עם סגולה ישן לא מוגה - שאלות

שאלה

{בס"ד
מועדים לשמחה להרה"ג רע"מ סילבר שליט"א,
אחדשהוש"ת,
הנה שאלה מצויה שנשאלתי כבר כ"פ בחג הזה והייתי שמח לשמוע את דעת כת"רו עליה.

כידוע רבים וטובים עושים גם מכירת חמץ מלבד הנקיונות הביעור והביטול שלו.

כעת השאלה מה הדין במי שמוצא חמץ גמור במהלך החג? והנה אם מוצא מוצר חמץ שבאמת יקר לו, הרי לשם כך עשה את המכירה ושפיר יכול לשמרו לאחרי החג ולא ייאסר מדין חמץ שעבר עליו הפסח.

אך השאלה נשאלת במי שמצא חמץ ישן - כגון שמצא מאחורי הארון ביסקוויט יבש או וופל ישן בתוך איזו פינה ששכח לבדוק בה וכל כיוצ"ב.

הרי מצדו - ודאי שאינו צריך לו וישמח לבערו, רק שלכאורה אם יבערו הרי שמערער לכאורה על המכירה כי באמת חמץ זה שייך לנכרי ואם מבערו אולי גוזלו ואולי בכלל מקלקל את כל תוקף המכירה?
מאידך, שמעתי פעם שבשטר המכירה עם הנכרי יש סעיף שמה שנקח מהחמץ - יתקזז עם התשלום של הנכרי, וממילא שמא חמץ זה שמבקש לשרוף יהיה בכלל סעיף זה?
יישר כח גדול על תשובתו המחכימה וברכת כל טוב סלה,
יהודה}

‏שאלה

יום שלישי י"ח ניסן תשע"ו

לכבוד הרב יהודה משה שליט"א

שלום וברכה

קבלתי את שאלתו הנאה, ויש כאן לדון הן מצד גזילה והן מצד שמכניס לרשותו דבר חמץ, וכמ"ש הבה"ל סי' תמ"ו ד"ה בביתו וז"ל, כתב הריב"ש בסי' ת"א מצא חמץ בר"ה אסור לו להגביהו דמשעה שהגביהו קנאו ועובר עליו בבל יראה ואפילו אין דעתו לזכות בו אלא מגביהו כדי לסלקו ממקום שרבים עוברים עליו כדי שלא יכשלו בו נמי אסור ע"ש טעמו ולא דמי להא דשרינן (לעיל בסימן ש"ח סי"ח) לסלק קוץ בשבת בכרמלית משום היזק רבים דקוץ הוא דבר הבלתי נראה משא"כ הכא לא שכיח הזיקא כהתם עי"ש והעתיקו הפוסקים דבריו עכ"ל, וא"כ אולי אין להגביה דבר שאינו שלו, ובשלמא המוצא חמץ בביתו שורפו, אך המוצא חמץ בביתו שאינו שלו הרי יש חשש שמגביהו.

והנה בשאלה זו של המוצא חמץ בביתו דן המקראי קדש פסח ח"א סי' ע"ד [להגרצ"פ פראנק] ואכן מסיק מצד גזילה שכיון שהחמץ הנשאר בבית הוא קנינו של הנכרי יתכן שאם מצא חמץ במועד לא נכון לשרפו אלא יצניענו עם שאר החמץ שמכר לגוי [ואינני יודע איזה שטר מכירה היה למקראי קדש ואם היום יש נוסח שונה, ויעויין בקצש"ע סי' קי"ד סי"ג שהביא נוסח שטר מכירת חמץ בזה"ל, ואני מודה בהודאה גמורה שהשכרתי לו המרתף והחדר הנזכר לעיל, והקניתי לו כל המטלטלין הנזכרים לעיל בכל מיני קנינים המועילים, באיזה מהם שיהיה הקנין חל על פי דין תורתנו הקדושה ועל פי נימוסי המדינה בלי שום טענה ומענה.

ורשות בידו לעשות בכל הנזכר לעיל ככל חפצו ורצונו.

למכור וליתן במתנה ולהשכיר בלי שום מוחה.

וכן יש רשות בידו ליקח מיד כל הנזכר לעיל לביתו.

ואף אם ישאיר אותם כאשר המה שמה מעתה הכל הוא באחריותו של הקונה, ואין עלי שום אחריות ואפילו אחריות א'ו'נ'ס, ונתתי לו דריסת הרגל דרך חצרי ודרך ביתי, לילך להמרתף ולהחדר הנזכר לעיל המושכרים לו.

וכן אם ירצה בתוך משך ימי השכירות למכור מהמטלטלין לאיש אחר לכל הבאים מדעתו.

לכולם יש להם דריסת הרגל, גם מסרתי לו את המפתחות מן המרתף ומן החדר הנזכר לעיל.

נעשה בכל אופן היותר מועיל על פי דין תורתנו הקדושה ועל פי נימוסי המדינה.

י"ד ניסן תרל"ד.

ראובן ב"ר שמעון עכ"ל.

ובזה לא נזכר תנאי כזה, וכן בנוסח שטר מכירת חמץ בח"ס ליקוטים קובץ תשובות סי' ט"ז בשם ר"נ אדלר לא נזכר תנאי כזה.

ואמנם בזמנינו יש המוסיפים תנאי כזה, ויעויין באול"צ ח"ג פ"ט הערה ד' מה שדן בהשלכות של תנאי זה].

אכן השבט הלוי זצ"ל בח"ח סי' קט"ז אחר שדן בכל האפשרויות העומדות באופן זה שמצא חמץ של גוי בביתו בפסח, כתב וז"ל, וגם אם רוצה לשרפו במקומו אני מסופק עכ"פ אם שייך כאן נזק גוי, או גזלת גוי דלפי הנהוג אם דאנו מחשבים קנין זה דחמץ קנין גמור ואסור לבטלו בכללו וכיו"ב מכ"מ פשוט דלפי המציאות אין דעת הגוי להנות ממש מן החמץ אלא דעתו לקנותו כהלכה, ולהיות מוכן לחזור ולמכרו כהלכה לישראל, וגם אם נתן הגוי כסף ע"ז שיקבלו בחזרה אם לא יקנה מכ"מ שריפת חתיכת חמץ וכיו"ב שמצא הישראל בפסח לא יגרע מאומה ויקבל אותו סכום כסף בין ישנו חמץ זה הנמצא או אינו, ובפרט כיון דהגוי לא ידע כלל מזה, ואין זה ענין כלל לענין גוי אינו מוחל אפי' פחות משוה פרוטה שהעיר כ"ת דהתם עכ"פ גם פחות משוה פרוטה גורם לו נזק, וישראל מוחל וגוי אינו מוחל, משא"כ הכא דאינו ניזק בזה כלל ע"פ רוב וכיון שלא גורם לו נזק, א"כ גם בשל גוי שייך כעין מחילה, ופשוט דזה אהני רק לענין דיעבד כה"ג שצריך לשרוף וגם שרף, לא לקחת ממנו לכתחלה אפי' דבר קטן שמכר לו וזה פשוט.

