קיימים בשוק בשירותי פרסום מודעות בכלים דיגיטלים, אשר דרך מודעות הללו מתוודעים לקוחות לשירותים מוצעים.
ויש לדון האם מותר להשתמש בשירותי פרסום אלו בחול המועד, כאשר הכונה היא רק שלא להחמיץ לקוחות פוטנציאליים המתוודעים למוכר בחול המועד, אך בפועל לבצע את המכר רק לאחר המועד.
ובמודעות הללו אין כתיבה בחוה"מ ולא הדפסה, וכן אין צריך לעשות מעשה סחורה בחוה"מ עם הלקוחות, רק הסחורה של רכישת השירות מהחברה המספקת את המודעות, שיכולה להתבצע גם מראש קודם המועד, וכן עצם פסיקת הסחורה שיש מול הלקוחות.
ויש לדון כאן מכמה אנפי, ראשית כל כיצד להגדיר הפסד זה, האם להחשיבו כדבר האבד של מניעת רווח שבזה נכנס לנידון דהרמ"א בסי' תקלט ס"א, שנראה שעיקר דעת הרמ"א לדינא להקל בזה.
והנה מצד הסחורה שיש כלפי החברה שמספקת את השירות, לכאורה אין להחמיר, משום דהו"ל קניה ומכירה, דהרמ"א גופיה מקיל גם בזה, כמבואר במשנ"ב שם סק"ו.
אמנם ברמ"א שם הגביל היתר זה בג' תנאים, תנאי הא' שהוא מניעת רווח מרובה, (משום דבל"ז אין לסמוך על דעות המתירים בזה כיון דאפשר להחמיר), והתנאי הב' שיוציא ממעות הללו שמרוויח במועד, כדי שיהיה מה לצרף שיחשב לצורך המועד.
והתנאי הג' שיעשה בצינעא.
ולגבי התנאי הא' יש לומר דבאמת קיימינן באופן שיש מניעת רווח מרובה, דבלא זה לכאורה אין היתר בדבר, כיון שעכ"פ רוכש כאן שירות פרסום מהחברה המספקת את השירות, אבל עדיין יש לדון כשרכש את השירות לפני חוה"מ האם מותר להמשיך לקיים את השירות בחוה"מ.
כמו כן יש לדון מצד הצינעא שבזה, דהרי גם למה שמיקל הרמ"א יש לעשות בצינעא דוקא, וגדרי צינעא הזכירו הפוסקים בסימן הנ"ל, אבל יש לדון בגדרי צינעא לפי המציאויות המתחדשות, מה הדין במודעה מודפסת תלויה ברחוב, האם דינה כצינעא או כפרהסיא, ולכאורה דינה כצינעא, כיון דאפי' בחנות אם פותח אחת ונועל אחת לרה"ר שרי ואין דינה כפרהסיא, וא"כ למה שפרסום מודעה שאינה אלא מראה מקום יחשב חמור מדלת פתוחה לרה"ר, ואולי מ"מ התם גבי חנות שנועל אחת יש עכ"פ היכר שנועל אחת, משא"כ שבסתמא אין היכר.
ואולי גם בענייננו אם יכתוב השירות ינתן לאחר המועד או כה"ג באופן שיש היכר חשיב צינעא ג"כ.
ויש לדון עוד מצד הא דמציאה שיש אינה נחשבת דבר האבד ואסור למיטרח בה, אבל זה אינו, דדין מציאה שאסורה היא משום שאין חיי נפש תלויין בה, וכאן לענייננו שהנידון במי שמפרסם שירותיו וזוהי עבודתו ופרנסתו שרי, עי' במשנ"ב שם סקכ"ד.
והיה מקום לדון עוד מצד ההיתר דדבר האבד כאן דמניעת רווח, כיון שיכול לאחר המועד לפרסם שוב, א"כ אין כאן דבר האבד, אבל האמת דמצד זה אין כאן חסרון בדבר האבד, כיון דאחר המועד יהיו לו לקוחות אחרים, ואילו הלקוחות שיש במועד עכשיו הוא יכול להחמיץ ולהפסיד, וכמ"ש הרמ"א שם בס"ה בשם הכלבו, ותגר שקונה מזה ומוכר לזה וחוזר וקונה ומוכר, מותר, דהוי דבר האבד ע"כ, וכתב המשנ"ב, דאם ימכור היום יחזור ויקנה מחדש וימכור ביום השני ואם ימנע מלקנות ולמכור היום יפסיד בודאי הריוח ועיין במ"א שהעלה דאעפ"כ אינו מותר למכור רק בביתו ולא לישב בחנות בפרסום עכ"ל המשנ"ב.
אולם עדיין אינו ברור, דא"כ מ"ט לא התירו בשאר תגרים בכולהו סוגיין דמו"ק למכור כדרכן בחוה"מ, וכבר נהוג עלמא לסגור כל החנויות שאין סחורתן לצורך המועד ממש, ואף דלכאורה שייך היתר זה ברוב ככל התגרים, שאם לא ימכרו בכל יום יפחתו להם מלקוחותיהם, וא"כ מה דין המיוחד הנזכר כאן להתר משאר אופנים, וא"כ לכאורה שייך רק ביום השוק הנידון שם בתחילת הסעיף בשו"ע, וא"כ לענייננו לא שייך, דיום השוק הוא דבר מיוחד שאם מפסידו לא יהיה אח"כ משא"כ לקוחות יש כל הזמן.
ומצד שני גם אם לגבי למכור בחוה"מ יהיה אסור, אבל שמא לקבוע ולפסוק מכר בחוה"מ אין בו איסור כלל, וא"כ באופן שניהל ענייני הפרסום קודם המועד ומעוניין עכשיו רק לסכם עם לקוחות אולי יהיה מותר, אולם עי' במשנ"ב סקי"ג לענין זקיפה במלוה דגם זה הותר רק באופן של דבר האבד, ומ"מ יש לומר דזקיפה במלוה חמיר מסתם פסיקת מכר, כיון דבעצם הפסיקה במלוה נעשה חוב, ונעשה פרקמטיא ע"י עצם מה שמסכמים ופוסקים ביניהם הדבר, אבל כשמסכמים על מכירה שתיעשה בעתיד אפשר דלא חשיב פרקמטיא כלל ויל"ע.
ויש כאן עוד נידון של מניעת רווח אם נחשב דבר האבד או לא, עי' במשנ"ב תקלט סקי"ח, ובביאור הלכה תקלג ג ד"ה מותר, ויש כאן עוד נידון של מלאכה בלא טורח אם התירו לצורך סחורה, עי' ביאור הלכה תקלט ד"ה אינו, ועי' בחזו"א או"ח סי' קלה ד"ה רא"ש שהתיר כל מלאכה לצורך סחורה שאין בה מלאכה.
ותמצית הדברים שההנהגה לדינא אינה פשוטה כלל ויש לדון בכל אופן לגופו בכמה נידונים המבוארים כאן.
מק"ט התשובה הוא: 3868 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/3868
