א) בשו”ע יו”ד סי’ רכח ס”ז מי שנתחרט בעיקר הנדר אינו צריך פתח אלא שישאלנו החכם אתה חפץ בנדר זה והוא אומר איני חפץ בו וכו’, וכן להלן כתב השו”ע בדיני פתח וכיצד היא הפתח, כגון שנדר וכו’ אומרים לו אילו ידעת וכו’.
וכ”ה בדרך שאלה ותשובה במשניות במס’ נדרים סה ע”ב גבי לא תיקום ולא תיטור לשי’ ר’ מאיר ושם סו ע”א.
ויש לדון אם דוקא דברים ככתבן שצריך החכם לשואלו עכ”פ לכתחילה אם שאם בא ואומר נדרתי ואני מתחרט או אם הייתי יודע וכו’ דסגי בזה ואז יכול החכם או ג’ ההדיוטות להתיר לו נדרו מיד.
ב) ויעוי’ בסי’ רכח סעי’ ל לגבי כמה אנשים שמתירין שבועתם יחד דאם פתחם וחרטתם שוה אחת לכולם יכולים המתירים להתיר לכולם יחד, ואם לאו מתירין לכל אחד כפי פתחו וחרטתו ע”כ, ומקור דין זה מתשו’ הרשב”א ח”א ס”ס תתכד, ובפשוטו משמע דסגי במה שאומרים יחד הפתח והחרטה שלהם, אבל באמת אינו מוכרח כלל, דגם שם יש לומר שאומרים יחד אבל דרך שאלה ותשובה.
ג) והנה הרמ”א שם בס”ז הביא יש אומרים והיא דעת הר”י בכור שור עה”ת המובא במרדכי ספ”ג דשבועות רמז תשנט דאחר שפתח החכם פתח חוזרין ושואלין אותו אם מתחרט.
והט”ז שם סק”י תמה על הרמ”א למה הוצרך לכתוב זה דכבר המחבר בסוף הסעיף כתב דיש מי שמצריך שניהם פתח וגם חרטה.
אולם יעוי’ בבהגר”א שם סקי”ד שהביא עוד פרטים בביאור דין זה ומבואר שם דהר”י בכור שור הזכיר בדבריו שצריך החכם לשאול את הנשאל אם באמת מתחרט, וז”ל הר”י בכור שור המובא בבהגר”א שם ומש”כ שם לבך עלך [פירושו] אחר שמצא פתח א”ל עדיין אתה עומד כמו בשעת נדר כלומר הזהר שלא תשקר וכו’ עכ”ל, והוא מהמרדכי שם בשם מהר”ם בשם הר”י בכור שור, וכ”כ עוד המרדכי לעיל מינה בשם המהר”ם בשם הר”י בכור שור בזה”ל, אבל הוא ישמור עצמו שיאמר אמת וכו’ ולכך היו אומרין לו חכמים כדו תהית כלומר שברור הוא שאתה תוהא על הנדר וכו’ עכ”ל.
ולפי זה אולי אכן היש אומרים הזה שהזכיר הרמ”א היא דעה חדשה דלדידה צריך שהחכם ישאל שוב את הנשאל אם יודע שבודאי מתחרט בנדר ואינו משקר, ואינו פרט בדיני פתח וחרטה עצמם, וזהו יותר מהדעה המחמירה בהמחבר דסגי ליה שיש לפנינו פתח וחרטה אלא דבעי’ שהחכם ישאל את הנשאל כנ”ל.
ואם נבאר כן יש לומר דמתיישב יותר בלשון הרמ”א שכתב וחוזרין ושואלין לו אם מתחרט ולמה כתב וחוזרין כיון שעדיין רק שאלוהו על פתח ולא שאלוהו על חרטה, וכי תימא דמש”כ “לא היית נודר” סובר הרמ”א שהוא ג”כ חרטה [ויש צד כזה עי’ בשפ”א על השו”ע כאן אבל הר”י בכור שור עכ”פ לפי מה שהבינוהו בעלי השו”ע ונו”כ אינו סובר כן], א”כ למה חוזרין שוב, אבל אפשר דאה”נ סובר הרמ”א דאפי’ להצד דסגי בחרטה בלא פתח ובפתח בלא חרטה [דהיינו שיטה הראשונה במחבר דעליה קאי הרמ”א הנ”ל] מ”מ יש אומרים שצריך לחזור ולשאול אם מתחרט כדי לוודא שאינו משקר וכנ”ל.
[אלא דצ”ב למה לא תירץ כן הט”ז, ואולי לא הוה משמע ליה ברמ”א כן שמזהירים אותו שלא ישקר כיון שלא נזכר ברמ”א אלא וחוזרין ושואלין אותו וסובר הט”ז דהלשון חוזרין ר”ל ש”לא הייתי נודר” הוא מעין חרטה וס”ל להר”י בכור שור דמלבד זה בעי’ גם חרטה להדיא].