ולמעשה כתב, מכ"מ אם אין רוצים לסמוך ע"ז שכתבתי בעניי דרך צדוד הלכה, ראוי לסמוך על דרך השני' להגביהו ולהכניסו לרשות גוי הנמכר בלא"ה עכ"ל השבט הלוי.

וכן דן שם בח"ו סימן נג עוד וז"ל, [ודבריו שם הם תשובה על דברי הרב הכותב בקובץ מבית לוי ח"ט תשנ"ו עמ' קנ"ט ואילך], "שוב העיר כב' ממש"כ הבה"ל או"ח סי' תמ"ו בשם הריב"ש סי' ת"א לענין ליטלו להגביהו ע"מ להכניסו לחדר שהחמץ שם דגם אי אין דעתו לקנותו נמי קונהו בהגבהה, ושוב כ' כב' דיש לחלק דהתם איירי בחמץ של הפקר אלא דכ' דקשה לחלק בין חמץ של הפקר לשל אחר כיון דבלא"ה אין דעתו לקנותו - הנה המעיין בריב"ש יראה שיש מקום לחלק, דדברי הריב"ש אינם כהילכתא בלא טעמא אלא דבחמץ של הפקר כיון דלולא איסור חמץ הפקר מסתמא קונה דזוכה מן ההפקר גם הכא עובר אעפ"י שמצד איסור חמץ ודאי אין דעתו לקנות - משא"כ בחמץ של אחרים שיש לו בעלים דגם לולא איסור חמץ אין דעתו ויכלתו לקנות.

ובדרך זה גם בשל הפקר אינו עובר מה"ת כיון דסו"ס איסור חמץ מעכב רצונו לקנות".

"ומש"כ כבודו נ"י - דנפלא בעיניו מש"כ הביה"ל דפתח דעובר מה"ת וסיים לחלק בין גחלת וקוץ בר"ה והכא בחמץ בר"ה דהכא מינכר והכא לא מינכר, וכ"ת הפליא דכיון דפתח באיסור תורה ליכא שום סברא רק הכא מה"ת והכא דרבנן כמבואר בריב"ש.

הנה אין הצדק אתו דהבה"ל הכי כוונתו ג"כ רק מקצר בלשונו ומש"כ ואפילו אין דעתו וכו' - ור"ל כדרך השני של הריב"ש דכיון דאין דעתו לקנות אין עובר מה"ת מכ"מ איכא לחלק בין זה לקוץ בר"ה.

ומש"כ כב' לדחות דעת הסוברים שיכול להגביהו ולדעתו אין עצה רק לאבדו במקומו - או להגביהו ע"י גוי - בודאי ע"י גוי עדיף אבל אם זה בלתי אפשרי העיקר לענ"ד דיאמר בפה מלא שאין דעתו לקנותו ויגלה דעתו במפורש ובכה"ג העיקר - דגם בחמץ מהני - דהרי הפוסקים גם גבי חמץ מלאים דאיסורא לא ניחא לי' דליקני ועיין או"ח סי' תמ"ח ס"ב בפוסקים ועוד ויעשה כל טצדקי שלא ליגע בחמץ עצמו" עכ"ל השבט הלוי שם.

וכעת ראיתי עוד בחוט שני (שבת ח"ב עמ' שט"ז קובץ ענינים סי' ט"ו) מהגרמ"מ לובין בשם הגרנ"ק שליט"א, וז"ל, המוצא חמץ בפסח איתא בשו"ע סי' תמ"ו ס"א ביו"ט כופה עליו כלי ובחול המועד שורפו, נראה שאם עשה מכירת חמץ לגוי כנהוג ומצא בפסח חמץ ודאי ראוי לשרפו ולא לסמוך על המכירה, שלא כדאי לסמוך על המכירה שאולי חסר קצת בסמיכות דעת במכירה וכו', ומצד חשש גזל עכו"ם יש להסדיר עמו להתפשר להרב המוכר ע"ז עכ"ל.

לסיכום ענין זה הוא נידון בפוסקים, והגם שנחלקו בזה המקראי קדש והשה"ל, גם במקראי קדש לא הכריע בודאות להחמיר, וגם השה"ל עצמו שם בח"ט אין ברור אם כונתו שיסמכו עליו למעשה להקל לשרוף.

ועל כן הנוהג מכירת חמץ מעיקר הדין ואינו מבער את כל החמץ שברשותו אפשר להגביהו ולהניחו היכן שנמצאים שאר דברי החמץ מכיון שאין לו מה להפסיד בכך, [שדברי הריב"ש לא שייכי הכא כמ"ש השבה"ל], אבל מי שאינו מוכר את חמצו לגוי ונוהג לקיים את המכירה מספק אחר שכבר מבער את כל חמצו, הנה כעת יזדקק לסמוך על המכירה, שהרי אם אינו סומך על המכירה בודאי שצריך לבער, ואולי יש לחלק כאן בין גלוסקא יפה לבין פירורין מכיון שעל פירורין נראה בגמ' שאין חשש שלא מועיל הביטול בזה, ובזה לא היה צריך כלל לבוא למכירה [וע"ע מה שכתבתי אמש בשם הגרש"ז אוירבך בענין פירורין], ורק בגלוסקא יפה חיישינן שלא מועיל הביטול עכ"פ כעת כשמוצא, ובזה בודאי צריך לבוא למכירה על מנת שלא יחשב כמי ששהה חמץ ברשותו בפסח, ובזה אם יש סעיף בשטר המכירה כדיני התנאים באופן המועיל שמה שישתמש בחמץ לא נכלל במכירה [או שכעת יבקש רשות מהגוי לשרוף], הרי יכול לשרוף בכל גוני, אך באם אין לו האפשרות לשרוף כעת ברשות הגוי בזה נכנס לב' צדדים, או לסמוך על השה"ל ולשרוף, או להשהות את החמץ בביתו היכן שמוכר את החמץ ולסמוך בזה על המכירה.

קרא פחות

שאלה

{בס"ד
מועדים לשמחה לכב' הרהח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
מספר שאלות מעניינות אותי במיוחד כבן אשכנז הנשוי לבת ספרד.

א.

ממתי ומי פסק שבפסח אין אוכלין קטניות?
ב.

האם קיימת בעיה מהותית כיום באכילת קטניות הבדוקות כמותר לבני ספרד?
ג.

האם המקפיד לא לאכול קטניות בפסח יכול לבטל את מנהגו?
לתשובות כבוד הרב אודה מקרב ליבי,
ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט' א.

}

תשובה

‏יום שני ב' דחוה"מ פסח י"ז ניסן תשע"ו

לכבוד ידידי ר' אהרן נ"י

שלום וברכה

א.

ממתי ומי פסק שבפסח אין אוכלין קטניות?

