אם הוא מעשה קדירה דהיינו מיני מזונות שאין מברכים עליהם המוציא אפילו אם קבע סעודתו אז גם בדיעבד לא יצא ידי חובתו אם בירך המוציא, אבל אם הוא פת הבאה בכסנין כגון רוגלך וופלים (שלכל היותר הם ספק ספיקא המוציא ואכמ"ל ואז בלאו הכי יצא בהמוציא, אבל הם ודאי לא מעשה קדירה) בדיעבד יצא בהמוציא להרבה פוסקים וספק ברכות להקל.
ומ"מ באופן שהתכוון לקבוע סעודה ובירך על הרוגלך מזונות, ומיד התחרט והחליט לאכול קצת, בזה ודאי יצא, אפילו לכתחילה.
מקורות: אם הוא מעשה קדירה וכו', כ"כ החיי"א (כלל נח ס"א) וז"ל, טעה ובירך על הלחם בורא מיני מזונות, יצא.
אבל אם בירך המוציא על התבשיל שנעשה מה' מיני דגן, לא יצא, כן נראה לי עכ"ל, וכן העתיק בסתמא הקצש"ע (ריש סי' נו ס"א) כמעט אות באות בתוספת קצת עי"ש, ולגוף דבריו על פת הבאה בכסנין כ"כ האבן העוזר (סי' קסח סעיף יג) עי"ש שהאריך להביא ראיות לזה, וכן משמע בדברי הב"י שהביא שם, ועי' גם כה"ח (סי' קסח סקמ"ג).
וכן נראה שנקט המשנ"ב מעיקר הדין שיוצא בהמוציא על פת הבאה בכסנין אם כיוון לפטור אותו, בסוף דבריו [בביאור הלכה בסי' קסח ד"ה טעונים בסופו] בנידון על פת הבאה בכסנין באמצע הסעודה כשאינו עונה לג' התנאים, אף שמדבריו א"א להביא ראי' ברורה לענייננו דאמנם מה שהביא כן בשם החי"א, אמנם החי"א עצמו ודאי כך דעתו, אבל מה שהעתיק המשנ"ב דבריו אינו ראי' ברורה שסובר כמותו לגמרי גם בבירך המוציא על פת הבאה בכסנין מחוץ לסעודה, דהרי לא העתיק דבריו אלא על פת הבאה בכסנין באמצע הסעודה באופן שאין לפת כל תנאי פת הבאה בכסנין, שבזה עיקר דעת המשנ"ב שא"צ ברכה כלל באמצע הסעודה דספק ברכות להקל, אלא דלרווחא דמילתא [באופן המבואר בבה"ל שם] הוסיף שטוב לעשות כעצת החיי"א לפטור באופן זה, והן אמת שכל עוד שאין ראי' ממקו"א במשנ"ב להיפך זה משמע שכך דעתו, אבל אינו ברור לגמרי די"ל שרק כאן שהוא לרווחא דמילתא (כיון שיש צד שהוא לחם גמור וכבר יצא בהמוציא וסגי בזה מעיקר הדין כיון שספק ברכות להקל) סמך ע"ז (ואע"פ שעדיין יש צד שהוא פת הבאה בכסנין גם בלא ג' התנאים כמבואר שם ולא יצא מחמת כן בהמוציא ולא הועיל מה שכיוון לפטור בהמוציא מאחר שנסבור כהדעות דלקמן שהמוציא אינו פוטר פת הבאה בכסנין, מ"מ מכיון שרוב צדדים לקולא סגי בזה).
ואולם יעוי' במשנ"ב שם סקמ"ב לענין החילוק באכל תוך הסעודה פת הבאה בכסנין בדרך קבע שנפטר בברכת המוציא כיון שהיה בלאו הכי צריך לברך המוציא על זה עכשיו, אבל בדרך ארעי לא נפטר בהמוציא, אלא שמדבריו שם א"א להביא ראיה ברורה לענייננו, שכן שם המוציא בירך על הלחם, לא בא להדיא לפטור את הפת הבאה בכסנין.
ואמנם הא"ר לא כתב כהחיי אדם וכן כתב העולת תמיד [הובא במאמר מרדכי שם] וסיים שלמעשה צ"ע, ואולי יש לבאר שיטתם דאע"ג דנקראת פת הבאה בכסנין מ"מ פת סתמא לא אקרי, כעין מה דאמרי' בברכות לה ע"א כרם זית אקרי כרם סתמא לא אקרי ועי' בסוכה יג בסוגי' דשם לואי, אבל עדיין אינו מיישב כלל דא"כ למה אם קבע סעודתו עליו מברך עליו המוציא, דעצם מה שיכול לברך עליו המוציא כשקובע סעודתו עליו זה מוכיח שיש לו שייכות להיקרא פת גמור.
