מצוה לומר דבר בשם אומרו, ומ"מ מי שגונב ד"ת אינו עובר איסור בזה כגנב, אך בפוסקים נזכר שההיתר הוא רק באומר אפי' בלא רשות אומרו אך בשם אומרו אבל לא יאמר בשם עצמו.
מקורות: מבואר באבות פ"ו מ"ח ובגמ' מגילה טו ע"א שהאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, ומאידך אי' בתוספתא ב"ק פ"ז יג לענין גנב שאם יש ממון חבירו בידו ואמר לו שבועה שאיני יודע מה אתה סח על זה נאמר חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד (משלי כט, כד), אבל המתגנב מאחר חבר והולך ושונה פרקו אף על פי שנקרא גנב זוכה לעצמו שנא' לא יבוזו לגנב וגו' (משלי ו, ל) סוף שמתמנה פרנס על הצבור ומזכה את הרבים וזוכה לעצמו ומשלם כל מה שבידו שנ' ונמצא ישלם שבעתים וגו' (שם לא), וכן הובא בש"ך [חו"מ רצב לה] ע"פ המרדכי.
ומ"מ יש לציין שהשד"ח [מערכת א' כלל קמג] כ' בשם הנוב"י דגם היתר זה הוא רק אם אומרו בשם חבירו ולא אם אומרו בשם עצמו, וכ"כ הש"ך גופיה יו"ד רמב מג שמחוייב לומר בשם אומרו.
והנה באבות ובמגילה משמע שהוא הידור ואינו חיוב, וי"ל דכל שמבואר מדבריו שאינו מעצמו אינו עובר איסור, וההידור הוא כשמפרש ממי שמע, כדמוכח באופן שמובא שם שהי' בשם מרדכי שרק מחמת זה הביא גאולה לעולם ע"י קירוב הלב של השומע למי שאומר משמו, ועי' בתפא"י שם אות קטו דקצת משמע מדבריו חילוק זה.
מק"ט התשובה הוא: 2578 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/2578
