האוה”ח עה”ת בשמות יא ח הביא שצריך לפייסו בפניהם, וכעי”ז כתב במקור חיים להחו”י שם סי’ תרו שהמבזה בפני רבים צריך לפייס ברבים וכתב המקור חיים שדי בפני עשרה ואפי’ אם ביזה לפני יותר מעשרה או עשרה אחרים, דהעיקר שביזה בפני רבים וביקש בפני רבים.
וכעי”ז יש שציינו בזה לדברי המשנ”ב סי’ תרו סוף סקי”ד דאם בייש אדם לאחר מיתה א”צ לילך לקברו אלא מבקש מחילה במקום שביישו ובכה”ח שם סקמ”ט כתב שיבקש מחילה בפני אותם אנשים שחירף את המת בפניהם, ובשם הגרח”ק הובא (תורת המועדים שם סקי”ג) דצריך לחזר אחרי אותם אנשים שבייש את המת בפניהם ולבקש בפניהם.
(ומ”מ לכאורה מחשבון הדברים יוצא דבחי אין נפטר על ידי שמבקש בפני מי שחטא במקום שלושה ועשרה אלא הוא דין מיוחד במת דסגי בזה וכמו שנתבאר בתורת המועדים שם בשם מו”ר הגרמ”מ לובין דבמת שביישו לאחר מיתה א”צ לבקש אלא מהחלק הרוחני שבו, וכעין מה שיתבאר להלן בסמוך דפשטות השו”ע והפוסקים דדין ג’ וי’ דהרמ”א דלהלן הם אפי’ בביישו בינו לבין עצמו).
ויתכן שסברא היא שצריך לומר בפני אלו שבייש בפניהם או בפני רבים, מכיון שצריך לתקן מה שעיוות, דהמבייש בפני אחרים אדם צריך לתקן מה שעשה (עי’ רש”י ב”מ פו ע”א ד”ה זילותא, ושם מיירי בחיובי ממון, אבל גם בלא דיני הממון פשיטא שיש לתקן מה דאפשר), ואמנם לשה”ר הוא דבר שא”א לתקן מה שעיוות כמ”ש בשע”ת לר”י ש”ג סי’ רח, ומ”מ מה שאפשר לתקן צריך לתקן (עי”ש עוד סי’ רז), ואם לא יבקש בפניהם איכא דשמע בהאי ולא שמע בהאי, וכשאי אפשר לכה”פ יבקש בפני רבים כדברי המקור חיים בפני תקנת בעלי תשובה.
ומצינו עוד דין מעין זה (ח”ח כלל ה סי”ב) דהמדבר לשה”ר ולא קבלו ולא האמינו השומעים את דבריו חשיב כחטא שבן אדם למקום בלבד דקיל לענין תשובה מחטא שבין אדם לחבירו, וא”כ אם שייך לתקן מה ששייך יתקן.
וע”ע בדברי הח”ח שם בבמ”ח שם סקמ”ח שכתב לגבי מי שסיפר לשה”ר ועדיין לא נתבב על ידי היזק וז”ל, ויותר טוב שאז יראה לסבב שלא יגיע לו ההיזק והצער על ידי דבריו, כגון שילך אל האיש שסיפר לפניו ויאמר לו טעיתי בדמיוני במה שדברתי עמך אודות פלוני כי לפי מה שראיתי עתה אין הענין כן כמו שהצעתיו לפניך וכיוצא בדברים אלו עד שיוציא את הענין מדעתו וכו’ עכ”ל, ומבואר ג”כ ענין זה שיש לתקן כמה דאפשר בפני האנשים שסיפר בפניהם כדי למנוע הלאה את הנזק.
ומצינו מעין זה במוציא שם רע שא”צ למחול [ירושלמי ס”פ החובל והובא ברמ”א או”ח סי’ תרו ס”א] והיינו משום שהוציא עליו לעז, ואינו צריך למחול בלא שיתקן מה שעשה, ולכך כשמבקש מחילה על מה שביזה צריך לבקש בפניהם.
וכעי”ז כתב הלבוש באו”ח שם בשם התרומת הדשן ח”ב סי’ ריב דדין זה שמוציא שם רע טעמא רבה אית בה, דדלמא שמע אינש באפוקי קלא בישא ולא שמע בפיוסו ולא נפק האי גברא מידי חשדא דשם רע, א”כ היאך ימחול לו, וגם השטן אין לו פתחון פה שבסמוך כדי לקטרג, דשאני הפושעים שפשעו נגד השם יתברך דכביכול כשמבקשין ממנו מחילה והוא יתברך מוחלן, שוב לא יזכרו ולא יפקדו וכו’, אבל כאן איך ימחול לזה עכשיו, ולמחר יבא אחר ויזכור לו את השם רע ששמע שהוציא זה עליו ויחוור פניו עד דאזיל סומקא ואתי חיוורא, ואיך לא יזכרנו ויטור שנאה על זה שהוציא עליו ראשונה או אפילו חדשו שנית, דאיכא דשמע במפיק שם רע ולא שמע בפיוס עכ”ל וכעי”ז במג”א ובמשנ”ב סקי”א בקיצור.