א.

בגמרא (פסחים ל"ה) ברור שנהגו היתר בדבר, ישנה אמנם דעת רבי יוחנן בן נורי שנזכרה בגמ' דס"ל שחייבין על חימוץ אורז כרת, אך להלכה אין חשש איסור בזה מצד הדין.

אלא שקבלו עליהן בני אשכנז את איסור אכילת קטנית באיסור גמור בתקנה, וראיתי על הגר"מ זמבא הי"ד שהסתפק בפיקוח נפש אם עדיף לאכול מצה עשירה או קטנית, והעלה למעשה [בשואה] שעדיף לאכול מצה עשירה, אף שהמקור לנהוג איסור במצה כבר נזכר בגמ', מ"מ קטנית קבלו עליהן ישראל באיסור גמור, וכמדומה שהסכים עם פסק זה מרן הגראי"ל שטינמן.

ב.

האם קיימת בעיה מהותית כיום באכילת קטניות הבדוקות כמותר לבני ספרד?

אמנם ישנם דעות שהאיסור הוא מצד חשש לתערובת חמץ, אכן ישנם דעות רבות בראשונים בהקשר לזה, (ונכתבו על כך מאמרים), וז"ל המשנה ברורה סימן תנג ס"ק ו, וטעם חומרא זו משום שלפעמים תבואה מעורב במיני קטניות וא"א לברר יפה ואתי לידי חמוץ כשיאפם או יבשלם ועוד שכמה פעמים טוחנים האורז ושאר מיני קטניות לקמח וכמה פעמים אופין ג"כ מהם לחם ואיכא הדיוטים ועמי הארץ טובא שלא יבחינו בין קמח זה לקמח של מיני דגן ובין פת לפת של מיני דגן ואתי לאקולי גם בפת וקמח של מיני דגן לפיכך החמירו עליהם לאסור כל פת וכל תבשיל ואפילו לבשל אורז וקטניות שלמות ג"כ אסרו משום לא פלוג ועוד דדילמא נמצא בהם גרעינין של מיני דגן וכנ"ל.

וכתב עוד בביאור הלכה (שם ד"ה ויש אוסרים), וז"ל, ונעתיק בזה לשון רבינו מנוח בביאורו להרמב"ם אחר שהביא איזה טעמים קלושים למנהג זה מסיים וז"ל אח"ז מצאתי כתוב שיש מין אחד הנקרא ויצא"ש והם מגרגרים של חטים שמשתנים בארץ בתבניתם וטבעם כמו הזונין ובשנה שאינה של ברכה יוצאת התבואה מדרך היושר וחוזרת זונין מלשון תזנה הארץ ובשנה גשומה חוזרת התבואה ויצא"ש וקורין אותה ויצא"ש פארמנטל"ש וע"כ אסרו כל קטניות עכ"ל שם ופירוש דבריו שיש מיני חטים שבשנה שאינה כתיקונה משתנות ונראות כמיני זרעונים וע"כ אסרו כל מיני זרעונים, עכ"ל הביאור הלכה.

אם כן ישנם מן הטעמים שעדיין שייכים בזמנינו, אכן מכל מקום אין אפשרות להתיר זאת בשום אופן, מכיון וקבלו עליהם ישראל תקנה זו כאיסור גמור.

ג.

האם המקפיד לא לאכול קטניות בפסח יכול לבטל את מנהגו?

בן אשכנז אינו יכול לבטל מנהגו מאחר וכבר קבלו עליהם אבותיו ואל תיטוש תורת אמך, וכמו שכתב הרמ"א סי' תנ"ג ס"א והמנהג באשכנז להחמיר ואין לשנות, [ברם בן אשכנז הרוצה לשנות את כל מנהגיו למנהגי בן ספרד זוהי שאלה אחרת ואכמ"ל].

בברכת המשך פסח כשר ושמח

שאלה

{בס"ד
מועדים לשמחה לכב' הרהח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
מספר שאלות מעניינות אותי במיוחד כבן אשכנז הנשוי לבת ספרד.

א.

ממתי ומי פסק שבפסח אין אוכלין שרויה?
ב.

האם קיימת בעיה מהותית בחיבור מים למצה?
ג.

האם המקפיד לא לאכול שרויה בפסח יכול לבטל את מנהגו אפילו שמנהג זה היה בביתנו?
לתשובות כבוד הרב אודה מקרב ליבי,
ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט' א.

}

תשובה

‏יום שני י"ז ניסן תשע"ו

שלום וברכה

לידידי הרב אהרן נ"י

קבלתי את שאלותיך וכעת אשיב עליהן.

א.

ממתי ומי פסק שבפסח אין אוכלין שרויה?

א.

בגמרא פסחים מ"א א' מבואר שמותר לאכול שרויה, וישנה דעה שיוצאין בה ג"כ בליל הסדר, וכן מבואר בעוד מקומות בגמ' (ע"ש ל"ט ב') שאין שום איסור בדבר, וכן פסק בשו"ע סי' תס"א ס"ד שיוצאין בה בליל הסדר [בדיעבד או לכתחילה בשעת הדחק, ולאכול שלא לצאת בליל הסדר מותר לכתחילה, ולהטביל מותר לכתחילה לצאת בו, וע"ש עוד פרטי הדינים במ"ב], וכן פסק ג"כ בשו"ע הגר"ז סימן תסא סי"ב, יוצא אדם ידי חובתו במצה שרוייה במים לאחר אפייתה והוא שלא נימוחה ואף על פי שנתמסמסה במים לא יצאתה מכלל לחם כל זמן שלא נימוחה לגמרי וכו' וע"ש ג"כ מה שכתב פרטי הדינים בזה לכתחילה ובדיעבד.

[וכן הובא ג"כ בהלכות פסח שבהגדת באר האמונה עם דברי רבי אלימלך בידרמן].

לא ידוע לי שהיה מי שפסק שיש איסור באכילת שרויה, איסור שרויה הוא מנהג שנהגו להחמיר שלא יבואו לידי תקלה, ואמנם מקובל שהיו צדיקים שהקפידו בזה.

אכן במעשה רב מובא שהגר"א לא הקפיד בזה.

וז"ל שם אות קפז, מותר לאכול מאכלים ותבשילין העשוים מקמח מצות ואין לחוש שמא נשאר מקום שלא נאפה יפה וכשיבא במים יחמיץ דאף שלא נאפה כל צרכו עכ"פ לא גרע מקליות שאינו מחמיץ { וראיתי שהעיד בן הגרש"ז אוירבאך על אביו (גליון רוממות 27 לחג הפסח עמ' 6): אבא, מרן הגרש"ז זצוק"ל שאל את הגה"צ רבי דוד בהר"ן זצוק"ל: הנה מתקרב חג הפסח ומה ראוי להחמיר.

וענה לו שתי חומרות: א', לאכול מצת מכונה, ב', לאכול מצה שרויה משום עונג יו"ט עכ"ל.

