מי שאוכל הרינג עם קרקר האם מברך על ההרינג או על הקרקר

יעוי’ במשנ”ב [סי’ ריב סק”ג], שהפטור של מליח שפוטר את הפת מברכה אם הוא אוכל מליח עם הפת, הוא רק כגון שאכל דבר מתוק מקודם ואוכל דג מליח להפיג המתיקות ומפני שלא יזיקנו המליח בגרונו אוכל פת עמו אבל אינו תאב כלל לאכול פת לכן הוי הפת טפל משא”כ אם הוא תאב לאכול פת ג”כ אף על פי שאוכלו עם המליח כהנהוג לאכול דג מלוח שקורין הערינ”ג עם פת אינה טפלה אליו אפילו אם תאב להמליח יותר וצריך לברך עליה המוציא ופוטר את המליח עכ”ל.

ולפי זה גם בקרקר שאוכל את הקרקר מכיון שטעים לו לאכול את הקרקר עם ההרינג, לכן ההרינג אינו פוטר את הקרקר.

יעוי’ בביאור הלכה [שם ד”ה אם] שדעת החיי אדם [כלל נא סי”ג וכלל נד ס”ט] שאם כל מין בתערובת ניכר בפני עצמו אין המין דגן פוטר את שאר המאכלים בתערובת, ולמעשה נקט המשנ”ב כהפוסקים כהמקילים בזה משום שספק ברכות להקל.

אבל מכיון שנהוג לשתות והשתיה ודאי אינה נפטרת לכן ודאי שמוטב לברך קודם על השתיה שהכל ורק אחר כך לאכול את ההרינג כדי שלא יכנס לספק ברכות (ע”ש בבה”ל שגם נתן מקום לחשוש להחיי”א).

ונ”ל שגם כשאין לו שתייה ומברך רק מזונות כהכרעת הבה”ל על הקרקר ופוטר את ההרינג, מכל מקום טוב לכוון לתנאי שאם הלכה כהחיי”א הרי הוא מתכוון שהמזונות יוציא את ההרינג מדין הכרעת האחרונים שמזונות פוטר גם שהכל, אם נתכוון לזה, ומ”מ אף בלא שחשב תנאי זה במפורש, לכאורה אעפ”כ חשיב כאילו עשה התנאי כיון שנתכוון אחר ברכתו לאכול ההרינג בלא ברכה נוספת משום שחושש לחולקים על החי”א.

ואע”ג שהיה אפשר לטעון שהעיקר כאן הוא ההרינג ולא הקרקר מכיון שעיקר התערובת הזו באה מחמת ההרינג ולא מחמת הקרקר, מ”מ יעוי’ במשנ”ב סי’ קסח ס”ז לענין פת הממולא שכ’ ואף דהמלוי עיקר אצלו מכל מקום מין דגן חשוב ואינו בטל ולכך מברך במ”מ ופוטר הכל כמ”ש בסי’ רח סעיפים ב’ ג’ וכו’ עכ”ל.