רוב הפוסקים נקטו שאם יש צורך ציבור מותר לש”ץ להגביה קולו בחזרת התפילה, וכך רהיטת דברי הגמ’ והפוסקים שלצורך מותר, ומ”מ החושש למחמירים אין מזניחין אותו מאחר שכ’ כן כמה פוסקים, ומ”מ כשאין כל הקהל שומע אין אפשרות וטעם להחמיר בזה.
מקורות: הזדמן לי בבהכנ”ס שזקן א’ לא שמע כהוגן תפילת הש”ץ וביקש מהש”ץ שיגביה קולו, והשיב לו הנ”ל שאינו מגביה קולו משום שהוא דרך נביאי הבעל, ולאור מעשה זה וחילופי הדברים שביניהם ששמעתי, אמרתי שארשום קצת הרחבה בענין זה.
בגמ’ ברכות כד ע”ב המשמיע קולו בתפילתו הר”ז מקטני אמנה והמגביה קולו בתפילתו הר”ז מנביאי הבעל.
וצ”ע שהרי בעצם ההשמעה כבר פעל שלא כהוגן, ומה הוסיף עוד במה שעשה הגבהת קול, אלא שצ”ל שאם רק משמיע בלי להגביה הר”ז מקטני אמנה ולא מנביאי הבעל, ואם גם מגביה הר”ז גם מנביאי הבעל.
אבל אפשר לומר באופן אחר בפשיטות יותר, שאם רק משמיע ולא מגביה הרי זה מקטני אמנה אבל אם מותר לו להשמיע ובפועל מגביה יותר מידי הר”ז מקטני אמנה, ונפק”מ למי שמשמיע לב”ב ללמדם שמותר להשמיע קולו כמ”ש הפוסקים [כמה ראשונים בב”י ס”ס קא ורמ”א שם ס”ב ובהגר”א שם] בשם הירושלמי [ברכות פ”ד ה”א], וכן נפק”מ למתפלל תחינות שאינו מחוייב להתפלל בלחש אבל אם צועק יותר מידי הר”ז דרך נביאי הבעל [ועי’ שערי תשובה קא סק”ו לענין תחינות בעת צרה, ועי’ משנ”ב קא סק”ז לענין פסוקי דזמרא] שחושבים שכיון שהבעל אינו שומע אותם אם יצעקו ישמע אותם.
וכבר בספרי המוסר העירו על המתחסדים שצועקים התפילה וכסבורים שעושים בזה מצוה, עי’ בספר ראש הגבעה לתלמיד הגר”א וע”ע בהקדמה למסילת ישרים.
ולענין ש”צ לכאורה היה צריך להיות ג”כ בנפק”מ בין ב’ הפירושים בגמ’, אולם בשליח ציבור יש סברא לומר דאינו דומה בזה לנביאי הבעל משום ששליח ציבור יש לו טעם אחר להגביה כדי שישמעוהו כהוגן, ולכך דייק בגמ’ לומר המשמיע קולו בתפילתו, דהיינו בתפילתו דלחש גרידא.
[ולהלן יתבאר הנידון באופן המבואר שם בגמ’ לענין המשמיע קולו לכוון אם איסור הגבהה יעבור גם כשעושה לכוון או לא].
ויש לציין מ”ש הגאונים והראשונים שהש”ץ לא יתפלל בקול עם הציבור, אבל בחזרת הש”ץ לא העירו כלל שצריך שלא יהיה יותר מידי.
דז”ל רי”צ גאת הל’ יו”כ, ונשאל מרב שרירא על עסק בני אדם שבאין ביום הכפורים ואינן יודעין תפלות כתקנן מהו להסדיר שליח צבור לפניהם ולהשמיע להם תפלתו כדי שילכו אחריו ולא יטעו והשיב אין לו רשות להשמע קולו בשעה שמתפלל עד שיורד לפני התיבה ואסור לעשות כן מהנך קראי דחנה וביותר בצבור עכ”ל.
ויותר מפורש להדיא לענייננו בשבולי הלקט (סי’ יז) שכ’, מצאתי לגאונים תשובה, וששאלתם ביוהכ”פ ובר”ה שאין כל אדם יודע להתפלל, מהו שיאמר הש”צ התפלה בקול, כך ראינו שהתפלה בלחש, ואין רשות לכל אדם להתפלל בקול, דגמרינן מחנה דכתיב וקולה לא ישמע, וכל המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מגסי הרוח, והמגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי הבעל וכו’.