ואולי באמת זה יהיה נפק”מ בין ב’ דעות אלו אם סגי שהנשאל אומר בעצמו הפתח והחרטה או דבעי’ יותר מזה.
אך באמת צ”ב כיון שהדעה המחמירה בהמחבר היא דעת הר”י בכור שור שבמרדכי בשם מהר”ם א”כ למה השמיט פרט זה של לבך עלך.
ואולי אכן סובר המחבר דגם הר”י בכור שור לא קאמר לה אלא דהחכם צריך לשאול כשיש לו טעם לחשוש כשסבור שמא יש כאן דין מרומה או כשהנשאל הוא ע”ה וצריך ללמדו או כשאינו מכיר האדם ואינו תקנת חכמים וכ”ש שאי”ז לעיכובא ולכך לא הזכיר המחבר פרט זה, אבל מלשון הרמ”א (אם נימא דכוונתו לפרט זה) משמע שאכן יש צד שהוא חובה.
ולהנ”ל בדעת הט”ז דהרמ”א היינו המחבר א”כ יוצא שהרמ”א ג”כ לא הזכיר דין זה כלל (היינו הדין ששואלים אותו שאינו משקר) וממילא גם ברמ”א יש לומר כן שאינו תקנה שיאמר החכם כן אלא יכול לומר לפי ראות עיני החכם.
ולפי ביאורינו ברמ”א יש מקום לדון למה הוצרך הרמ”א להביא פרט זה של הר”י בכור שור על הדעה הראשונה שבשו”ע כיון שהר”י בכור שור חולק על דעה ראשונה ומצריך פתח וחרטה, ויש לומר דאה”נ אך כיון דב’ דברים אלו ס”ל להרמ”א דלאו הא בהא תליא להכי הביא הרמ”א חומרא זו כבר על דעה הראשונה.
ובב”י ביו”ד שם הביא לשון הרמב”ם שכתב בפ”ו מהל’ שבועות ה”ה שהנשבע אומר נשבעתי וכו’ וניחמתי ואילו הייתי יודע וכו’ לא הייתי נשבע ואילו היתה דעתי בעת השבועה כמו שהיא עתה לא הייתי נשבע והחכם וכו’ אומר לו וכבר ניחמת והוא אומר לו הן וכו’ עכ”ל, ומבואר בדבריו דהחרטה והפתח אומר הנשאל מעצמו וא”צ שהחכם יאמר לו (ואדרבה דעת הרמב”ם דבנדר רגיל אין החכם פותח בפתח וחרטה מלבד כשהוא צורך מצוה שאז סובר הרמב”ם שהחכם יכול לפתוח לו בזה עי”ש בב”י), ומלבד זה מבואר לכאורה דהרמב”ם מצריך בנדר רגיל פתח וחרטה שיאמרו עכ”פ ע”י הנשאל, ולא די בפתח אחד או חרטה אחת, ומלבד זה מבואר דפירש “דעתך עליו” מענין מה שכתב וגם מבואר דמש”כ דעתך עליך א”צ לבוא דרך שאלה ותשובה, ומלבד זה מבואר שהחכם צריך לשאול פעם אחת את הנודר ניחמת והוא אומר הן ורק אח”כ מתירין לו, והנה הפרט העיקרי הנוגע לעניננו הוא הפרט הזה שעיקר הפתח והחרטה סגי בנשאל לומר אבל צריך שהחכם ישאלנו ויאמר הן.
וצריך ביאור למה צריך א”כ שיאמר חרטה גם על ידי עצמו וגם על ידי החכם, ויש להסתפק אם הטעם הוא משום דאין פותחין בחרטה ע”י החכם לכך צריך תחילה הנשאל לומר החרטה, או דילמא הטעם הוא כטעם הר”י בכור שור שצריך החכם לברר שוב שאינו משקר, לכך בעי’ חרטה אחת על ידי עצמו וחרטה שוב על ידי שישאלנו החכם, ואולי יש ללמוד כהצד הראשון ממה שבהמשך דברי הרמב”ם לגבי דבר מצוה דס”ל פותחין בחרטה דבזה לא הזכיר כל סדר זה, א”כ י”ל דמה שהחכם חוזר ושואל הוא מדין פותחין בחרטה, אבל יש לדחות ולומר דלעולם הטעם שהחכם מברר כדי שלא ישקר ומה שלא הזכיר הרמב”ם שוב פרט זה בסיפא הוא משום שסמך על מה שנזכר קודם לכן בסדר ההתרה.
וברמב”ם שם הי”ב כתב לגבי נולד דאפי’ אמר אילו הייתי יודע וכו’ אין מתירין לו ואין להביא מזה ראיה לשום דבר לעניננו, דהרי הרמב”ם לשיטתו סובר שהנשאל אומר כן מתחילה ואח”כ החכם שואלו ניחמת וכו’ וכיון שכן בנולד קאמר שאין החכם מתיר וכיון שאין החכם מתיר אינו גם חוזר ושואל אבל אם היה מתיר בנולד היה חוזר ושואל.