אם כי לגבי מוציא שם רע הוא דין מיוחד שהרי לא נאמר שכל מי שמבזה חבירו אינו צריך למחול לו אלא רק במוציא שם רע, אולם באמת המשמעות דלאו דוקא שם רע של שקר אלא כל שפרסם עליו רע שלא כדין הוא בכלל זה.
ומצינו עוד דין מעין זה בשו”ע או”ח שם שצריך לבקש מחילה בשלשה, ומלבד זה נזכר דין עשרה שיאמר בפניהם שביקש מחילה ברמ”א שם ויש לזה מקור במדרש כמו שהביא בבהגר”א שם, ויש מקום לומר דמאחר שגרם לו צער ברבים הלכך צריך לבקש מחילה בפני רבים, ומתחיל בשלשה שיש להם דין רבים לענין כמה דברים (וגם לענין אפי תלתא בלה”ר ועוד כמה דינים), ואחר כך בעשרה שיש בזה ציבור ופרסום כלומר שמבקש מחילה בפרסום כמו שהביזוי היה בפרסום, אבל גם ראיה זו יש לדחות, משום שדין זה של שלשה ועשרה המובא בגמ’ ורמב”ם ושו”ע לא נאמר דוקא כשגם הביזוי היה בפני רבים.
וכן משמע בפשיטות בח”ח כלל ד’ במ”ח סקמ”ז דהך דינא דבקשת מחילה בפני שלשה אינו רק אם ביישו באופן שהוא לשה”ר שהיה בפני אחרים עי”ש.
אולם בשע”ת לר”י ש”ד סי’ יט כתב (בביאור הך דינא דיבקש בפני שלושה וכו’) ולפי שבזה את הישרים לפני בני אדם, צריך להכנע להם ולהתודות לפני רבים ע”כ, ומשמע דסבר דדין הבקשת מחילה בפני שלושה הוא משום שביזה בפני בני אדם, ואף בשע”ת גופיה דייק לומר שביזה בפני בני אדם והוידוי בפני רבים ואפשר דבפני בני אדם לאו דוקא רבים, אלא אפי’ אחד ונתפרסם הדבר הלכך צריך לבקש בפני רבים כדי שיתפרסם שוב שנצטער על מה שעשה, ויל”ע.
ומצינו עוד דין מעין זה שהעובר עבירה ברבים מותר לביישו ברבים [עי’ משנ”ב סי’ תרח סק”י ובשוע”ר שם], והביוש הוא כעין פיוס בפני הקב”ה שאיש זה מחוייב בו ומכיון שעשה כן בפני רבים יש לתקן הדברים בפני רבים, אולם גם ראיה זו יש לדחות, שכן לא נתבאר שאיש זה מחוייב שיביישוהו דוקא בפני רבים אלא במשנ”ב שם נתבאר לכל היותר דיש להוכיחו מיד שלא יתחלל שם שמים אע”ג שאז הוא ברבים.
ועי”ש לעיל מינה בשוע”ר ס”ה בתחילת דבריו (וכן בנ”י שהוא מקור האחרונים) וראה בפמ”ג סי’ קכד א”א סקי”א בשם ווי העמודים ספ”י ושם משמע דכן יש ענין לבייש דוקא ברבים לתקן החילול שם שמים, ויעוי’ בעוד מקומות שנזכר הענין ויל”ע בזה.
היוצא מכ”ז דיש מקור לעיקר סברת האוה”ח בירושלמי וברבינו יונה וכעי”ז במקור חיים וחפץ חיים, וכן להלכה הורו בזמנינו (אליבא דהלכתא קד עמ’ קטו בשם הגר”י זילברשטיין) כדברי האוה”ח דלעיל עכ”ד, ומ”מ פשוט דה”ה שיש להתחשב גם בדברי המקור חיים דלעיל, וגם יל”ע אם הוא מוכרח שחולקים זה על זה.
ועוד העירו (ירושלים במועדיה להגר”א נבנצל תשרי סי’ רפז) דלפעמים יש לזה שמבקשים ממנו מחילה ביוש יותר אם יבקשו בפני רבים ואזי עדיף לבקש בפני היחיד עכ”ד, ומ”מ באופן שאכן היה ביוש לפני רבים ממש כעין השתא, א”כ מסתמא עדיף ליה שבקשת המחילה תהיה ברצינות ובכובד ראש בפני רבים מביחיד, כל שאין ידוע אחרת לפי הענין.
מק"ט התשובה הוא: 125705 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/125705
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.