ורבי בנימין אחי כתב דלא סבירא ליה הכי וכו’, דאי משום המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מגסי הרוח, הכא ביום טוב ליכא למיחש להכי וכו’ עכ”ל לענייננו [עי”ש כל הענין הנידון שם], ומבואר להדיא דענין המגביה קולו נקטוהו לענין ש”צ המתפלל בקול בזמן תפילת לחש, וע”ע מה שכתב הרמב”ם בתשובה (הוצאת פריימן סי’ לו, ובלאו סי’ רנח) שלא יאמר הש”ץ בקול בתפילת לחש.
ובפרט לפי שי’ ה”ר בנימין בשבלי הלקט שם עי”ש משמע שכל שמשמיע קולו לצורך הציבור אין בזה מקטני אמנה, וה”ה י”ל במגביה קולו לצורך הציבור.
וגם מהגמ’ ברכות שם גופא יש לומר כן שאם אין יכול לכוון תפילתו בלחש מותר להשמיע קולו וה”מ ביחיד אבל בציבור אתי למיטרד ציבורא, אבל אם בא להגביה קולו לצורך הציבור גופא א”כ הרי זה לצורך כמו שצריך לכוון שמותר ואין זה כנביאי הבעל, ואין הכרח לחלק בין משמיע למגביה לענין להתיר לצורך, וכן מוכח בשו”ע סי’ קא ס”ב ובמשנ”ב שם סק”ט שאם מגביה קולו לצורך כוונתו מותר, וה”ה י”ל לצורך הציבור, וכמו שהתירו ג”כ לצורך הציבור להתפלל תפילת לחש שלו בקול כשהציבור התפללו לחש כבר כמ”ש טוש”ע קכד ב.
ואולם בביאור הגר”א קא ס”ג משמע דנקט שהוא מחלוקת הפוסקים האם גם במגביה קולו מותר לצורך או לא, דהרא”ש מתיר והמהר”י ווייל והשו”ע וכנה”ג מחמירים, ומשמע בביאור הגר”א שם שתפס שם לעיקר שהוא אסור וכך פירש בדברי השו”ע שם ס”ג, [ולהלן אביא דברי הגר”א בס”ב שם], וצ”ע דבלשון השו”ע בס”ב מבואר שתפס כהרא”ש ובבביאור הגר”א שם גופא מפרש כך דברי השו”ע, וא”כ יש כאן סתירה בין הסעיפים בשו”ע.
ולגוף מה שכתבתי לעיל ע”ד הירושלמי הנ”ל שמתפלל בקול כדי ללמד בני ביתו, לגבי הנידון האם בכה”ג מותר להגביה קולו ביותר, שיהיה תלוי בב’ הפירושים בדברי הגמ’ שהבאתי בתחילת הדברים, יעוי’ בב”ח בס”ס קא שכ’ וז”ל, ויותר נראה דהכי קאמר שלא הגביה קולו אלא עד דמצו למילף מיניה ולא יותר דהמגביה קולו בתפילתו הרי זה מנביאי שקר ולפיכך אף על פי שהיה צריך להגביה קולו לא היה מגביה קולו יותר ממה שצריך לבני ביתו ולכן יש לגעור בחזנים שמגביהין קולם ביותר ממה שצריך להשמיע לציבור כדי שיענו אמן יהא שמיה רבא וברכו ואמנים כסבורין דשפיר עבדי והיא עבירה חמורה עכ”ל, והביאו תלמידו העט”ז שם וכן הובא בעולת תמיד שם ובפר”ח.
ויעוי”ש בב”ח שמבואר בדבריו שחולק בפירוש הירושלמי על הטור ומהר”י אבוהב וב”י שם שלא פירשו כן, אבל עדיין יש לומר שמודים לו מעיקר הדין מצד שיפרשו בגמ’ ברכות הנ”ל כפירוש הב’ שכתבתי שהוא כדעת הב”ח.
אבל בהרבה אחרונים מבואר שחלקו על הב”ח, ראשית כל המג”א סק”ג כתב על הב”ח ואין דבריו מוכרחים, ואמנם אחר זה הביא המג”א דברי האר”י שבזמירות לא היה משמיע וכו’ (ועי”ש לענין שבת שהי’ מגביה מעט ומשמע מלשונו שהוא ענין בשבת, אבל במשנ”ב משמע שזהו מנהג שהי’ א’ מגביה לצורך ציבור עי”ש), וא”כ משמע שפירש כהטעם הב’ הנ”ל בדברי הגמ’ בברכות שכולל גם פסוד”ז, אבל מ”מ לגבי ש”ץ לא החמיר והטעם כמו שכתבתי לעיל שבש”ץ יש צורך ציבור (ולפ”ז מובן ג”כ למה בשבת שונה בפסוד”ז לפי מה שמשמע במשנ”ב שלפי מנהגם היה בזה צורך ציבור, ועד היום ראיתי בקהילות יוצאי אשכנז בשבת שאומר אחד בקול סיום כל מזמור בפסוד”ז).