}.

ב.

האם קיימת בעיה מהותית בחיבור מים למצה?

ב.

אין בזה בעיה מצד הדין במצה רגילה, החשש הוא אם יש חלק במצה שאינו אפוי, ברם יש לדעת כי במצה שאינה אפויה כל צרכה בלאו הכי אין המצה עשויה כתקנה, ועל המהדרים להזהר מכל מקום מלכתחילה לא לקנות מצות ממרכזי עשייה שאינם מבינים בעשיית המצה, ויש כאלה גם בזמנינו.

ג.

האם המקפיד לא לאכול שרויה בפסח יכול לבטל את מנהגו אפילו שמנהג זה היה בביתנו?

ג.

בקובץ דברי שיח לפסח עמ' י"ח נשאל הגר"ח קניבסקי שליט"א בזה"ל, האם מועיל התרת נדרים לחומרת מצה שרויה.

והשיב 'מועיל', [וידידי הגר"מ הלברשטט א"ל שאמר לו הגר"נ קרליץ שאמנם צריך התרת נדרים על שאר חומרות בפסח, אך לא ע"ז, שאין תוקף לחומרא זו].

שאלה

{בס"ד
מועדים לשמחה לכב' הרהח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
א.

מדוע אין להסב בפני רבו או בפני אביו אלא אם נתן לו רשות ואפילו אסור לבקש רשות להסב בפני רבו ואביו?
ב.

מהם החילוקים בין רבו ואביו?
ג.

ומה ההלכה למעשה בין רבו אביו?
לתשובות מע"כ הרב אודה מקרב לבי,
מידידך ומוקירך}

תשובה

יום ראשון ט"ז ניסן תשע"ו

לכבוד ידידי ר' .

.

.

נ"י

ראשית כל יש להעמיד הדין בחילוקים בין רבו לאביו, וז"ל השו"ע בהלכות פסח סימן תעב ס"ה, בן אצל אביו צריך הסיבה, אפילו הוא רבו מובהק תלמיד לפני רבו אינו צריך הסיבה, אפילו אינו רבו מובהק, אלא אם כן יתן לו רבו רשות.

ותלמיד חכם מופלג בדורו, אעפ"י שלא למד ממנו כלום, חשוב כרבו ואינו צריך הסיבה.

(ודווקא כשאוכלין על שלחן אחד, אבל אם אוכל על שלחן בפני עצמו צריך להסב).

וביאר המשנה ברורה ס"ק יד - דאף דהבן חייב בכבודו ובמוראו וכ"ש אם הוא רבו מ"מ צריך הסיבה דמסתמא אב מחיל לבניה ע"כ.

והמקור לזה הוא מן הגמ' בפסחים ק"ח א', בן אצל אביו בעי הסיבה איבעיא להו תלמיד אצל רבו מאי תא שמע (אמר) [דאמר] אביי כי הוינן בי מר זגינן אבירכי דהדדי כי אתינן לבי רב יוסף אמר לן לא צריכתו מורא רבך כמורא שמים עכ"ל.

ואם יש איסור לבקש רשות מן הרב, לכאורה לא, ואדרבה ע"י שיבקש יקיים תרתי כבוד תורה והסיבה, ועכשיו אינו מקיים מצות הסיבה כמו שהיה יכול לקיים ונוסף לו בזה מתן שכר, וראה בתשובת הגרח"ק הנדפסת בדברי שי"ח על פסח עמ' כ"א, בזה"ל, ש.

תלמיד אצל רבו שהוא פטור מהסיבה האם ראוי לכתחילה שיבקש רשותו להסב.

והשיב הגרח"ק שליט"א, 'אין חיוב' עכ"ל.

ומבואר דודאי אין איסור בזה.

והאם בזמנינו יש שינוי וחילוק בדבר, הנה לגבי אב אין חילוק בדבר, וגם אם האב הוא רבו אין דרכו להקפיד ע"ז כמבואר במ"ב הנ"ל, אכן לגבי רבו היה מקום לדון בזה דאולי דין הגמ' והשו"ע הוא רק ברבו מובהק, אכן בדברי המ"ב שם בס"ק י"ז מה שכתב בשם הפר"ח נראה דה"ה רבו שאינו מובהק ג"כ יהא הדין כך עי"ש, והובא בשם הגרש"ז אוירבך (מעדני שלמה פסח עמ' י"א) דרבו ששמע ממנו שיעורים במשך זמן מסוים חשיב כרבו שאינו מובהק וצריך לבקש רשות להסב.

ויש להוסיף דגם הלומד בישיבה נחשב לגביו ראש הישיבה כרבו בכל מקרה כמבואר ברמ"א ביו"ד.

שאלה {בס"ד שלו' רב לכב' ידידי ורעי החשוב מע"כ הרהג"ר עקיבא משה סילבר שליט"א}, {באיזה אופן ניתן להכין בשב"ק משקאות חמים בשבתות לכל השיטות האשכנזים ועה"מ}? {א) קפה שחור}.

{ב) נס קפה עם או בלי חלב}.

{ג) תה או חליטות}.

{ד) מרקים אישיים להכנה מהירה}.

{ה) מה הדין לאבקת מרק לטיבול תבשילים}? {לתשובת כב' הרב אודה מקרב ליבי}, {הקט' אהרון} תשובה בס"ד ‏יום שני י"ד סיון תשע"ו לכבוד הרב אהרן שליט"א שלום רב כתב במשנה ברורה סימן שיח ס"ק ל"ט, ונביא כאן כל לשונו, וז"ל, ועתה נבאר דין בישול עלי התה השייך בכמה ענינים לסעיף זה.

הנה תה בשבת פשוט בפוסקים דיש בו משום בישול ובמזיד יש בו איסור סקילה ובשוגג חיוב חטאת, וע"כ יש ליזהר בו מאד.

ובעו"ה רבים נכשלים בו ומקילין לעצמן בקולות שאין בהם ממש.

וע"כ מוכרח אני לבאר אופני ההיתר והאיסור בזה בעזה"י.

הנה לערות מכלי ראשון על עלי התה, יש בזה בודאי חשש אב מלאכה, דקי"ל דעירוי מבשל כדי קליפה כדלקמן בסעיף י', וכ"ש אם יעמידנו אח"כ על התנור או בתוך הקאכלין [תנור חימום שניתן להעמיד בו מים לחימום], עד שיהיה היד סולדת בו - בודאי יבוא לכו"ע לידי איסור סקילה עי"ז.

ואפילו אם ירצה ליתן את עלי התה לתוך הכלי אחר שיערה החמין לתוכה, כדי שיהיה על המים שם כלי שני - ג"כ אסור, כדקי"ל בסעיף זה דדבר שלא בא בחמין מלפני השבת אין שורין בשבת אפילו בכלי שני, וכ"ש לפי מה שמבואר בסעיף זה דיש דברים רכים קלי הבישול שמתבשלים אפילו בהדחה מכלי שני, אפשר דיש בהעלים ג"כ חשש איסור דאורייתא אפילו באופן זה.