וכנ”ל גם אין להביא ראיה מדאמרי’ במנחות פא ע”ב האומר הרי עלי תודה בלא לחם וכו’ ואמרו לו הבא תודה ולחמה וכו’ ואומר אילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר וכו’ ושם לא נזכר דרך שאלה ותשובה, אבל גם משם אין ראיה כיון דשם אין היתר לזה כמבואר שם, וממילא אין שם שום שאלה ותשובה אלא טענתו בלבד.
אולם שם סה ע”ב בעובדא דר’ עקיבא לא נזכר דרך שאלה ותשובה ומ”מ אפשר שלא נזכר שם כל הלשון וכעין מש”כ הר”י בכור שור הנ”ל בעובדא אחריתא שלא נזכר שם כל הלשון, וגם במתני’ לעיל מינה גבי וחי אחיך וכו’ אמרי’ אילו הייתי יודע הרי זה מותר ולא נזכר שם שהוא אחר ההתרה בלבד מותר, ונזכר בראשונים שם, ומבואר שלא הכל נזכר להדיא.
ד) ובסי’ רכח סי”ד מבואר שצריך לפרט הנדר וכו’ וסגי שיפרוט לאחד מן המתירין ויש לדון האם זה נאמר גם לענין כל החרטה והפתח דסגי שיאמר לאחד מהם או דר”ל שאם יש לו דרך לומר החרטה והפתח לשלשתן סגי שאומר עיקר הנדר וכו’ רק לאחד מהם.
ומ”מ אין מזה ראיה ברורה לענייננו דיש מקום לומר דמ”מ בעי’ שיאמרנו דרך שאלה ותשובה.
ולשון הרמב”ם שם כיצד מתירים יבוא הנשבע לחכם או לשלשה הדיוטות ואומר אני נשבעתי על כך וכך וניחמתי וכו’ החכם או גדול השלשה אומר לו וכבר ניחמת וכו’, ומשמע דהאמירה שלו צריכה להיות כלפי כל הג’ ואילו מה שהם עונים לו על ידי החכם עצמו אבל יל”ע אם לעיכובא הוא או דאורחא דמילתא נקט שאומר לשלשתן ופשטא דמילתיה שעיקר האמירה צריכה שתהא לשלשתם.
והנה במקור דינא דהשו”ע הנ”ל בתשו’ הרשב”א ח”ד סי’ סב איתא בטעם דין הנ”ל דכיון דפירוט הנדר אינו אלא משום הרמאין א”כ סגי במה שמפרט הנדר לפני אחד מהם דהרי ביחיד מומחה אשכחן דסגי שפורט לפני אחד כדי לברר שאינו רמאי א”כ גם בג’ הדיוטות אין להחמיר אם פירט לפני אחד מהם עכ”ד בקיצור והובא בקיצור בבהגר”א על השו”ע שם, ולכאורה יש ללמוד מזה דכיון דפתח וחרטה הוא דאורייתא א”כ זה צריך שיהיה לפני כל השלשה, וצ”ע.
וגם ממה דשתיק השו”ע [וגם הרשב”א] ולא הביא דין זה דל”צ לפרט בפני שלשה בתחילת הסימן בדיני פתח וחרטה עד כאן משמע דבאמת הפתח והחרטה צריכים להיות בפני הג’ המתירין דוקא.
ה) באילת השחר נדרים כא ע”ב ד”ה אין כתב דמסתבר שא”צ לבטאות את הפתח לא על ידי הנשאל ולא על ידי החכם ודייק כן מלשון הר”ן נדרים כא ע”ב ד”ה אמר ליה עי”ש, ואולי סובר דכל הנ”ל ברמב”ם ובר”י בכור שור וברמ”א הוא רק לכתחילה, אבל א”א לומר דא”צ כלל דאל”כ למה צריך ב’ פעמים לומר שמתחרט וכנ”ל ברמב”ם וכן שאר העניינים שנתבארו.
היוצא מכ”ז דאין דין מן התורה שיהיה התרת נדרים דרך שאלה ותשובה כלל ומ”מ נזכר (בדברי הר”י בכור שור שהובאו במרדכי בשם מהר”ם) שהיו אמוראים שנהגו בזה לשאול אחר דברי הנודר אם הוא מתחרט ויתכן לבאר בכוונת הרמ”א דלדעה זו הוא תקנה וכן משמעות דעת הרמב”ם שהוא תקנה, והמחבר אולי למד דאין דין כזה אלא הנהגה פרטית בלבד לפי הענין וכיו”ב, ולכו”ע אינו לעיכובא.
מק"ט התשובה הוא: 132142 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/132142
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.