וכן הט”ז שם סק”ג חלק על הב”ח וז”ל, ומ”מ נראה בחזנים שמגביהים קולם כדי לעורר הכוונה ולהשמיע שפיר לבריות ודאי שפיר עבדי דעיקר תפלת הש”ץ ניתקנה דוקא בקול רם אכן אותם שעושין כן להראות קולם ודאי עושים שלא כהוגן וכעין שכתב הרשב”א בענין מה שמאריך הש”ץ בניגונים הביאו לקמן ע”כ.
ומלשונו שתפס כלשון הב”ח משמע דקאי על הב”ח.
וכן בבאר היטב משמע שתפס כהמ”א והט”ז ודלא כהב”ח והפר”ח והביא שם בשם אליה זוטא, בשם הרמב”ן ויקראו אל אלהים בחזקה (יונה ג, ח) מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול עיין שם סוף פרשת בא עכ”ל.
ומש”כ שם השערי תשובה לענין יחיד בעת צרה אפשר דאינו סותר את מה שהכריע הבאר היטב כהמ”א והט”ז, דבש”צ יש צורך ציבור וכנ”ל.
ועיקר הראיה שכ’ שתפילה צריכה קול יל”ע, דאם הכונה שיש תכלית בעצם הגבהת הקול הא בגמ’ משמע שאין בזה תכלית, ואם הכונה שמותר לצורך הציבור הרי זה לא משמע בלשון שכל תפילה צריכה קול.
וכן במגן גיבורים שם הכריע כהמ”א והט”ז דלא כט”ז, וכן הא”ר חולק על הב”ח כמו שיובאו דבריו להלן בסמוך, וכן במשנ”ב שם פסק כהט”ז וכן כה”ח.
והפמ”ג הביא כל הדעות עי”ש.
וז”ל הא”ר שם, כתב הב”ח וכו’, ואין דבריו מוכרחים, מג”א [סק”ג].
וכן מט”ז [סק”א] משמע דמותר.
גם הקשיתי באליה זוטא [סק”ג] הא קי”ל לעיל סי’ נ”ו [ס”א] דמחויבים לענות אמן יהא שמיה רבא בקול רם.
ועוד קשה הא קי”ל לקמן ס”ס קכ”ד העונה אמן לא יגביה קולו מן המברך, וא”כ ע”כ החזנים צריכין להגביה קולם ביותר.
ואף שכתב רבינו יונה [ברכות יג ע”ב ד”ה בכל] דא”צ לתת קולות גדולות עד שיתלוצצו ממנו בני אדם, היינו דפירש בכל כחו (א”ה לענין איש”ר) כוונתו, אבל אנן קי”ל כתוס’ [שבת קיט ע”ב ד”ה כל] דבעינן נמי קול רם, ומשמע דפליגי וכמ”ש ב”י בסי’ נ”ו [ד”ה אהא דאמרינן].
ומ”מ נ”ל אף דבעינן בקול רם מ”מ אפשר דמודים דא”צ קולות גדולות ולא פליגי.
וכן משמע בלחם חמודות דף ק”ב [ברכות פ”ג אות קכז] עכ”ל הא”ר.
ועי”ש בביאור הגר”א שהזכרתי לעיל עיקרי דבריו דבפשיטות אזיל כדרך הב”ח והפר”ח שצורך לא הותר במגביה אלא רק במשמיע [וידוע שהגר”א דרכו שפסק כהפר”ח בהרבה מקומות ואכמ”ל], ועי’ לעיל מה שכתבתי בזה, וכן בביהגר”א בסעיף הקודם פירש שהשו”ע אזיל כהרא”ש ושכך פי’ גם תלמידי רבינו יונה שלצורך מותר גם להגביה קולו, אבל הרשב”א והטור והמרדכי והגהות מרדכי מפרשים הירושלמי כמו שפי’ הב”ח, שלפי דבריהם להגביה קולו לא יהיה מותר אפי’ לצורך, עי”ש בביאור הגר”א ביאור דבריהם לפי זה, וכוונת הגר”א דבגמ’ לא נזכר אלא במשמיע שמותר לצורך אבל במגביה לא נזכר, וא”כ המקור לזה יהיה רק אם נפרש הירושלמי כהרא”ש וסייעתו אבל אם נפרש הירושלמי כהב”ח וסייעתו [דהיינו הראשונים שפירשם הגר”א כפירוש הב”ח אע”פ שאינו מפורש לגמרי בדבריהם וכן המהר”י ווייל שפירשו הגר”א בס”ג כדעת הב”ח וכן הכנה”ג שהביא הגר”א שתמה על הרא”ש] אין מקור מן הירושלמי וממילא אין מקור שמותר להגביה קולו לצורך.