וע"כ הסכימו האחרונים דיש לערות עליהם [היינו על עלי התה] מערב שבת רותחין מכלי ראשון, כדי שעי"ז יהיה נקרא התה מבושל במקצת, דעירוי מבשל כדי קליפה ויהפך בעת העירוי את התה היטב בתוך הרותחים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה [כדי שיהיה מבושל בודאות], [ויותר טוב שיהיה מבושל ממש ע"י העמדה במקום שמתבשל (היינו ע"ג תנור רותח כנ"ל)], ואח"כ יריק את העסענס [תמצית התה שנוצרה ע"י רתיחת המים] לכלי אחר, כדי שישארו עלי הטיי"א יבשים ויהיה מותר לו לערות אח"כ בשבת עליהם מים חמין מכלי ראשון כיון שכבר נתבשלו מע"ש, כדין דבר יבש דקי"ל בסעיף זה דאין בו בישול אחר בישול אפילו אם נצטנן, [ואח"כ מותר לו להחזיר גם מי העסענ"ס אלו הצוננים לתוך הכלי זה גופא, וכמו שכתבנו לעיל דדבר לח שנצטנן מותר לו ליתנו בתוך כלי שני רותח], (הנה נחלקו הפוסקים אם דבר לח שנתבשל מערב שבת יש בו משום איסור בישול בשבת ע"י העראת מים חמים או לא, ולכך הכריע המ"ב שבכלי שני בדבר לח שרי), דאם ישאר בו משקה העסענ"ס - הרי קיי"ל דבלח יש בישול אחר בישול אם נצטנן, [כלומר שאז כל הדבר בין העלים ובין התמצית יהיה בכלל לח, ולא יועיל להריק עליו מים בשבת שלא יתחממו, והרי רוצה להריק מכלי ראשון, ולענין אם רוצה להריק מכלי שני עיין להלן], אם לא שמי העסענס הצוננים הם מרובין שלא יתחממו ע"י המים שמערה עליהן למחר.

וכן הדין לענין קפה - יזהר שלא יערה עליהם מים חמין מכלי ראשון, אם לא שעירה עליהם מאתמול והריק את המים מעליהן, והטעם ככל הנ"ל [עיין בתשובות חתם סופר סימן ע"ד ובפ"ת על או"ח].

ודע דאף שהתרנו לערות חמין על עלי התה והקפה אם נתן עליהם מאתמול מים מכלי ראשון, אעפ"כ יזהר שלא יעמיד את התה והקפה בתנור או בקאכלין [כעין תנור] אחר ששפך עליהם מים, דהא אין עירוי מבשל רק כדי קליפה, וא"כ לא נתבשל אתמול רק כדי קליפה ועכשיו ע"י העמדה בתנור יתבשל לגמרי.

והנה אופן זה שבארנו [שניתן למזוג מכלי ראשון לתוך עלי התה המוכנים ולאחמ"כ להכניס את מי התמצית], אף שאין למחות ביד הנוהגים בו, מ"מ כתבו האחרונים עצה המובחרת מזה, דהיינו שיתקן העסענס [מי תמצית התה] מע"ש לגמרי, שלא יצטרך לערות לתוכו עוד רותחין למחר בשבת [כלומר מכלי ראשון], ולמחר כשיצטרך לשתות יתן העסענס הצונן לתוך הכוס ששותה בו [היינו המים החמים שמזג לתוך כוסו], אחר שעירו המים חמין לתוכו ונעשה כלי שני.

וה"ה שמותר לתת לתוך הכוס הזה שהוא כלי שני חלב שנצטנן [אם רוצה להכניס חלב בתה].

אבל אסור לערות עליהם מכלי ראשון, וכדלעיל בס"ד.

וכשהעסענס שלו אינו צונן, הוא בודאי טוב לצאת בזה ידי כל הדעות [שמכיון שהוא עדיין חם אפשר לערות מהכלי ראשון לתוכן], עכ"ל המשנה ברורה.

וכתב שם עוד בשער הציון ס"ק סה, וז"ל, באופן זה טוב יותר שיערה המים לתוך העסענס, לצאת בזה גם דעת החוששים לצביעה עכ"ל.

אמנם כ"ז על עלי תה מבושלים שבשלם מע"ש, אבל עלי תה שלא בשלם מע"ש אסור להשתמש בהם בשבת [עכ"פ בכלי שני], ועתה נבוא לבאר הדינים לפי סדר השאלות ששאלת: א) לענין קפה שחור, כתבו בחוט שני (ח"ב פכ"ט סקי"ט אות ב') ובאול"צ (ח"ב פ"ל ס"ב) שדינו כעלי תה שאינם מבושלים, כיון שקלייתו אינה אלא צלייה, ואם נותנו בכלי שני שהיד סולדת בו הר"ז כבישול אחר צלייה בשבת שאסורה [ולא כבישול אחר צלייה שמותרת], וע"ש עוד באול"צ.

ב) וקפה נמס מותר לתנו בכלי שני מכיון שהוא מבושל (שש"כ פ"א ס"ק קל"ה בשם הגרשז"א, חוט שני ח"ב פכ"ט סקי"ז, מנח"י ח"א סי' נ"ה, ח"ט סי' כ"ז), ויש שהקילו גם מכלי ראשון (אג"מ או"ח ח"ד סי' ע"ד בישול סקט"ז), ויש מי שנהג להחמיר לעצמו גם מכלי שני (שה"ל ח"ח סי' ס"ג), מכיון שיתכנו שינויים בדרכי ייצור (מבית לוי ח"ח עמ' קס"ו).

לענין חלב, דינו נזכר במ"ב לעיל כשאר מים, אכן דוקא חלב שנצטנן, דהיינו שהיה רותח והצטנן, דינו כדבר לח שנתבשל מע"ש שמותר לתתו לתוך כלי שני בשבת, ולענין חלב מפוסטר רוב הפוסקים החשיבוהו כנתבשל לענין שיהא מותר לתתו לכלי שני בשבת (מנח"י ח"ה סי' קכ"ז, שה"ל ח"י סי' ס"ד, שש"כ פ"א הע' קנ"ז בשם הגרשז"א, ועי' אג"מ שם סק"ו).

ג) תה בזמן המ"ב נתבאר לעיל, ולענין שקיקי תה בזמנינו שלא הכינם מע"ש, יש שהקילו אפילו בכלי שני (אול"צ ח"ב פ"ל ס"ג), והיתר זה צ"ע (עי' שו"ת בנין ציון ח"א סי' י"ח סק"ג ואכמ"ל), ויש שהחמירו אפילו בכלי שלישי (עיין שבו"י בישול פכ"ט סק"ו בשם הגריש"א, ועי' ערוה"ש סי' שי"ח סכ"ח), ויש שחילק בין כלי שני לכלי שלישי (אג"מ שם סקט"ו), והוסיף (סקי"ח) שכן הדין בקפה ושוקו.

