נידוי למי שלא קרא ק”ש בזמנה

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכב הרה”ג ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א
ידוע שמי שלא קרא קר”ש בתוך זמנה, הוא מנודה מלפני ה’ ח”ו.

ורציתי לשאול, א.

מהו הנידוי והמשמעות?
ב.

כמה זמן נידוי זה?
לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי,}

תשובה

בע”ה

לכבוד ידידי היקר אהרן נ”י

התקבלתי שאלתך והריני להשיב על השאלה

הנה מקור הדברים מן הזוהר פרשת בלק קפ”ו א’, וז”ל, רבי יצחק ורבי יהודה הוו אזלי באורחא מטו לההוא אתר דכפר סכנין, דהוה תמן רב המנונא סבא אתארחו באתתא דיליה דהוה לה ברא חדא זעירא וכל יומא הוה בבי ספרא ההוא יומא סליק מבי ספרא ואתא לביתא, חמא לון לאלין חכימין, א”ל אמיה קריב לגבי אלין גוברין עלאין ותרווח מנייהו ברכאן, קריב לגבייהו עד לא קריב אהדר לאחורא, א”ל לאמיה לא בעינא לקרבא לגבייהו, דהא יומא דא לא קרו ק”ש והכי אולפי לי כל מאן דלא קרי ק”ש בעונתיה בנדוי הוא כל ההוא יומא, שמעו אינון ותווהו ארימו ידייהו ובריכו ליה, אמרו ודאי הכי הוא ויומא דא אשתדלנא בהדי חתן וכלה דלא הוה לון צרכייהו והוו מתאחרן לאזדווגא ולאהוה ב”נ לאשתדלא עלייהו ואנן אשתדלנא בהו ולא קרינן ק”ש בעונתיה ומאן דאתעסק במצוה פטור מן המצוה, אמרו ליה ברי במה ידעת, א”ל בריחא דלבושייכו ידענא כד קריבנא לגבייכו, תווהו עכ”ל, והובא באלשיך פ’ ויגש פמ”ה, ובשו”ת רב פעלים להבן איש חי ח”ב או”ח סי’ י”ב ד”ה עוד כתב, ומבואר שיש בזה משום נידוי אם אינו קורא ק”ש בזמנה.

וביאר החיד”א בניצוצי אורות שם שלא הרגיש בהם הריח של מצות ק”ש, ומה שלא ביאר החיד”א שהרגיש בהן את רוח הטומאה של העבירה אע”פ שלסברתו של הינוקא שלא קראו ק”ש לכאורה היתה צריכה הרוח טומאה להיות קיימת, ה”ט שהרי לא היה ריח זה כיון דאליבא דאמת לא עברו איזה איסור כיון שבאמת היו פטורין, ולכך לא היתה כלל רוח טומאה שם.

[ונ”ל שרצה החיד”א לדחות בזה הראיה שהביא בשו”ת שה”ל ח”א סי’ ר”ה שכתב, “סימן ק”ח ט”ז סק”א מביא דעת הדרישה דעוסק בצרכי צבור א”צ להשלים והט”ז סובר דחייב להשלים ויסוד מחלוקתם הוא אי הוי פטור גמור כאילו קרא כבר או דיש חיוב אלא דא”א לקיימו ומ”מ חייב ויש להביא ראי’ מזוה”ק ריש פרשת בלק וכו’ ע”כ מוכח כהט”ז דאינו פטור גמור כאלו קרא כבר דא”כ לא הי’ מורח בבגדייהו” עכ”ל, ועיין שו”ת להורות נתן ח”ח סי’ ל”ג סקט”ז ד”ה ויש].

והנה שאלת מה הן ההשלכות של נידוי זה, ונראה שמלבד מה שלא נזכר בגמ’ ובפוסקים, וא”כ אין לנו לחדש בנידוי זה כ”כ דינים, מלבד זאת יש לדמותו ג”כ למ”ש בפסחים קי”ג ב’, שבעה מנודין לשמים אלו הן מי שאין לו אשה וכו’ ומי שיש לו בנים ואין מגדלן לתלמוד תורה ומי שאין לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו והמונע מנעלים מרגליו ויש אומרים אף מי שאין מיסב בחבורה של מצוה עכ”ל, והנה זה פשוט ומבואר דכל הנך שנזכרו כאן בנידוי אין דינן ככל שאר מנודין שנתנדו ע”פ חכם, וכן ברמב”ם ה’ ת”ת וביו”ד סי’ של”ד נזכרו כ”ד דברים שחייבין עליהן נידוי, והדברים הללו לא נזכרו שם, וכ”ש שלא נזכר ענין זה של מי שלא קרא ק”ש, ומלבד זאת הרי עכ”פ רוב הדברים צריכין מי שינדה ולא חיל הנידוי מעצמו, וכ”ש ק”ש.

