהלכה שאינם חייבות אלא באיזו בקשה (עי’ סי’ קו סק”ד), מ”מ עיקר ההלכה שחייבות בכל שמונ”ע ובשאר הדברים שנזכרו בחיוביהם.

ומ”מ אין למחות ביד המקילות בזה להסתפק בתפילה קצרה או בברכות השחר עם היהי רצון שלאחריהם, מכיון שיש להם על מי לסמוך ויש מנהג כזה (יעוי’ במשנ”ב שם בשם המג”א ויעוי’ בהליכ”ש להגרשז”א מה שהביא בזה), וכן נשים שמטופלות בילדים יש להם יותר מקום להקל מעיקר הדין בזה (עי’ שם בביאורים ומוספים מה שהביאו בזה מהרבה פוסקי זמנינו).

ומ”מ גם הנוהגות להחמיר כדעת המשנ”ב לענין התפילה עצמה יש שהורו שלענין אכילה יכולה לסמוך על המקילים בזה לאכול לפני התפילה (ראה ספר דרור יקרא עמ’ שסג בשם הגריש”א), ומ”מ רבים נהגו להחמיר גם לענין אכילה לפני התפילה, ומסתמא שכך דעת המשנ”ב מעיקר הדין [בפרט שגם המג”א לא אמר דבריו בפשיטות אלא בלשון אפשר כדי ליישב המנהג].

וכתב הביאור הלכה (ריש סי’ רפט) שמי שהותר לו לאכול ולשתות קודם התפילה כגון שהוא לרפואה צריך גם לקדש לפני התפילה, וכך נקטו רוב פוסקי זמנינו שגם אשה האוכלת לפני התפילה תקדש (עי’ בביאורים ומוספים על המשנ”ב סי’ רפט סק”ז מה שהביאו בזה מפוסקי זמנינו, ועי”ש במשנה אחרונה), ומ”מ שאוכלת בלא קידוש אין למחות בזה מכיון שיש לה על מי לסמוך (עי’ שם).

[ומ”מ ההיתר הוא קלוש, דאילו דעת הראב”ד שבת פכ”ט ה”י שמותר לאכול בשחרית קודם קידוש לא נפסקה להלכה, ואילו דעת המהר”ם חלאוה שנשים אינן חייבות בקידוש היום ג”כ לא נפסקה להלכה, ואילו הטענה לצרף דעות המחייבים אשה בתפילת שמונ”ע כדי לומר שאינה צריכה לקדש הוא היתר תמוה, דהרי ממ”נ אסורה עכשיו באכילה, דאם חייבת בשמונ”ע הרי לא התפללה ואם פטורה משמונ”ע הרי כבר אמרה בקשות וכבר חייבת בקידוש ואסורה לטעום קודם קידוש, ואילו הטענה שמשועבדת לבעלה באכילה הוא תמוה דמע”ש לע”ש תנן, ועוד דאינה משועבדת שלא לאכול קודם לכן, וא”כ לא הנחת בת לא”א יושבת תחת בעלה, ועוד דמנ”ל ששעבוד זה מפקיע חיובים בכה”ג (ועי’ יו”ד סי’ שעד ס”ו, וע”ע שש”כ מ”ש לתמוה על היתר זה דהאג”מ), ואילו הטענה שכך רגילה לאכול עם בעלה אינו מובן למה פוטר מקידוש, וממילא ההיתר הוא קלוש מאוד.

ומ”מ מאחר שיצא הדבר מפי גדולים א”א למחות ביד המקילות בזה.

ואולי סוברים דיכולה לומר שהדין הוא שמותרת לאכול אחר בקשות שנפטרה מהתפילה אבל מ”מ עדיין לא נתחייבה בקידוש כיון שרוצה להחמיר ולהתפלל שמונ”ע רשות, אבל גם לפי זה עדיין צ”ע מנ”ל היתר זה, דהרי אין איסור לאכול קודם מצוה שמחוייב בה רשות, ומכיון שקידוש חובה ותפילה לפי טענתה הוא רשות א”כ מה ההיתר לעכב את הקידוש ולאכול מחמת עיכוב זה, ודוחק לומר דנלמד מואותי השלכת אחרי גיווך דמשם נלמד חומרא ולא קולא, וכ”ש אם אוכלת בלאו הכי קודם התפילה כיון שסוברת ששמונ”ע רשות הוא אצלה וממילא סוברת שלא ע”ז נאמר ואותי השלכת וגו’, ובפרט אם אוכלת אכילה קבועה כיותר מכביצה פת קודם התפילה זה ודאי לא מסתבר שתוכל לטעון שרק את הקידוש רוצה לאחר לאחר התפילה].

צריך.

מקורות:

ספק זה שייך גם במי שאינו רוצה לומר עלינו לשבח מיד לאחר התפילה אלא לאחר ב’ או ג’ שעות, והנידון אם עלינו לשבח הוא לומר אחר כל תפילה או דסגי לומר ג”פ ביום כמו שמונ”ע ואשרי דמעיקר הדין דינם בג”פ ביום כל אחד לפי הלכותיו [עי’ ברכות ד ע”ב לגב אשרי ועי”ש בפלפולא חריפתא על הרא”ש ובתשוה”ג שערי תשובה].

והראוני ראיה לזה להוכיח שעלינו לשבח הוא שייך אחר התפילה ולא שייך לכמות של אמירת עלינו כמה פעמים ביום, ממה שדנו הפוסקים לגבי קהילות שהיו מתפללים מנחה ומעריב יחד שיש צד שדי להם לומר עלינו רק לאחר שניהם יחד מאחר שמתפללים מנחה ומעריב יחד אינם צריכים להפסיק בעלינו ביניהם, ומבואר שהוא דין באחר התפילה ולא תלוי בכמה פעמים ביום, וגם לפי הצד שצריכים לומר עלינו בכה”ג הנ”ל בין מנחה למעריב אבל מודה שנתקן לומר אחר התפילה.