אכן אפשר להכין את שקיקי התה מערב שבת עם מים חמים, ובשבת לערות את התמצית הזו לתוך כלי שני, יוכל בכך לצאת ידי הדעות הנ"ל, אכן מצד חשש צובע הנ"ל שכתב השעה"צ, לכן אם הם רותחים עדיין עדיף לערות מכלי ראשון לתוכן, וכך לצאת ג"כ ידי חשש צובע כמ"ש המ"ב, והחזו"א נהג לערות מהמיחם אל הכוס ומשם לכוס אחרת, וממנה לכוס שלישית שבתוכה מונחת תמצית התה, וביאר הגרח"ק (טעמא דקרא עמ' רל"ה) שהכניס את המים לתמצית ולא להיפך משום חשש צובע הנ"ל.

[וס"ל להחזו"א שהכוס שעירו מהמיחם לתוכה נחשבת ככלי ראשון ולא ככלי שני].

ד) לענין אבקת מרק, הנה כתב בשו"ע או"ח סי' שי"ח ס"י, וז"ל, אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן מכלי ראשון.

וכתב במשנה ברורה סקע"ד וז"ל, דאף דתבלין אין מתבשל בכלי שני וכנ"ל מ"מ העירוי מכלי ראשון קי"ל דהוא מבשל כדי קליפה ואפי' בדיעבד אסור אם עירה להדיא עליהן שלא נפסק הקילוח ע"כ.

אכן על אבקת המרק בזמנינו אם אינו מתבשל קודם אם הוא לח מותר להכניסו לכלי שני, ואם הם יבשים מותר לערות עליהם מכלי ראשון, [וצלייה לא מועיל בזה], אך איני יודע המציאות אם מבשלים אותם קודם כראוי או לא.

ומ"מ יש לציין שיש דברים שהם קלי הבישול שאסור ליתנם גם בכלי שלישי, וא"א לומר הלכה ברורה בכל מיני אבקות המרק, אם נניח שיתכן ובכל אחד מהם שונה דרך הייצור.

וראיתי שכתב בשו"ת אורח משפט אורח חיים סימן עז בהערה, וז"ל, ע"ד הזופען פלייש עקסטראקטען [אבקת מרק] אם הם מבושלים בעקרן אז אם הוא מהמין היבש מותר לתנו אפילו בכלי ראשון, דקיי"ל אין בישול אחר בישול, ביבש, אפילו לאחר שנצטנן, כסי' שי"ח ס"ד, רק שלא יתן אותו לכלי שע"ג האש, כמבואר בד' האחרונים שם, בטעמם, רק אם דרך תיקונם נעשה ע"י צליה אז יש לחוש שלא לתנם גם לכלי שני שהיד סולדת בו, כמו פת בהגה שם ס"ב.

והנעשים ביובש בדרך מרק, שהוא לח, אסור לתנן בכלי ראשון כדין כל דבר לח שיש בו בישול אחר בישול כשנצטנן, ובכלי שני מותר לתן צונן לתוך חמין.

ומצד חששות אחרות חוץ מבישול, כמו מתקן וכיו"ב, איני רואה בעקסטראקט הנ"ל איסור יותר מכל תבלין ומלח הניתנים בתבשיל באופן המותר עכ"ל.

ואולי יש לברר על כל מין אבקת מרק בנפרד על דרכי הייצור שלו, וכנראה ניתן לברר המציאות בזאת גם אצל הכשרויות.

ה) בענין אבקת מרק לתיבול תבשילים, אם הכונה לתת מן אבקת המרק לתוך תבשיל רותח, באופן זה יש בעיה, משום שי"א שדבר גוש נחשב ככלי ראשון גם לאחר שמעבירים אותו לכלי שני (עי' במ"ב שם סקמ"ה), ואף שבאופן שאינו מתכוין לבשל את הדבר יש מן הפוסקים שהקילו בדבר גוש, מ"מ כאן שרוצה ליתן טעם בתבשיל ע"י המסת האבקה, פשוט שהוא מתכוין להתחממות של האבקה ויש להמנע מכך.

שאלה

{מה} הנני להבהיר שהיה כאן צירופי מכתבים בדברי השואל, וכן במכתבים שנכתבו אליו, וכן בדברי הרב לטס, [דהיינו שהיו כמה מכתבים ששובצו למכתב אחד], ועל אף שע"י מראה של כל המכתבים לפי סדר המו"מ יהיו הדברים מובנים יותר, מ"מ הצבנו הדברים באופן מסודר ע"י צירוף המכתבים יחד מטעמים מובנים.

{הדין במשאבה במערכת המים, שכאשר לוחצים על לחצן מיכל ההדחה בשירותים מתחילים המים למלאות את המיכל שוב, וכדלהלן:
אחר שעוברים קצת מים דרך המשאבה במערכת נדלקת המשאבה באופן אוטומטי, (זאת אומרת שזה לא הפעלה מיידית אלא אחר רגע עד שהמים נמשכת דרך המשאבה), והמשאבה מגבירה את כח המים וממלאה את המיכל במהירות יתירה ממה שהיה בלי המשאבה, כך שאפילו בלי הפעלת המשאיבה המים יזרמו למיכל רק המשאבה מגברת את כח המים למהר את המילוי.

האם מערכת כזו מותרת להשתמש בשבת או שצריך לכבות את המשאבה? לפי מה שנראה לי יש צד להתיר מחמת שבעצם אין האדם צריך למשאבה וכו'.

זה משאבה בתוך מערכת והוא כבר מותקן, כן משלמים על החשמל כמו בכל דבר שפועל ע"י חשמל רק פה הענין הוא שההפעלה האוטומטי אינו מוצרך כמו במערכת של בנין גבוה שהרבה אסרו בזה וכאן יש עוד מעלה שרמזתי שכאן ממש לא איכפת לאנשים אם זה לא מפעיל בכלל כי הוא כרגע לענין שבת רק ממלא את מיכל השירותים שאף אחד אין להם ביקוש לזרם מים חזקים.

אגב המשאבה עובדת כל פעם ללא שום יוצא מן הכלל ויש לו קצת עיכוב של שניות עד שהמים עוברת דרך המשאבה ואז הוא פועל.

ועוד מה שכתבת במכתב הראשון שכאן ודאי ניחא ליה זה למה דוקא שאלתי בענין המיכל של השירותים שכאן מדובר דלא איכפת ליה כלל אם המיכל מתמלא תוך 30 שניות או שזה לוקח 50 שניות.