ובגוף מש”כ הביהגר”א בדעת המהר”י ווייל, להמשנ”ב דעת המהר”י ווייל יהיה תלוי בב’ הביאורים שהביא בדברי המהר”י ווייל, דלהטעם שהוא מחמת מגביה קולו אה”נ מבואר דאפי’ לצורך אסור, ולהטעם השני שם במשנ”ב אין ראיה לענייננו, ואפי’ להטעם הראשון שהוא מחמת מגביה קולו יש לומר דמ”מ אין צורך בהגבהה לצורך הכונה דסגי בד”כ לכוון בהשמעה בלבד וההגבהה אך למותר, כמ”ש במ”ב בסעיף הקודם שאם סגי לו לכוון בהשמעה אסור בהגבהה, ובזה ניחא שלא סתר המשנ”ב כאן (בטעם הראשון שבדעת המהר”י) את דבריו בסעיף הקודם שפסק שמותר גם להגביה לצורך.
וגם במש”כ הגר”א בדעת הרשב”א וסייעתו בדעת הירושלמי עדיין יש לומר (ר”ל האחרונים שלא פירשו כהגר”א שפירש שרוב הראשונים והטור מכללם חלקו על הרא”ש) שלא פירשו לגמרי כהב”ח את הירושלמי שמוכיח מתוך הירושלמי שאסור אם כבר שמעו בני ביתו להגביה יותר מזה, (וגם בזה יש לומר דבהגבהה אין צורך ע”ד המשנ”ב הנ”ל בס”ב), אלא רק שמטרת השמעתו התפילה לבני ביתו היה כדי שילמדו, ומ”מ דין הגבהה שמותר לצורך אפשר שלמדו מדין השמעה, ובזה ניחא שהטור אינו חולק על הרא”ש.
ויתכן לאידך גיסא דלפ”ד הגר”א דחוק מאוד לומר שדין מגביה הוא כדין משמיע להתיר לצורך, דא”כ למה נאמר כלל דין מגביה וכנ”ל, ובפרט דבגמ’ שבקו למגביה לענין ההיתר והזכירו ההיתר רק על משמיע, א”כ יש לומר דלכך נאמר דין מגביה לענין המבואר בגמ’ שלצורך כוונה מותר להשמיע אבל להגביה אסור, ולכן הראשונים שאין להם הוכחה מן הירושלמי להתיר גם במגביה לא נדחקו בל’ הגמ’ להתיר לצורך כוונה גם במגביה.
ולכן להלכה:
א.
הנוהגים כדעת המשנ”ב או מי שאין לו מנהג ונוהג כדעת סתימת השו”ע (שאין מוכרח שסותר בס”ג מ”ש בס”ב) והראשונים (היינו הרא”ש ותר”י שהביא הגר”א וכן פשטות השבה”ל דלעיל, וגם הראשונים החולקים עליהם לפי’ הגר”א אינם מפורשים כמשנ”ת) והכרעת רוב האחרונים והמנהג הפשוט יש להקל בזה להגביה ש”ץ קולו במקום הצורך.
ב.
הנוהגים כהגר”א משמע דעיקר דעתו כהמחמירים בזה וכן דעת כמה פוסקים, ולכן המחמיר בזה אין מזניחים אותו.
ג.
פשוט שאם יש בקהל מי שמגלה לנו שאינו שומע בלא הגבהת קול, ומבקש שישמיע החזן בקול יותר כדי שיוכל לשמוע, אינו בכלל איסור זה של הגבהה דכל זה כלול בהשמעה.
ד.
לענין לעשות קולות גדולות כתב הא”ר דאפשר דלכו”ע לא יעשה.
מק"ט התשובה הוא: 2499 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/2499