וכן יש קצת מקום שעלינו לשבח שייך לאחר התפילה שהרי אין שום דינא דגמ’ לומר עלינו לשבח א”כ אין לנו לילך אלא אחר המנהג שהונהג לאומרו אחר כל תפילה יחד עם שאר דברים שהונהגו לומר אחר התפילה כגון אחר תפילת שחרית.

הנה מבלי להיכנס לנידון אם מותר לסלקו אף שיתכן שיתבייש על ידי זה או שאסור (ועי’ ביאוה”ל סי’ נה ס”ח ד”ה חרש, ויתכן שהכל לפי הענין), מ”מ הציבור לא נפטר בחזרת הש”ץ של השוטה מכיון שאינו מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים יד”ח, ועי’ בב”י או”ח סי’ נג מה שהאריך לדון על המנהג שקטן יורד לפני התיבה בערבית, ועי”ש בשו”ע ס”י ומשנ”ב סק”ל ואילך, אבל במנחה אין צד להלכה שיכול שוטה וקטן לירד לפני התיבה דהרי חזהש”ץ הוא חובה על הציבור ואין הציבור יוצא יד”ח ממי שאינו מחוייב בדבר.

ויעוי’ בשו”ע סנ”ג דאם יש רק קטן שיודע לעמוד ש”ץ מבואר בדבריו דאם הוא פחות מבן י”ג שנה לא יעמוד הקטן, ומבואר דאפי’ בשעת הדחק לא חשיב חזהש”ץ ע”י קטן פחות מבן י”ג, וה”ה בדיעבד, דכל דבר המועיל בדיעבד עדיף בשעת הדחק לעשותו מלפטור הציבור בלא חזהש”ץ, וכ”ש שוטה שאין בו חיובים כלל שאינו פוטר בחזהש”ץ שלו אפי’ בדיעבד.

ויש להוסיף בזה דבב”י שם הביא דעה אחת דמעיקר הדין קטן היה יכול להוציא בחזהש”ץ משום דאתי דרבנן ומפיק דרבנן, ורק משום כבוד ציבור אינו יכול להוציא בחזהש”ץ, ויש לדון לדעה זו מה הדין בדיעבד, אבל גם אם נימא דבקטן שהגיע לחינוך יש צד דמהני בדיעבד משום דאתי דרבנן ומפיק דרבנן, אבל שוטה שאינו מחוייב אפי’ מדרבנן אינו יכול להוציא כלל אפי’ בדיעבד, ואפי’ אם השוטה הוא חד דרבנן (בס”ה תרי דרבנן) ומוציא גדול שמחוייב תרי דרבנן, לא יכול להוציא, כיון שבשוטה לא שייך חיוב אפי’ מדרבנן כלל.

ועי’ עוד בשו”ע סי’ נה ס”ח וכן בביאוה”ל שם דמבואר בשו”ע שם וכן בבה”ל שם למסקנתו דא”א אפי’ לצרף שוטה למנין עשרה ואפי’ בשעת הדחק, וכ”ש שאינו יכול להוציא העשרה, דלענין צירוף הוא יותר קל כיון דמקילינן בכמה קולות לענין צירוף שלא נאמרו בש”ץ.

ולכן הציבור מעיקר הדין צריכים להעמיד שוב מי שיברך ויסדר לפניהם חזהש”ץ כדין.

ומ”מ המציאות בפועל שהציבור מתפזרים ואינם מעמידים מישהו אחר לברך חזהש”ץ, ואעפ”כ באופן כזה יתכן שאין מוטל חיוב מעיקר הדין על כל יחיד ויחיד אחר כך ללכת ולשמוע חזהש”ץ, מכיון שחזהש”ץ הוא חובת ציבור ולא חובת יחיד אם היחיד בקיא ויודע להתפלל בעצמו, אבל הידור בודאי יש בזה, והחזו”א הלך למרחקים כדי לשמוע קריאה”ת.

ומ”מ יש צד שאם חל על הציבור כבר חובת חזהש”ץ היחידים אינם נפטרים מזה, ויש קצת סתירות בזה, עי’ במשנ”ב ריש סי’ קמו גבי קריאה”ת, ויתכן דשם חמור יותר כיון שעכשיו עומד עם הציבור ורוצה לצאת, ובמנחת תודה משמע בשם הגרח”ק דיחיד נרדם בקריאה”ת אחר שכבר הלכו הציבור מעיקר הדין אין חיוב קריאה”ת על אותו היחיד, ובמשנ”ב גבי חזהש”ץ משמע דמעיקר הדין אם יש עשרה ששומעין מותר לאחר ללמוד, ויתכן לומר לפ”ז דהחיוב הוא על הציבור וממילא אם יחיד הולך ושומע במקום אחר חזהש”ץ אמנם הועיל לעצמו אבל לא תיקן עיקר החיוב כאן שהוא על הציבור להעמיד חזהש”ץ, וצל”ע לדינא.

ומ”מ לכאורה אם רואה שהשוטה ניגש להתפלל לפני העמוד אפשר שצריך היחיד לעבור למנין אחר אם יודע שמנין זה לא יעשו כדין, דהרי חובת ציבור הוא גם חיוב על כל יחיד שנמצא עם הציבור, והיאך מביא עצמו לידי חיוב שלא יקיימו.

וע”ע בתשובתי על שוטה שניגש להתפלל תפילת מעריב.