אבי דויד}

תשובה

בע"ה אור ליום ד' ה' ניסן

לכבוד ר' אברהם דויד שליט"א

שלום רב

לכאורה הנה מכיון ומדובר במשאבה חשמלית הרי יש כאן מלאכה הנעשית על ידו, מה שהיה אפשר להתיר הוא משום כח שני, אבל גם היתר זה אינו ברור לכל הפוסקים, [לענין פתיחת מקרר כשאין המנוע פועל, דעת הפוסקים רובן ככולן לאסור, והם החזו"א והאג"מ ח"ב סי' ס"ח, והר צבי ח"א סי' קנ"א, והמנ"י ח"ב סי' ט"ז וח"ג סי' קל"ז, והגריש"א, והגרח"ק, ותשוה"נ ח"א סי' ר"כ וח"ב סי' ק"פ, ודעת המנח"ש סי' י' וציץ אליעזר ח"ח סי' י"ב דשרי].

והיום נקטו גדולי ההוראה להחמיר בכל פעולה חשמלית הנעשית על ידו, ואף במזגן מתוצרת אינווטר שיש שינוי במנוע בשעת פתיחת הדלת ג"כ, כתבו פוסקי זמנינו מכתב לאסור [נדפס במדריך משמרת השבת], ועל אף שהאדם אינו צריך את זה כעת, ואף את הניקוי הבא הוה סגי ליה לזה גם אם היה המיכל מתמלא רק באופן ידני, מ"מ הרי בודאי נוח לו בזה, והוא משלם ע"ז, משום שזה מועיל לו לנקות באופן זה באופן מועיל יותר את המקום לטווח ארוך.

וכתב הביאור הלכה סימן שב ס"י, וז"ל, והנה הפמ"ג רצה להתיר בשעת הדחק אף במלוכלכים משום דהוי מלאכה שאצל"ג דאין כונתו בשביל הכיבוס רק להציע תחת הקטן ולא נהירא דמלוכלכים ניחא ליה הכיבוס ובחול דעתו שיסחטם אחר רחיצת הקטן וינגבם ויהיו מכובסין א"כ כונתו בשביל כיבוס ג"כ ואין זה מלאכה שאין צריכה לגופה ומ"מ ע"י א"י יש להתיר נתינת הווינדלי"ן למים ואפילו אם הם נקיים ומכובסים טוב שינתן לתוך המים ע"י א"י אם באפשר כנל"ד עכ"ל.

ומבואר דס"ל דאפילו במלאכה שאצל"ג אף אם אין מטרתו לתוצאה האסורה, אלא לתוצאה המותרת בלבד, מ"מ מכיון שניחא ליה בשניהם הר"ז חייב דלא חשיב כמלאה שאצל"ג, וכ"ש דלא חשיב כמתעסק.

וע"ע רעק"א בגלה"ש שבת ע"ג ע"ב בתוס' ד"ה וצריך וכו'.

ואמנם יש מן הפוסקים שהתירו דברים מסוימים שבודאי יגרמו למלאכה, כמו ללכת תחת מצלמות חנויות בשבת כאשר אינו מתכוין להצטלם כלל, וכן התירו הגריש"א והגרנ"ק בישול ביצה ביו"ט אף שפסיק רישא שימחקו האותיות שבחותמת שעליה, וכן עוד דברים כעי"ז, אבל כ"ז באופן שאין בכונתו למלאכה כלל ואין מצידו שום משמעות למלאכה זו, משא"כ דבר שהוא מחשיב בזה לא התירו, וכאן לכאורה הוא מחשיב את הדבר (עיין ספר וביום השבת עמ' תקצ"ב - תקצ"ד).

ועיין מ"ש שו"ת שבט הלוי חלק י סימן סו וז"ל, אשר שאל בענין משאבה חשמלית לצורך שאיבת חלב, והיא בתקע מע"ש, וע"י ששמים האצבע וסותמים נוצר ואקום השואב את החלב, ושאלתו אם מעשה הסתימה חשיב גרמא או מעשה בידים.

דעתי דגם אם הוא חשיב גרמא מה שהוא ספק בעיני, מכ"מ לו דיהא כן, מכ"מ לא בכ"מ גרמא מותר, וגם בדליקה שהתירו חז"ל גרמא בשבת ק"כ ע"ב מטעם לא תעשה מלאכה עשי' אסור גרמא מותר, מכ"מ כ' פוסקים דוקא במקום פסידא וגם לא כל מקום ואופן התירו גם במקום פסידא עיין שו"ע או"ח סוס"י של"ד.

ואם א"א להאכיל לתינוק אלא באופן זה, ואין לו מאכל אחר הייתי מקיל, אבל אם זה רק לאבד, או שיש לו מאכל אחר אפי' אבקת חלב של חלב נכרי, טוב יותר מאכל מאבקת חלב בפרט לדעת החזון איש כידוע שנטה להקל, ואנחנו בהנהגה מחמירים עכ"ל.

יעויין עוד שונה הלכות סי' של"ו ס"א שהביא מהחזו"א לא לסגור ברז א' בממטרה שבכך מגביר את פעולות שאר הממטרות, אלא יסגור תחילה את הברז הראשי עכ"ד.

מ"מ שמעתי שחכ"א וכמדומה הג"ר ישראל גנס שליט"א, מתיר משאבה השואבת את המים היוצאים לביוב, באופן שזה לא נעשה כתוצאה ישירה תמיד אלא אחת לשעה וכדו'.

בברכת פסח כשר ושמח

מכתב מחכ"א בענין הנ"ל

מכתב שכתב אלי הגאון רבי יואל יעקב לטס [מו"ץ בבית הוראה של הגרש"צ רוזנבלט] בענין הנ"ל:

הדין של פסיק רישא מבואר בסימן שכא סעיף יח, לדעת המחמירים שם אסור גם פסיק רישא דלא ניחא ליה, כמבואר במ"ב.

רק בסימן שיד ס"ק יא, כתב בשם גדולי אחרונים להתיר היכא דהוי פסיק רישא, מלאכה שאצל"ג, מקלקל, כלאחר יד.

כנראה שכוונת הפמ"ג בש"ב הוא דווקא בדרך ליכלוך.

במקום שהפעולה לא גורמת תוצאה מידית, כמו בכח שני, הפעולה נקראת גרמא.

בשבת קכ א משמע דגרמא שרי, אמנם דנו האחרונים באופן של גרמא מכוונת, עיין שלטי גיבורים בסנהדרין שממש אסר.

וכן זכור לי שהמרש"ם אוסר.

אמנם להלכה נקטינן כחזו"א, לח ג, שכתב שבגרמא אין איסור דאורייתא ולא דרבנן.

ומותר במקום הפסד כרמ"א שלד כב.

ההבדל בין גרמא לפסיק רישא הוא, שבגרמא התוצאה לא מידית, וגם האדם משתמש בכח אחר, עיין רא"ש בהכונס על זורה ורוח מסייעתו.

ומ"מ היכא שהמלאכה דרכה בגרמא, אין דינא כגרמא אלא כמעשה ממש, דמלאכת מחשבת אסרה תורה.

עיי"ש, וכן בחזו"א שם שהביא דוגמאות של בישול וצידה.