וגם כמעט לא מצינו שיהא הנידוי רק יום א’, ורק בנזיפה אשכחן הכי בפ”ג דמו”ק א”כ אי”ז נידוי ככל דיני הנידויין { ואגב אציין מה שנשאל הגרי”ח זוננפלד (שלמת חיים או”ח סי’ ג’, והובא שם ג”כ בהנהגות ופסקים, מקורות וציונים, השכמת הבוקר ונטילת ידים, בהערה), על מה שכתב בספר יסוד ושורש העבודה (שער י’ פ”א) בשם הספרים הקדושים (והוא מזהר ויקרא כ”ג א’), דמי שאינו קם בחצות הוא בנידוי ר”ל, דהא בגמ’ פסחים (קיג, ב) מנו שבעה מנודין לשמים ולא חשבו למי שאינו קם בחצות, והשיב דמשום קושי’ אין לנו לדחות מה שנמצא כתוב מגדולים זי”ע.

}.

ומה שנזכר בזוהר שם שלא רצה להתקרב אליהם, אפשר דאי”ז מצד מה שהחזיק אותם למנודים שאסור להתקרב ד”א אליהן, אלא מצד שסבר שיש רוח טומאה עליהן כיון שהם בנידוי לשמים, וע”ד מ”ש ישעי’ ס”ה, הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ, וכמו שפי’ האלשיך שם וז”ל, ואומרים בלכתם בדרך לפוגע בהם, קרב אליך אל עצמך אל תגש בי כי קדשתיך, כלומר ירא אני פן תכשל בחטא טומאה, כי אני לנתי בקברים ונטמאתי לכן אל תגש בי כי אטמאך, וזהו קדשתיך כד”א היגע איש בבשר קדש היקדש, שהוא כאומרו היטמא, והוא להורות כי חסיד ומדקדק במצות, הוא שמזהיר את חבירו בל יטמא בו עכ”ל, היינו שמכיון שיש עליהן רוח טומאה לא יקרב אליו כדי שלא יטמא ממנו.

ולכן ג”כ במעשה כאן בזוהר לא רצה להתקרב אצלם לפי מה שהיה סבור שהם רשעים, אבל לא שהיה להם דיני מנודה שאסור להתקרב אליהן ד”א.

ומה ששאלת עד מתי הוא הנידוי, מבואר בזוהר שם שזהו כל אותו היום, ודוקא אותו היום.

ומ”מ עליו לשוב בתשובה שלמה על מה שא קרא ק”ש, ובמס’ ברכות אמרו חכמים שכל מי שלא קרא ק”ש פ”א דומה כאילו לא קרא ק”ש מימיו.

שנזכה לעשות רצון ה’ תמיד

כמה פרטי דינים בענין הנ”ל

שאלה מהשואל כהמשך לתשובה הנ”ל

 {בס”ד
א.

כב’ הרב האם יוצא מן הדברים שמדובר בנידוי רוחני שיכול לגרום לאדם להטמא בחטאים?
ב.

ומה המשמעות מחינה מעשית?
ג.

האם ח”ו אין תפילת המנודה נשמעת וכו’?
ד.

לכמה זמן הנידוי?
לתשובת הרב אודה מקרב ליבי.

הקט’}

תשובה

א.

כן, ובס’ חיי עולם [ע”ש פכ”ז ואילך] למרן הסטייפלר זצ”ל מבואר עוד שע”י החטאים עלול לבוא למחשבות כפירה הבאים לו כעונש על החטאים.

ב.

המשמעות לזה ג”כ מבחינת אחרים שלא יתקרבו אליו באותו היום, כמובא במעשה בזוהר שם שהבאתי במכתב הקודם, והמשמעות לזה מבחינת המנודה היא ג”כ שאין לו עת רצון באותו הזמן ולכן ראוי שאת עיקר עסקיו וכדו’ לא יעשה באותו היום, מכיון שההצלחה תהיה ממנו והלאה, (יעוי’ תענית ל’ סע”א).

ג.

אכן בזהר כתוב שתפילת המנודה אינה נשמעת כל מ’ יום.

אכן זהו בנידוי קבוע, אך בנידוי כזה גם את”ל דשייכא הקללה, אך מ”מ נראה דקללה זו שייכת רק ביום של הנידוי, ומ”מ על מנת שיתקבלו תפילותיו מעתה כתפילת צדיק ולא כתפילת חוטא עליו לשוב בתשובה ותשובתו תתקבל.

זה עלול לקרוא לכל אדם.

ד.

רק לאותו היום, כמבואר בזוהר שהבאתי במכתב שלפני כן.

בהצלחה

מק"ט התשובה הוא: 117545 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/117545