ויעוי' במאמר מרדכי סקי"ח שהאריך בנידון זה ובתחילת דבריו הביא דברי העולת תמיד ואח"כ דן לחלוק עליו ואח"כ דן אם נימא שיצא מטעם ספק (כמו שהעו"ת השאיר בצ"ע שגדרו ספק לפי מה שביאר המאמ"ר שם), ושוב הביא ראיה ברורה מן הרמב"ם שלא יצא וכך נקט למסקנתו שלא יצא, אלא שכ' שדבר שהוא מחלוקת השו"ע והרמ"א שלפי הרמ"א הוא המוציא לא יצטרך לחזור ולברך מזונות לצאת השו"ע דלענין זה אמרי' סב"ל עכ"ד.
[ויעוי' בהפסקי תשובות שהביא בשם המאמ"ר שסובר כהחיי אדם, ובאמת צ"ע וכן צ"ע שגם הכה"ח שם צירף את המאמר מרדכי להאחרונים המקילים בזה, והג"ר אלחנן כהן שליט"א מכולל חזו"א תירץ לי שהכה"ח מיירי רק לגבי פת הבאה בכסנין המסופקת שהוא פת הבאה בכסנין שלנו, ולא זכיתי להבין דבריו, דודאי אין כוונת הכה"ח לומר כן, חדא שהרי הביא דבריו על תחילת דברי השו"ע דמיירי על פת הבאה בכסנין סתמא, ודין פת הבאה בכסנין המסופקת דן שם בארוכה אחר זה, ועוד שהרי היה צריך כה"ח לחלק ולומר שיש אופן שלא יצא אליבא דהמאמ"ר באופן שהוא פת הבאה בכסנין שאינה מסופקת, ולמה כלל כל האופנים בסתמא שיצא, והרי אין כלל כזה שפת הבאה בכסנין שלנו הוא תמיד מסופק, שהרי יש לנו ולכל מדינה ומקום גם פת הבאה בכסנין שאינו מסופק, אם עונה ל' התנאים, והרי כל הפוסקים לדורותיהם כ' פסקי דינים לענין פת הבאה בכסנין שעונה על ג' התנאים בהרבה אחרונים, ובודאי שאם יש חילוק דין בזה היה צריך לציין זאת, ועוד דהרי לשי' המאמ"ר גופא כמעט אין פת הבאה בכסנין מסופקת, שהרי המאמ"ר סובר לשיטתו שכל אחד מג' התנאים מועיל לעשותו פת הבאה בכסנין, והמאמ"ר גופיה האופן של הספק שהזכיר הוא רק דבר שתלוי במחלוקת השו"ע והרמ"א כמבואר שם, והיינו באופן של מתיקות, וא"כ לומר שהמאמ"ר מדבר בסתם פת הבאה בכסנין שלנו אינו מדוייק כלל, ועוד דהרי הכה"ח שם כ' דהמאמ"ר דעתו כשאר האחרונים החי"א והקצש"ע, והרי אין דעתו כלל כמותם כלל ועיקר והוא חולק עליהם בתכלית, ולא סבר כן אלא באופן של ספק, נמצא מכ"ז שלא שייך לומר שהכה"ח התכוון לומר שהמאמ"ר מיירי רק באופן המסופק ולא באופן ודאי].
ולעיקר ראייתו של המאמ"ר מהרמב"ם לכאורה אינו קשה על החיי"א דהרמב"ם שם מיירי לענין תבשיל של דגן, א"כ בזה הרי החי"א מודה במעשה קדירה, ולא אמר דבריו אלא בפת הבאה בכסנין, וצ"ע על המאמ"ר בזה שלא חילק דהרי הוא חילוק המסתבר, וכמו שהביא האבן העוזר הטעם שיצא בפת הבאה בכסנין משום שבקביעת סעודה יוצא בזה יד"ח, וטעם זה הוא מובן מאוד, דהרי זה מוכיח שנקרא פת, אבל טעם זה שייך רק בפת הבאה בכסנין אבל לא במעשה קדירה, כיון שמעשה קדירה הרי אפי' אם קבע סעודתו עליו לא יצא ידי חובתו.
והמקרה האחרון שהבאתי שיוצא בזה אפי' לכתחילה ואפי' לפי הצד שאינו יוצא בהמוציא במקרה הקודם, כן משמע באגרות משה שכ"כ גם לפי הצד הנ"ל, עי"ש או"ח ח"ב סי' נד, ויו"ד ח"ג סי' קכ אות ב', (דעיקר דברי האג"מ נראים דקאי לפי הצד שלא יוצא בהמוציא בפת הבאה בכסנין גרידא (שאינו אוכל בקביעות סעודה), והיינו כסברת הא"ר, אבל אינו ברור שם דהזכיר בתוך דבריו דגם פת הבאה בכסנין נקראת פת, וזה לכאורה אינו כסברת הא"ר, אבל זה משמע להדיא בדבריו שיוצא יד"ח אפי' לכתחילה כמו שציין שם לדברי הריטב"א).
מק"ט התשובה הוא: 6394 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/6394