לגבי מערכת שבנויה על גרמא, דנו הפסוקים שדינה כמו מלאכה בידיים, אחיעזר, אג"מ, וזה ע"פ הרא"ש הנ"ל.

ברור לכולם, שאם התוצאה רחוקה מאד מהפעולה, לא מיקרי אפילו גרמא, וכאן הנידון כמה זמן צריך לעבור כדי לקרוא לתוצאה רחוקה.

ע"כ נראה, אם באמת מטרת המשאבה הוא רק להגביר זרם המים, ולא להוביל אותם למקום גבוה, כמו שקיים בברכפלד לגבי הבנינים שגבוים יותר ממגדל המים, א"כ צריך לדון אם נקראת מערכת בנויה על גרמא, ונראה לע"ד שזרימת המים ע"י המשאבה היא נחשבת עדיין כגרמא, כי המערכת עובדת גם בלי זה.

אם יכול לקחת יותר מדקה מפעילות המשאבה, נראה לדמות לנידון של המזגנים אינוורטר, שע"פ השמועה הפוסקים החשיבו זמן זה לרחוק.

עוד אפשרות, אם המשאבה לא תמיד מופעלת, אלא פעם כן פעם לא, הוי ספק פסיק רישא.

יתכן שנידון דומה לנידון של הגברת זרם, שאמנם נראה שפוסקי זמנינו רובם אסרו אותו, אע"פ שאין הסבר לפי זה על ההיתר של החזו"א בקיבוץ ח"ח לשים משאבות דלוקות על הפרות, כיון שכל ווקום גורם להגברת זרם.

ואח"כ הוסיף החכם הנ"ל עוד: כדי שלא יצא תקלה על ידי, אבאר, במשפט שכתבתי "אם יכול לקחת יותר מדקה מפעילות המשאבה, נראה לדמות לנידון של המזגנים אינוורטר, שע"פ השמועה הפוסקים החשיבו זמן זה לרחוק".

התכוונתי שאם עובר זמן מרובה עד שהמנוע מופעל, לא נחשב מעשה בידים, וגם לא גרמא אסורה.

אני אומר כאן דברים טכנים, ולא בשביל לחדודי, אבל יגע בעצמו שבמזגנים רגילים גם יש תגובה בגלל פתיחת דלת, חלון, כניסה לחדר וכו'.

.

.

, רק שהתגובה המאוחרת לא נחשבת כתוצאה ישירה מהמעשה האדם.

ישנם גם מצבים שהמזגני אינוורטר מגיבים עוד יותר מאוחר מהמזגנים הרגילים, ולא אכנס לפרטים שבכוונת משמרת השבת.

רק אוסיף עוד פרט, כל מקרר, אפילו מכני, אפילו שהטרמוסטט מנותק מהחשמל, עצם פתיחת הדלת גורמת לגאז שבצינורות להתפשט, וזה גורם מאמץ למנוע וכן הגברת זרם.

נשאל הרב בייפוס מהמשמרת השבת למה זה מותר, וענה שהדבר בבדיקה.

לכן אני אומר, כל דבר לגופו של ענין, מה נחשב פסיק רישא, מה נחשב גרמא, ומה פחות מזה.

מה נאסרו מזגני אינוורטר הוא כלל בלבד, מצד הספק, שהרבה פעמים החיישנים גורמים לתגובה יותר מהירה.

למעשה במזגנים הנ"ל הרבה עשו בדיקות בביתם עם מכשיר מיוחד, והתברר שהמצב משתנה לפי המרחק מהחלון ומזג אוויר.

הדינים שנאמרו לרבים לאסור באופן גורף דברים מסוימים, הרבה פעמים הם נאמרו כך כדי לא למסור לע"ה את הדברים, כדי שלא ילמד להתיר.

לא הבנתי מה כבודו ציטט מתשובתו של הגר"ש ואזנר, ועוד שקשה שם להבין למה זה לא יקרא מעשה בידים ממש.

אני חוזר רק ליתר ביאור: מעשה רחוק, כוח שני, שלא קורה בהכרח באופן מידי, יתכן להחשיבו לפחות מגרמא, גם אם ניחא ליה.

יותר נראה שהמקרה שלכם הוא לא מתאים להגדרה הזאת.

אלא חשיב גרמא.

ואם זה מידי הוא פסיק רישא, ולא נראה להחשיבו כלאחר יד, כיון שדרכו בכך.

ובזה אפשר להתווכח, אבל מקלקל לא הוי ודאי.

נראה לי שלא חידשתי שום דבר.

אם משהו לא מוסכם, אשמח לקבל תגובה.

יואל יעקב לטס

עוד מכתב בענין הנ"ל

מדודי הגאון רבי שמעון סילבר שליט"א רב ודיין בעיר פיטסבורג ארה"ב

עש"ק פ' מצורע תשע"ו

כבוד בן אחי שליט"א,

לצערי לא היה לי הפנאי לעיין היטב אבל מה שנראה לי בזה הוא כך: לענ"ד אין כאן היתר המצלמה ולא היתר בישול הביצה, כל אופן פעולת המנוע במשאבה הוא ע"י הכנסת מעט המים.

כל אופן הכנסת מעט המים הוא ע"י לחיצת הלחצן.

א"כ מה שממלאים יותר מזה בלחיצה זו אין זה משנה המציאות שפועלים המנוע באופן זה וה"מידי" לדבר זה הוא כך.

וגם נראה שרצונו בכך שלכונה זו הביא שם משאבה זו.

בתצלמה האדם העובר שם אינו עושה פעולה בידים אלא מציאות הליכתו או היותו שם גורם הפעולה ואף שכיון שזה דרך הצילום כפי שהכינו אותה המעמידים המצלמה כך מ"מ אין זה כדרכו לאדם העובר שם שהוא מי שמאשימים במלאכה.

וכיון שהוא שלא כדרכו וגם הוא אינו רוצה בזה המתירים ס"ל שאין כאן משום מלאכה, ובבישול הביצה ביו"ט מסתבר שהמחיקה שלא ע"מ לכתוב הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה (או עכ"פ דלא איכפת ליה) בדרבנן.

ועוד דמפורש שם במי שהיה כתוב שם על בשרו שמה שכורך גמי אינו משום המחיקה בגרמא דהא שרי אלא משום שלא יעמוד ערום בפני השם ואף שאין ראיה מהל' מחיקת השם דהתם גרמא שרי משא"כ בשבת וכדדחי התם וכן מחמרינן בסתם גרמא למעשה אם לא במקום צורך גדול אבל מ"מ מה שמתירים בבישול הביצה משום שעכ"פ אין בזה משום מלאכה ממש כדרכה ועוד משום שמה שצריך הבישול למחוק מורה שאין האותיות נמחקים בצוננים ואפשר גם בחמין והוה דבר שאינו מתכוין ושרי ומסתמא מצרפין שמחת יו"ט אבל בנידון זה נראה שזה ממש כדרכה.

כנלע"ד.